מומחית בספונג‘ולוגיה

פתח דבר

קובץ המאמרים הזה עוסק בייצוגים ספרותיים של עוזרות בית ועובדות ניקיון בספרות העברית מימי העלייה הראשונה ועד ימינו. הספרות, כמראה תרבותית, משקפת את המציאות החברתית והפוליטית שבתוכה היא פועלת, ובדרך זו חושפת את הבניית המרקם החברתי־המעמדי־האתני בחברה הישראלית. הנחָתֵנו היא שייצוגי עוזרות בית, ככאלה שמצויות בתחתית המדרג החברתי והתעסוקתי, עשויים להציע שיקוף עמוק של מתחים ושל יחסי כוח חברתיים. אלה יבואו לידי ביטוי בתפיסות סטראוטיפיות, בתיוגים שליליים ובהדרה.

בפתח הדברים נדגיש שסוגיית עוזרות הבית היא קודם כול מגדרית. עבודות הבית בוצעו ועדיין מבוצעות בעיקר על ידי נשים. המבנה החברתי והתרבותי של החברה הישראלית מייעד מטלה זו באופן מובהק לנשים (דבורה ברנשטיין, 1987). במשנה (יומא א, א) נאמר "ביתו זו אשתו". האמירה הזאת, הניצבת בבסיס התרבות העברית, מייצגת ומסבירה את הזיהוי העמוק בין האישה לבין עבודות הבית, עד ששני התחומים — "בית" ו"אישה" — מותכים זה לתוך זה. גם הביטוי "עקרת בית" מוכיח זיהוי עמוק מאוד בין אישה לבין אחריות על הבית.¹ יתר על כן, מנגנונים חברתיים כמו מניעת חינוך מנשים הסלילו נשים לעבודת הבית. מטבען, עבודות הבית אינן מתוחמות בזמן, שהרי הן מתרחשות כל הזמן וגוזלות שעות של פנאי או של עבודה אחרת.

הזיקה הטבעית כביכול בין נשים לניקיון מִיתרגמת לערוץ של פרנסה, והיא מתרחשת בעיקר אצל נשים ממעמדות מוכפפים. עובדה זו מעידה הן על הזמינות של העיסוק בניקיון הן על צמצום או העדר אפשרויות תעסוקה אחרות. מבחינה תעסוקתית, להתפרנס מעבודת ניקיון או להיות עוזרת בית, פירושו לעסוק בתחום פרוץ שיש בו ניצול תדיר, פרנסה בשכר נמוך וחוסר הסדרה מדינתית.

תמונת מצב זו משקפת גם את אופיו הממוגדר של שוק העבודה (רפופורט ולומסקי פדר, 2007), שמפְלֶה נשים לרעה ומסליל דווקא אותן, בייחוד במצבי מצוקה כלכלית, לעבודות שרתות וניקיון. שתי הקטגוריות הללו — המגדר והמעמד — מובְנות במצבן של כל עוזרות הבית ועובדות הניקיון באשר הן. אבל לזיקה הזאת שבין נשים למעמד נמוך יש גם ערך תרבותי. ננסי פרייזר (Nancy Fraser) הדגישה ש"המגדר אינו רק הבחנה פוליטית כלכלית, אלא גם הבחנה תרבותית קובעת ערך" (פרייזר, 2006).

הערך התרבותי הנמוך של המגדר הנשי נקשר גם באימהות. האימהות נתפסת בהקשר הזה כתוצאה של רבייה, של השתכפלות, ולא של יצירה חדשה יש מאין. נשים וילדות נתונות בקשר הזה כבמעגל סגור. ננסי חודורוב (Chodorow, 1978) הראתה איך האימהוּת יוצרת שעתוק ומבְנָה את דור הילדוׁת כדומות לאימהותיהן. מכיוון שבמלאכות המשויכות לנשים אין יצירה, חידוש או יצרנות, הן משמרות את ההכפפה המגדרית. לדברי פרייזר, "החלוקה היסודית בין עבודה 'יצרנית' בשכר לבין עבודת 'שעתוק' או 'רבייה' ועבודה במשק בית שלא בשכר מקצה לנשים אחריות עיקרית לסוג עבודה השני" (פרייזר, 2006, 281).

