העיקר שתהיי מאושרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העיקר שתהיי מאושרת
מכר
מאות
עותקים
העיקר שתהיי מאושרת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העיקר שתהיי מאושרת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים

תמי ארד היא מחברת רבי-המכר "העיקר שתהיי מאושרת" ו"סיפור שמתחיל בסוף", וספר הילדים "לחלום עם נמרים". לשעבר בעלת טור בעיתון "כלכליסט". בת זוגו של הנווט השבוי רון ארד.

תקציר

בבית החולים קוראים לפרופ´ יהל נבות "אלוהים". זה לא מפתיע אותו. הוא מנתח מוח נאה וחריף, עשיר ויהיר, קר רוח ושובר לבבות. המתמחים במחלקה שלו חוששים מפניו, החולים מעריצים אותו, התקשורת מחזרת אחריו. חייו משתנים כשהוא פוגש את נטע היפהפייה, עובדת סוציאלית צעירה הפוחדת מרופאים. המנתח הנודע מחזר אחריה בלהט, ולהפתעתו אף מציע לה נישואים.הכול נראה מושלם. כמעט. עד לרגע שבו מתברר כי לנטע יש גידול במוח - בדיוק מסוג הגידולים שבהם מתמחה בעלה הטרי... יהל יעמוד בפני דילמה: האם לתפקד כבעל מרגיע וקשוב, או לעטות את החלוק הלבן ואת כפפות המנתח שהיא מתעבת? וכמובן, שאלת השאלות - האם אהובתו תינצל? תמי ארד מגוללת כאן סיפור אהבה מורכב שסכנת חיים מאיימת עליו. היא חודרת אל מאחורי הקלעים של הנוירוכירוגיה, חושפת את שבריריותה של הזוגיות ואת המפגש הטעון בין רגש לאתיקה, וסוחפת את הקורא לדרמה עוצרת נשימה. העיקר שתהיי מאושרת הוא רומן הביכורים של תמי ארד. הספר מוקדש לבעלה, הנווט השבוי רון ארד.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
הריח לא השתנה. הוא שאף לקרבו את הניחוח המוכר של עורה והתעלם מהריחות האחרים שנטמעו בה, שאת פשר נוכחותם עדיין לא פענח. שפתיו נצמדו לעורף החלק, הנקי, הנעדר פלומה בתולית זהובה, ואצבעותיו הילכו בעדינות על חוליות עמוד השדרה שלה, שבלט בגווה ודומה שביקש להזהיר על הרזון הפתאומי.
הוא העווה את פניו כשתחבה לפיו אצבע ועליה קצפת מעוגת הסברינה הכרסתנית שרבצה ביניהם על צלחת חד־פעמית. "זה הרבה יותר מתוק ממה שמתוק יכול להיות."
"וזה ממש לא בריא." היא צחקה, קינחה בשוקו מתוך כוס גבוהה וליקקה את שפתיה כחתול סיאמי שׂבע. אחר־כך התפרקדה על החול המהודק. הרקיע הכחול הביט בה מהורהר ולחלוחי, אך היא התעלמה מהזרזיפים ומהשלוליות ונעצה את עיניה בקשת נהדרת שהתפרשה לכל הכיוונים.
"Somewhere over the rainbow
Way up high
There's a land that I heard of
Once in a lul-la-by.
Somewhere over the rainbow
Skies are blue
And the dreams that you dare to dream
Really do come true."
הוא ביקש שתמשיך, הוא אהב לשמוע את שירתה. קולה היה רך וצלול, ועתה נשמע שמימי. זו ההגדרה של שלמות, חשב. ואז הזדקפה והודיעה כי הגיע הזמן ללכת. הם עשו את הדרך הביתה רכובים על צבעי הספקטרום. הוא אחז בסגול, הפנימי, והיא באדום, החיצוני, אך באמצע השמים ביקשה להתחלף מסיבות של אינטואיציה ופסיכולוגיה של צבעים. "ברית עם אלוהים, נוּשׁ?"
הוא הסתובב לצד השני, משך את השמיכה ותחב את ידו תחת שדיה.
קורי הלילה דבקו בעיניו הטרוטות, ממאנים להיפרד משנת הלילה הקצרה. רק שבע בבוקר, שעה מוקדמת ליקיצה בהתחשב בעובדה שנכנסו למיטה אחרי שתיים בלילה, על אחת כמה וכמה אם מביאים בחשבון שמדובר בשבת, שבה, בהיותם נטולי ילדים, הם מקפידים לא לפקוח את העיניים לפני השעה אחת־עשרה. נטע התעלמה במפגיע מהצלצול הצורמני. אותה לא מעירים בשבתות. ואותו לא מזעיקים, אלא במקרים חריגים. "אני מגיע." הוא הניח את המכשיר על כנו, מבכה בשתיקה את התמוססותה של שנת השבת שלו.
"אתה לא הולך," התקוממה בקול מנומנם, שׂער ראשה סתור על הכרית. "אתה הולך..." היא הסתובבה לצד השני.
הוא השתחל לתוך המכנסיים, "תמשיכי לישון, אני חוזר עוד מעט," נשק לשפתיה המפוהקות ויצא מהבית לבוש בבגדי השבת שלו, ג'ינס וחולצת טריקו XXL.
כשהיה סטודנט גמר אומר לא להתעטף בחליפות חונטות. אך כמו אי אלה הצהרות בוסריות, גם זו נשכחה עשר שנים קודם לכן, כשנחת ב־ Massachusetts General Hospital שבבוסטון, שם יישר קו עם הביגוד הנפוץ, ענוב ומחויט מתחת לחלוק הלבן.
"בוקר טוב, פרופסור," הפטיר לעברו מנהל בית־החולים איכילוב, שהמתין במחלקה שלו לצד ד"ר טוכמן, סגנו של פרופ' נבות. מולם, שעונים על הקיר, ניצבו בני משפחתו ומלוויו של איל נדל"ן שהוטס מאוקראינה באישון לילה.
"ניסינו להשיג אותך בשעות האחרונות, איפה היית?" ירה לעברו החולה באנגלית רצוצה. פרופ' נבות, שלא זכר שהבטיח לדווח לאיש שראה לראשונה בחייו היכן הוא מבלה בלילות, התעלם מהנזיפה.
אחרי ארוחת ערב מורבידית אצל אמא שלו הלכו להתעודד בקולנוע. הוא רצה לראות מותחן חדש, ונטע, שאהבה את הז'אנר הזה לא פחות ממנו, התלהבה כשקראה את התקציר.
עבורה הלילה רק החל כשהסתיים הסרט. היא סחבה אותו למסיבת יום הולדת של חבר. רקדו שם, והוא לא רוקד, וגם לא היה לו עם מי לדבר. אלה החברים שלה. רחוקים ממנו מרחק שנות אור. בדרך ביקשה לעצור לרגע בפאב שפתח זה לא כבר חבר אחר - יש לה הרבה חברים - "רק להגיד שלום", ולמסיבה הגיעו קרוב לאחת.
היא הצליחה להצפין את כאב ראשה עד שפטישים כבדי משקל הכו בקליפת המוח שלה, והם פרשו. לולא חשה ברע, היתה מושכת עד השעות הקטנות. אלמלא כאבי הראש שלה, היה שמח על העזיבה המוקדמת. הוא העדיף לבלות את ליל שבת במחיצתה, ולמען האמת, לא רק את ליל שבת. הוא הסתפק בזוגיות שלהם. היא, לעומתו, נזקקה לאנשים. ואת כל הפרטים האלה לא עלה בדעתו לחלוק עם איל הנדל"ן הנרגן ששכב מולו.
הוא הציץ בצילומי הסי־טי והאם־אר־אַיי, שהעידו על גידול בבלוטת הפּינֶאַליס, ובדק את החולה, שעל־פי סיכום עם הרופא שלו באוקראינה לפני ההחמרה במצבו היה אמור לנחות בארץ רק ביום שלישי. החולה הזעיף פנים. "אני לא רגיל לחכות לאף אחד."
הפרופסור הקפיד על ארשת נינוחה, מתאפק לא לפהק בפרצופו.
הוא נתן מבט באישה הצעירה שעמדה בצד השני של המיטה ולא הסירה ממנו זוג אישונים סקרניים. בנקל היה יכול לחשוב שהיא בתו.
