פרק 1 - מבוא
פרקליטים "טורפים" ותקווה (נקודת ההכרעה: למי פונים - לעורך דין או לגישור)
לא היה להם סיכוי, לבני משפחת רוזן. הם לא היו שונים מכל מי שאתם עשויים לפגוש בשכנותכם. בקיצור, אנשים רגילים. אלא שהם נקלעו למצב בלתי רגיל - ועשו במצב זה את כל הטעויות האפשריות.
שיחת הטלפון הראשונה עם טובה רוזן, אם המשפחה, התנהלה באווירה של בהילות. "אנחנו חייבים להיפגש במהירות האפשרית," דחקה בי. היומן שלי היה מלא עד אפס מקום, אך בלית ברירה הזמנתי אותה לבוא לביתי בשעות הערב.
טובה לא הגיעה לבדה. התלוו אליה בנה יונתן, והבן הצעיר יותר - עידו, שאמו הציגה כ"עורך דין צעיר שעוסק בדיני מקרקעין". שניהם שתקו, ממתינים שתפתח בדברים. היה ברור שזה הנוהל המקובל אצלם.
"תמר, אשתו של יונתן, החליטה שהיא רוצה להתגרש," טובה הצהירה. "עד עכשיו לא ברור לנו למה. בעל עדין ונחמד כמו יונתן היא בחיים לא תמצא. אבל אין ברירה, אז הוא מסכים..."
"למה בעצם היא רוצה להתגרש?" פניתי אל יונתן.
הוא החליף מבטים עם אמו ואחיו.
"הוא לא רוצה," אמרה האם.
"למה היא רוצה?" התעקשתי להוסיף ולפנות אליו.
יונתן השפיל את מבטו. "נכון שאנחנו לא הזוג האידיאלי," אמר בנימה מהוססת, "אבל יש בינינו קשר, בעיקר סביב הילדים, ו... כן, שתיקות, הרבה שתיקות, וזה מפריע לה... אבל זו לא סיבה לפגוע בילדים ו... אני חושש שהיא תנתק אותם ממני."
הוא שלח אל אמו עוד מבט.
"יונתן הוא ילד חולני," טובה הוסיפה, "סובל מאסתמה. פרידה כזאת עלולה להחריף מאוד את המחלה."
בכמה משפטים מהירים השלימה את התמונה: יונתן ותמר נשואים כעשר שנים ויש להם שני ילדים, בני חמש ושמונה. הם היו בכמה פגישות של ייעוץ זוגי שבהן תמר לחצה על היועצת שתשכנע את יונתן להתגרש. היועצת לא שיתפה עמה פעולה ויונתן, שהבין שתמר נחושה בדעתה להתגרש, לא הסכים להמשיך בטיפול. תמר פנתה לסיוע המשפטי.* העמידו לרשותה עורך דין ובאמצעותו הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. לא, משפחת רוזן לא הביאה איתה העתק מכתב התביעה, אבל אין בו השמצות אלא רק תביעה למזונות, להחזקת הילדים ולחלוקת הרכוש.
[* שירות של עורכי דין הממומן על ידי המדינה, ומוענק למי שעומד בקריטריונים מסוימים ואינו יכול לממן בכוחות עצמו עלות של עורך דין פרטי.]
"זהו, אין מה לעשות," יונתן אמר בעצב, וטובה הוסיפה: "אנחנו מוכנים להיות נדיבים והגונים יותר ממה שהחוק מחייב, לטובת הילדים..."
"במה מתבטאת הנדיבות שלכם?"
"יונתן ותמר גרים בדירה שרשומה על שם שניהם, אבל נקנתה כולה במימון שלי," ענתה טובה. "אנחנו מוכנים שהדירה תירשם על שמה של תמר, או - מה שנראה לנו נכון יותר - על שם הילדים. יש לי עוד דירה, שמושכרת עכשיו, אבל אני מוכנה לפנות את הדיירים כדי לאפשר ליונתן לגור בה, הכול כדי לסיים את פרשת הגירושין הזו בטוב."
