הפקולטה

פרק 1
לעזאזל איתן
 

המוות הזה הציל לי את החיים.

לרגע אחד חשבתי שהוא אורב דווקא לי, שאולי הכל ייגמר.

אבל למוות הומור משלו, והיו לו תוכניות אחרות באותו יום.

הוא ארב למישהי אחרת, חשובה הרבה יותר ממני.

בסיפור הזה היה לי תפקיד אחר.

*

9.1.2013, יום רביעי

"מה יש לך היום, נתי?" ליז הכניסה את החפצים לתיק ונעצה בי מבט מודאג, "בקושי הוצאת מילה מהפה. היית רק יומיים בבית, אולי חבל שחזרת ללימודים כל כך מהר, גם ככה חצי מדינה חולה בשפעת."

"אני בסדר," הבטתי בעגמומיות בסיכום ההרצאה בדיני מיסים והכנסתי אותו לתיק. לא מהסיכומים המשובחים שלי. בניגוד למאות ההרצאות שבהן ישבתי ליד ליז מאז שהכרנו בשבוע הראשון ללימודים, הפעם לא יכולתי לחכות שהשיעור ייגמר.

"את לא רוצה לצלם ממני את השיעורים שפספסת? לא ביקשת ממני כל היום, לא מתאים לך.״

סגרתי את התיק ותליתי אותו על הכתף. עם כל הכבוד לשיעורים שפספסתי, יש לי משהו הרבה יותר חשוב לעשות.

"... נראה לי שאולי אפילו יש לך חום, העיניים שלך אדומות, דרקולה סטייל," ליז המשיכה לדבר בלי סוף והרימה את התיק שלה, "יאללה, לכי הביתה."

"אני קודם יורדת לקליניקה," אמרתי כשהצטרפנו לזרם הסטודנטים שעלו במדרגות האודיטוריום לכיוון היציאה.

"מה יש לך לחפש שם עכשיו? היום יום רביעי, את יודעת שאין שם אף אחד."

"לא הגשתי לאורלי את הדוח של חודש שעבר," נאנחתי בכבדות, "והיום כבר... שביעי לחודש נראה לי."

"השתגעת?" היא הסתובבה אליי בחדות, "היום התשיעי לחודש! איך לא הגשת עד עכשיו? אורלי תהרוג אותך, את יודעת איך היא עם הדוחות האלה."

עצרתי לרגע והנחתי לסטודנטים לחלוף על פנינו. "התכוונתי להגיש ביום ראשון, אבל אז אורלי קראה לי לשיחה."

"איזו שיחה?"

נשמתי עמוק. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה באותו יום.

"היא נתנה לי על הראש. אמרה שאני לא ממשיכה בקליניקה. כנראה."

"מה?! אין מצב! איך לא אמרת כלום עד עכשיו?" ליז התקרבה אליי, "אבל שתיכן ממש מסתדרות והכל. זה בגלל הפשלה הקטנה ההיא בתיק של גרשוני?"

שתקתי. קל לליז להגיד "פשלה קטנה". היא הכוכבת הבלתי מעורערת של הקליניקה. היא לא הייתה חוטפת נזיפה, ובטח שאורלי לא הייתה מדברת אליה כמו שהיא דיברה אליי.

"מה אכפת לאורלי לזרוק אותי? את יודעת איך זה," אמרתי באומללות, "יש תור של סטודנטים שרוצים להתקבל לקליניקה שלה. לא תהיה לה בעיה להחליף אותי, וזאת כנראה הייתה טעות אחת יותר מדי."

"אל תוותרי," אמרה ליז. האודיטוריום התרוקן במהירות ואנחנו פסענו אל דלת היציאה. "עבדת מאוד קשה כדי להתקבל, וכבר כמעט נגמר הסמסטר ו... את אוהבת את הקליניקה, לא?"

"אוהבת? זה הדבר הכי משמעותי עבורי בכל התואר!"