המיפוי של שוק העבודה המגדרי מקבל מורכבות נוספת כשמצטלבת לתוכו הקטגוריה האתנית. קימברלי קרנשו (Crenshaw, 1989), שחוותה על בשרה הדרה על רקע אתני, הציבה במוקד הדיון את שאלת הגזע והמוצא והוסיפה לדיון את סוגיית ההצטלבויות. קרנשו הראתה כיצד הצטלבותה של הקטגוריה הגזעית־האתנית בתוך הקטגוריות המגדרית והמעמדית מגבירה ומעמיקה את הבעייתיות הכרוכה במגדר כשלעצמו ובמעמד כשלעצמו. באופן דומה, גם הקטגוריה הלאומית משפיעה על המיקום החברתי, הכלכלי והתרבותי של עוזרות הבית.

המוצא האתני מנתב את חלוקת העבודה הקפיטליסטית בין עבודה בשכר נמוך לבין עבודה בשכר גבוה. העבודות בשכר הנמוך, הבזויות, המלוכלכות, כמו עבודות במשק הבית, מאוישות בחברה המערבית על ידי "לא לבנים", ואילו העבודות בשכר הגבוה, מקצועות חופשיים ועבודות ניהוליות מאוישות בעיקר על ידי "לבנים" (פרייזר, 2006). לעיסוק המאויש על ידי נשים ממוצא אתני אחר יש ערך תרבותי נמוך יותר: "הגזע,² כמו המגדר, אינו רק פוליטי כלכלי, אלא יש לו גם ממדים תרבותיים קובעי ערך, המכניסים אותו אל תוך עולם ההכרה" (שם, 283). מכאן עולה שהזיהוי בין עוזרות־בית, בייחוד אם הן שייכות למיעוטים אתניים ולאומיים, לבין פחיתות ערך מובנית הוא פרי הבניה של התרבות ההגמונית, התופסת את עצמה כנעלה וכיקרת ערך ביחס לנשים אלה.

בעקבות זאת, נשים העוסקות בניקיון, במלאכות "המלוכלכות", מורחקות לשוליים. בתרבות הציונית יש עיסוק ניכר בדיכוטומיה שבין ניקיון ללכלוך. הלכלוך נתפס כמאיים, ולכן הייתה חשיבות רבה לניקיון כערך חינוכי. הדמיוּן המערבי אפשר להגמוניה להרגיש בעלות ועליונות ושירת את ההיררכיה החברתית שהיא הפעילה. דפנה הירש (2002) הראתה כיצד שיח ההיגיינה הבדיל בין אשכנזים למזרחים, אקטיביים ופסיביים, וכיצד הסדיר שיח זה את עבודתן של נשים ממוצא אתני אחר כמנקות.

האנתרופולוגית מרי דגלס (Mary Douglas) הסבירה את ההרחקה לשוליים בטענה שהארגון החברתי נסמך על האבחנה בין טומאה לטוהרה (דגלס, 2004). לדבריה, לכלוך הוא בבחינת דבר מה שאינו במקומו, ולכן יש בכוחו לאיים על הסדר החברתי, הדתי והתרבותי. דגלס קושרת בין הגוף האישי לגוף הציבורי־הפוליטי ומראה כיצד קבוצות מיעוט שלכאורה אינן במקומן הטבעי נתפסות כ"מלוכלכות" וכמאיימות על הסדר החברתי. בהמשך, ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva) פיתחה את תפיסתה של דגלס וטבעה את המונח "בְּזוּת" (קריסטבה, 2005). מונח זה מתייחס לחלק בתוכנו שאנו דוחים.ות מאיתנו, ממקמים.ות אותו מחוץ ל"אני" ומסמנים.ות אותו כ"לא אני" על מנת להגן על הגבולות שלנו. באופן דומה, הבזוי קיים גם מחוץ לנו, במישור החברתי, ומתגלם במה שנתפס כנחות, מלוכלך ודוחה. העיסוק בבזוי הממשי הוא עוצמתי במיוחד במקרה של ניקוי שירותים. השירותים הם הסמן הממצה ביותר להפרשות הגוף, ללכלוך ולריחות לא נעימים. הבזוי מועבר מהאסלה אל האישה המנקה אותה ועל ידי כך מסמן אותה כבזויה בעצמה. הופעתה החוזרת ונשנית של הבזות המיוחסת לעוזרת הבית מייצרת ידע מדעי כביכול, אשר דן את עוזרות הבית ואת עובדות הניקיון לנמיכוּת ולשוליות קבועה ומהותנית.