"נפלא. אז מה הבעיה?" פניתי אל יונתן, מתעקשת לערב אותו בשיחה.
"אחרי שתמר הגישה את התביעה, לא היתה לנו ברירה. גם אנחנו לקחנו עורך דין והוא טוען שאסור לנו לפעול ככה," טובה השיבה.
המתנתי רגע לפני שהגבתי, סורקת במוחי את כל הסיבות האפשריות לאיסור כזה.
"יש לכך סיבה מיוחדת?" שאלתי לבסוף.
"הוא טוען שגם אם נגיע להסכם בעניין הדירה, יש עוד נושאים רבים שצריך לסגור," התערב עידו, האח. "לכן הוא אוסר על יונתן לעזוב את הבית ולגלות לתמר שהוא רוצה להגיע להסדר מהיר. לדבריו, אם נשדר לחץ - נפסיד במשא ומתן."
"המשכורות שלכם גבוהות? יש לכם רכב יקר? תכשיטים? חפצי אמנות?"
טובה, כדרכה, התנדבה לספק את המידע. יונתן עובד כשכיר במקום עבודה מסודר ושכרו קרוב לשכר הממוצע במשק. גם תמר עובדת, אך היא משתכרת סכום נמוך יותר. "בינתיים הם ממשיכים לחיות באותו הבית ומנהלים משק בית משותף ואפילו חשבון בנק משותף," הסבירה, "והיחסים ביניהם הופכים לאט לאט לגיהינום."
"מיהו עורך הדין שלכם?" שאלתי.
הם נקבו בשמו של גיורא מילשטיין, אחד מעורכי הדין המובילים בירושלים, אדם לוחמני שידוע כמי שמשיג הישגים נכבדים עבור לקוחותיו. "אמנם הוא יקרן," טובה ציינה, "אבל אומרים שהוא שווה כל גרוש. כבר שילמנו לו 5,000 דולר. חשבנו שהוא עומד להגיע להסכם עם עורך הדין של תמר, אבל הוא מעדיף לחכות עד שתמר תישבר."
שוב התמהמהתי בתגובתי. קשה לעורך דין למתוח ביקורת על עמית. "תראו, התיק לא מונח לפני..." פתחתי בהסתייגות.
טובה קטעה אותי: "זה התיק. אין דבר שלא סיפרנו לך. אנחנו יודעים שאת אינך מייצגת צדדים בבית המשפט ועוסקת רק בגישור. אנחנו רק מבקשים שתייעצי לנו איך יוצאים מן התסבוכת, ואם אפשר לסמוך על המילשטיין הזה שיגמור הכול מהר..."
"עו"ד מילשטיין ידוע כמומחה בענייני משפחה," הרגעתי אותם, "הוא הופיע בתיקים רבים שבהם נקבעו תקדימים. יש לו משרד גדול עם כמה עורכי דין... בקיצור, למרות שאני אישית לא מכירה אותו, כיוון שאני עוסקת בגישור ולא בייצוג - אני חושבת שאתם נמצאים בידיים טובות מבחינה מקצועית."
"אני לא בטוח," התערב שוב עידו, "אמנם אני לא מבין הרבה בדיני משפחה, אבל נראה לי שהמקרה הזה - שהוא בעצם כל כך פשוט עד שאפשר לגמור אותו בתוך כמה ימים - מסתבך.
מאז שהיינו אצל עו"ד מילשטיין ושילמנו לו את כל הכסף, קשה לנו מאוד להשיג אותו. אנחנו חוזרים ומבקשים שיציע לעורך הדין של תמר נוסח של הסכם ויסגור את העניין, אבל זה לא קורה. בינתיים, כל יום שיונתן ותמר נאלצים לשהות יחד באותו בית, הוא עוד יום של סבל. היא מעליבה אותו, נותנת לו פקודות ומאיימת עליו, ויונתן - כבר אמרנו לך - לא בריא. הוא כבר אושפז כמה פעמים בבית חולים ו..."
