משפחת שטורך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משפחת שטורך

משפחת שטורך

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 219 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'

דב בהט

פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

תקציר

"משפחת שטורך" מאת פרופ' דב בהט מזמין את הקורא להסתחרר במערבולת מרתקת וקצבית, שיש בה הכול: תעלומת רצח, מרד בלב ים, תגלית מדעית פורצת דרך, עלילות טייקונים מקומיים ותככים משפחתיים חסרי רחמים.  תולדות המשפחה משקפים את מציאות החיים המורכבת בישראל על קשת היבטיה. המחבר, מדען בעל שם עולמי, לשעבר רקטור אוניברסיטת בן גוריון, מפליא גם בספרו החדש לשלב בין שני העולמות - המדע והספרות - דרך מבט עמוק, רגיש וייחודי.

"אתה רוצה להיות יותר גבוה מיתר הטייקונים במדינה?" שאל יוסי את אחיו.

"אל תגיד טייקון. אני לא אוהב את המילה הזאת."

"מיליארדרים היא מילה יותר מתאימה?"

גיבורי הרומן "משפחת שטורך" של  דב בהט הם שלושה אחים ואחות – כולם דמויות חזקות, מצליחנים ישראלים הרעבים לעוד כבוד ולכיבושים, כל אחד בדרכו. תולדות המשפחה משקפים את מציאות חיינו המורכבת בישראל כאן ועכשיו, בשנים קשות וסוערות במיוחד של "קפיטליזם חזירי", מחאה חברתית והידרדרות כלכלית של מעמד הביניים.

שלושת האחים ורעיותיהם, והאחות המורדת ובני זוגה, מייצגים את הדור השני של המשפחה בישראל העכשווית של היום. האב מייצג את דור מייסדי המדינה – וכולם מספקים ביטויים שונים למציאות חיינו במדינה, שמגיעה לא פעם לידי קיצוניות ואבסורד. המירוץ החמדני אחר תהילה, צבירת רכוש וקריירה פולש אפילו לאקדמיה וסוחף מדענים וחוקרים למרדף אחר הצלחה בכל מחיר. ולא מדובר באהבת הדעת לשמה, אלא ב"הצלחה" במובן החומרני הגס ביותר. מתיאור חיי הדמויות השונות ומההיבטים המשפחתיים והחברתיים מצטיירת תמונה קשה למדי, בעלת גוונים סאטיריים חריפים, המעידה על מציאות קיומנו בארץ.

בשנים האחרונות הפנה פרופ' בהט את מבטו המורכב והחודר מעיסוק בתחשיבים גיאולוגיים, בקיעים בקרום האדמה והלִבה הבוערת - לבחינת הסדקים והבקיעים בחברה הישראלית ובלב האדם ורגשותיו. הוא עושה זאת באמצעות הסיפורת והשירה – לכאורה כלים שונים בתכלית, שבעולמו המרתק הופכים לכלים שלובים. גם ברומן החדש שלו (כמו ברומן הקודם שלו "יקיצת נשיקה", ובקובץ שיריו "אלופי החיים" - הוצאת "טוטם") ניכרת חיבתו של בהט לדמיון מדעי ורב השראה. בהט מפגין רגישות עמוקה למדעי הטבע, לצד ביטוי ספרותי ייחודי, צבעוני, נוקב ומרתק, ומפליא לשלב בין שני העולמות.

פרופ' גבריאל מוקד: "דב  בהט ממשיך מסורת נרטיבית נכבדה, לא רק של אפוסים בורגניים קלאסיים מהסיפורת הריאליסטית העולמית, כגון ההגדה לבית פורסייט" של ג'ון גאלסוורתי הבריטי, אלא גם של הסיפורת העברית - מ"תולדות משפחה אחת" של א. קבק ועד לסיפורי משפחה של מספרים בני ימינו כגון א.ב. יהושע ודוד שחר.

