לפרוח

הקדמה

בבוקר ה-6 באפריל 2007 שכבתי בשלולית דם על רצפת המשרד הביתי שלי. בדרך למטה ראשי נחבט בפינת השולחן, עיני נחתכה ועצם הלחי שלי נשברה. התמוטטתי מתשישות ומחוסר שינה. בעקבות ההתמוטטות מצאתי את עצמי עוברת מרופא לרופא, מדימות תהודה מגנטית לטומוגרפיה ממוחשבת לאֶקוקרדיוגרפיה, כדי לברר אם אני סובלת מבעיה רפואית כלשהי מלבד תשישות. התשובה היתה שלילית אבל חדרי המתנה של רופאים התבררו כמקומות טובים לשאול את עצמי הרבה שאלות על אורח החיים שניהלתי.

ייסדנו את האפינגטון פוסט בשנת 2005, ובחלוף שנתיים כבר גדלנו בקצב מסחרר. הופעתי על עטיפות מגזינים והטיים בחר בי לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם. אבל אחרי הנפילה נאלצתי לשאול את עצמי, האם כך נראית הצלחה? האם אלו החיים שאני רוצה? עבדתי שמונה-עשרה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ניסיתי להקים עסק, להרחיב את התפוצה, לגייס משקיעים. אבל חיי, כך הבנתי, יצאו משליטה. על פי המדדים המסורתיים להצלחה, שמתמקדים בכסף ובכוח, נחשבתי מצליחה מאוד אבל לא חייתי חיים מוצלחים על פי שום הגדרה שפויה של הצלחה. ידעתי שיש צורך בשינוי קיצוני. לא יכולתי להמשיך כך.

זה היה צלצול השכמה קלאסי. במבט לאחור היו לי כמה הזדמנויות להתעורר עוד קודם לכן אבל לא עשיתי זאת. הפעם התעוררתי ושיניתי הבטים רבים באורח חיי, כולל אימוץ מנהגים יומיומיים שישאירו אותי בתלם - ומחוץ לחדרי המתנה של רופאים. התוצאה היא חיים מספקים שמעניקים לי מרחב נשימה וזווית ראייה עמוקה יותר.

הספר הזה נולד כשניסיתי לאסוף את כל התובנות שליקטתי באשר לעבודתי ולחיי במהלך השבועות שהקדשתי לכתיבת נאום שבסופו של דבר נשאתי בטקס הענקת התארים של מחזור 2013 בסמית קולג'. עם שתי בנות במכללה, אני מתייחסת ברצינות רבה להענקת תארים. זהו רגע מיוחד כל כך למחזור המסיים - הפסקה, מעין סוגריים בַּזמן לאחר ארבע (או חמש, או שש) שנות לימוד והתבגרות ללא הפסקה, רגע לפני שהם מתחילים לחיות כמו גדולים, להתקדם וליישם את כל הידע שרכשו. זוהי נקודת ציון ייחודית בחייהם של צעירים - ובמשך חמש-עשרה דקות בערך אני זוכה לתשומת לבם הבלעדית של הבוגרים. האתגר הוא לומר משהו שהולם את האירוע, משהו שישמש אותם בתקופה הטעונה של התחלה חדשה.

"בטקס הענקת תארים," אמרתי לבוגרות הקולג', "הנואמים אמורים בדרך כלל לומר לבוגרים איך לצאת אל העולם ולטפס בסולם ההצלחה. אבל אני מבקשת מכן להגדיר מחדש את עצם מושג ההצלחה. כי העולם שפניכן מועדות אליו, זקוק לכך נואשות, וכי אתן מסוגלות לעמוד במשימה. לימודיכן בסמית הבהירו ללא עוררין שאתן ראויות לתפוס את מקומכן בעולם, היכן שרק תרצו. אתן יכולות לעבוד בכל תחום ולהגיע לפסגה בכל תחום. אבל אני דוחקת בכן לא רק לתפוס את מקומכן על גג העולם אלא גם לשנות את העולם."

התגובה הנרגשת לנאום גרמה לי להבין כמה נפוצה הכמיהה להגדיר מהי הצלחה ומה פירוש לחיות "חיים טובים".

"מהם חיים טובים?" היא שאלה ששאלו פילוסופים עוד ביוון העתיקה. אבל במרוצת הדורות זנחנו את השאלה הזאת והתחלנו לשאול כמה כסף אנו מסוגלים להרוויח, מהו גודל הבית שאנו יכולים לקנות, וכמה גבוה אנו מסוגלים לטפס בסולם הקריירה. אלו הן שאלות לגיטימיות, במיוחד בתקופה שבה נשים עדיין מנסות לזכות בשוויון מלא. אך כפי שגיליתי, בכאב, הן בהחלט לא הסוגיות היחידות החשובות להצלחה בחיים.

במהלך השנים הצטמצם מושג ההצלחה בחברה שלנו לכסף ולכוח. למעשה, כיום הצלחה, כסף וכוח הן מילים נרדפות כמעט בעיני רבים.