"אמרת לתמר מה אתה מציע?" שאלתי את יונתן, "היא יודעת שעורך הדין שלך אמור לשלוח לעורך הדין שלה הצעה להסכם נדיב?"
"לא. עורך הדין שלי אסר עלי לדבר עם תמר על ענייני כספים..."
"הוא אמר לא להציע לה שום דבר," עידו אמר, "הכול צריך להיעשות דרכו ושלא נעז לומר לה דבר על הדירה, אחרת היא תדרוש יותר מזונות, וגם בהסדרי הרכוש נצטרך לשלם יותר. אם הבנתי נכון - האסטרטגיה של עו"ד מילשטיין היא לסגור הכול כעסקת חבילה."
"אמרתם לעו"ד מילשטיין שאתם לא רוצים מריבות?"
שלושתם הנהנו.
"והוא העלה את האפשרות של גישור?"
"לא," אמר עידו. "אני גם מבין שגישור פועל רק להשגת שלום בית, ובמקרה הזה - אין הרבה סיכויים לשלום בית..."
הבטתי בו בתמיהה. הוא עוסק אמנם בעריכת דין רק כשנה ופועל בתחום שונה לחלוטין, אבל האם ייתכן שאינו יודע את הכללים האלמנטריים של גישור? "חשבתי שאחרי שהוגשה תביעה בבית המשפט, מאוחר מדי לגישור..." הסביר בנימה מתנצלת. "הרי עורכי הדין מטעם הצדדים יערכו הסכם בהסכמה, וההסכם הזה כשלעצמו הוא מעין גישור..."
"הסכם אמור להסדיר את ענייני המזונות, הסדרי הראייה והדירה," הסברתי, "אבל גישור אמור ליצור את התנאים להסכם כזה. אתם נמצאים בדרך הנכונה. הנכונות שלכם לתת לתמר את הדירה כולה - תאפשר יחסים טובים בהמשך ותתרום ליציבות בחייהם של הילדים, שלא יצטרכו לנדוד בין דירות שכורות.
נוסף על כך אפשר יהיה לדרוש מתמר שבתמורה לדירה תתחייב להמשיך ולהתגורר עם הילדים בירושלים. כך יובטח ליונתן המשך הקשר השוטף עם הילדים, ולילדים - מעורבות מתמדת של אביהם בחייהם..."
"אבל הכול תקוע אצל מילשטיין," טובה קָבלה.
הבעתי את ביטחוני שהסיבה לכך היא טכנית. לא פעם, עורכי הדין אינם מתייחסים להודעות טלפוניות. תמיד יש להם עניינים דחופים יותר שאינם סובלים דיחוי: מועדי הגשה, הופעות בבית המשפט וכיוצא באלה. מטבע הדברים - הסכם בהסכמה אינו שייך למטלות הבהולות של עורכי הדין. "אם תשלחו לו פקס ותדרשו טיפול דחוף בעניינכם - הוא לא יוכל להתעלם מכם.
אל תהססו לנדנד, זו זכותכם. ואל דאגה..." הרגעתי, "גיורא מילשטיין יודע לנסח הסכמים מצוינים."
כמה ימים אחרי הפסח התקשרו אלי השלושה לדווח ששלחו פקס לעו"ד מילשטיין. הוא אכן התקשר אליהם והבטיח לשלוח לעורך הדין של תמר מכתב עם עיקרי ההסכם. אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד, המכתב לא נשלח ומצב העניינים לא השתנה.
דווקא בתחום היחסים בין יונתן לתמר חל שינוי, או ליתר דיוק - הידרדרות. "תמר מאיימת על יונתן," סיפרה טובה בהיסטריה, "זהו, נמאס לה. גם היא לקחה עורך דין מהליגה הראשונה, עו"ד גרבר, ולדבריה - הוא כבר יראה ליונתן..."