הדמויות של בהט הן לרוב חדות ומשוננות, וכל אחת מהן מצטיינת בקווי אופי אינדיווידואליים ובגורל מובהק משלה. כמו בספרות העולמית הריאליסטית הקלאסית, כל דמות מייצגת גם עמדה חברתית ופוליטית, אולם אצל בהט אין מדובר ב'רומן נהר' ריאליסטי, רחב-היקף ורב-פרטים.. חיי משפחת שטורך הישראלית מובאים כתקציר דינמי, נשכני ומלא כוח."

פרק ראשון

פרק ראשון

בין העולמות

זרובי הזיז לאט לאט את ידו הרועדת, והניח אותה על ידה של נחמה, שישבה קרובה אליו והשעינה את מרפקיה על מסעד המיטה. המסעד היה מורם כדי למנוע נפילת פתאום של הפציינט זרובי מהמיטה בשעות הלילה. הרמת המסעד היתה מיותרת וגם מכוערת לגמרי: מכוערת על שום הצבע הלבן המתקלף, וזה היה מיותר, שכן לא היה שום סיכוי שיהיה לו מספיק כוח להתהפך לכיוון המעקה. עם זאת, כולם וגם הצוות הרפואי של ביתן השיקום, הוסיפו להעמיד פנים כאילו זרובי חזק דיו ועל כן יש עוד טעם להשתדל לגביו להימנע מתאונות.

נחמה הבינה את כוונת תנועת ידו הגרומה והשקופה והניחה עליה את ידה שלה, החזקה יותר והרועדת הרבה פחות.

נחמה נראתה כצל של עצמה, אבל עדיין זכרה לחייך. חוש הומור מעט חלש אבל ישנו, היה מה שהחזיק אותה מעל פני המים בתקופה הממושכת שבה השקיעה את מיטב מאמציה לעזור לבעלה במחלתו. לרוב הצחיקה בלי להוציא מילה, ולכן היו כאלה שסברו שאין לה מושג ורוד בהומור: היתה מזיזה את הפה הצדה ומקרבת את עיניה זו לזו כאילו היא לא מבינה בחיים, כאילו היא סתומה. היא היתה אמנית של פרצופים מעוררי צחוק משחרר או מצמרר, והיא היתה היחידה שאף פעם לא צחקה מכלום.

בני המשפחה, שישבו בשקט מסביב למיטתו, נעצו בו את עיניהם הסקרניות. הוא עצם את עיניו. רק נשימתו הכבדה נשמעה בחדר. מפניו המוארכים וסביב פיו הפעור בלטו עצמות קרקפתו. לחלק מן הנוכחים בחדר הן הזכירו, למרבה החלחלה, את הגולגולות משיעורים של גוף האדם בבית הספר. רובם שלטו בעצמם והצליחו לשמור על מראה נינוח לנוכח הזוועה, שגם היא היתה שלווה עמוק בכרית. רק אחת הנכדות, תמי, נשברה. דמעות זלגו מעיניה. מראה סבה האהוב אישר כמאה עדים שהוא עתיד למות בקרוב, בעוד רגע, שעה או יום.

היא הספיקה לשמוע מסבתא נחמה את מה שהסביר לה הרופא, וזה שמביתן השיקום כבר לא חוזרים לשום מקום נחמד, אפילו לא למחלקה הרגילה, שבה אושפז סבא קודם. לכאן מגיעים רק אחרי שאפסו כל הסיכויים לריפוי. חוץ מזה היה ברור שהמערכת הפיזיולוגית עומדת לקרוס, אף שהגסיסה יכולה להימשך שבועות ארוכים.

"זה המקום שבו מחכים למוות. הבנת אותי, גברתי?" שאל הרופא, ונחמה הינהנה בביטחון ובאומץ. הרופא הוסיף מיד: "יש כאלה שנפרדים מהעולם זמן קצר לאחר שהועברו לביתן השיקום, אחרים נאבקים בעקשנות ימים וחודשים רבים."