הוא תהה אם גם נטע שלו נראית כך כשהיא ניצבת לצדו. האישה בלטה בבגדי עור שחָבקו גוף מושלם, עטויה אינספור עדיים מזהב, ועיניה היו מרוחות בצבעי מלחמה לרוב, כנראה הצעקה האחרונה באוקראינה. הוא לא זכר שראה את נטע מאופרת. לרגע קט ראה בעיני רוחו את חדר השינה שלהם, איך היא מתכרבלת בשמיכה, מתחבקת עם הכרית שלו, מחליפתו.
היה נדמה שהאוויר בחדר עומד מלכת. הנוכחים המתינו למוצא פיו של פרופ' נבות. הוא עזר לחולה להתרומם והורה לו לעצום עיניים ולהושיט ידיים לפנים. לפני שאיבד את שיווי המשקל אחז בו הפרופסור, אך שומרי הראש הזעופים שלו הזדרזו להשיבו למיטה.
מנהל בית־החולים מיהר להרגיע שמדובר בבדיקה שגרתית, לא באיזו גחמה של המנתח שנועדה להביך את החולה. פרופ' נבות ביקש ממנו שיעקוב בעיניו אחרי האצבע שלו. החולה לא הצליח להסתכל למעלה, ופזל. טוכמן צמצם את עיניו. כך הוא עושה תמיד כשהוא מבחין בלחץ מוגבר במוח. השלב הבא בבדיקה היה מצחיק לולא דוּבר באדם חולה. כאשר ביקש פרופ' נבות מהחולה לשרוק ולנפח את הלחיים הוא התפרץ לעברו בזעם. קרוב לוודאי שלו היה יכול, היה מכה אותו. "אתה עושה צחוק ממני," צעק.
"אדוני," הישיר אליו הפרופסור מבט ודיבר בכוונה בקול נמוך, "אני מבטיח לך שכל מה שאני עושה הוא חלק מהבדיקה. חשוב לי לבדוק את שרירי הפנים שלך, לכן ביקשתי ממך לשרוק." החולה פזל לעבר מנהל בית־החולים, וזה הנהן לאישור.
השלב האחרון בבדיקה הסתיים ללא הפרעה. פרופ' נבות התבונן לתוך עיניו של החולה באמצעות אוֹפטַלמוֹסקוֹפּ. בקרקעית העין נראתה בבירור בצקת של עצבי הראייה. "צריך לנקז את ההידרוֹצֶפַלוּס," פנה לטוכמן, ובתוך כך הושיט לו את המכשיר.
"דוקטור, לא קיבלתי תשובה לשאלה שלי."
"אדוני, אין לי כל כוונה לספר לך מה אני עושה בלילות. אם אתה מעוניין לשאול פרטים על הניתוח שאתה הולך לעבור בעוד זמן קצר, אתה מוזמן." הוא דיבר במתינות, ומזווית העין הבחין בפניה המשתאים של האישה הצעירה, שככל הנראה עוד לא שמעה מישהו מעז לדבר כך אל בעלה. מנהל בית־החולים זע על מקומו באי־נוחות, טוכמן הבליע חיוך והאחות וידאה שהאריחים נותרו במקומם. פניו של האיש נתכרכמו והוא ניסה לקום, אולי כדי לפטר אותו, או להורות לשומרי הראש להיפטר ממנו, אך מצבו הפיזי לא אִפשר לו להוציא לפועל את מחשבותיו.
פרופ' נבות הניח יד על כתפו. "אדוני, עדיף שלא תתאמץ. יש לך שאלות לגבי הניתוח?" דומה שדבריו הבהירו את המצב ההייררכי החדש שאליו נקלע החולה. הוא מצמץ בעצבנות אך לא הוציא הגה מפיו. "אם כך, נתראה בחדר ניתוח."
פרופ' נבות וטוכמן יצאו מהחדר ומנהל בית־החולים זינק אחריהם.
"פרופ' נבות, אתה יודע במי מדובר?" שאל המנהל.
הוא ידע. בשבועיים האחרונים היה בקשר רצוף עם רופאו מאוקראינה, והלה כינה את החולה שלו "בוס". אבל הוא לא היה הבוס שלו. "בחולה חצוף," אמר.
מצחו המקומט של מנהל בית־החולים הבריק מזיעה. הוא שלף ממחטה מהכיס ומחה את הלחות מפניו. "פרופ' נבות, אתה יודע כמה החולה הזה תורם לנו?" שאל.
"אל תדאג, הוא ימשיך לתרום."
הם נכנסו לחדר ההלבשה. טוכמן חייך אל פרופ' נבות בשעה שהחליפו את בגדי השבת במדים של חדר ניתוח. "הוא הפריע לי..."
הוא לא הספיק לומר את המילה "לישון" וטוכמן כבר אמר, "תיארתי לעצמי," והחיוך לא מש מפניו, "ככה זה כשישנים עם ילדה." הם כבר לא היו לבדם. "האחות המסתובבת" הסמיקה מאחורי המסכה, והדיאלוג, שבסך הכול נסב על שנת המרמיטה שביקש לעצמו בבוקר, דעך עם תחילת ההכנות לניתוח.
"איזה שׁאנט אתה הולך להכניס לו?"
"לחץ פתיחה בינוני."
זיק של שביעות רצון נצנץ בעיניו של טוכמן. הקימה המוקדמת לא היתה לשווא. החולה שכב על המיטה עירום ומורדם. הגוף המלא והרופס לא נע. "הוא רגוע יותר כשהוא ישן," אמר פרופ' נבות, וטוכמן גילח את שׂער ראשו. "מה אתה אומר, הוא יאהב את התספורת החדשה שעשיתי לו?"
הפרופסור התבונן בקודקוד, שנפרד מרעמת שיער שחורה ומעוצבת. "אני מבין שאתה מתכוון להפיל עלי את התיק הזה."
האחות הושיטה לטוכמן את הסכין והוא ביצע חתך בחלק האחורי של הקרקפת, הסיט את מתלה העור וביקש מקדח. המרדים סימן באגודל שהכול תקין. פרופ' נבות הצליח לחשוב רק על ריח הגוף של נטע. "יסמין או לבנדר ותפוח," היא אמרה. האף שלו זיהה במולקולות הריח ניחוח של וניל דווקא. היא חשבה שהשמפו שלה משתלט על קולטני הריח שלו והבטיחה להחליף אותו. "לא, אני דווקא אוהב את הווניל." אלמלא היה מדובר בכמה מיליוני שקלים, היה מניח לטוכמן לסיים את הניתוח הפשוט ושב להתכרבל לצדה.
הוא התנחם בעובדה שהוצאת הגידול, שתארך שעות רבות, תתבצע במהלך השבוע, וכעבור פחות משעה, אחרי הכנסת השאנט, יוכל להצטרף אליה.
המרדים העיר את החולה ופרופ' נבות ביקש ממנו להרים את יד שמאל, לכופף את רגל ימין. החולה נענה להוראות ללא היסוס. "מה עשית לו?" שאל הפרופסור את סגנו.
"פטנט סודי."
הארשת הרצינית לא משה מפניהם.
נטע היתה אחרי מקלחת וקפה ראשון כשהגיע הביתה. שערה היה רטוב, עיניה היו נפוחות משינה לא מופרעת והיא פיהקה, התמתחה ושלחה את ידיה לקבל את המגיע לה. "אתה בטח נורא עייף," אמרה, והתרפקה על צווארו.
"האדרנלין עוד לא התפוגג," שיקר, שהרי מדובר בניתוחון שאינו מקפיץ את רמת האדרנלין בדם, מה גם שטוכמן עשה כמעט הכול. אך היא הבינה את המובלע ואת המשתמע וגררה אותו אל בין הסדינים לבראנץ' מפנק, והוא, כמו תמיד, התלבט רק להרף עין בין מקושקשת, עין ואומלט. את כולן הוא אוהב כמעט באותה מידה, ומה שמשנה הוא היום בשבוע, לאו דווקא על־פי סדר הבריאה.
נטע, כמוהו, אוהבת לגוון, אבל מעדיפה עין הפוכה. אותם מרכיבים מנצחים, רק השעה משנה את המינוח ומשווה לקונספט המוכר את הזיגוג המוצלח, הגולש לזמן צהריים שמותר רק בסופי שבוע. הוא נח בזרועותיה מותש אך מסופק, וסיפר לה על החולה שלו.