ההצלחה על פי ההגדרה הזאת עובדת - או לפחות נדמה שהיא עובדת - בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, כסף וכוח כשלעצמם הם כמו שרפרף דו-רגלי, אפשר להתאזן עליו לזמן מה אבל בסוף נופלים. ויותר ויותר אנשים - אנשים מצליחים מאוד - נופלים.

אז מה שציינתי באוזני הבוגרות בסמית קולג' היה שהגדרת ההצלחה שלנו איננה מספיקה. והיא כבר לא בת-קיימא: היא לא בת-קיימא מבחינתם של פרטים ושל חברות. כדי לחיות את החיים שאנו ראויים להם ומעוניינים בהם באמת, ולא רק את החיים שאנו מסתפקים בהם, אנו זקוקים למדד שלישי להצלחה, שחורג מגבולותיהם של מדדי הכסף והכוח וכולל ארבעה עמודי תווך: רווחה, תבונה, פליאה ונתינה. ארבעת העמודים הללו מהווים את ארבעת המדורים של הספר.

ראשית, רווחה: אם לא נגדיר מחדש מהי הצלחה, המחיר הבריאותי והרווחתי שנשלם ימשיך לעלות, כפי שגיליתי בעצמי. כשעיני נפקחו ראיתי שהשלב החדש בחיי מתואם לחלוטין עם רוח התקופה שאנו חיים בה. כל שיחה שניהלתי הסתכמה בסופו של דבר בדילמות שכולנו מתמודדים איתן - הלחץ הכרוך בעומס יתר, עבודת יתר, עודף מדיה חברתית ומחסור בתקשורת עם עצמנו וזה עם זה. המרחב, המרווחים, ההפוגות, הדממה - הדברים שמאפשרים לנו להתחדש ולמלא מצברים - כמעט נעלמו מחיי ומחייהם של רבים ממכרי.

נראה לי שאנשים שפרחו באמת ובתמים הם אלו שפינו מקום לרווחה, תבונה, פליאה ונתינה. וכך נולד המדד השלישי - הרגל השלישית של השרפרף, בכל הנוגע לחיים של הצלחה. מה שהחל בהגדרה מחדש של נתיב חיי וסדרי העדיפויות שלי, גרם לי להבחין בהתעוררות המתרחשת ברמה הגלובלית. אנו נכנסים לעידן חדש. האופן שבו אנו מודדים הצלחה משתנה,

ויפה שעה אחת קודם - במיוחד לנשים, שכן הנתונים המצטברים מראים שההבטחה השגויה להצלחה כבר גובה מחיר גבוה יותר מנשים לעומת גברים. נשים שמכהנות בתפקידים מלחיצים נמצאות בסיכון גבוה ב-40 אחוז כמעט למחלות לב,[1] ובסיכון גבוה בכ-60 אחוז לסוכרת.[2] בשלושים השנים האחרונות, בעוד נשים מגיעות להישגים ניכרים בעולם העבודה, רמות הדחק שנשים מדווחות עליהן עלו ב-18 אחוז.[3]

אלה שרק נכנסו למעגל העבודה, ואלה שעוד לא התחילו אפילו, כבר חשות בהשפעה הזאת. לפי אגודת הפסיכולוגים האמריקנית, דור המילניום נמצא בראש רשימת הדחק עוד יותר מדור הבייבי-בום ומן ה"מבוגרים", כפי שכינה המחקר אנשים מעל גיל שישים ושבע.[4]

תרבות העבודה בעולם המערבי - שחלקים רבים אחרים בעולם מייבאים אותה - מונעת בעיקר על ידי דחק, חוסר שינה ושחיקה. אני התמודדתי עם הבעיה פנים אל פנים - או ליתר דיוק פנים אל רצפה, כשהתמוטטתי. גם כשהדחק מאיים על בריאותנו, המחסור בשינה שרבים מאיתנו חווים בניסיון להתקדם בעבודה משפיע עמוקות, ובאופן שלילי על היצירתיות, היצרנות וקבלת ההחלטות. אסון הנפט של אקסון-ואלדז,[5] פיצוץ מעבורת החלל צ'לנג'ר והתאונות הגרעיניות בצ'רנוביל ובת'רי מייל איילנד, נגרמו לפחות חלקית מחוסר שינה.

