האמת השלישית

1

את גופת השר גילה השוטר אלן דאדליי מהמשטרה המטרופולינית של ניו יורק, ב־25 באוגוסט, בשעה 3:47 לפנות בוקר. דאדליי היה בסיור שגרתי לאורך קטע האוטוסטרדה שבין ניו יורק לניו ג'רזי. ברגע שעמד לסובב את הגה הניידת בפנייה החדה בואכה גשר גריידי הבחין לפתע בפירצה הרחבה בגדר הביטחון שלאורך הכביש. בנקודת החיבור עם אחת מתומכות הבטון של הגדר היה מעקה הברזל קטוע כאילו נכרת במשור; החלק שנקרע ממקומו נשאר תלוי, מעוקם ומעוות כולו מתומכת הבטון העוקבת, והותיר בין שתי התומכות מירווח פעור של שני מטרים ויותר. מכונית רחבה יכולה היתה לעבור ללא קושי בפתח שנוצר.

דאדליי נעץ מרפק בצלעות חברו לתפקיד, הסמל ברוס פלאניגֶן.

"הֵי, ברוס, מה דעתך על זה?"

האירי הכבד, שנימנם על המושב המרוּוח, התנער באיטיות כאותו כלב העולה מן הרחצה: "מה ההתרגשות?"

אחר כך גחן לפנים כשהוא משפשף את עיניו האדומות.

"שמע, זה נראה טרי לגמרי. בוא נתערב שנמצא את המכונית למטה?"

המכונית אכן רבצה במעמקי התהום, כשלושים מטר מתחת לשפת הכביש. בדרך נס לא פרצה בה דליקה שעה שהתגלגלה במדרון, והיא קרסה על גלגליה בתוך סבך השיחים.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו של דאדליי בהגיעו למטה היו לוחיות הזיהוי של המכונית.

"זה רכב של הסגל הדיפלומטי," אמר ללא התרגשות כשהוא בוחן את גוש המתכת המרוסק לאורו של פנס שירות רב עוצמה.

היתה זו לימוזינה מפוארת מודל לינקולן קונטיננטל, דגם 1971. גופתו של הנהג היתה לכודה בין המושב הקדמי להגה; פניו היו חבולות וזרוּעות פצעים זעירים מרסיסי זכוכית המגן שהתנפצה בעת התאונה. דם רב הכתים את מושבי העור ונקווה לרגלי המת במרכז השטיח האפרפר שריפד את המכונית. ההרוג היה לבוש בחליפה כחולה, חולצת משי ועניבה כהה שמרנית. לרגליו היה מונח תיק דק גיזרה עשוי עור שחור ורך, בעל מנעול מדגם לא שכיח. דאדליי התכופף ושלף מתחת למושב כובע מצחייה שחור, מאלה שחובשים נהגים שכירים. על בטנת הכובע היו מוחתמות מילים אחדות בשפה זרה.

"אני חושב שזו רוסית," אמר פלאניגן ומחה את הזיעה ממצחו.

"רוסית? אולי זה הנהג של השגרירות?"

דאדליי המשיך לחטט תחת המושבים האחוריים. כעבור רגעים אחדים הרים את ראשו וקרא בהפתעה:

"תראה, ברוס, מה אתה אומר על זה?"

בידו החזיק כובע נוסף. היתה זו מגבעת רכה עשויה לבד שחור, באיכות משובחת.

"הו הו," ליגלג האירי, "התעלומה מסתבכת. הגופה בעלת שני הראשים. והיכן הראש השני?"

"איזה חוש הומור מבריק," רטן דאדליי כשהוא חוזר ורוכן אל מעבר למושב האחורי.

"מייד נפענח את התעלומה שלך. זה לא כל כך מסובך."

פלאניגן הקיף את הלינקולן והחליק את ידו פנימה בעד החלון כשהוא מאיר על הגופה בפנסו. מהכיס הפנימי במקטורנו של המת שלף חפצים אחדים והחל בוחן אותם בזה אחר זה.

לפתע הזדקף ופלט קריאת הפתעה.

"מה מצאת?" רק תגלית מרעישה במיוחד עשויה היתה להוציא את האירי הפלגמטי משלוותו.

"זה דרכון דיפלומטי," גימגם פלאניגן מרוב התרגשות. "אלן, רוץ למעלה לניידת ותתקשר למטה. מייד. תגיד להם שמצאנו את גופתו של שר החוץ הסובייטי. תגיד שהוא נהרג בתאונת דרכים."

"שר החוץ הרוסי? אתה בטוח? זה, מה שמו... פּוֹנמארֶב?"

"הוא ולא אחר. רוץ, הזעק אותם."

הטיפוס במדרון התלול לא היה קל; דאדליי הגיע לכביש כשהוא חבול ומיוזע ולא פסק מלקלל עד שהפעיל את מכשיר הקשר.