דוגמה אירונית במיוחד עולה בשירו של נפתלי שם טוב (יליד 1975), "אימא" (שם טוב, 2007):

אִמָּא

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט־סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְרוֹפֵסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֵמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאָקָדֶמְיָה.

המשפט הפותח של השיר מוטח כמו סטירת לחי: "אימא שלי מנקה את השירותים". המשפט מתפצל לשני קטבים שיש ביניהם מתח עז: "אימא שלי" לעומת "מנקה את השירותים". הישירות של האמירה מתפקדת כניכוס מחדש (re-claiming), ובכך גואלת את הבושה הכרוכה בעיסוקה של האם ומערערת על הבזות המיוחסת לה. דרך זו מאפשרת למשורר לחשוף את צביעותה של המעסיקה, שמצד אחד מקדישה את חייה האקדמיים לשוויון מגדרי, ומצד אחר משמרת את עוזרת הבית שלה במצבה המוכפף.³ בשיחה אישית עם המשורר התגלה שההשראה לשיר באה מנאומה של הפמיניסטית השחורה אודרי לורד (Audre Lorde) בכנס פמיניסטי, שבו פנתה אל קהל הנשים הנוכחות ושאלה בהתרסה: "כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן נשים עניות וכהות עור?" (לורד, 2007). הטענה הנוקבת של אודרי לורד מעלה הן את סוגיית ההכפפה בתוך המגדר, בין נשים לבין עצמן, הן את חולשת האקדמיה היודעת להמשיג סוגיות של דיכוי, אך אין לאל ידה לתת להן תוקף מעשי בחיים עצמם. רחלי סעיד מטעימה דגש נוסף מתוך השיר. לדבריה, השיר איננו כתב אישום כלפי הפרופסורית למגדר, אלא "מבט כואב על הפער, על העובדה שידיה המנקות של האמא נעלמות מנרטיב ההצלחה", אף על פי שגם לה יש חלק בהישגים האקדמיים, לפחות בעקיפין, אלא שהיא "נושלה מהזכות לנסות ולהגיע אליהם בעצמה" (סעיד, 2019).

גם שירה האוטוביוגרפי של יודית שחר (ילידת 1959), "תחרה צהובה", מעיד באופן נוקב ואירוני על הסוגיות הללו (שחר, 2009, 73-72):

תַּחֲרָה צְהֻבָּה

זֶה הָיָה לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּמַשֶּׁהוּ שָׁנָה.

הֵם גָּרוּ בְּבֵית אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִי מְרֻבֶּה חֲדָרִים

אֲנִי הִשְׁלַמְתִּי בַּגְרוּת בִּמְכִינָה

לִסְטוּדֶנְטִים טְעוּנֵי טִפּוּחַ, שָׁנָה ב',

הִיא הָיְתָה דּוֹקְטוֹר, בַּעֲלָהּ פְּרוֹפֵסוֹר בַּעַל שֵׁם,

בְּנָם רָזֶה וְחִוֵּר הָיָה נוֹהֵג לְהִתְגַּנֵּב מֵאֲחוֹרַי בְּמַפְתִּיעַ

וּלְהִתְנַשֵּׁם.

הִיא הָיְתָה רוֹכֶנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר בַּחֲדַר הַנְּגִינָה

צִלְלֵי הָעֵצִים בַּגִּנָּה הָיוּ שׁוֹטְפִים וְנָעִים עִם הַצְּלִילִים

בָּאוֹר הַיְּרוּשַׁלְמִי הָרַךְ,

אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא לָאוֹר הַזֶּה יֻעַדְתִּי.