"איך הוא נראה?"
"כמו נפוליאון."
היא חייכה, והוא ידע שהיא חושבת על יואל, החבר הקודם שלה, שלעתים בחרה לכנותו בשמו של המצביא הצרפתי, ושיש לו נטייה לקלקל להם את המצב רוח, ואם לא להם אז לו, ועכשיו מנוי וגמור עמו שלא לפַנות לו מקום, ודאי לא אחרי שאגלי הזיעה הבוהקים נספגו בסדינים המלטפים ואחרון השרירים שלו ויתר על הטונוס, שוקע ברפיסות נינוחה.
"את חושבת שהייתי צריך לשתף אותו בחוויות שלנו?"
"אם אני זוכרת נכון, נפוליאון לא אהב שמסרבים לו."
"את צודקת. מחר על הבוקר אתנצל בפניו." הוא היה גאה בעצמו שעצר בשלב האבחנה המבדלת ולא התעקש לחטט בתסמינים של תת־ההכרה שלה.
בצהריים הלכו לאכול במסעדה. מכיוון שפתח את יומו בשעת בוקר מוקדמת עם סכין ביד ולא השתמש בה, היתה הבחירה מצוינת. לא הרחק מביתם נפתחה מסעדת בשרים חדשה, ולאחר הליכה של כעשר דקות התרווחו במושבי עור סביב שולחן עץ פינתי. הוא הזמין סטייק של בשר מיושן ונטע בחרה בנתח הקצבים. הם ויתרו על המנה הראשונה, למרות שמבטו נפל על קרפצ'ו. היא שכנעה אותו שהקרפצ'ו רק יגרה את מיצי הקיבה שלו, ועד שתגיע המנה העיקרית יחסל כיכר לחם ובקיבתו לא ייוותר מקום לבשר המשובח. אך מיצי הקיבה שלו גאו למראה המנות העוברות כבסרט נע מן המטבח לשולחנות האחרים ובלוטות ההפרשה שצפו וקצפו בקיבתו. הניסיון להסתיר את הפרעת הקשב של מערכת העיכול בליקוק השפתיים ובתיפוף על השולחן עלה בתוהו, וכשהתחיל להצטער שלא התעקש להזמין קרפצ'ו הובאה המנה.
"חלמתי עליך."
"מה חלמת?" האוקראיני קטע גם לה את שנת החלום. הוא נגס בבשר הדשן, ורק בנגיסה השלישית שם לב שהיא עוד לא מדברת. "על מה חלמת?" הוא הציץ בפניה. היא בהתה בנקודה כלשהי. "נוש?" רק אחרי דקה ארוכה חזר הניצוץ לעיניה והיא שאלה אם שאל משהו. "מה חלמת?" הוא דחק ממוחו את רגעי ההתנתקות ובחר להרגיע את קיבתו הנרגשת.
"אני בחודש תשיעי, יש לי צירים חזקים, אתה מלווה אותי לחדר לידה, נותן לי נשיקה והולך."
הבשר היה עשוי כפי שאהב, מדמם במקומות הנכונים, עם רוטב צ'ימיצ'ורי חריף, והוא התענג על כל נגיסה. "איך הבשר שלך" היא הניחה על לשונו פיסה שחומה מצופה רוטב ברביקיו. "פנטסטי."
הנתח נימוח בפיו. "רוצה לטעום?"
"לא, תודה." היא המשיכה לנבור בחוסר חשק בסלט הנבטים שריקד בצלחתה. לא התאים לנטע להימנע ממנת בשר משובחת, ושלא כהרגלה, גם בקינוח לא נגעה.
כשיצאו מהמסעדה הצמיד אותה אליו ואמר שהוא אוהב אותה ושלעולם לא ישאיר אותה בבית־חולים לבדה, בוחר לא לעסוק בחוסר התיאבון הפתאומי שלה, המטריד.
"ואם יקראו לך לניתוח דחוף?"
עתה הבין את פשר החלום ושברו. "צריך שיקרה משהו חריג במיוחד כדי שאני ארשה לעצמי לא להיות בלידה של הילד שלנו."
הוא החליק את ידו על בטנה השטוחה. היה נדמה שהתשובה סיפקה אותה, והיא חיבקה את מותניו. "את מוכנה לומר מה נולד לנו?"
"אני חושבת שבן."
"מה זאת אומרת חושבת?"
"חלומות יודעים להתקיים בדמדומים," אמרה.
הם הקיצו לשבוע חדש. כאבי הראש והבחילות לא פסחו גם על הבוקר הזה. היא ישבה על השטיח בגב זקוף וברגליים משוכלות. ידיה נחו על הברכיים, והאצבע המורה והאגודל נצמדו זה לזה. בעיניים עצומות התכנסה בתוך עצמה, מנסה להיפטר מהמיחושים. היא חילקה את כאבי הראש לקטגוריות. כאבים שנטפלים בנקישה חדגונית, כמו טיפה שמטפטפת לתוך דלי אחת לעשר שניות. מציק אך נסבל, נהגה לשכנע את עצמה, שלא ליטול משכך כאבים. היא העדיפה לשמור את נפלאות הכימיה למתופפים מהדרגה השנייה, שלא התברכו ברגישות של טיפה ושילבו כוחות לתדרים של קומולונימבוס, מלוּוה בזרמי אוויר אנכיים חזקים ובפעילות של ברקים. אז החליקה לגרונה צמד גלולות הרגעה מוצקות בעלות כישורים של מסאז'יסט, כדי לשוב לקטגוריה הראשונה, ואולי אף ליהנות מחסד נדיר של ענן צמר גפן מלטף נקי מרעשים. אך כשתקפה אותה גרסת הטראנס של הטיפה ורביבים תוקפניים התנכלו לה, נאלצה לשכב במיטה בלי להניע את איבריה, ודאי לא את הראש. ואז התמקדה בנקודה אחת והקפידה על תנוחה קטטונית שזיכתה את הנקודות הלבנות במרחב והתירה לכתמים הזוהרים להבזיק ולקולות שהבית משמיע להתמזג עם השאון שמילא את המוח שלה. מובן שלא שיתפה אותו במערך הקטגוריות המורכב שבנתה. היא לא רצתה להדאיג אותו, ואפשר שגם אותה עצמה. בבלי דעת ביכרה דפוס התמודדות הימנעותית, ובלבד שלא תחריד את המפלצת מרבצה.
הוא נשק לראשה, סגר במתינות את הדלת ונפנה לדרכו. במחלקה כבר חיכו לו, לביקור הרופאים הגדול.
הביקור התקיים אחת לשבוע, והשתתפו בו ארבעה רופאים מומחים,שלושה מתמחים, סטאז'ר, האחות הראשית, פיזיותרפיסטית, עובדת סוציאלית וחמישה סטודנטים לרפואה, שגמעו ביראה ובריכוז כל מילה שהוציא מפיו. הוא הילך אימים על הרופאים הזוטרים במחלקה. כולם חששו מפניו, חוץ מטוכמן. גם הרופאים הבכירים, שאתם לכאורה התנהלה מערכת יחסים קרובה יותר, בררו מילים במחיצתו. פרופ' יהל נבות ניהל את המחלקה ביד רמה, הנהיג מערכת יחסים הייררכית נוקשה והתמצא גם בפרטים הקטנים. דבר לא נעלם מעיניו, ולזיכרון הפנומנלי שלו יצאו מוניטין. מדי בוקר נהג להיכנס לחדרי החולים ולבדוק באופן אישי אם חל שינוי במצבם במרוצת הלילה. הוא לא החמיץ חולה שאושפז אף אם רק חלף על פניו להרף עין. שאלות קלות דעת או חוסר ידע של הצוות הרפואי עוררו בו קוצר רוח. תשובות לא נכונות נקטעו לפני סיומן. חוסר ידע כוּבד בחצי דקת דומייה, שהיתה גרועה מגערה.
הם התעכבו לצד מיטתו של איל הנדל"ן האוקראיני. פרופ' נבות שאל לשלומו, והלה, בסבר פנים חמור, כמו ביום הקודם, הודה שהוא מרגיש טוב יותר. אחד המתמחים פירט את קורות המחלה, תיאר בקצרה את נוהל הכנסת השאנט, ובמשפטים ספורים תמצת את מהלך הניתוח שיתקיים במרוצת השבוע. המתמחה ענה על שאלותיו לשביעות רצונו ולרווחת המתמחה, ולפני שיצאו מהחדר נד פרופ' נבות לחולה בראשו.