הפעם גם אני התחלתי לדאוג. לעו"ד גרבר יצאו מוניטין של "כסאחיסט".
"האם תוכלי לטפל בעניין?" שאלה טובה.
"רק כמגשרת וגם זאת בהסכמת שני הצדדים," השבתי.
לא היה אפשר לקוות להסכמה מצד תמר, מה גם שעד מהרה התבררו הדרכים שבהן הנחה אותה עו"ד גרבר "להראות" ליונתן: היא רכשה מכונית חדשה מכספי החסכונות המשותפים, ובכך חיסלה אותם למעשה. את המכונית רשמה כמובן על שמה.
נוסף על כך, אסרה על טובה להיכנס לדירתם של בני הזוג, חדלה לבשל ולכבס, יזמה מריבות וצעקות בנוכחות הילדים והביאה להסלמת האווירה בבית.
עו"ד מילשטיין לא נותר חייב. בתגובה, הציע להוציא צו עיקול על המכוניות, גם החדשה וגם הישנה, שכן במצב הנוכחי רכישת המכונית מהכספים המשותפים, ללא הסכמתו של יונתן - כמוה כגנבה. נוסף על כך, הסביר, יש להוציא צו שיקפיא את הנכסים ולא יאפשר לעשות בהם פעילות. אבל... כל הפעולות הללו אינן כלולות בשכר הטרחה שכבר נגבה, שכן עכשיו אין מדובר עוד בהסכם שנחתם בהסכמה אלא בהליכים משפטיים, ועל כן נדרשת משפחת רוזן להוסיף על שכר הטרחה שכבר שולם עוד 10,000 דולרים בתוספת מע"מ.
"ומה עם 5,000 הדולרים שכבר שילמנו?" שאלו בני המשפחה.
"זה היה עבור ההסכם בהסכמה," שב עו"ד מילשטיין והסביר.
"אבל הרי לא עשית בינתיים כלום! לא שלחת אפילו מכתב אחד!"
"דווקא עשיתי הרבה. נפגשנו, שוחחנו בטלפון, התחלתי להכין טיוטת הסכם..."
הפעם, הפעילו עלי טובה ושני בניה לחץ כבד שאתערב.
לא יכולתי שלא להיעתר. ביקשתי את מספר הטלפון של תמר והתקשרתי אליה. הצגתי את עצמי, סיפרתי לה על הפגישות שקיימתי עם יונתן ועם משפחתו, ציינתי גם שאני מתנדבת בויצ"ו - שהוא, כידוע, ארגון נשים - והסברתי שאני עוסקת בגישור ולא בייצוג, כך שאין לה מה להפסיד אם תיפגש איתי.
הצעתי שניפגש ולו רק פעם אחת, וציינתי שלדעתי היא תשיג בגישור הרבה יותר מאשר במלחמה בבתי המשפט.
תמר היתה חביבה ופתוחה. היא התלוננה שיונתן אינו תורם דבר בבית וכל העול מוטל עליה. הבעתי אמפתיה והוספתי שיונתן ציין שהיא אם טובה ושדווקא בשל טובת הילדים - עדיף שלא להסלים את העימות.
"לא התכוונתי להסלים," היא חשה צורך להסביר, "אבל לא היתה לי ברירה. רציתי להתגרש. כבר זמן רב שאין בינינו זוגיות.
זה שלוש שנים שאנחנו לא מקיימים יחסים, וחוץ מהילדים אין בינינו שום דבר משותף. אבל יונתן לא הסכים להתגרש ולכן לא נותרה לי ברירה. הייתי חייבת לקחת עורך דין ולפתוח בהליכים.
אין לי דרישות גדולות, רק מה שמגיע לי לפי החוק."