הִיא הִקְפִּידָה לִקְנוֹת אֶת עֻגּוֹת הַגְּבִינָה וְהַתַּפּוּחִים לְמִשְׁפַּחְתָּהּ

וְלָאוֹרְחִים בְּקוֹנְדִּיטוֹרְיָה קְבוּעָה,

הִיא לִמְּדָה אוֹתִי לְהַפְעִיל אֶת מֵדִיחַ הַכֵּלִים וְאֶת שׁוֹאֵב הָאָבָק,

הִיא מְאֹד הִתְלַהֲבָה וְשִׁבְּחָה כְּשֶׁגִּלְּתָה שֶׁהָעוֹזֶרֶת שֶׁלָּהּ סִדְּרָה

אֶת קֻפְסְאוֹת הַשִּׁמּוּרִים לְפִי סֵדֶר שִׁמּוּשִׁי,

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁכְּבָר פִּרְסַמְתִּי שִׁיר בִּכְתַב עֵת

אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

הִיא הִתְלוֹנְנָה עַד כַּמָּה קָשֶׁה לִמְצֹא עוֹזֶרֶת טוֹבָה עַכְשָׁו כְּשֶׁהָעַרְבִיּוֹת

כְּבָר לֹא מַגִּיעוֹת לַעֲבוֹדָה בִּגְלַל הַמֶּתַח.

הִיא לָבְשָׁה תַּחְתּוֹנֵי תַּחֲרָה בְּרִיטִית

שֶׁהָיוּ תָּמִיד צְהֻבִּים בַּאֲזוֹרֵי הַחִכּוּךְ.

פַּעַם בִּשְׁבוּעַיִם בְּדִיּוּק הָיְתָה מַגִּיעָה הַתּוֹפֶרֶת הַזְּקֵנָה מִבַּקְעָה לְ'תִּקּוּנִים קְטַנִּים' וּמְקַבֶּלֶת בְּגָדִים יְשָׁנִים וְקֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים בִּתְמוּרָה.

כְּשֶׁהוֹדַעְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְחַתֶּנֶת וְעוֹזֶבֶת הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי גּוֹנֶבֶת אוֹתָהּ,

הָיְתָה לָהּ הַבָּעָה שֶׁל מִישֶׁהִי שֶׁמְּרִיחָה מַשֶּׁהוּ רַע

וְהִיא בָּחֲנָה אֶת בִּטְנִי בְּעִיּוּן,

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁאֵינֶנִּי בְּהֵרָיוֹן אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

וַעֲדַיִן, לֹא חַשְׁתִּי שֶׁעָלַי לָתֵת לְבַעֲלָהּ

אֶת זְכוּת הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.

השיר עוסק בניעות מעמדית ובאפשרות ההיחלצות מהמיקום המונמך. הדוברת כבר התוותה לעצמה מסלול היחלצות חרף השתייכותה לקבוצת הסטודנטים "טעוני הטיפוח". היא בעלת תודעה חברתית המתבוננת באופן מפוכח במיקומים מעמדיים, והיא יודעת שדרכה למעלה כבר החלה עם פרסום שירה הראשון בכתב עת. לעומתה, המעסיקה, למרות מעמדה האקדמי הגבוה ורוחב השכלתה המשתמע ממנו, מביטה בעוזרת שלה במבט מנמיך, מתייג וחשדן. הדוברת, בתגובה שיש בה מן הנקמה, יודעת להעיד על האינטימיות האמיתית של המעסיקה. היא קורעת את המסווה מעל בית האבן מרובה החדרים, עם האור הרך וצלילי הפסנתר, כשהיא מעידה על הניצול הבוטה של התופרת הערבייה ועל ההרשאה המינית ביחס אליה, מצידם של גברי המשפחה. ובמיוחד היא חושפת באופן סימבולי את הכתמים בדימוי העצמי המתנשא של המעסיקה, כשהיא מעידה על תחתוני התחרה הבריטית הצהובים באזורי החיכוך.