הם עברו לחדר הסמוך. אחד הסטודנטים הציג את הבא בתור. איש מהרופאים שהשתתפו בביקור לא התעניין בשלומו של החולה. האדם ששכב במיטה היה בעיניהם מיצג מוחשי של הפרעה שיש לה סיבה ספציפית וסימנים ותסמינים. פרופ' נבות לא האשים אותם - גם הוא התבונן פעמיים בדף הטיפולים המוצמד למיטה משום שלא זכר את שמו של החולה, אם כי, כאמור, לא היתה לו בעיית זיכרון. "אבישי, אתה מוכן להזיז את היד כדי שנוכל להתרשם?" החולה שחרר את יד ימין, שהיתה כלואה תחת רגל ימין, והם ראו התפתלויות לא נשלטות של האמה שאילצו אותו לשבת עליה. "איך קוראים למחלה?" פנה לאחד המתמחים.
"כוֹריאָה."
כל המבטים הופנו אל המתמחה.
"יפה. ואיפה במערכת העצבים קיימת הפגיעה שגורמת לזה?"
"בגרעינים הבַּזאליים."
"נכון. ובאיזה צד של המוח מדובר?"
"בצד ימין."
בחדר נפלה דממה, אפילו הביפרים נאלמו פתאום. הרופאים הבכירים הרכינו את ראשם לשמע הטעות החמורה, שבנסיבות אחרות היתה עשויה להעלות על פניהם חיוך. המתמחה המתין לגזר הדין.
"באיזו יד אתה כותב?"
"שמאל," לחש המתמחה.
"אני מציע שתבדוק את ההֶמיספֶרה הימנית. נראה לי שהיא זקוקה לחיזוק. שמעתי שסטודנטים שנה שנייה לומדים עכשיו לבחינה באנטומיה. תצטרף אליהם לשבוע ותשתדל לחזור אלינו עם תובנות קליניות." דבריו נאמרו בשקט, במונוטוניות, כמו הורה על רישום תרופה לחולה. על פניו לא ניכרו סימנים של קצף או של שביעות רצון. המתמחה, לו נשאל, היה מעדיף הוצאה להורג על בסיס הומניטרי, אולם דעתם של המתמחים נחרצת - פרופ' נבות משתמש בתחמושת שהאו"ם לא מתיר להשתמש בה.
המתמחה הנזוף היה משוכנע שהפרופסור סיים את דבריו. על אף החוויה המביכה ניכר בו שהמתח שהיה שרוי בו התפוגג מעט.
"קוזניצקי, לפני שאתה עוזב אותנו, אתה מוכן לומר לי איך מטפלים במחלה?"
המתמחה נשנק והחל להשתעל.
"כוכבי, יש כאן מים?" פנה פרופ' נבות למתמחה הבכיר.
"לא, לא צריך." קוזניצקי כעכע בניסיון להסדיר את נשימתו.
"אפשר לטפל בתרופות או בניתוח סטֶראוֹטקטי," הצליח לחלץ מפיו את המילים בקול צרוד.
המתמחָה היחידה במחלקה שלא נפגעה משבט הביקורת היתה נירית. היא שלטה בחומר, הכינה שיעורי בית, ולא היתה סיבה לצלוף בה. אך הוא, משום מה, עוד לא ידע להניח את האצבע על הבלוטה הנכונה. היתה לו הרגשה שביום שתמעד לא תינזף כעמיתיה הגברים, ולא משום שנשאה חן בעיניו.
לפני שיצא מן החדר הצטלב מבטו של פרופ' נבות להרף עין במבטו של החולה, שסכר את פיו כל עת הביקור. "אבישי, הסבירו לך מה התוכנית?" שאל הפרופסור.
"בערך."
"אלברטו," פנה נבות לאחד הרופאים הבכירים, "תסביר לו."
כשעמד לצאת מן החדר אמר לו החולה, "פרופסור, אוכל לדבר אתך בארבע עיניים?"
"יקראו לך," ענה כוכבי במקומו.
קוזניצקי השיב לעצמו את איכות הנשימה והפמליה נכנסה לחדר שבו היו מאושפזות שלוש חולות. בחדר הזה יוכל קוזניצקי לשלוט בקצב לבו, כאן החולים שייכים למתמחים אחרים.
פרופ' נבות פסע לעבר נערה כבת שש־עשרה שמיטתה היתה צמודה לקיר הנושק למסדרון, והיה נדמה שהיא מבקשת להיבלע בין הסדינים. "שירלי?" קרא בשמה מתוך דף הבדיקות המוצמד למיטה, וכשנשא את ראשו אל המתמחה שטיפל בה פרצה הנערה בבכי היסטרי. "אני כזה מפחיד?" שאל בתמיהה, וכולם פרצו בצחוק, גם קוזניצקי. הילדה המסכנה לא הבינה את ההלצה והתייפחה בקול רם. "דליה," פנה לאחות הראשית, "תקראי לאמא'לה שתיכנס. לא נבדוק אותה ככה."
נותרו עוד שני חדרים. דורית, המזכירה הרפואית, שבפועל תפקדה כמזכירתו, ביקשה להפריע לו לרגע. הוא אמר לטוכמן שימשיכו בלעדיו, הוא יצטרף אליהם מיד.
"התקשרו מהעבודה של נטע. הם אומרים שהיא מרגישה לא טוב.
הם מבקשים שתתקשר למספר הזה, לא לנטע." היא נתנה לו פיסת נייר שעליה היה רשום המספר.
מנהלת המעון סיפרה לו שהיא מוטרדת זה שבועות רבים, ושהתאפקה לא להתקשר אליו. "היום קרו שני דברים שהדליקו אצלי נורה אדומה. נטע הגיעה לקראת הצהריים. היא לא הודיעה שתאחר ולא היתה זמינה כשהתקשרנו אליה, וכשהופיעה היא סיפרה שנסעה לספארי ולא היה לה מושג איך הגיעה לשם ולמה. אחר־כך, כשהתאספנו לישיבת צוות, היא החלה לדבר ואז התנתקה, כאילו מישהו אחז בשלָט מחוץ למוח שלה והעביר ל'המתן'. קראתי בשמה כמה פעמים, אך היא בהתה באיזושהי נקודה. אחרי דקה או שתיים היא כאילו התעוררה מחלום. היא ממש לא ידעה שלא היתה אתנו.
היא אומרת שאין מה לדאוג, אבל פרופסור, אני דואגת."
הדברים שאמרה לא אפשרו לו להדחיק עוד את חרדותיו. מנהלת המעון חלצה את הפקק, ומהבקבוק יצאו בזה אחר זה כל הסימפטומים.
זה הרגע שבו הם התלכדו והפכו מאירועים אקראיים לסיפור מחלה.
המחלה של נטע.
טוכמן הבין שקרה משהו וליווה אותו לחדרו בתום הביקור. "מה קורה?" הוא סיפר לו. טוכמן שתק. הדברים היו בהירים לכל מתמחה מתחיל. ההכחשה וההדחקה זעקו עד לב השמים. "אני מזמין לה סי־טי דחוף," אמר טוכמן ויצא מן החדר, והוא המשיך לשבת ליד שולחן העבודהשלו. תמונות פניהם המבועתיםשל מטופליו וקרוביהם חלפו במוחו. הם נכנסים לחדרו, גוררים את רגליהם או מהלכים על בהונות, פניהם דרוכים, דאוגים, מבוהלים עד אימה. הוא כבר מכיר את הסערה שאחרי השקט המדומה, הסודקת את יסודות היקום ומשנה את סדרי הבריאה. השמש כבר לא זורחת בזיו בתולי, הערב שוקע בקולות נִדכּים והירח שוכח להופיע לעתים. הוא נוהג לתאר את תמונת המצב באוזני החולים והמשפחות, לפשט את המילים, להסביר מה שאי אפשר להבין ברגע הבשורה. ואז הוא כופה על עצמו פסק זמן מתודי, שיוכלו לעכל. הם בוכים, רועדים, מתפרקים, והוא מושיט להם בפנים מאופקים את קופסת ממחטות הנייר. דורית מקפידה שתהיה מלאה תמיד. במקרים חריגים הוא מבקש שתביא כוס מים. מדי יום הוא יושב מול האנשים האלה בצד הנכון של השולחן.