ובחורף 2013, ירידתה מהפסים של רכבת מטרו-נורת'[6] כתוצאה מכך שוויליאם רוקפלר, מהנדס בחדר הבקרה, נרדם, הסבה את תשומת הלב האמריקנית אל סכנות המחסור בשינה בתחום התחבורה. כפי שג'ון פול רייט, מהנדס באחת מחברות השינוע הגדולות ביותר ניסח זאת: "הבעיה המרכזית של עובדי המסילות היא עייפות, לא שכר. אנחנו מקבלים תשלום נאה אבל אנחנו מקריבים את גופנו ואת מוחנו על מזבח שעות העבודה הארוכות הנדרשות כדי להתפרנס, שלא לדבר על שיעור הגירושים הגבוה, שכיחות השימוש בתרופות ובחומרים משכרים ללא מרשם, ודחק."[7]

למעלה מ-30 אחוז מן האמריקנים[8] והבריטים[9] אינם ישנים מספיק. ולא רק קבלת ההחלטות והתפקוד הקוגניטיבי נפגעים. אפילו תכונות שאנו מייחסים בדרך כלל לאישיות ולערכים מושפעות מחוסר שינה. לפי מחקר שערך מכון המחקר הצבאי ע"ש וולטר ריד, חוסר שינה פוגע באינטליגנציה הרגשית, בהערכה העצמית, באסרטיביות, בתחושת העצמאות, בחמלה כלפי הזולת, באיכות היחסים הבינאישיים, בחשיבה החיובית ובשליטה בדחפים.[10] למעשה, הדבר היחיד שמשתפר עקב חוסר שינה, לפי המחקר, הוא "חשיבה מאגית" והסתמכות על דעות קדומות. אז אלו מביניכם שמתעניינים בהגדת עתידות, שיעבדו במשמרת לילה. כל היתר צריכים להגדיר מחדש מה חשוב להם באמת ולשנות את תרבות העבודה כדי שעבודה בלתי פוסקת ותשישות כרונית יהוו מקור לסטיגמה ולא לשבח.

על פי ההגדרה החדשה של הצלחה, לא די לצבור הון ולשמור עליו. צריך לעשות הכול כדי להגן גם על ההון האנושי ולטפחו. אמי היתה מומחית בזה. אני עדיין זוכרת איך כשהייתי בת שתים-עשרה, איש עסקים יווני מצליח התארח אצלנו לארוחת ערב. הוא נראה שחוק ומותש. אבל כשהתיישבנו לאכול, הוא סיפר לנו כמה הוא משגשג בעסקיו. הוא היה מאושר מחוזה שקיבל זה עתה לבניית מוזיאון חדש. אמי לא התרשמה. "לא אכפת לי כמה טובים העסקים שלך," אמרה לו בבוטות, "אתה לא מטפל בעצמך. בשורה התחתונה העסקים שלך אולי מצוינים, אבל אתה ההון הכי חשוב שלך. יש גבול למשיכות היתר שאפשר למשוך מחשבון הבנק הבריאותי, אבל אתה לא מפסיק למשוך. אתה עלול לפשוט רגל אם לא תפקיד שם משהו בקרוב." ואמנם, זמן קצר לאחר מכן הובהל האיש לצנתור חירום בבית חולים.

כשאנו כוללים את רווחתנו האישית בהגדרת ההצלחה, דבר נוסף שמשתנה הוא מערכת היחסים שלנו עם הזמן. כיום יש אפילו מושג לתחושת הדחק שלנו, כאילו שלעולם אין די זמן לעשות כל מה שאנחנו רוצים לעשות - "רעב לזמן".[11] בכל פעם שאנו מציצים בשעון, נדמה לנו שהשעה מאוחרת יותר מכפי שחשבנו. לי היו מאז ומתמיד יחסים לחוצים עם הזמן. ד"ר סוס מסכם זאת להפליא: "איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?" כתב. "הלילה מגיע לפני הבוקר. דצמבר לפני אוקטובר. אלוהים, הזמן ברח. איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?"[12]

נשמע מוכר?

וכשאנו מצויים ברעב מתמיד לזמן, אנו גוזלים מעצמנו את האפשרות לחוות גורם מפתח נוסף של המדד השלישי: פליאה, תחושת העונג לנוכח מסתרי היקום, כמו גם לנוכח אירועי היומיום וניסים קטנים שממלאים את חיינו.

עוד אחד מהכשרונות של אמי היה להימצא במצב פליאה מתמיד לנוכח העולם הסובב אותה. בין אם הדיחה כלים או האכילה שחפים על החוף או גערה באנשי עסקים מדי, היא לא זנחה לרגע את פליאתה מן החיים. ובכל פעם שהתלוננתי או הייתי נסערת ממשהו, אמי נתנה לי אותה עצה: "מותק, תחליפי ערוץ. השלט בידייך. מספיק עם השידורים החוזרים של הסרט הרע והמפחיד."

רווחה, פליאה. אלו הם המפתחות ליצירת המדד השלישי. וישנו גורם שלישי והכרחי להגדרה מחדש של מושג ההצלחה: תבונה.

בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת - לאן שלא נביט, אנו רואים מנהיגים חכמים מקבלים החלטות איומות. מה שחסר להם זה לא איי-קיו אלא תבונה. ולא פלא; מעולם לא היה קשה יותר להיות קשובים לתבונה הפנימית, כי כדי לעשות כן עלינו להתנתק מן המכשירים הנוכחים תמיד בחיינו - הגאדג'טים, הצגים, המדיה החברתית - ולהתחבר מחדש לעצמנו.