נקודת הכובד בשני השירים קשורה בבזוי: ניקיון השירותים וגילוי אזורי החיכוך של התחתונים. המעשה השירי בשני המקרים נוקב, והוא סוג של נקמה בחשיפת את צביעותן של המעסיקות. הסוגיה האתנית לא נמצאת בחזית השירים, אלא קיימת בהקשר חוץ טקסטואלי. מסיבה זו בחרנו לדון בהם כאן, במבוא, ולא בגוף הקובץ, שכן הקובץ מאורגן על פי ההשתייכות האתנית של העוזרות.

הסוציולוגית מיכל קרומר־נבו (2006, 27) טענה בפתח ספרה נשים בעוני שהמחקר האקדמי מכחיש את קולן של נשים מוכפפות ועניות. כסימוכין היא מביאה את לי ריינווטר (Lee Rainwater), הטוען כי לאנשים מהמעמד הבינוני קשה מאוד להקשיב לסיפורי החיים של אנשים החיים בעוני מכיוון שאלו מעוררים בהם רגשות אשמה, מבוכה ואף פחד (שם, 22). אנו שואפות ללכת בניגוד למקובל ולהציב במרכז הבמה המחקרית שלנו את הנשים המוחלשות, החלשות, שאינן נראות בדרך כלל, ולהתבונן בהן ודרכן בתשומת לב רבה.

הקובץ שלפנינו כולל שלושה פרקים שכל אחד מהם עוסק בייצוגיהן הספרותיים של עוזרות בית ומנקות ממוצא שונה: תימניות, ערביות ורוסיות. פרקי הקובץ עוקבים באופן כרונולוגי, עד כמה שאפשר, אחר התפתחותה של החברה הישראלית מימי העלייה הראשונה (1903-1882) ועד ימינו. הייצוגים הספרותיים נלקחו ממגוון רחב ואקלקטי של סוגות: פרוזה, שירה, פזמונאות, מחזאות, ספרות ילדים, עיתונות.

הפרק הראשון עוסק בייצוגן של עוזרות בית ומנקות תימניות,⁴ שהיו הראשונות בהיסטוריה של החברה הישראלית שזוהו עם תפקידי הניקיון והשרתות. בחרנו להתמקד בעוזרות ממוצא תימני גם בגלל ריבוי טקסטים שבהם עוזרת הבית היא במפורש תימנייה וגם מכיוון שבתקופה מסוימת היה קישור חברתי רווח בין "עוזרת בית" לבין מוצא תימני, עד כדי כך שהמילה "תימנייה" לבדה הייתה לשם נרדף לעוזרת בית (Tsabari, 2019). בהקשר זה, הנרייט דהאן־כלב סיפרה: "הלכה אִמּי לעבוד כעוזרת בית בבית האשכנזי של יצחק בן צבי ופוטרה אחרי יומיים על ידי רחל ינאית, כי הייתה מרוקאית ולא תימנייה!" (דהאן־כלב, 2002).

תיעודן הספרותי של עוזרות הבית התימניות החל עם עלייתן בימי העלייה הראשונה ונמשך עד ימינו. העולים הראשונים מתימן הגיעו בתרמ"ב, 1882 ("אעלה בתמר"), ביוזמה עצמית וממניעים לאומיים, אך נתקלו בניכור קשה ובקשיי פרנסה ודיור (עראקי קלורמן, 1997). הם נאלצו לעסוק במלאכות הדחויות ביותר, ובכלל זה הניקיון. הגעת התימנים בעלייה השנייה נעשתה באופן יזום על ידי ההסתדרות הציונית, ומתוך התפיסה שהם יוכלו לשמש כוח עבודה זול בהיותם "פועלים טבעיים", כלומר, פועלים שעושים את עבודתם ללא מאמץ, כביכול, ועל כן מותר לשלם להם פחות (ניני, 1996). מכאן נבעה התפיסה שעבודת הניקיון כעבודת דחק מעוטת פרנסה היא טבעית לאישה התימנייה.