הוא שפשף את עיניו, כמו כדי לגרש את הבעת הביעותים הקופאת על פניהם. איך קרה שקו הגבול הברור המפריד בינו לביניהם, המוכר, המוגן, הוסט בלי שהבחין? אפשר שטולטל לצד האחר של השולחן משום אובדן ריכוז שאינו רגעי? שהרי לא מדובר באירוע אחד אלא בשרשרת של הפרעות נחושות שהסתננו לתוך חייהם במשק כנפיים של להקת עגורים צווחנית. אין זאת אלא שבחר לעצום את עיניו.

תמי ארד היא מחברת רבי-המכר "העיקר שתהיי מאושרת" ו"סיפור שמתחיל בסוף", וספר הילדים "לחלום עם נמרים". לשעבר בעלת טור בעיתון "כלכליסט". בת זוגו של הנווט השבוי רון ארד.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
העיקר שתהיי מאושרת תמי ארד
פרק ראשון
 
הריח לא השתנה. הוא שאף לקרבו את הניחוח המוכר של עורה והתעלם מהריחות האחרים שנטמעו בה, שאת פשר נוכחותם עדיין לא פענח. שפתיו נצמדו לעורף החלק, הנקי, הנעדר פלומה בתולית זהובה, ואצבעותיו הילכו בעדינות על חוליות עמוד השדרה שלה, שבלט בגווה ודומה שביקש להזהיר על הרזון הפתאומי.
הוא העווה את פניו כשתחבה לפיו אצבע ועליה קצפת מעוגת הסברינה הכרסתנית שרבצה ביניהם על צלחת חד־פעמית. "זה הרבה יותר מתוק ממה שמתוק יכול להיות."
"וזה ממש לא בריא." היא צחקה, קינחה בשוקו מתוך כוס גבוהה וליקקה את שפתיה כחתול סיאמי שׂבע. אחר־כך התפרקדה על החול המהודק. הרקיע הכחול הביט בה מהורהר ולחלוחי, אך היא התעלמה מהזרזיפים ומהשלוליות ונעצה את עיניה בקשת נהדרת שהתפרשה לכל הכיוונים.
"Somewhere over the rainbow
Way up high
There's a land that I heard of
Once in a lul-la-by.
Somewhere over the rainbow
Skies are blue
And the dreams that you dare to dream
Really do come true."
הוא ביקש שתמשיך, הוא אהב לשמוע את שירתה. קולה היה רך וצלול, ועתה נשמע שמימי. זו ההגדרה של שלמות, חשב. ואז הזדקפה והודיעה כי הגיע הזמן ללכת. הם עשו את הדרך הביתה רכובים על צבעי הספקטרום. הוא אחז בסגול, הפנימי, והיא באדום, החיצוני, אך באמצע השמים ביקשה להתחלף מסיבות של אינטואיציה ופסיכולוגיה של צבעים. "ברית עם אלוהים, נוּשׁ?"
הוא הסתובב לצד השני, משך את השמיכה ותחב את ידו תחת שדיה.
קורי הלילה דבקו בעיניו הטרוטות, ממאנים להיפרד משנת הלילה הקצרה. רק שבע בבוקר, שעה מוקדמת ליקיצה בהתחשב בעובדה שנכנסו למיטה אחרי שתיים בלילה, על אחת כמה וכמה אם מביאים בחשבון שמדובר בשבת, שבה, בהיותם נטולי ילדים, הם מקפידים לא לפקוח את העיניים לפני השעה אחת־עשרה. נטע התעלמה במפגיע מהצלצול הצורמני. אותה לא מעירים בשבתות. ואותו לא מזעיקים, אלא במקרים חריגים. "אני מגיע." הוא הניח את המכשיר על כנו, מבכה בשתיקה את התמוססותה של שנת השבת שלו.
"אתה לא הולך," התקוממה בקול מנומנם, שׂער ראשה סתור על הכרית. "אתה הולך..." היא הסתובבה לצד השני.
הוא השתחל לתוך המכנסיים, "תמשיכי לישון, אני חוזר עוד מעט," נשק לשפתיה המפוהקות ויצא מהבית לבוש בבגדי השבת שלו, ג'ינס וחולצת טריקו XXL.
כשהיה סטודנט גמר אומר לא להתעטף בחליפות חונטות. אך כמו אי אלה הצהרות בוסריות, גם זו נשכחה עשר שנים קודם לכן, כשנחת ב־ Massachusetts General Hospital שבבוסטון, שם יישר קו עם הביגוד הנפוץ, ענוב ומחויט מתחת לחלוק הלבן.
"בוקר טוב, פרופסור," הפטיר לעברו מנהל בית־החולים איכילוב, שהמתין במחלקה שלו לצד ד"ר טוכמן, סגנו של פרופ' נבות. מולם, שעונים על הקיר, ניצבו בני משפחתו ומלוויו של איל נדל"ן שהוטס מאוקראינה באישון לילה.
"ניסינו להשיג אותך בשעות האחרונות, איפה היית?" ירה לעברו החולה באנגלית רצוצה. פרופ' נבות, שלא זכר שהבטיח לדווח לאיש שראה לראשונה בחייו היכן הוא מבלה בלילות, התעלם מהנזיפה.
אחרי ארוחת ערב מורבידית אצל אמא שלו הלכו להתעודד בקולנוע. הוא רצה לראות מותחן חדש, ונטע, שאהבה את הז'אנר הזה לא פחות ממנו, התלהבה כשקראה את התקציר.
עבורה הלילה רק החל כשהסתיים הסרט. היא סחבה אותו למסיבת יום הולדת של חבר. רקדו שם, והוא לא רוקד, וגם לא היה לו עם מי לדבר. אלה החברים שלה. רחוקים ממנו מרחק שנות אור. בדרך ביקשה לעצור לרגע בפאב שפתח זה לא כבר חבר אחר - יש לה הרבה חברים - "רק להגיד שלום", ולמסיבה הגיעו קרוב לאחת.
היא הצליחה להצפין את כאב ראשה עד שפטישים כבדי משקל הכו בקליפת המוח שלה, והם פרשו. לולא חשה ברע, היתה מושכת עד השעות הקטנות. אלמלא כאבי הראש שלה, היה שמח על העזיבה המוקדמת. הוא העדיף לבלות את ליל שבת במחיצתה, ולמען האמת, לא רק את ליל שבת. הוא הסתפק בזוגיות שלהם. היא, לעומתו, נזקקה לאנשים. ואת כל הפרטים האלה לא עלה בדעתו לחלוק עם איל הנדל"ן הנרגן ששכב מולו.
הוא הציץ בצילומי הסי־טי והאם־אר־אַיי, שהעידו על גידול בבלוטת הפּינֶאַליס, ובדק את החולה, שעל־פי סיכום עם הרופא שלו באוקראינה לפני ההחמרה במצבו היה אמור לנחות בארץ רק ביום שלישי. החולה הזעיף פנים. "אני לא רגיל לחכות לאף אחד."
הפרופסור הקפיד על ארשת נינוחה, מתאפק לא לפהק בפרצופו.
הוא נתן מבט באישה הצעירה שעמדה בצד השני של המיטה ולא הסירה ממנו זוג אישונים סקרניים. בנקל היה יכול לחשוב שהיא בתו.
הוא תהה אם גם נטע שלו נראית כך כשהיא ניצבת לצדו. האישה בלטה בבגדי עור שחָבקו גוף מושלם, עטויה אינספור עדיים מזהב, ועיניה היו מרוחות בצבעי מלחמה לרוב, כנראה הצעקה האחרונה באוקראינה. הוא לא זכר שראה את נטע מאופרת. לרגע קט ראה בעיני רוחו את חדר השינה שלהם, איך היא מתכרבלת בשמיכה, מתחבקת עם הכרית שלו, מחליפתו.
היה נדמה שהאוויר בחדר עומד מלכת. הנוכחים המתינו למוצא פיו של פרופ' נבות. הוא עזר לחולה להתרומם והורה לו לעצום עיניים ולהושיט ידיים לפנים. לפני שאיבד את שיווי המשקל אחז בו הפרופסור, אך שומרי הראש הזעופים שלו הזדרזו להשיבו למיטה.