"למה, בעצם, לא פנית לגישור? למה הגשת מיד תביעה?" שאלתי.
"כי ב'סיוע המשפטי' לא נותנים סיוע לגישור אלא רק לעורכי דין שמגישים תביעות. אם אסכים להיפגש איתך," המשיכה, "תוכלי לדאוג שאקבל את המכונית שקניתי? זה חשוב לי מאוד אם אני נשארת לבד."
הבטחתי לבדוק את העניין. "אם המכונית תישאר הבעיה האחרונה - אפשר יהיה למצוא סידור, אולי להתקזז בחישובי הפנסיות. נחשוב יחד על פתרון. מאחר שיונתן מסכים להתגרש - אני מאמינה שניתן להסדיר הכול."
היא הודתה לי בחום וקבענו פגישה במשרדי למחרת, יום שלישי, בשתיים בצהריים.
דיווחתי ליונתן, שנשמע חרד ומודאג. הוא חזר ושאל מה לעשות בנוגע לפגישה שנקבעה עם עו"ד מילשטיין למחרת יום הפגישה עם תמר, ביום רביעי בבוקר. "אנחנו צריכים לשלם לו ולתת לו הנחיות אם להוציא צווים ולבצע עיקולים ועידו בכלל מתלבט אם כדאי להחליף עורך דין, על אף שכר הטרחה הגבוה שכבר שילמנו. פשוט איבדנו את האמון במילשטיין..."
הבעתי אופטימיות. "אני מאמינה שאחרי שאפגש עם תמר הדברים ישתנו. אני מקווה לשכנע אותה שכדאי לגמור את העניין בהסכמה ושהיא יכולה רק להרוויח מהסכמה כזאת. אם כך יקרה - הפגישה עם מילשטיין תהיה מיותרת משום שהעניין יעבור לגישור. לעורכי הדין יישאר רק לעבור על ניסוח ההסכם הסופי ולהעיר את הערותיהם."
שעה לפני הפגישה המיועדת תמר התקשרה. "היה לי נעים לדבר איתך אתמול," הודתה. "זה לא משהו אישי נגדך, אבל שאלתי את עו"ד גרבר אם זה בסדר לפנות אלייך, כי מרגע ששכרתי אותו עלי לשמוע בעצתו. הוא אסר עלי להיפגש איתך."
לא רציתי שתרגיש שהפגישה נכפית עליה, ובכל זאת שאלתי אותה למה, לדעתה, עו"ד גרבר אסר עליה להיפגש איתי. "אולי העובדה שכבר נפגשתי עם יונתן מעוררת בו את החשד שאני מצדדת ביונתן? במקרה כזה, אולי תפני למגשר אחר? אני יכולה להמליץ לך על מגשרים מצוינים. אפילו בעירייה יש יחידת גישור שלא תעלה לך כסף, ובבית המשפט יש יחידת סיוע עם מגשרים."
"הייתי רוצה גישור אבל עו"ד גרבר הסביר לי שיונתן מעמיד פנים כאילו הוא רוצה גישור, ושלא הגעתי אליו, עורך דין כל כך מוכר בענייני משפחה, בשביל 'להשתפן'. הוא טוען שהגישור נועד למשוך זמן, ושאם אסכים לגישור זו תהיה הפגנת חולשה וייווצר הרושם שה'קייס' שלי חלש ושאני מפחדת להגיע לבית המשפט. אני באמת מבולבלת, אבל תביני שאני לא יכולה לפעול נגד עורך הדין שלי."
הנחתי את השפופרת בתחושה כבדה, אך עדיין היתה בי מעט תקווה. אמנם נסתם הגולל על אפשרות הגישור אך נשאר פתח להסכם בין עורכי הדין, בלי מעורבותו של בית המשפט, ללא עיקולים, השמצות, בזבוז זמן וכל שאר הרעות החולות המאפיינות מאבקים כאלה.