עם יד על הלב, זה לא בא לי בטבעיות. בפעם האחרונה שאמי כעסה עלי לפני מותה, זה היה כשהיא ראתה אותי קוראת אימיילים ומדברת עם הילדים שלי בעת ובעונה אחת. "אני מתעבת רב-משימתיות," אמרה במבטא היווני שלה, שמבייש את שלי. במילים אחרות, חיבור רדוד אל העולם כולו מונע מאיתנו חיבור עמוק אל הקרובים אלינו - כולל עצמנו. וכאן נעוצה התבונה.

אני משוכנעת בשתי אמיתות בסיסיות לגבי המין האנושי: הראשונה היא שבתוך כל אחד מאיתנו שוכן מרכז של תבונה, הרמוניה ועוצמה. זוהי אמת שכל הפילוסופיות והדתות בעולם - נצרות, איסלאם, יהדות, או בודהיזם - מכירות בה בצורה כזאת או אחרת: "מלכוּת האלוהים הִנֵּה בקרבכם."[13] או כפי שאמר ארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואניף את העולם."[14]

האמת השנייה היא שכולנו מתרחקים מן המקום הזה פעם אחר פעם. זו דרכו של עולם. למעשה, ייתכן שאנו סוטים מן המסלול לעיתים קרובות יותר משאנחנו נשארים עליו.

השאלה היא באיזו מהירות אנו חוזרים אל מרכז התבונה, ההרמוניה והעוצמה. במקום מקודש זה החיים הופכים ממאבק לחסד, ולפתע אנו נמלאים אמון, ולא משנה אילו מכשולים, אתגרים ואכזבות נקרים על דרכנו. כפי שאמר סטיב ג'ובס בנאומו האגדי באוניברסיטת סטנפורד, "כשמסתכלים קדימה, אי-אפשר לחבר בין הנקודות; אפשר לחבר ביניהן רק כשמסתכלים אחורה. אז אתם חייבים להאמין שהנקודות יתחברו איכשהו בעתידכם. אתם חייבים להאמין במשהו - בתחושת הבטן שלכם, בגורל, בחיים, בקארמה, מה שלא יהיה. הגישה הזאת לעולם לא מאכזבת, והיא האחראית למהלך חיי."[15]

לחיינו יש מטרה, גם אם לפעמים היא נסתרת מעינינו וגם אם נקודות המפנה ושברונות הלב הגדולים ביותר נראים הגיוניים רק בדיעבד ולא בשעת מעשה. אז עדיף לחיות את החיים כאילו הכול מותאם לטובתנו - כפי שמנסח זאת המשורר רוּמי.[16]

אך יכולתנו לחזור בקביעות אל מרכז התבונה - בדומה ליכולות אחרות שלנו - תלויה במידת התרגול ובמידת החשיבות שאנו מעניקים למרכז הזה בחיינו. שחיקה מקשה עלינו להיות קשובים לתבונה. במאמר דעה שפורסם בניו יורק טיימס כתבה ארין קאלאן, לשעבר סמנכ"לית כספים ב"לימן בראדרס", שעזבה את החברה חודשים ספורים לפני שפשטה את הרגל, על הלקחים שהפיקה מחוויית השחיקה: "העבודה תמיד נמצאה במקום הראשון, לפני המשפחה שלי, החברים, הנישואים - שהסתיימו לפני שנים ספורות."[17]

במבט לאחור היא הבינה עד כמה עבודת היתר חתרה תחת עצמה. "כיום אני מאמינה שיכולתי להגיע למקום דומה עם גירסה משופרת של חיים אישיים," כתבה. ואמנם, עבודה עד נקודת השחיקה הזיקה לא רק לה אישית. כיום אנו יודעים שהיא הזיקה גם ל"לימן ברארדס", שכבר אינה קיימת. אחרי הכול, תפקידה של מנהיגות הוא להצליח לראות את הקרחון לפני שהוא פוגע בטיטניק. וכששחוקים ומותשים, הרבה יותר קשה להבחין בסכנות, או בהזדמנויות שבאופק. זהו הקישור שעלינו להתחיל לבצע אם ברצוננו להאיץ את השינוי בצורת החיים ובאופן העבודה שלנו.

רווחה, תבונה ופליאה. הגורם הרביעי והאחרון במדד השלישי להצלחה הוא הנכונות להעניק מעצמנו, בעידוד האמפתיה והחמלה הטבועים בנו.

האבות המייסדים של אמריקה הגו ברעיון המרדף אחר האושר במידה כזו שהם קידשו אותו בהכרזת העצמאות. אך הם לא תפסו את "הזכות הבלתי מעורערת" הזאת כמרדף אחר שעשועים נוספים. תחת זאת, הם דיברו על האושר הנלווה לתחושה הנובעת מעשיית מעשה טוב. זהו האושר הנובע מהיותנו חלק יצרני בקהילה, שתורם לטובת הכלל.