מנהל בית־החולים מיהר להרגיע שמדובר בבדיקה שגרתית, לא באיזו גחמה של המנתח שנועדה להביך את החולה. פרופ' נבות ביקש ממנו שיעקוב בעיניו אחרי האצבע שלו. החולה לא הצליח להסתכל למעלה, ופזל. טוכמן צמצם את עיניו. כך הוא עושה תמיד כשהוא מבחין בלחץ מוגבר במוח. השלב הבא בבדיקה היה מצחיק לולא דוּבר באדם חולה. כאשר ביקש פרופ' נבות מהחולה לשרוק ולנפח את הלחיים הוא התפרץ לעברו בזעם. קרוב לוודאי שלו היה יכול, היה מכה אותו. "אתה עושה צחוק ממני," צעק.
"אדוני," הישיר אליו הפרופסור מבט ודיבר בכוונה בקול נמוך, "אני מבטיח לך שכל מה שאני עושה הוא חלק מהבדיקה. חשוב לי לבדוק את שרירי הפנים שלך, לכן ביקשתי ממך לשרוק." החולה פזל לעבר מנהל בית־החולים, וזה הנהן לאישור.
השלב האחרון בבדיקה הסתיים ללא הפרעה. פרופ' נבות התבונן לתוך עיניו של החולה באמצעות אוֹפטַלמוֹסקוֹפּ. בקרקעית העין נראתה בבירור בצקת של עצבי הראייה. "צריך לנקז את ההידרוֹצֶפַלוּס," פנה לטוכמן, ובתוך כך הושיט לו את המכשיר.
"דוקטור, לא קיבלתי תשובה לשאלה שלי."
"אדוני, אין לי כל כוונה לספר לך מה אני עושה בלילות. אם אתה מעוניין לשאול פרטים על הניתוח שאתה הולך לעבור בעוד זמן קצר, אתה מוזמן." הוא דיבר במתינות, ומזווית העין הבחין בפניה המשתאים של האישה הצעירה, שככל הנראה עוד לא שמעה מישהו מעז לדבר כך אל בעלה. מנהל בית־החולים זע על מקומו באי־נוחות, טוכמן הבליע חיוך והאחות וידאה שהאריחים נותרו במקומם. פניו של האיש נתכרכמו והוא ניסה לקום, אולי כדי לפטר אותו, או להורות לשומרי הראש להיפטר ממנו, אך מצבו הפיזי לא אִפשר לו להוציא לפועל את מחשבותיו.
פרופ' נבות הניח יד על כתפו. "אדוני, עדיף שלא תתאמץ. יש לך שאלות לגבי הניתוח?" דומה שדבריו הבהירו את המצב ההייררכי החדש שאליו נקלע החולה. הוא מצמץ בעצבנות אך לא הוציא הגה מפיו. "אם כך, נתראה בחדר ניתוח."
פרופ' נבות וטוכמן יצאו מהחדר ומנהל בית־החולים זינק אחריהם.
"פרופ' נבות, אתה יודע במי מדובר?" שאל המנהל.
הוא ידע. בשבועיים האחרונים היה בקשר רצוף עם רופאו מאוקראינה, והלה כינה את החולה שלו "בוס". אבל הוא לא היה הבוס שלו. "בחולה חצוף," אמר.
מצחו המקומט של מנהל בית־החולים הבריק מזיעה. הוא שלף ממחטה מהכיס ומחה את הלחות מפניו. "פרופ' נבות, אתה יודע כמה החולה הזה תורם לנו?" שאל.
"אל תדאג, הוא ימשיך לתרום."
הם נכנסו לחדר ההלבשה. טוכמן חייך אל פרופ' נבות בשעה שהחליפו את בגדי השבת במדים של חדר ניתוח. "הוא הפריע לי..."
הוא לא הספיק לומר את המילה "לישון" וטוכמן כבר אמר, "תיארתי לעצמי," והחיוך לא מש מפניו, "ככה זה כשישנים עם ילדה." הם כבר לא היו לבדם. "האחות המסתובבת" הסמיקה מאחורי המסכה, והדיאלוג, שבסך הכול נסב על שנת המרמיטה שביקש לעצמו בבוקר, דעך עם תחילת ההכנות לניתוח.
"איזה שׁאנט אתה הולך להכניס לו?"
"לחץ פתיחה בינוני."
זיק של שביעות רצון נצנץ בעיניו של טוכמן. הקימה המוקדמת לא היתה לשווא. החולה שכב על המיטה עירום ומורדם. הגוף המלא והרופס לא נע. "הוא רגוע יותר כשהוא ישן," אמר פרופ' נבות, וטוכמן גילח את שׂער ראשו. "מה אתה אומר, הוא יאהב את התספורת החדשה שעשיתי לו?"
הפרופסור התבונן בקודקוד, שנפרד מרעמת שיער שחורה ומעוצבת. "אני מבין שאתה מתכוון להפיל עלי את התיק הזה."
האחות הושיטה לטוכמן את הסכין והוא ביצע חתך בחלק האחורי של הקרקפת, הסיט את מתלה העור וביקש מקדח. המרדים סימן באגודל שהכול תקין. פרופ' נבות הצליח לחשוב רק על ריח הגוף של נטע. "יסמין או לבנדר ותפוח," היא אמרה. האף שלו זיהה במולקולות הריח ניחוח של וניל דווקא. היא חשבה שהשמפו שלה משתלט על קולטני הריח שלו והבטיחה להחליף אותו. "לא, אני דווקא אוהב את הווניל." אלמלא היה מדובר בכמה מיליוני שקלים, היה מניח לטוכמן לסיים את הניתוח הפשוט ושב להתכרבל לצדה.
הוא התנחם בעובדה שהוצאת הגידול, שתארך שעות רבות, תתבצע במהלך השבוע, וכעבור פחות משעה, אחרי הכנסת השאנט, יוכל להצטרף אליה.
המרדים העיר את החולה ופרופ' נבות ביקש ממנו להרים את יד שמאל, לכופף את רגל ימין. החולה נענה להוראות ללא היסוס. "מה עשית לו?" שאל הפרופסור את סגנו.
"פטנט סודי."
הארשת הרצינית לא משה מפניהם.
נטע היתה אחרי מקלחת וקפה ראשון כשהגיע הביתה. שערה היה רטוב, עיניה היו נפוחות משינה לא מופרעת והיא פיהקה, התמתחה ושלחה את ידיה לקבל את המגיע לה. "אתה בטח נורא עייף," אמרה, והתרפקה על צווארו.
"האדרנלין עוד לא התפוגג," שיקר, שהרי מדובר בניתוחון שאינו מקפיץ את רמת האדרנלין בדם, מה גם שטוכמן עשה כמעט הכול. אך היא הבינה את המובלע ואת המשתמע וגררה אותו אל בין הסדינים לבראנץ' מפנק, והוא, כמו תמיד, התלבט רק להרף עין בין מקושקשת, עין ואומלט. את כולן הוא אוהב כמעט באותה מידה, ומה שמשנה הוא היום בשבוע, לאו דווקא על־פי סדר הבריאה.
נטע, כמוהו, אוהבת לגוון, אבל מעדיפה עין הפוכה. אותם מרכיבים מנצחים, רק השעה משנה את המינוח ומשווה לקונספט המוכר את הזיגוג המוצלח, הגולש לזמן צהריים שמותר רק בסופי שבוע. הוא נח בזרועותיה מותש אך מסופק, וסיפר לה על החולה שלו.
"איך הוא נראה?"
"כמו נפוליאון."
היא חייכה, והוא ידע שהיא חושבת על יואל, החבר הקודם שלה, שלעתים בחרה לכנותו בשמו של המצביא הצרפתי, ושיש לו נטייה לקלקל להם את המצב רוח, ואם לא להם אז לו, ועכשיו מנוי וגמור עמו שלא לפַנות לו מקום, ודאי לא אחרי שאגלי הזיעה הבוהקים נספגו בסדינים המלטפים ואחרון השרירים שלו ויתר על הטונוס, שוקע ברפיסות נינוחה.
"את חושבת שהייתי צריך לשתף אותו בחוויות שלנו?"