דיווחתי ליונתן ולאמו על שיחתי עם תמר והסכמנו שיציעו לעו"ד מילשטיין, בפגישה שנקבעה איתו למחרת, לפעול ברוח זו.
ואולם עוד במהלכה של אותה פגישה העבירו לי בני המשפחה את המסר: "במלחמה כמו במלחמה! אם תמר שכרה את עו"ד גרבר - אין עוד מקום להסכמים ולוויתורים."
חלפה שנה ויותר מאז החל המאבק. ההליכים המשפטיים נמצאים בעיצומם. לאחר דיונים, עדויות והוכחות, בית המשפט פסק מזונות זמניים לתמר ולילדיה והעמידם על סכום הקרוב לזה שיונתן היה מוכן לשלם בתחילת הדרך. על שתי המכוניות הוטלו עיקולים זמניים. הצדדים עדיין מתגוררים באותה דירה והתקשורת ביניהם מתנהלת תוך כדי מריבות, איבה גלויה וניסיונות "לצבור נקודות" ולטמון מלכודות לקראת העימות בבית המשפט.
אמו של יונתן, שהיתה מרבה לקחת את נכדיה להצגות, קונצרטים ואירועים שונים - שוב איננה רשאית להיכנס לביתם של בני הזוג אלא בשעות שבהן תמר נעדרת. תמר, מצדה, מסיתה את הילדים נגד הסבתא. היא אינה מתירה ליונתן לגעת במאכלים שהיא מבשלת, ולמרות שהוא מביא מבית אמו סירים גדושים בתבשילים - היא מציגה בפני ידידיהם המשותפים מקרר ריק כהוכחה לכך שיונתן מתעלל בה ומונע ממנה מזון. את הסירים היא דואגת, כמובן, להחביא לפני שהאורחים מגיעים...
בעצת עורך דינה, התנכלויותיה של תמר לבשו גוונים יצירתיים במיוחד: באחת הפעמים, כשיונתן שב הביתה אחרי חצות, תמר נעלה את הדלת בשרשראות והזעיקה את המשטרה בטענה שהוא מסומם. בפעם אחרת, יונתן התקלח ובנם בן החמש נכנס להתקלח איתו. תמר פרצה את דלת המקלחת בפתאומיות וצילמה אותם ביחד, במגמה להציג את יונתן כ"סוטה מין" המהווה סכנה לבנו.
יונתן עייף מאוד, עצבני ומתוח. הוא אינו בנוי לחיים בסביבה רעילה ועוינת. חוסר הביטחון שלו ויכולתו המילולית, הנמוכה מזו של תמר, אינם מאפשרים לו להסביר לגורמים המתאימים כי הוא הקורבן בפרשה הזאת. יותר מכול הוא רוצה לעזוב את הבית, אבל עורך הדין מילשטיין הרי אינו מסכים...
*
מבין תחומי עיסוקיו של עורך הדין, דיני המשפחה הם התחום המובהק ביותר שבו קיימת התנגשות שיטתית בין הפרוצדורות שמכתיב החוק ובין עוצמה של רגשות. אל השרירותיות המסוימת המתלווה לצורך להכריע בשאלות טעונות, כגון חלוקת הרכוש, קביעת משמורת לילדים והסדרי ראייה - מצטרפת העובדה שרוב הזוגות המתגרשים עושים כן בין היתר בשל בעיות תקשורת, ולכן גם בתהליך הגירושין הם אינם מסוגלים להידבר ביניהם.
תהליך ההיפרדות מעורר תסכול רב, הגורר דפוסי התנהגות מפתיעים ולעתים חושף גם צדדים אפלים.