נדון בייצוגים שונים של העוזרת התימנייה במהלך השנים, ונפרש אותם על פי התקופה והזהות של הכותבים והכותבות. נשאל האם וכיצד הזהות המגדרית והאתנית של המחבר.ת משפיעה על עיצובה הספרותי של הדמות. נבדוק אם ביצירתן של נשים תתגלה אחווה מגדרית עם העוזרות, מעצם היותן נשים, או שההבדל המעמדי־האתני בין מעסיקה אשכנזית — שהרי על פי רוב המעסיקה היא אשכנזית — לבין העוזרת התימנייה יגבר על השותפות המגדרית ויתבטא בפטרונות או אף בניכור. כאמור, השפעתן של הזהויות המגדרית והאתנית תיבחן גם בנוגע לייצוגים שנכתבו על ידי גברים. נציין כבר עכשיו שהאבחנות הזהותיות אינן חד משמעיות, אם כי יש תואם גבוה בין עמדה חברתית לבין מוצא או מעמד. תחילה נבחן ייצוגים ספרותיים שנכתבו על ידי התרבות ההגמונית, בכלל זה ספרות ילדים, אחר כך נעבור לייצוגים של עוזרת הבית התימנייה שנכתבו על ידי בניהן של העוזרות, ונסיים בכתיבתן של עוזרות הבית התימניות את עצמן, ביניהן המשוררת ברכה סרי, שכותרת הספר "מומחית בספונג'ולוגיה" לקוחה מאחד משיריה. המהלך הפרשני שלנו יכלול גם שאלות שיעסקו באמינות הייצוג: כשייצוגה של העוזרת התימנייה נעשה מתוך עמדה הגמונית מובהקת, הפטרונות וההנמכה יזוהו בנקל. אבל ככל שייצוגיה של העוזרת יהיו אמפתיים וככל שהם ינסו לתת לה קול אמיתי, נתהה, בעקבות גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק (Gayatri Chakravorty Spivak) עד כמה העוזרת המוכפפת יכולה באמת להשמיע את קולה (ספיבק, 1995).

הפרק השני עוסק בעוזרות בית ערביות.⁵ אחרי מלחמת ששת הימים, ב-1967, עם הכיבוש, נוספה לחברה הישראלית שכבה חברתית דלה יותר, ונשים ערביות החלו לאייש את תפקיד המקרצפות. בעקבות קרל שמיט (Carl Schmitt) והאבחנה שהציע בין "ידיד" ל"אויב" (שמיט, 2005), נסיק שאחרוּתה של הערבייה מתמקדת באויבוּת המיוחסת לה מעצם לאומיותה הערבית. נראה כיצד עוזרת הבית הערבייה נחשדת אפּריורית כ"אויבת", כמסוכנת וכשוחרת רע. יש מתח אירוני בין מסוכנותה של העוזרת הערבייה לבין העובדה שהיא מוכנסת למרחב הביתי האינטימי ביותר. נראה שהדבר נובע מהיותה של העוזרת הערבייה, על פי רוב, חסרת מעמד אזרחי, ולכאורה אין חובה לדווח עליה ולשלם דמי ביטוח על העסקתה. בשל כך היא קלה לניצול וסובלת מתנאי עבודה מונמכים במיוחד. חוסר הנראות התעסוקתית שלה מגביר את שקיפותה. זאת אחת הסיבות לכך שההופעה שלה על בימת הספרות היא מינורית יחסית. יתר על כן, העוזרות הערביות לא רק שקופות, לא רק שעיצובן חלקי, אלא שאין להן קול עצמי וייצוג אישי משלהן. שתי הקבוצות הללו — תימניות וערביות — מתאפיינות גם בפנוטיפ, כלומר במקרה הזה בשחורוּת. התרבות ההגמונית קושרת בין שחורוּת לבין שוליוּת ופחיתות ערך. נראה כיצד הדמיון הלאומי תופס את צבע העור הכהה כמסמן נחיתות תרבותית ואישיותית. אורי בן־אליעזר (2008) הסביר כיצד התגבש ביהדות דימוי שלילי של צבע העור הכהה. היהודי האירופי, האשכנזי, שאף להיפטר מהשחורוּת המכתימה שיוחסה לו, והוא עשה זאת על ידי העברתה אל היהודי המזרחי, שמוצאו מארצות ערב. השחורוּת, כמאפיין חיצוני שמקבל איכות מהותנית, חוזר ומשתכפל בייצוגים של העוזרות המאופיינות בעור כהה — התימניות והערביות גם יחד.