"אם אני זוכרת נכון, נפוליאון לא אהב שמסרבים לו."
"את צודקת. מחר על הבוקר אתנצל בפניו." הוא היה גאה בעצמו שעצר בשלב האבחנה המבדלת ולא התעקש לחטט בתסמינים של תת־ההכרה שלה.
בצהריים הלכו לאכול במסעדה. מכיוון שפתח את יומו בשעת בוקר מוקדמת עם סכין ביד ולא השתמש בה, היתה הבחירה מצוינת. לא הרחק מביתם נפתחה מסעדת בשרים חדשה, ולאחר הליכה של כעשר דקות התרווחו במושבי עור סביב שולחן עץ פינתי. הוא הזמין סטייק של בשר מיושן ונטע בחרה בנתח הקצבים. הם ויתרו על המנה הראשונה, למרות שמבטו נפל על קרפצ'ו. היא שכנעה אותו שהקרפצ'ו רק יגרה את מיצי הקיבה שלו, ועד שתגיע המנה העיקרית יחסל כיכר לחם ובקיבתו לא ייוותר מקום לבשר המשובח. אך מיצי הקיבה שלו גאו למראה המנות העוברות כבסרט נע מן המטבח לשולחנות האחרים ובלוטות ההפרשה שצפו וקצפו בקיבתו. הניסיון להסתיר את הפרעת הקשב של מערכת העיכול בליקוק השפתיים ובתיפוף על השולחן עלה בתוהו, וכשהתחיל להצטער שלא התעקש להזמין קרפצ'ו הובאה המנה.
"חלמתי עליך."
"מה חלמת?" האוקראיני קטע גם לה את שנת החלום. הוא נגס בבשר הדשן, ורק בנגיסה השלישית שם לב שהיא עוד לא מדברת. "על מה חלמת?" הוא הציץ בפניה. היא בהתה בנקודה כלשהי. "נוש?" רק אחרי דקה ארוכה חזר הניצוץ לעיניה והיא שאלה אם שאל משהו. "מה חלמת?" הוא דחק ממוחו את רגעי ההתנתקות ובחר להרגיע את קיבתו הנרגשת.
"אני בחודש תשיעי, יש לי צירים חזקים, אתה מלווה אותי לחדר לידה, נותן לי נשיקה והולך."
הבשר היה עשוי כפי שאהב, מדמם במקומות הנכונים, עם רוטב צ'ימיצ'ורי חריף, והוא התענג על כל נגיסה. "איך הבשר שלך" היא הניחה על לשונו פיסה שחומה מצופה רוטב ברביקיו. "פנטסטי."
הנתח נימוח בפיו. "רוצה לטעום?"
"לא, תודה." היא המשיכה לנבור בחוסר חשק בסלט הנבטים שריקד בצלחתה. לא התאים לנטע להימנע ממנת בשר משובחת, ושלא כהרגלה, גם בקינוח לא נגעה.
כשיצאו מהמסעדה הצמיד אותה אליו ואמר שהוא אוהב אותה ושלעולם לא ישאיר אותה בבית־חולים לבדה, בוחר לא לעסוק בחוסר התיאבון הפתאומי שלה, המטריד.
"ואם יקראו לך לניתוח דחוף?"
עתה הבין את פשר החלום ושברו. "צריך שיקרה משהו חריג במיוחד כדי שאני ארשה לעצמי לא להיות בלידה של הילד שלנו."
הוא החליק את ידו על בטנה השטוחה. היה נדמה שהתשובה סיפקה אותה, והיא חיבקה את מותניו. "את מוכנה לומר מה נולד לנו?"
"אני חושבת שבן."
"מה זאת אומרת חושבת?"
"חלומות יודעים להתקיים בדמדומים," אמרה.
הם הקיצו לשבוע חדש. כאבי הראש והבחילות לא פסחו גם על הבוקר הזה. היא ישבה על השטיח בגב זקוף וברגליים משוכלות. ידיה נחו על הברכיים, והאצבע המורה והאגודל נצמדו זה לזה. בעיניים עצומות התכנסה בתוך עצמה, מנסה להיפטר מהמיחושים. היא חילקה את כאבי הראש לקטגוריות. כאבים שנטפלים בנקישה חדגונית, כמו טיפה שמטפטפת לתוך דלי אחת לעשר שניות. מציק אך נסבל, נהגה לשכנע את עצמה, שלא ליטול משכך כאבים. היא העדיפה לשמור את נפלאות הכימיה למתופפים מהדרגה השנייה, שלא התברכו ברגישות של טיפה ושילבו כוחות לתדרים של קומולונימבוס, מלוּוה בזרמי אוויר אנכיים חזקים ובפעילות של ברקים. אז החליקה לגרונה צמד גלולות הרגעה מוצקות בעלות כישורים של מסאז'יסט, כדי לשוב לקטגוריה הראשונה, ואולי אף ליהנות מחסד נדיר של ענן צמר גפן מלטף נקי מרעשים. אך כשתקפה אותה גרסת הטראנס של הטיפה ורביבים תוקפניים התנכלו לה, נאלצה לשכב במיטה בלי להניע את איבריה, ודאי לא את הראש. ואז התמקדה בנקודה אחת והקפידה על תנוחה קטטונית שזיכתה את הנקודות הלבנות במרחב והתירה לכתמים הזוהרים להבזיק ולקולות שהבית משמיע להתמזג עם השאון שמילא את המוח שלה. מובן שלא שיתפה אותו במערך הקטגוריות המורכב שבנתה. היא לא רצתה להדאיג אותו, ואפשר שגם אותה עצמה. בבלי דעת ביכרה דפוס התמודדות הימנעותית, ובלבד שלא תחריד את המפלצת מרבצה.
הוא נשק לראשה, סגר במתינות את הדלת ונפנה לדרכו. במחלקה כבר חיכו לו, לביקור הרופאים הגדול.
הביקור התקיים אחת לשבוע, והשתתפו בו ארבעה רופאים מומחים,שלושה מתמחים, סטאז'ר, האחות הראשית, פיזיותרפיסטית, עובדת סוציאלית וחמישה סטודנטים לרפואה, שגמעו ביראה ובריכוז כל מילה שהוציא מפיו. הוא הילך אימים על הרופאים הזוטרים במחלקה. כולם חששו מפניו, חוץ מטוכמן. גם הרופאים הבכירים, שאתם לכאורה התנהלה מערכת יחסים קרובה יותר, בררו מילים במחיצתו. פרופ' יהל נבות ניהל את המחלקה ביד רמה, הנהיג מערכת יחסים הייררכית נוקשה והתמצא גם בפרטים הקטנים. דבר לא נעלם מעיניו, ולזיכרון הפנומנלי שלו יצאו מוניטין. מדי בוקר נהג להיכנס לחדרי החולים ולבדוק באופן אישי אם חל שינוי במצבם במרוצת הלילה. הוא לא החמיץ חולה שאושפז אף אם רק חלף על פניו להרף עין. שאלות קלות דעת או חוסר ידע של הצוות הרפואי עוררו בו קוצר רוח. תשובות לא נכונות נקטעו לפני סיומן. חוסר ידע כוּבד בחצי דקת דומייה, שהיתה גרועה מגערה.
הם התעכבו לצד מיטתו של איל הנדל"ן האוקראיני. פרופ' נבות שאל לשלומו, והלה, בסבר פנים חמור, כמו ביום הקודם, הודה שהוא מרגיש טוב יותר. אחד המתמחים פירט את קורות המחלה, תיאר בקצרה את נוהל הכנסת השאנט, ובמשפטים ספורים תמצת את מהלך הניתוח שיתקיים במרוצת השבוע. המתמחה ענה על שאלותיו לשביעות רצונו ולרווחת המתמחה, ולפני שיצאו מהחדר נד פרופ' נבות לחולה בראשו.
הם עברו לחדר הסמוך. אחד הסטודנטים הציג את הבא בתור. איש מהרופאים שהשתתפו בביקור לא התעניין בשלומו של החולה. האדם ששכב במיטה היה בעיניהם מיצג מוחשי של הפרעה שיש לה סיבה ספציפית וסימנים ותסמינים. פרופ' נבות לא האשים אותם - גם הוא התבונן פעמיים בדף הטיפולים המוצמד למיטה משום שלא זכר את שמו של החולה, אם כי, כאמור, לא היתה לו בעיית זיכרון. "אבישי, אתה מוכן להזיז את היד כדי שנוכל להתרשם?" החולה שחרר את יד ימין, שהיתה כלואה תחת רגל ימין, והם ראו התפתלויות לא נשלטות של האמה שאילצו אותו לשבת עליה. "איך קוראים למחלה?" פנה לאחד המתמחים.