שפע נתונים מדעיים מוכיחים מעל לכל ספק שאמפתיה ותרומה לקהילה מגבירות את תחושת הרווחה. כך הופכות אבני הבניין של המדד השלישי להצלחה לחלק ממעגל מוסרי.

אם יש לכם מזל, אתם נתקלים בקש ששובר את גב הגמל לפני שמאוחר מדי. בשבילי זו היתה ההתמוטטות מתשישות ב-2007. בשביל עיתונאי האוכל של הניו יורק טיימס, מארק ביטמן, זו היתה הבדיקה האובססיבית של דואר אלקטרוני בטלפון בטיסה טרנס-אטלנטית, שהובילה לווידוי: "קוראים לי מארק ואני מכור לטכנולוגיה."[18] בשביל קארל אונורה, מחבר בשבח האיטיות, זו היתה המחשבה על "סיפור-ערש בדקה אחת" לבנו בן השנתיים, כדי לחסוך זמן.[19] בשביל מנכ"ל "אֶתנה", מארק בֶּרטוליני, זו היתה תאונת סקי שהותירה אותו עם צוואר שבור והובילה לתרגולי יוגה ולמדיטציה שהשיבו אותו לחיים.[20] בשביל נשיאת "הופלאב", פאט כריסטן, היתה זו ההכרה המבהילה שעקב תלותה בטכנולוגיה, "הפסקתי להסתכל לילדים שלי בעיניים".[21] בשביל אנה הולמס, מייסדת האתר Jezebel, זו היתה ההכרה בכך שהעיסקה שעשתה עם עצמה גבתה מחיר גבוה מאוד: "הבנתי, 'בסדר, אם אני אשקיע 110 אחוז בעבודה, אני אשיג תוצאות טובות. אם אני אעבוד קצת קשה יותר אני אשיג עוד יותר.' אבל למחיר ההצלחה הזאת היו השלכות אישיות: אף פעם לא נרגעתי... הייתי בלחץ בלתי פוסק... לא רק העליתי פוסטים כל עשר דקות במשך שתים-עשרה שעות ברצף, אלא גם עבדתי שעתיים וחצי לפני שהתחלנו להעלות ועד אמצע הלילה כדי להתכונן ליום המחרת." לבסוף היא החליטה לעזוב את Jezebel. "לקח לי יותר משנה להירגע... שנה עד שהתמקדתי בעצמי יותר מאשר במה שקורה באינטרנט."[22]

מאז הקש ששבר את גב הגמל שלי, התחלתי להטיף לצורך להתנתק מחיינו המחוברים תמיד ולהתחבר מחדש לעצמנו. זו היתה הנחת היסוד הפילוסופית מאחורי פתיחתם של עשרים ושישה מדורי סגנון חיים בהאפינגטון פוסט, שבהם אנו מקדמים דרכים שונות לטפל בעצמנו ולנהל חיים מאוזנים וממוקדים, ובתוך כך לחולל שינוי חיובי בעולם. בעוד האפינגטון פוסט מתפשט בעולם, אנו מוסיפים את הדגשים הללו לכל המהדורות הבינלאומיות שלנו - בקנדה, בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה, וכן יפן, ברזיל וקוריאה הדרומית.

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול: הייתי בת עשרים ושלוש ויצאתי למסע קידום מכירות של ספרי הראשון, האישה הנקבית, שהפך במפתיע לרב-מכר בינלאומי. ישבתי בחדרי במלון אנונימי באירופה. החדר נראה כמו ציור טבע-דומם יפה להפליא. היו ורדים צהובים על השולחן, שוקולד שווייצרי על המיטה ושמפניה צרפתית בדלי קרח. הצליל היחיד היה קול פיצוח הקרח ההולך ונמס. הקול בראשי היה חזק הרבה יותר. "זה כל מה שיש?" כמו תקליט שבור, השאלה שהציגה פגי לי (אם אתם זקנים מספיק כדי לזכור) חזרה על עצמה בתוך ראשי וגזלה ממני את כל האושר שציפיתי למצוא בהצלחתי. "זה באמת כל מה שיש?" אם זה מה שנקרא "לחיות", אז מהם החיים? האם מטרת החיים היא אכן רק כסף והכרה? אי-שם בתוך תוכי, החלק שהוא הבת של אמי, נשמע "לא!" מהדהד. וזו התשובה שהרחיקה אותי בהדרגה אך בנחישות מהצעות מפתות לדבר ולכתוב שוב ושוב על נושא האישה הנקבית. אבל היא היתה גם הצעד הראשון במסע הארוך שלי.

המסע שלי מרגע ההכרה שאני לא רוצה לחיות את חיי בין גבולות ההצלחה כפי שהתרבות שלנו מגדירה אותה, בבירור לא התקדם בקו ישר. לעיתים הוא דמה יותר לספירלה עם המון פניות, כשמצאתי את עצמי לכודה במערבולת שידעתי שלא תוביל לחיים שרציתי יותר מכול.