הפרק השלישי עוסק בעוזרות בית רוסיות,⁶ שהחלו להגר למדינת ישראל בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. בעקבות התגברותו של תהליך הגלובליזציה, נשים וגברים מברית המועצות לשעבר (להלן, רוסיה) הגיעו למדינת ישראל, אל המקום שבו קיוו למצוא מזור כלכלי (זיו, 2011). בקבוצה זו יש יהודיות ושאינן יהודיות, עולות חדשות ועובדות זרות, נוצריות ומוסלמיות, כאלה ששהייתן חוקית וכאלה שנמצאות ללא אישור חוקי. גם הנשים שהיגרו ממניעים לאומיים, מתוקף חוק השבות, נאלצו פעמים רבות לעסוק בניקיון כפרנסה שלא הצריכה מיומנויות שפתיות (Benjamin, Bernstein & Motzafi-Haller, 2010). המהגרת הרוסייה מאופיינת בצבע עור בהיר המשחרר אותה לכאורה מתיוג שלילי אפּריורי. על פי רוב, היא נהנית מתקינות חזותית, כלומר אשכנזית, כך שהאחרוּת שלה נמצאת ברובד נסתר יותר. אחרוּת זו נוצרת בעיקר על ידי הזרוּת הדתית המיוחסת לה. החברה הישראלית היא אתנוצנטרית, והנטייה להיבדלות על רקע דתי מושרשת בעומקה. הזרות הדתית המיוחסת לעוזרות הרוסיות, על רקע הספק הרווח ביהדותן, מסמנת אותן באופן סימבולי כטמאות ולכן דוחקת אותן לשוליים. הספרות מעידה על שבר הזהות של עוזרות הבית הרוסיות ועל טראומת ההגירה שלהן ונוקטת עמדה מוסרית ביחס למצבן, ביחס לאתנוצנטריות של החברה הישראלית וביחס להדרה ולניצול.

*

כחוקרות, הצורך שלנו בהרחבת המבט והתודעה, בחידוד הראייה הביקורתית, בהגמשת הניעות החברתית ובכינון עמדות מוסריות — הוא שהניע את המחקר הזה. אומנות הספרות, מעצם חופשיותה וחוסר מחויבותה לתיעוד דוקומנטרי דקדקני, נושאת בחובה כוח רב עוצמה לחשיפת עוולות, להבעת תסכולים ולהשמעת קולות מושתקים. הדיון במקבץ עוזרות הבית הספרותיות מתמקד בהוויה דחוקה, המצליבה מגדר, מעמד, אתניות ולאום, וחושף רבדים בהווייתן של עוזרות הבית, רובן מוכפפות שלא יכולות לדבר ומיעוטן זקופות קומה המטיחות ביקורת והאשמה.

תודתנו הגדולה מסורה לגופים שתמכו בהוצאת הספר: מכללת סמינר הקיבוצים, הבית האקדמי שלנו, שבתוכו צמח המחקר, ועמותת "אעלה בתמר" לחקר מורשת יהדות תימן ותרבותה. תודה מקרב לב לפרופ' צבי בן דור בנית, פרופ' עדיה מנדלסון מעוז ופרופ' חמוטל צמיר על קריאה בגרסה מוקדמת של הקובץ הזה ועל ההערות המועילות. תודה גדולה מסורה לאומנית ורד ניסים, שבנדיבותה אפשרה לנו להשתמש בעבודתה "כוחות משולבים" לכריכת הספר.

דינה חרובי ומימי חסקין