הכלים המקובלים, קרי עורכי הדין והמערכת המשפטית, הם לוחמניים מטבעם והם פועלים בזירה שבה העימות הוא יסוד מוסד, כמו: מסחר, פלילים או אפילו משפט בינלאומי. כלים אלה אינם מתאימים לתחום העדין של דיני משפחה, וכשם שהמחוקק השכיל להקים בתי משפט מיוחדים שיעסקו בתחום זה - מן הראוי שיוסיף ויקבע גם חובה של גישור. כך מקובל במדינות אחדות, שבהן החוק קובע כי יש לפנות לגישור לפני פתיחה בהליכים משפטיים העוסקים בגירושין שמעורבים בהם ילדים.
סיפורה של משפחת רוזן הוא דוגמה קיצונית, אך ודאי לא יחידה, לאופי שילבשו הגירושין כתוצאה מן ההחלטה הראשונית אל מי לפנות: לעורך דין לוחמני או לעורך דין הרואה את טובת הצדדים ומנסה לגשר או להפנות את הצדדים לגישור. הצעד הראשון של הצד היוזם את הגירושין טומן אפוא בחובו את אופי התהליך כולו: פרידה בשלום או במלחמה.
גישור אינו תרופת פלאים. אין בו כדי למנוע את כאב הלב הכרוך בפירוק המשפחה והוא גם איננו מסוגל לרפא את המכות שכל אחד מבני הזוג ספג ועוד יספוג במהלך השנים (למשל, במקרה שבו אחד מבני הזוג מקים משפחה חדשה). עם זאת, במים שבהם משכשכים לא מעט פרקליטים "טורפים", וכאשר רוב האופציות טומנות בחובן מידה זו או אחרת של כאב והרס - הגישור מהווה אופציה יחידה שיש בה גם תקווה. אילו, למשל, תמר היתה פונה למגשר, ביוזמתה או ביוזמת הסיוע המשפטי - הלה היה מבהיר ליונתן את רצינות כוונתה להתגרש ובמקביל - מצליח להעביר לתמר את פרטי הצעתו הנדיבה של בעלה.
תמר מעולם לא שמעה מפי יונתן את הצעתו להעביר לה את כל הדירה! אני מאמינה שאילו ההצעה היתה מובאת לידיעתה - שאר הדרישות שהעלתה היו מתגמדות לעומתה.
במקרה של יונתן ותמר, אנשי הסיוע המשפטי היו מיטיבים לעשות אילו יידעו את תמר לגבי האפשרות לפנות לגישור במקום לתבוע בבית המשפט. התהליך יעיל ואינו יקר (עיריית ירושלים, למשל, מציעה גישור לגירושין. המגשרים הם מומחים מן השורה הראשונה, הפועלים בהתנדבות, והעלות היא אפסית).
עוד יכולים היו אנשי הסיוע המשפטי להציע לתמר להגיש "בקשה ליישוב סכסוך בדרכי שלום" בבית המשפט לענייני משפחה. הליך זה אינו מחייב כתיבת כתב תביעה כמקובל בהליכים משפטיים אחרים. הבקשה מועברת לשופט והוא מפנה את המבקש - בהנחה שהשתכנע בנחיצות הבקשה - ליחידת הסיוע בבית המשפט לענייני משפחה. יחידה זו, שיושבים בה עובדים סוציאלים וגם עורכי דין, אמונה על גישור במשברים קשים בהרבה מזה שפקד את יונתן ותמר.
ניתן גם לשער כיצד היו העניינים מתגלגלים אילו יונתן ואמו לא היו פונים לעו"ד מילשטיין, אלא לעורך דין אחר שהיה מזדרז ליצור קשר עם עורך הדין של תמר, מוכיח לתמר כי פניו של יונתן לשלום ומפחית בכך את רמת העוינות של הצד שכנגד.