עד כדי כך חזקה היא משיכתם של שני המדדים הראשונים, גם בשביל מי שבורכה כמוני באם שחיה על פי המדד השלישי הרבה לפני שידעתי מהו, לכן הספר הזה הוא מעין שיבה הביתה.

כשעברתי לניו יורק בשנות השמונים, מצאתי את עצמי משתתפת בארוחות צהריים וערב עם אנשים שהצליחו על פי שני המדדים הראשונים - כסף וכוח - ובכל זאת חיפשו דבר מה נוסף. בהיעדר מלוכה באמריקה, העלינו לדרגת נסיכוּת את שני הגיבורים הגדולים, כסף וכוח. מאחר שבכתרים זוכים היום לא מכוח ירושה כי אם בזכות סימני ההצלחה הניכרים לעין, אנו חולמים על אמצעים שאולי יביאו להכרתנו או אולי זו הציפייה המתמדת שמפמפמים לנו מילדות, שלא משנה כמה צנוע מוצאנו, אנחנו יכולים להגשים את החלום האמריקני. והחלום האמריקני, המיוצא לרחבי העולם, מוגדר כיום כרכישת חפצים: בתים, מכוניות, סירות, מטוסי סילון ושאר צעצועים של מבוגרים.

אבל אני מאמינה שהעשור השני של המאה החדשה הוא כבר שונה מאוד. יש כמובן עדיין מיליוני אנשים שהצלחה שווה מבחינתם כסף וכוח, שנחושים לעולם לא לפרוש מהמירוץ למרות המחיר במונחי רווחה, יחסים ואושר. יש עדיין מיליונים שתרים נואשות אחר הקידום הבא, הבונוס הבא שהם מאמינים שישכך את כמיהתם להרגיש טוב יותר עם עצמם או ישתיק את חוסר הסיפוק שלהם. אבל הן במערב והן בכלכלות המתפתחות, יותר ויותר אנשים מבינים שכל אלה הם מבואות סתומים - שהם רודפים אחרי חלום פגום, שאי-אפשר למצוא את התשובה בהגדרה הנוכחית להצלחה כי כפי שגרטרוד סטיין אמרה פעם באוקלנד: "אין שם שום שם."[23]

עוד ועוד מחקרים מדעיים ונתונים בריאותיים מראים שאורח החיים שלנו, סדרי העדיפויות והערכים שלנו, אינם עובדים. מספרים הולכים וגדלים של נשים וגברים מסרבים להצטרף לרשימת הנפגעים. תחת זאת הם מעריכים מחדש את חייהם ומחפשים דרכים לפרוח במקום סתם להצליח על בסיס האופן שבו העולם מודד הצלחה.

מחקרים עכשוויים מוכיחים שלדחק ולשחיקה מוגברים יש השלכות מרחיקות לכת הן על הבריאות האישית והן על מערכת הבריאות. חוקרים מאוניברסיטת קרנגי-מלון גילו שבין השנים 2009-1983 חל גידול של בין 10 ל-30 אחוזים ברמות הדחק בכל הקטגוריות הדמוגרפיות.[24] רמות דחק מוגברות עלולות להעלות את השכיחות של סוכרת,[25] מחלות לב[26] והשמנת יתר.[27] לפי המרכז לבקרה ומניעה של מחלות, שלושה רבעים מתקציב ביטוחי הבריאות באמריקה מוקדשים לטיפול במחלות כרוניות.[28] מכון בנסון-הנרי לרפואת גוף-נפש בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס מעריך ש-60 עד 90 אחוז מן הביקורים אצל רופאים נובעים ממחלות שמקורן בדחק.[29] ואילו בבריטניה, הדחק העפיל בשנים האחרונות לראש רשימת הגורמים לתחלואה במדינה.[30] כפי שטים סטרוֹהן, מנהל מרכז המידע לביטוח רפואי וסוציאלי, הסביר, "ההנחה הרווחת היא שדחק וחרדה מובילים לביקור אצל רופא המשפחה ולא בחדר מיון. אולם הנתונים שלנו מצביעים על אלפי מקרים בשנה שבהם חולים שסובלים מדחק או חרדה מתאשפזים באנגליה."[31]

הדחק שאנו חווים משפיע גם על ילדינו. למעשה, השפעות הדחק על ילדים, אפילו ברחם, הודגשו בכתב-העת של האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים.[32] כפי שניסח זאת ניקולס כריסטוף בניו יורק טיימס: "אותות של סביבה עוינת או אדישה מציפים את העולל, ואפילו את העובר, בהורמוני דחק כגון קורטיזול, שעלולים לפגוע בחילוף החומרים של הגוף או במבנה המוח. כתוצאה מכך ילדים נפגעים לעיתים קרובות. אפילו כעבור שנים רבות, כבוגרים, הם מועדים יותר לסבול ממחלות לב, השמנת יתר, סוכרת ושאר תחלואים פיזיים. הם גם מתקשים יותר בבית הספר, סובלים ממזג חם ומסתבכים עם החוק."[33]

אחת הסיבות שאנו מייחסים להצטברות דחק בחיינו היא שאין לנו זמן לטפל בעצמנו. אנחנו עסוקים מדי במרדף אחר רוח הרפאים של ההצלחה. ההבדל בין גילוייה החיצוניים של הצלחה כזאת לבין מה שבאמת גורם לנו לפרוח אינו תמיד ברור בשעת מעשה אולם הוא מתבהר במבט לאחור. האם שמתם לב שכשמתים, ההספדים חוגגים את הצלחות חיינו באופן שונה מאוד מזה שהחברה מגדירה כהצלחה?