"נו, אז דברי איתה. היא בטוח תשתכנע לרדת מהעץ."

"היא גם אמרה לי לא לצפות לציון גבוה," נאנחתי שוב. ציון גבוה היה בגדר חובה לתוכניות שלי, והמלצה מאורלי בכלל יכלה להיות מקפצה להתמחות במשפט הפלילי. נשארתי בלי כלום.

"טוב, עזבי את זה עכשיו, כולם יודעים שאורלי מתה עלייך, בטח הכל יסתדר. אני גם אדבר איתה, אל תדאגי. הייתי באה איתך לקליניקה, אבל אני ממש ממהרת. יש לי צילומי פורטרט לקורות חיים, את יודעת, שייראה מקצועי, ודווקא היום עידן לא יכול להקפיץ אותי כי הוא הלך לראיון טרום־התמחות ב'נשיץ', ואני לא אספי—"

"אני רק יורדת לכמה רגעים ועפה מפה," קטעתי אותה, "דווקא מתאים לי שאין שם אף אחד עכשיו." אחזתי ברצועת הכתף של התיק כמו בחבל הצלה.

"יש לך מפתח?"

"ברור, נראה לך שהיא תיקח לי את המפתח? כל הדברים שלי שם."

"יאללה, סבבה. בכל מקרה, דברי איתי בערב, טוב? אני כבר מתה לעדכן אותך איך יצאו הצילומים."

הנהנתי. בערב.

ליז שלחה לי נשיקה באוויר ויצאה מהאודיטוריום. נותרתי לבד.

פתחתי את התיק שהכביד על הכתף שלי ומיששתי את הכיס הפנימי הקטן: מפתח, סלולרי וקופסה שטוחה ומרגיעה. יצאתי אל המסדרון וירדתי במדרגות הרחבות אל קומת המרתף. שם, במרחק של כמה דלתות ממועדון הסטודנטים, הייתה הקליניקה.

עצרתי מול הדלת. המזגנים בקושי חיממו את הכיתות, על המסדרונות כמובן לא היה מה לדבר, ובכל זאת הזעתי בטירוף. מפתח המאסטר, זה שפרופסור אורלי באום נתנה לי וליתר הסטודנטים שהתלמדו בקליניקה, החליק בין אצבעותיי. בקושי הצלחתי לתקוע אותו בחור המנעול, ובמאמץ פתחתי את הדלת.

מסביבי היו הקירות עמוסים בקלסרים, תיקיות ואוגדני סדר דין פלילי במהדורות שונות ובצבעים בוהקים. התיישבתי בעמדת העבודה שלי, אחת מתוך שמונה, הראשונה משמאל. בסך הכל מדובר בשולחן לא גדול, מחשב מיושן וכיסא משרדי, ובכל זאת הקליניקה גרמה לי להאמין שאני יכולה לשנות ולו במשהו את החברה. לתרום לקהילה שלי.

נשמתי עמוק. ספרתי שבע נשימות ואילצתי את עצמי להירגע. שלפתי שוב את הקופסה השטוחה, עליה התנוסס משושה אדום, ופתחתי אותה. טבליות הקלונקס הכתומות, שאמא סידרה לי דרך רופא המשפחה אחרי שהתמוטטתי על הקבר של אבא בשלושים, חייכו אליי. לעזאזל איתן. שנאתי לבלוע תרופות, הן לא עוברות לי בגרון. למה אני צריכה בכלל להתמודד עם זה, כשבעולם כבר אפשר לקחת את אותה תרופה בטיפות או בכדור שמתמוסס מתחת ללשון? חארות. דוקטור אטינגר אמר שהמתמוססת עוד לא הגיעה לישראל, ואת זאת חייבים לבלוע.

אמריקה זה לא כאן, ומה שכאן לא עובר לי בגרון.