"כוֹריאָה."
כל המבטים הופנו אל המתמחה.
"יפה. ואיפה במערכת העצבים קיימת הפגיעה שגורמת לזה?"
"בגרעינים הבַּזאליים."
"נכון. ובאיזה צד של המוח מדובר?"
"בצד ימין."
בחדר נפלה דממה, אפילו הביפרים נאלמו פתאום. הרופאים הבכירים הרכינו את ראשם לשמע הטעות החמורה, שבנסיבות אחרות היתה עשויה להעלות על פניהם חיוך. המתמחה המתין לגזר הדין.
"באיזו יד אתה כותב?"
"שמאל," לחש המתמחה.
"אני מציע שתבדוק את ההֶמיספֶרה הימנית. נראה לי שהיא זקוקה לחיזוק. שמעתי שסטודנטים שנה שנייה לומדים עכשיו לבחינה באנטומיה. תצטרף אליהם לשבוע ותשתדל לחזור אלינו עם תובנות קליניות." דבריו נאמרו בשקט, במונוטוניות, כמו הורה על רישום תרופה לחולה. על פניו לא ניכרו סימנים של קצף או של שביעות רצון. המתמחה, לו נשאל, היה מעדיף הוצאה להורג על בסיס הומניטרי, אולם דעתם של המתמחים נחרצת - פרופ' נבות משתמש בתחמושת שהאו"ם לא מתיר להשתמש בה.
המתמחה הנזוף היה משוכנע שהפרופסור סיים את דבריו. על אף החוויה המביכה ניכר בו שהמתח שהיה שרוי בו התפוגג מעט.
"קוזניצקי, לפני שאתה עוזב אותנו, אתה מוכן לומר לי איך מטפלים במחלה?"
המתמחה נשנק והחל להשתעל.
"כוכבי, יש כאן מים?" פנה פרופ' נבות למתמחה הבכיר.
"לא, לא צריך." קוזניצקי כעכע בניסיון להסדיר את נשימתו.
"אפשר לטפל בתרופות או בניתוח סטֶראוֹטקטי," הצליח לחלץ מפיו את המילים בקול צרוד.
המתמחָה היחידה במחלקה שלא נפגעה משבט הביקורת היתה נירית. היא שלטה בחומר, הכינה שיעורי בית, ולא היתה סיבה לצלוף בה. אך הוא, משום מה, עוד לא ידע להניח את האצבע על הבלוטה הנכונה. היתה לו הרגשה שביום שתמעד לא תינזף כעמיתיה הגברים, ולא משום שנשאה חן בעיניו.
לפני שיצא מן החדר הצטלב מבטו של פרופ' נבות להרף עין במבטו של החולה, שסכר את פיו כל עת הביקור. "אבישי, הסבירו לך מה התוכנית?" שאל הפרופסור.
"בערך."
"אלברטו," פנה נבות לאחד הרופאים הבכירים, "תסביר לו."
כשעמד לצאת מן החדר אמר לו החולה, "פרופסור, אוכל לדבר אתך בארבע עיניים?"
"יקראו לך," ענה כוכבי במקומו.
קוזניצקי השיב לעצמו את איכות הנשימה והפמליה נכנסה לחדר שבו היו מאושפזות שלוש חולות. בחדר הזה יוכל קוזניצקי לשלוט בקצב לבו, כאן החולים שייכים למתמחים אחרים.
פרופ' נבות פסע לעבר נערה כבת שש־עשרה שמיטתה היתה צמודה לקיר הנושק למסדרון, והיה נדמה שהיא מבקשת להיבלע בין הסדינים. "שירלי?" קרא בשמה מתוך דף הבדיקות המוצמד למיטה, וכשנשא את ראשו אל המתמחה שטיפל בה פרצה הנערה בבכי היסטרי. "אני כזה מפחיד?" שאל בתמיהה, וכולם פרצו בצחוק, גם קוזניצקי. הילדה המסכנה לא הבינה את ההלצה והתייפחה בקול רם. "דליה," פנה לאחות הראשית, "תקראי לאמא'לה שתיכנס. לא נבדוק אותה ככה."
נותרו עוד שני חדרים. דורית, המזכירה הרפואית, שבפועל תפקדה כמזכירתו, ביקשה להפריע לו לרגע. הוא אמר לטוכמן שימשיכו בלעדיו, הוא יצטרף אליהם מיד.
"התקשרו מהעבודה של נטע. הם אומרים שהיא מרגישה לא טוב.
הם מבקשים שתתקשר למספר הזה, לא לנטע." היא נתנה לו פיסת נייר שעליה היה רשום המספר.
מנהלת המעון סיפרה לו שהיא מוטרדת זה שבועות רבים, ושהתאפקה לא להתקשר אליו. "היום קרו שני דברים שהדליקו אצלי נורה אדומה. נטע הגיעה לקראת הצהריים. היא לא הודיעה שתאחר ולא היתה זמינה כשהתקשרנו אליה, וכשהופיעה היא סיפרה שנסעה לספארי ולא היה לה מושג איך הגיעה לשם ולמה. אחר־כך, כשהתאספנו לישיבת צוות, היא החלה לדבר ואז התנתקה, כאילו מישהו אחז בשלָט מחוץ למוח שלה והעביר ל'המתן'. קראתי בשמה כמה פעמים, אך היא בהתה באיזושהי נקודה. אחרי דקה או שתיים היא כאילו התעוררה מחלום. היא ממש לא ידעה שלא היתה אתנו.
היא אומרת שאין מה לדאוג, אבל פרופסור, אני דואגת."
הדברים שאמרה לא אפשרו לו להדחיק עוד את חרדותיו. מנהלת המעון חלצה את הפקק, ומהבקבוק יצאו בזה אחר זה כל הסימפטומים.
זה הרגע שבו הם התלכדו והפכו מאירועים אקראיים לסיפור מחלה.
המחלה של נטע.
טוכמן הבין שקרה משהו וליווה אותו לחדרו בתום הביקור. "מה קורה?" הוא סיפר לו. טוכמן שתק. הדברים היו בהירים לכל מתמחה מתחיל. ההכחשה וההדחקה זעקו עד לב השמים. "אני מזמין לה סי־טי דחוף," אמר טוכמן ויצא מן החדר, והוא המשיך לשבת ליד שולחן העבודהשלו. תמונות פניהם המבועתיםשל מטופליו וקרוביהם חלפו במוחו. הם נכנסים לחדרו, גוררים את רגליהם או מהלכים על בהונות, פניהם דרוכים, דאוגים, מבוהלים עד אימה. הוא כבר מכיר את הסערה שאחרי השקט המדומה, הסודקת את יסודות היקום ומשנה את סדרי הבריאה. השמש כבר לא זורחת בזיו בתולי, הערב שוקע בקולות נִדכּים והירח שוכח להופיע לעתים. הוא נוהג לתאר את תמונת המצב באוזני החולים והמשפחות, לפשט את המילים, להסביר מה שאי אפשר להבין ברגע הבשורה. ואז הוא כופה על עצמו פסק זמן מתודי, שיוכלו לעכל. הם בוכים, רועדים, מתפרקים, והוא מושיט להם בפנים מאופקים את קופסת ממחטות הנייר. דורית מקפידה שתהיה מלאה תמיד. במקרים חריגים הוא מבקש שתביא כוס מים. מדי יום הוא יושב מול האנשים האלה בצד הנכון של השולחן.
הוא שפשף את עיניו, כמו כדי לגרש את הבעת הביעותים הקופאת על פניהם. איך קרה שקו הגבול הברור המפריד בינו לביניהם, המוכר, המוגן, הוסט בלי שהבחין? אפשר שטולטל לצד האחר של השולחן משום אובדן ריכוז שאינו רגעי? שהרי לא מדובר באירוע אחד אלא בשרשרת של הפרעות נחושות שהסתננו לתוך חייהם במשק כנפיים של להקת עגורים צווחנית. אין זאת אלא שבחר לעצום את עיניו.