החשוד המיידי

כפרה

הרגשתי איך הדם אוזל ממני. ניסיתי להגביר את קצב הריצה, אך משהו עצר בעדי. זה לא יכול להיות, חשבתי לעצמי, משהו רע בטח קורה לי, אני כבר שומע אותו מתנשף מאחורי ובכל רגע ההתנשפות שלו קרובה יותר. הוא גם קורא בשמי: "אריק, אריק, תעצור!" הוא קורא, אבל אני, מרוב פחד, רק מנסה להתרחק ממנו. "זה לטובתך," הוא קורא, "עצור עכשיו או שאני יורה." אני פוחד לסובב את הראש אחורה, אני שומע שקשוק של דריכה וחושב: זהו, זה הסוף שלי, אם הוא יורה, אני גמור, הלכו החיים שלי, כל עבודת המחקר שלי. גורי, הבן האהוב שלי התחיל לבכות: "אבא, אל תברח, תהיה איתנו," אבל אני המשכתי הלאה, ואז שמעתי את הנקירה והבום. מרוב פחד צעקתי שנגמרו לי החיים. עוד הספקתי להסתובב לרגע ולראות את ד"ר ארינזון בחלוק לבן עם סטתוסקופ תלוי סביב צווארו; ביד אחת החזיק מבחנה, ובשנייה אקדח. עכשיו עברתי לבכי, כי היה לי ברור שאני מת; אבל במקום להרגיש מת, הרגשתי שכל הגוף שלי מיטלטל, מישהו מזיז אותי. ואז שמעתי את נועה אשתי: "אריק, אריק! תתעורר." פקחתי עיניים וראיתי שהיא לידי וידה סביב כתפי, מנסה להרגיע.

"הרגשת שאתה בוכה?" שאלה בדאגה.

"כן, חשבתי שאני מת. שהרגו אותי," עניתי בקול רפה.

"מי?" שאלה בחצי-צחוק, "מי רודף אותך כל כך?"

"לא חשוב," עניתי והסתובבתי. ניסיתי להירדם שוב, אבל ידעתי שהמחשבות הטורדות לא יניחו לי להירדם. למחרת הייתי מוזמן לד"ר ארינזון, כבר לפני שבוע הוא אמר לי שכנראה יהיה צורך בהשתלה.

למחרת, במשרדו המואר של ד"ר ארינזון, שמש חורפית חיממה בחוץ, השמים היו כחולים ללא רבב והעצים לא זעו. הדוקטור ישב מאחורי המחשב ותיקתק על המקלדת.

"נו? כבר דיברת עם אחיך?" שאל אותי.

"עוד לא," עניתי, "אני קצת..."

"מה הבעיה?" המשיך, "הרי זה אחיך. מה, הוא לא ירצה לעזור לאחיו החולה?"

"תראה..." אמרתי, "זה לא תמיד פשוט... לפעמים יש..."

"מה יש, אריק? אלה החיים שלך," אמר וניפנף אלי בדף של הבדיקות, "דע לך שעם רמת האוריאה שלך בדם ברור שהדיאליזה לא מספיקה."

"אבל זה רק חודשיים," ניסיתי לדחוק את הקץ, "אולי ניתן לזה עוד צ'אנס? למה כל כך מהר?"

"אריק, אין מה לדחות," האיץ בי, "דבר עם אחיך ומה שיותר מהר. הרי יש לך אח, נכון? והוא בריא, נכון? אולי הוא יסכים לתרום."

יש היגיון בדבריו, חשבתי לעצמי בדרכי הביתה. שני אחים, זו הקרבה הכי מומלצת להשתלה, כך אמר, והרבה עושים את זה. לו רק ידע איזו חומה מפרידה בינינו. איך עם השנים הלך והעמיק הנתק, כל אחד שקוע בעולם שלו. עכשיו פתאום אתקשר אליו? אחרי כל השנים האלה? הוא בטח יגיד: השם ירחם, אריק, קרה משהו? ואני אגיד לו שהפעם זה רציני, שהפעם אני זקוק לעזרתו. והרי לא ייתכן שלא ירצה לעזור, זאת אפילו מצווה, כן. אבל פה העניין שונה. לא מדובר בכסף וגם לא בגמילות חסדים, כמו שבטח הם רגילים שם אצלם בישיבה. אבל בכל זאת, הוא הרי אחיך. לא, לא הייתה שנאה בינינו, אבל גם לא אהבת אחים. לא שום רגש מאז הריב הגדול.

ישבתי על ספסל, לא הרחק מהמרפאה של ד"ר ארינזון. במגרש המשחקים מולי שיחקו ילדים, כנראה אחים. אמם ישבה על ספסל קרוב והאכילה תינוק נוסף. ראיתי את השמחה שהתרוצצו בה שניהם, האחד מנסה לתפוס את האחר וקולות של שמחה בוקעים מפיהם. נזכרתי בנו, דורון ואריק, שני אחים, אני כבר בכיתה ב' ודורון, אחי הצעיר, בגן-חובה. אהבנו לרוץ יחפים על הדשא. אני בורח ודורון רודף אחרי, מנסה לתפוס אותי. אמא ביום כביסה. אז עוד לא היו מכונות כביסה בכל בית, ויום שלישי היה תמיד יום כביסה, וההכנות לקראתו החלו עוד יום קודם. הגיגית הגדולה מונחת על גבי כמה בלוקים בחצר שמאחורי הבית, ואני עוזר לאבא להביא עצים למדורה שמתחת לגיגית ולדאוג שהאש לא תכבה. המים בגיגית מבעבעים ומהם עולים וצפים, כמו לווייתני ענק שרק חלקו העליון של גוום נחשף מעל המים, כבסים לבנים, שקועים רובם במים הרותחים, ורק חלקם העליון עולה ומתנפח עם בועות האוויר. דורון יושב לידי ומשפשף את עיניו מהעשן, ומדי פעם הוא צועק: "הנה עוד לווייתן! הנה עוד אחד."

עכשיו פתאום שמעתי צעקות מכיוון שני הילדים ששיחקו ליד אמם. אחד מהם רץ אליה בבכי ואחר-כך עמד שם לידה והצביע על אחיו: "זה הוא שהתחיל".

קמתי בכבדות מהספסל וצעדתי לעבר מכוניתי שחנתה לא הרחק. זהו. נראה שהחבל מתהדק סביבי. אני חייב להגיע להכרעה כבר עכשיו. צודק ד"ר ארינזון. אלה החיים שלי. אולי במקום לטלפן, פשוט אסע אליו. נשב זה מול זה במקום שקט ואחשוף את הדבר בפניו. אולי אפילו כבדרך-אגב. לא אתנפל עליו. אזמין אותו לאיזה כוס משקה, ואז הוא בטח ישאל: "למה אתה לא שותה?" ופה בדיוק אתחיל לספר לו. כן, זה רעיון טוב. אבל בכל זאת זה ייראה לא טוב שאני נזכר בו רק בעת צרה. איפה הייתי קודם? כן, איפה הייתי אז, כשהיה בבית החולים? למה לא באתי? והרי פעם הייתה בינינו ברית סודית! בכל המלחמות הדמיוניות שנלחמנו יחד נגד שודדי-ים אכזריים או אינדיאנים מקרקפי-גולגולות, תמיד לפני היציאה לשליחות הגורלית והאחרונה, זו שממנה רק אחד ישוב, נהגנו להראות זה לזה את ארבע החוליות של השרשרת הקרועה שכל אחד החזיק בידו – אות לשרשרת אחת שמחברת בינינו...