נעצתי ציפורן ושחררתי שתיים מהן מהאריזה הכסופה שרשרשה לי בידיים. הימים האחרונים היו קשים. כל יום השבוע לקחתי שתי טבליות וזה לא עזר. עדיין הרגשתי כמו בהתקף חרדה אחד גדול. לעזאזל. רציתי להספיק לעבוד קצת לפני שאגיש את הדיווח ולעדכן בהתקדמות בתיק נוסף. רציתי שאורלי תהיה מרוצה. הייתי חייבת להתרכז. החלטתי להוסיף עוד טבלייה אחת.

ניגשתי אל הדלפק הצר שהפך למטבחון המאולתר של הקליניקה הרבה לפני שהגעתי לפה. לקחתי כוס חד־פעמית, ושמתי בתוכה את הטבליות הכתומות.

נשאר בקבוק מים?

התכופפתי, פתחתי את דלתות הארונית והצצתי פנימה. בקבוק מים גדול עמד בצד, מוסתר כמעט לחלוטין על ידי שרוול כוסות חד־פעמיות ובקבוק יין הפטישים שאורלי הביאה בשבוע שעבר כדי להרים כוסית ליום הולדתה. הרמתי את הבקבוק והסתכלתי. בתחתית הייתה מדבקת מחיר. שלושים וחמישה שקלים.

קמצנית.

פתחתי את הפקק הפשוט ללא כל מאמץ ורחרחתי. אף אחד לא נגע בבקבוק הזה מאז יום ההולדת. אולי אשתה איזו לגימה? אולי הטעם החמוץ והמר והמגעיל של היין יעזור לי לבלוע את הקלונקס?

מזגתי מעט מהיין לכוס עם הקלונקס והחזרתי את הבקבוק למקומו. אף אחד לא ירגיש. ניסיתי ללגום אבל כל הגוף שלי התכווץ במחאה. אולי היין לא היה רעיון מוצלח, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז טבליות נוספות.

לקחתי את הכוס וחזרתי לשולחן. נאנחתי ופתחתי את התיקייה המבולגנת עם החומרים של גרשוני. כבר שבוע שהזנחתי את הטיפול בתיק הזה, שהכיל המון מסמכים ובעיקר פרוטוקול ארוך כאורך הגלות. ככה זה כשהנאשם מתעקש לייצג את עצמו. ביג מיסטייק.

קראתי במהירות משהו כמו שלושים עמודי פרוטוקול, ונזכרתי בסדרת המאמרים המפורסמת של פרופסור באום על השלכות הייצוג העצמי במשפט הפלילי. אורלי תאהב את זה. קמתי אל מדף הביטאונים כדי לאתר את המאמר שרציתי מתוך הסדרה אבל זה לא היה פשוט למצוא את מה שחיפשתי. מאמרים שלה פורסמו כמעט בכל גיליון. המשפט הפלילי היה מגרש המשחקים שלה.

דפדפתי ברשימת המאמרים, העתקתי כמה מראי מקום שנראו לי רלוונטיים והתחלתי לסדר את התיק. לעובי הקורה אכנס אחר כך. הראש הסתובב לי, אז ניסיתי שוב ללגום. גם הפעם מפלס הנוזל שבכוס לא ממש ירד. הדפסתי רשימת ראיות שלא הייתה ארוכה במיוחד, והוספתי רשימת מועדי דיונים. ואז שמעתי רחש מכיוון הדלת. מישהו ניסה לפתוח אותה.

"מי שם?" קראתי.

במקום תשובה, ראיתי את הידית חוזרת באיטיות למקומה. אולי אלו המנקים. הייתי חייבת להזדרז. סגרתי את התיקייה בחבטה והתכופפתי כדי ללחוץ על הכפתור שמדליק את המחשב. כולם כבר עם מחשבים ניידים, ורק בפקולטה למשפטים עדיין מתעקשים לעבוד עם מחשבים מתקופת הדינוזאורים.

לחצתי על כפתור ההפעלה והמתנתי לאות חיים על המסך.

ואז בכל זאת נפתחה הדלת לרווחה.