המקרה של יונתן ותמר מעלה אפוא שאלות קשות הנוגעות לאתיקה ולמחויבות המקצועית של עורכי הדין. מהו תפקידו של עורך דין שקיבל פנייה לטפל בסכסוך גירושין? האם עליו להשיג למען לקוחו את המקסימום האפשרי רק במונחים כלכליים, או אולי אפשר לצפות שיראה את הלקוח כחלק ממערכת משפחתית שגם את שלומה יש להבטיח? האם מוטל על עורך הדין לחשוב על טובת ילדיו של לקוחו, ולנסות לשמר את הסיכוי שלקוחו יקיים בעתיד מערכת יחסים סבירה עם אשתו-לשעבר ואם ילדיו? קיימת בעיה בהגדרת המונח "לקוח". כשהילדים אינם מיוצגים ו"הלקוח" הוא אחד ההורים - המשמש גם כאפוטרופוס שלהם ודואג לטובתם ולרווחתם - האין הילדים גם הם לקוחותיו של עורך הדין? נראה כי כשמדובר בענייני משפחה, יש להגדיר את המשפחה הגרעינית כולה כ"לקוח" ולבחון פתרונות שימזערו ככל האפשר פגיעה בה ובכל היחידים שמהם היא מורכבת. את התוצאות אין לבחון במונחים של "מנצח" ו"מפסיד", שכן אם יהיה צד מפסיד - המערכת המשפחתית כולה תינזק וגם המנצח לא ייהנה מפירות ניצחונו, שיבואו בהכרח על חשבון בני משפחתו האחרים. לכן, לדעתי, עורך הדין שפועל במסירות ובנאמנות לטובת לקוחו, חייב לראות את התמונה המשפחתית הכוללת.
לקוח הנתון בהליך גירושין מצוי בדרך כלל במצב של בלבול, של סערה רגשית ולפעמים גם של חרדה, דיכאון וכעס. דאגות שונות, כספיות ואחרות, תחושת האובדן ולפעמים גם חרדה מפני העתיד - כל הדברים האלה יוצרים בו תחושה של משבר והופכים גם את האדם המגובש ביותר נוח להשפעה. אותו לקוח, הפונה לעורך דין מבלי שבדק את החלופות הבלתי לוחמניות, סומך על מקצועיותו, על הידע שלו, על שליטתו בכלים השונים שמציע החוק ועל הגינותו.
השילוב בין המצב הרגשי השביר והפגיע שבו נתון הלקוח ובין הצורך שלו לקבל החלטות מקצועיות בתחום שאינו מוכר לו, מניע אותו לפתח תלות רבה בעורך הדין המייצג אותו. במקרים רבים הלקוחות מבטלים את שיקול דעתם מפני שיקול דעתו של עורך הדין, סומכים עליו ומקנים לו שיקול דעת כמעט מוחלט בהחלטות הגורליות ביותר לעתידם ועתיד משפחתם. לכן, גם כאשר עורך הדין מקפיד ליידע את הלקוח בדבר הליך הגישור - נודעת חשיבות רבה לדרך שבה הוא עושה זאת. לפעמים הלקוח פגוע מאוד עקב התנהגותו של הצד שכנגד והוא "מתאהב" בהערכת הסיכויים והתוצאות המשפטיות שעורך הדין מבטיח להשיג באמצעות טיפול לוחמני.
מצב העניינים כפי שתואר, מטיל על עורך הדין אחריות כפולה ומכופלת. לפי תפיסתי, עליו לתפקד כיועץ ולנקוט גישה שתכלול לא רק את המישור המשפטי הטהור, אלא גם את מניעיו של הלקוח ואת רגשותיו. גישה כזאת עשויה להניע מתגרשים רבים להשתמש בכלים אחרים, פחות לוחמניים.
בספר זה מובאים שלושה-עשר סיפורים על אנשים שהשתמשו בכלים כאלה. בחשבון הסופי עולה שהכלים הללו היו יעילים ועמידים יותר לאורך "חיי הגירושין" של הזוג. אני מקווה שהסיפורים ימחישו שאפשר לעבור את תהליך הגירושין במינימום נפגעים בקרב המשפחה ומבלי שהטראומה הכרוכה בכך תהיה גדולה מדי ותעכיר את שארית החיים.