למעשה, הספדים משקפים מאוד את רוח המדד השלישי. אך על אף שלא קשה לחיות את החיים על פי המדד השלישי, קל מאוד גם לא לעשות את זה. קל להניח לעבודה לסחוף אותנו. קל לאפשר לחובה המקצועית להשתלט עלינו, ולשכוח את הדברים ואת האנשים שבאמת מקיימים אותנו. קל להניח לטכנולוגיה לעטוף אותנו בקיום חפוז ודחוק תמידית. למעשה, קל להחמיץ את טעם החיים האמיתי בעודנו חיים אותם, עד שמפסיקים לחיות. הספד הוא לעיתים קרובות החותם הרשמי הראשון של מהות חיינו האמיתית - מסמך הייסוד של מורשתנו. כך אנשים זוכרים אותנו וכך אנו חיים במוחם ובלבם של אחרים. ומה שאנו לא שומעים בהספדים אומר דרשני. אנו כמעט ולא שומעים דברים כגון:

"ההישג המרכזי בחייו היה כשהתמנה לסגן-נשיא."

או:

"במהלך כהונתו הוא הגדיל את נתח השוק של החברה פי כמה וכמה."

או:

"היא לא הפסיקה לעבוד לרגע. היא אכלה ארוחת צהריים ליד שולחן העבודה. כל יום."

או:

"הוא אף פעם לא הספיק להגיע למשחקים של הילדים שלו כי הוא תמיד היה צריך לעבור על הנתונים עוד פעם אחת."

או:

"אף שלא היו לה חברים אמיתיים, היו לה שש מאות חברים בפייסבוק והיא קראה כל אימייל בתיבת הדואר הנכנס שלה מדי לילה."

או:

"המצגות שלו היו תמיד מוקפדות להפליא."

ההספדים שלנו עוסקים תמיד בדברים אחרים: מה נתַנו, איך התחברנו, כמה חשובים היינו לחברינו או לבני משפחתנו, חסדים קטנים, תשוקות של חיים שלמים והדברים שהצחיקו אותנו.

אז מדוע אנו מקדישים כל כך הרבה מזמננו המוגבל על פני האדמה לדברים שההספדים שלנו אינם מכסים?

"הספדים הם לא קורות חיים," כתב דייוויד ברוקס. "הם מתארים את דאגתו, תבונתו, כנותו ואומץ לבו של האדם. הם מתארים מיליוני שיפוטים מוסריים קטנים שמקורם במרחב הפנימי הזה."[34]

ועם זאת אנחנו מקדישים זמן, מאמץ ואנרגיה רבים כל כך לפסקאות האלה בקורות חיים - פסקאות שמאבדות כל חשיבות ברגע שלבנו מפסיק לפעום. גם מי שמת עם ערך מדהים בוויקיפדיה, שחייו היו מילה נרדפת להצלחה והישגים, ההספדים עליו מתמקדים בעיקר במה שעשה בזמן שלא היה עסוק בהצלחה והישגים. הביטו בסטיב ג'ובס, גבר שחייו, לפחות בעיני הציבור, נסבו סביב יצירת דברים - דברים שאכן שינו את כללי המשחק אולם כשאחותו, מונה סימפסון, קמה לשאת דברים באזכרה שלו, לא בזה היא התמקדה.[35]

כן, היא דיברה על עבודתו ועל מוסר העבודה שלו. אבל בעיקר, היא הציגה אותם כביטויים לתשוקותיו. "סטיב עבד במה שהוא אהב," אמרה. מה שבאמת הניע אותו היה אהבה. "אהבה היתה הסגולה המרכזית שלו," אמרה. "האל העליון שלו. כשרִיד [בנו] נולד, הוא התחיל להשתפך ולרגע לא הפסיק. הוא היה אבא פיזי עם כל אחד מילדיו. הוא הוטרד מהחברים של ליסה ומהטיולים ומאורך החצאית של ארין ומבטיחותה של איב על הסוסים שאהבה כל כך."

ואז היא הוסיפה תמונה נוגעת ללב: "אף אחד מאלה שהשתתפו במסיבת הסיום של ריד לעולם לא ישכח את סצנת הריקוד של ריד וסטיב."

