אבל - היום שאחרי

פרק ראשון: ההודעה על המוות

1. פתיח אישי

ההודעה על המוות והשבר שמתלווה אליה, נצרבים בזיכרון לנצח. חוויית ההודעה תלווה את מקבליה לאורך חייהם, ועד ליום מותם שלהם עצמם. מאחר שאין שליטה על נסיבות האובדן או על העיתוי, ישנה חשיבות רבה לאופן מסירת ההודעה ולמעניקי התמיכה: בני המשפחה, קרובים אחרים וחברים.

הפעם הראשונה הזכורה לי שבה קיבלתי הודעה על מוות היתה כשהייתי בת תשע, בכיתה ד'. הורי בישרו לי שגיורא מת. בראשי עברה דמותו של גיורא, בן דודי מקיבוץ ניר דוד. אבל הורי התכוונו לגיורא רייכמן מבית השיטה, אביהם של ענת ויואב, חברי ילדותי, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל 40. הרגשתי משהו בגוף, שהיום אני יודעת לפרש אותו כמצוקה, והיא חלפה כעבור זמן. לא דיברו איתנו על זה בכיתה ולא הסבירו, למרות שמדובר באב לילדים מאותה קבוצה חברתית גם אם לא ממש מאותה כיתה. גיל 40 נראה לי אז ממש מבוגר ולא מאיים, דבר שעזר לי לחזור לשגרה די מהר. כעבור שבועיים שוב הודעה על מוות, שוב גיורא... הפעם בן דודי גיורא אשכנזי מקיבוץ ניר דוד, שנהרג במלחמת ששת הימים בקרב על אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. זכורה לי הודעה ישירה, ללא הקדמה וללא הסבר מיוחד. גיורא היה בן 31, גבר גדל מידות שנראה לי כאיש ענקי וחזק. הוא גם היה מבוגר מאחותי הגדולה ביותר מעשר שנים, כך שהקשר איתי - "הקטנה" - היה די שטחי. לא ידעתי מה לומר ואפילו מה להרגיש. אבל זכורה לי הרגשה מיוחדת אחרת, משהו שהתקשיתי לתאר.

מאז שמעתי על פטירות, ברובן של אנשים מבוגרים בקיבוץ. אפילו בתאונה הנוראית בחבל תענך שבה נהרגו שלושה חברי בית השיטה, ובהם בעלה של מורתי האהובה תמר דגן ואביה של דגנית בת כיתתי, לא דברו איתנו בכיתה. לא שוחחנו ולא ידענו מה אומרים ואיך להתייחס לרגשות בכלל, ובמיוחד למחנכת הכיתה שהתאלמנה ולדגנית שהתייתמה.

היום כבר מודיעים אחרת. מסבירים, משוחחים, מתנהל דיאלוג בין מוסר המידע למקבל הבשורה המרה. היום קוראים לרגשות בשמם וישנה לגיטימציה לכאוב בגלוי.

זכורה לי במיוחד ההודעה על מותו של סבי, אביה של אמי. סבא היה מבוגר מאוד, ובאותם ימים לעבור את גיל 90 בצלילות היה דבר די נדיר. מותו היה פתאומי. הוא נפטר בערב סוכות ואמי החליטה שלא לשבש לי את שמחת ערב חג הסוכות והודיעה לי על כך רק למחרת. קצת כעסתי וקצת שמחתי על ההודעה המאוחרת. היום, כאם בעצמי, הייתי שוקלת פעם נוספת אם לנהוג כך.

נראה לי שלמדנו אז לקבל הודעות על מוות באי נוחות רגשית, אבל ללא מתן לגיטימציה לדבר ולהביע מחשבות, רגשות ופחדים. לימים למדתי שכך נהגו באותם ימים, המבוגרים חשבו שכך נכון לנהוג. זו היתה הנורמה המקובלת. אלו היו ימים אחרים, שלוו בחשיבה אחרת ובתובנות אחרות.

למרות הניסיון שצברתי מעצם השתייכותי לקהילה גדולה ורחבה, שבה לידת ילדים ושמחת החיים והטבע שזורים זה בזה עם כאב, עם אובדן ועם אבל, לא הייתי מוכנה למכה שהנחיתה עלינו מלחמת יום הכיפורים.