תוך דקות ספורות הגיעו למקום שלוש ניידות משטרה, אך רק כעבור שעה, כשהחל השחר מכרסם בפאתי מזרח, גילו חוקרי המשטרה את שני הפצעים הקטנים בחזהו של השר: פּוֹנמארֶב נורה פעמיים, בכדורים בקוטר 7.48 מ"מ; אחד מהם פגע בליבו. הוא היה מת עד מאוד עוד לפני שמכוניתו פרצה את גדר הביטחון והתגלגלה לעמקי התהום.

סטנלי הוֹבּס, מזכיר־המדינה, טילפן אישית לשגריר הסובייטי באו"ם, דימיטרי גאידוּקוֹב, כדי למסור לו על האסון. השעה היתה 5:30 לפנות בוקר. צלצול הטלפון הקפיץ את גאידוקוב ממיטתו בדירתו הפרטית שבפארק אבֵניוּ. תחילה לא תפס השגריר במה מדובר. נדהם ומבולבל עמד ליד מיטתו כשהוא נושם בכבדות ובידו השמאלית מגשש לשווא אחר מתג החשמל. פעמים אחדות נאלץ סטנלי הובס לחזור על המשפט שניסח בזהירות כדי להבהיר לבן שיחו את משמעות הידיעה.

"נרצח? אתה בטוח? נרצח?" אצבעותיו הרועדות של גאידוקוב חרשו ברעמתו הלבנה.

"כן, אדוני השגריר. אין שום ספק בכך. אנשינו מטפלים בכך והם הגישו דין וחשבון. אנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו. איננו מבינים עדיין כיצד זה קרה, אך תוכל להיות סמוך ובטוח שנשקיע את כל המאמצים האפשריים כדי לגלות..."

"נרצח! שר החוץ הסובייטי נרצח על אדמת ארצות־הברית! אתה מבין את משמעות הדבר?" תדהמתו של גאידוקוב פינתה מקומה לגל של זעם. "זהו רצח פוליטי שפל שעלול להביא לתוצאות נוראיות. אתם..."

קולו של הובס נשמע נבוך ואובד עצות: "אנא, אל תמהר להסיק מסקנות, מר גאידוקוב. האמן לי שאני מזועזע מהעניין לא פחות ממך. זהו אסון לברית־המועצות ולארצות־הברית גם יחד." כעבור שנייה של היסוס הוא הוסיף: "אני מדבר אליך מהבית הלבן. הנשיא... נשיא ארצות־הברית מבקש לדבר איתך."

הקול המוכר כל כך בקע מהשפופרת, אולם הפעם נעדרה ממנו נימת הביטחון העצמי שכה איפיינה אותו. הנשיא נשמע מודאג וחרד.

"אדוני השגריר, אני מבקש להביע באוזניך את תנחומי הכנים ביותר. זה עתה ניסחתי מברק ליושב ראש מועצת המיניסטרים קוזניצוב, אך רציתי לדבר איתך קודם. זהו אסון נורא לשתי המדינות. אנא, האמן לי שנעשה הכול כדי לגלות את האחראי. מזכיר־המדינה יוצא אליך מייד במטוס מיוחד."

"זה נורא. נורא. נורא." גאידוקוב חזר על המלה כאוטומט. מחשבות אימים התרוצצו במוחו.

"אני יודע איך אתה מרגיש," המשיך הנשיא. "אני עצמי נדהם ונסער. אני מבטיח לך, כנשיא ארצות־הברית, כמוקירך וכאדם השואף בכנות לטיפוח ולשיפור היחסים עם מדינתך, כי נעשה את כל המאמצים כדי למצוא את האשמים במעשה השפל והנפשע הזה. אני מבקש ממך כי אתה ועובדי השגרירות תושיטו עזרה לכוחות הביטחון שלנו בחקירתם."

הנשיא נדם לרגע ולאוזניו של גאידוקוב הגיעו צלילי שיחה מקוטעים.

"אבקש את סליחתך, אדוני השגריר. ברגע זה מודיעים לי כי לפי הוראתי כבר הוקם צוות חקירה מיוחד, מורכב מאנשי האף.בִּי.אַיי וכמה מטובי המומחים במשטרת ניו יורק. אני משוכנע כי נצליח ללכוד את הרוצחים ולהעמידם לדין. אני מוסר בידי מזכיר־המדינה איגרת תנחומים אישית לגברת פונמארב. מותו המצער של שר החוץ הסובייטי הוא מהלומה כבדה ליחסי מדינותינו. אני בטוח - זאת גם ציינתי בשדר ליושב הראש קוזניצוב - שבמאמץ משותף נצליח להתגבר על המשבר. תודה לך, אדוני השגריר, ולהתראות. האמן לי, אני מבין את חומרת האסון במלואה."

גאידוקוב, עודו המום, הניד בראשו ואמר חרש לתוך השפופרת האילמת: "לא, אדוני הנשיא, עם כל רצונך הטוב אינך מבין את חומרת האסון."

השגריר הסובייטי באו"ם לא טעה בהערכתו...