אחותו הבהירה היטב בהספד שלה שסטיב ג'ובס היה הרבה יותר מסתם הבחור שהמציא את האייפון. הוא היה אח ובעל ואב שהכיר בערכם האמיתי של דברים, שהטכנולוגיה מסיחה את דעתנו מהם בקלות. גם אם בנית מוצר מיתולוגי שממשיך להתקיים אחריך, הדבר העיקרי במוחם של יקיריך הוא הזכרונות שהשארת להם.

בספרה משנת 1951, זכרונות אדריאנוס, מרגריט יורסנר מציגה את הקיסר הרומי מהרהר על מותו: "בעת שאני כותב את הדברים האלה, נראית בעיני העובדה שהייתי קיסר כמעט חסרת חשיבות."[36] הכתובת על מצבתו של תומס ג'פרסון מתארת אותו כ"מחבר הכרזת העצמאות האמריקנית... ואבי אוניברסיטת וירג'יניה." אין שום אזכור לנשיאותו.[37]

המימרה הישנה לפיה עלינו לחיות כל יום כאילו הוא יומנו האחרון, פירושה בדרך כלל שאל לנו לחכות עד לסף המוות כדי להתחיל לייחס חשיבות לדברים החשובים באמת. כל מי שיש לו טלפון חכם ותיבת דואר נכנס מלאה, יודע שקל להיות עסוקים ובה-בעת לא להיות מודעים כלל להיותנו חיים.

כשחיים על פי המדד השלישי, עושים זאת מתוך מודעות להספד שעוד יישאו עלינו. "אני תמיד נושם לרווחה כשמישהו נושא הספד ואני קולט שאני מקשיב לו", התלוצץ ג'ורג' קרלין.[38] אולי לא נהיה עדים להספד שלנו אבל אנחנו כותבים אותו כל הזמן, מדי יום ביומו. השאלה היא כמה חומר אנחנו נותנים למספידינו העתידיים.

בקיץ 2013, מודעת אבל על אישה מסיאטל בשם ג'יין לוטר שמתה מסרטן בגיל שישים, היכתה גלים. מחברת ההספד היתה לוטר עצמה.[39]

"אחד היתרונות הגלומים במוות מסרטן רירית הרחם בשלב 3 שהתפרץ מחדש ושלח גרורות לכבד ולבטן," כתבה, "הוא שיש לך זמן לכתוב הספד על עצמך." אחרי תיאור מקסים ועליז של חייה היא הראתה שהיא חיה על פי ההגדרה האמיתית של הצלחה. "בוב, טֶסה וריילי האהובים שלי," כתבה. "חברים ובני משפחה יקרים. כמה יקרים הייתם לי כולכם. ההיכרות עם כל אחד מכם ואהבתכם היו סיפור ההצלחה של חיי."

בין אם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות - כמוני - ובין אם לא, כשאתם נוכחים באופן מלא בחייכם ובחיי יקיריכם, אתם לא רק כותבים את ההספד שלכם, אתם יוצרים גירסה אמיתית מאוד של חייכם לאחר המוות. זהו לקח יקר מפז שתוקפו רק גובר כשמתמזל מזלנו להיות בריאים, חזקים וחופשיים מספיק ליצור חיים עם מטרה ומשמעות. החדשות הטובות הן שלכל אחד ואחת מאיתנו, יש עוד זמן לחיות את הגירסה הטובה ביותר של ההספד שלנו.

ספר זה נועד לסייע לנו לעבור מן הידיעה מה צריך לעשות, אל העשייה עצמה וכפי שאני יודעת היטב, זה לא עניין של מה בכך. שינוי הרגלים מושרשים הוא קשה במיוחד. כשרבים מן ההרגלים הם תוצר של מוסכמות תרבותיות מושרשות, זה קשה עוד יותר. זהו האתגר שאנו ניצבים בפניו בבואנו להגדיר מחדש את מושג ההצלחה. זהו האתגר שאנו ניצבים בפניו בבואנו להפוך את עקרונות המדד השלישי לחלק מחיי היומיום שלנו. ספר זה עוסק בשיעורים שלמדתי ובמאמצי ליישם את עקרונות המדד השלישי - תהליך שיש בכוונתי לעסוק בו עד סוף ימי. הוא גם מאגד את הנתונים העכשוויים ביותר, מחקרים אקדמיים וממצאים מדעיים (שכמה מהם מסתתרים בהערות הסיום), שאני מקווה שישכנעו אפילו את הקורא הספקן ביותר, שאורח החיים הנוכחי שלנו לא עובד ושיש דרכים מוכחות מדעית לחיות את חיינו אחרת - דרכים בעלות השפעה מיידית הניתנות למדידה, על בריאותנו ועל אושרנו. לסיום, כיוון שאני רוצה שהספר יהיה מעשי ככל האפשר, כללתי גם הרבה תרגילים, כלים וטכניקות יומיומיים, שקל לשלבם בחיינו. את שלושת החוטים הללו קושרת מטרת-על אחת: להתחבר מחדש אל עצמנו, אל יקירינו ואל קהילתנו - ובמילה אחת, לפרוח.