הקיבוץ שלי, בית השיטה, איבד 11 בנים וחברים במהלך אותה המלחמה; מספר עצום יחסית למספר החברים שנותר בבית - בעורף. על כל אחד מהם ידענו משמועות, עוד לפני שהגיעה ההודעה הרשמית מקצין העיר. המדריך שלי יוחאי גלעד נהרג בתעלת סואץ; נמרוד שרון, בעלה של שלומית הגננת האהובה עלי, נפל גם הוא בתעלה; יוסף שריג, המורה שלנו למוזיקה, שהלחין את השיר הידוע "אור וירושלים" ("ראיתי עיר עוטפת אור"); אלון אילת, שהיה מהגדולים (והיפים!) שאהבתי לשחק איתם מחניים; וגרשון דויד, בנם של חנה ומנחם ואחיהם של גיל ודייויד... וצ'ופה, אבא של... ומיכה גולדמן ואלי רחמים ומשה שחורי ויחיאל שונרי וגבי יהלום... ככה זה כשנולדים לתוך משפחה גדולה ורחבה. בקיבוץ קשורים לכל אחד, מכירים כל אחד וכואבים כל אחד. ההודעות הלא-רשמיות האלה על המוות היו דבר איום ונורא. לא רק מעצם המידע הכואב, אלא גם בגלל הסוד. היה אסור להגיד מילה, אסור לבכות, אסור לנחם ולחבק את בני המשפחה, כי עדיין לא הגיעה הודעה רשמית מקצין העיר על האובדן.

כעבור ארבע שנים נפטר בן זוגי אדי בן דרור, ממש "אצלי בידיים". באופן פתאומי לגמרי. אדי חלה במחלה שלא נמצא לה מרפא, כליותיו חדלו מלתפקד. הוא היה חקלאי גבוה וחסון. מאותם בחורים שציפו מהם שיתגברו על הכול. היום היינו אומרים שלו רק היו אז הניסיון, הידע והטכנולוגיה שישנם היום בהשתלות כליה, אדי היה ממשיך לחיות שנים רבות וטובות. לאדי הושתלה כליה, אך גם היא לא הצילה את חייו.

מותו של אדי לא היה צפוי, למרות שהיה חולה ועבר השתלה שנדחתה. הייתי נוכחת כשזה קרה. לידו. וכאילו זה לא הספיק, היה עלי להודיע לאמו דבורה. אני לא זוכרת מה אמרתי לה. האם אמרתי לה שאדי מת או שאמרתי לה להגיע מהר לבית החולים, או שהיא הרגישה משהו והגיעה ללא קריאה?... זאת לא היתה תקופה של טלפונים ניידים וזמינות גבוהה. היא הגיעה מהר, צפתה בהחייאה והבינה מיד. שמואל, אביו של אדי ששהה באותה עת בחו"ל, קיבל את הבשורה הקשה בטלפון מבנו הצעיר גדי, שהיה אז בסוף לימודיו בתיכון.

הודעות על מוות לעולם אינן דומות. קבלת ההודעה כשבן המשפחה נוכח בעת המוות אינה דומה להודעה שנמסרת בטלפון, בארץ, ולהודעה שנמסרת פנים אל פנים, או בטלפון למישהו שנמצא בחו"ל.

במסגרת עבודתי כאחות בבית חולים, ולימים בתפקידי כמתאמת השתלות במרכז הלאומי להשתלות שבמשרד הבריאות, נכחתי בהרבה מאוד הודעות למשפחות על מות יקיריהם. בד בבד, מגיל צעיר קיבלתי הודעות רבות על מותם של אנשים קרובים. כשאני חושבת על כך מתנגנות בראשי מילות שירה של יהודית רביץ, "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

ייתכן שמתוך הראייה הרחבה של "משם" ו"מכאן", מהצד של מקבלת ההודעה על המוות ומהצד של מוסרי ההודעה, נוצרה אצלי תחושת השליחות הזו: ללוות אנשים במצבים של סוף החיים, של עצמם או של קרובם. ללמוד ולהעמיק בנושא, גם באופן חווייתי וגם במחקר אקדמי כפי שעשיתי במסגרת עבודת הדוקטורט.