"יכול להיות שזרובי ייתן מאבק," אמרה לו בגו זקוף וסנטר מעט מורם. "מתאים לו להיות מאלה שנלחמים על טיפת אוויר."

הרופא הצעיר רצה למסור לה עוד דבר מה, אבל אחרי מחשבה קצרה התחרט ויצא למסדרון בצעדים מהירים וגמישים כמו של חתול. הוא הרגיש אסיר תודה לנחמה. היא ידעה לכבד את גורלה כפי שמעטים מקרב המשפחות יודעים לכבד, אם בכלל.

 

זרובי שירת ביחידה סודית בצנחנים, שבין יודעי הסוד המועטים שהכירו אותה אישית כונתה בשם "המבהלים". היחידה הזו היתה מצוידת בנשק קל עד בינוני, וברכב העָביר ביותר שהצבא הפעיל באותם זמנים. זרועות המודיעין עבדו למענה יומם ולילה, הגם שהיחידה פעלה רק בלילות — לעתים עם רכב ולפעמים בלעדיו, בצעידה מהירה. תפקידם של הלוחמים היה להסתנן אל עומק גיסות האויב, להמטיר אש על המפקדות וריכוזי התחמושת, ולנצל את הבהלה שנוצרה כדי להימלט במהירות האפשרית מלוע הארי.

זרובי שנחשב לגיבור נקרא על שם אביו, אבל הוא לא זכה להכירו. זרובבל האב נפל ב־1948, באחד מקרבות משלטי חוליקאת. הוא הסתער עם שני רימוני יד, השמיד לבדו שתי עמדות מקלעים של המצרים ושילם על כך בחייו. זרובי התגאה באביו האמיץ מחטיבת הנגב של הפלמ"ח, הוא דיבר עליו הרבה. כל דבר יפה בארץ הזכיר לו את אבא, ועל כך כונה על ידי חבריו בשם "הפלמ"חניק".

יוס'לה המח"ט העריך את אומץ לבו ואת כישוריו הנוספים של זרובי ומסר לו את הפיקוד על יחידת "המבהלים". הוא שרד יפה ובאופן מרשים ביותר פעולות אחדות, חלקן גורליות, ואולם את מלחמת יום הכיפורים הוא כבר סיים פצוע קשה בבית החולים.

אמרו על זרובי שיש לו חוש כיוון ויכולת לאמוד מרחק מיוחדים במינם. לכל פצצה שהחליק בידיו אל תוך לוע מרגמת ה־3 אינטש, היתה כתובת. הוא לא החמיץ את מטרותיו ודבק בהן בקשיות עורף. תמיד היה אופטימי, מה שעזר לו ולפקודיו ברגעים של אכזבה ומשבר, ולא חסרו להם כאלה.

פצצת המרגמה נראתה כמו דג שמן בלי סנפירים מסיפור ילדים. זרובי היה מורגל אליה כמו אל בת לוויה קשה ותובענית. במסעות המהירים אל היעד נהג לשאת את צינור המרגמה הכבד על שכמו, ובן צוותו, חיים ההונגרי, שהיה צמוד אליו, היה מופקד על בסיס המרגמה. יוסי התימני סחב את הפצצות, ויתר אנשי היחידה העמיסו על עצמם את המקלע, תחמושת המקלע, רימונים ועוד מוקשים אחדים. היה ביניהם קשר חזק, של רעות ואחוות לוחמים. זר לא היה מבין את שפתם המיוחדת, את צחוקם הפראי, את מבטם המחבק זה את חיוכו של זה.

הפגיעה שהכריעה את הצוות, זו שהרגה את חיים ההונגרי ופצעה את זרובי עצמו בבטנו וברגלו, היתה של פצצה מאותו סוג, אלא שזו נורתה בכיוון ההפוך, ממרגמות הצבא המצרי. בבית החולים היה נדמה לו שהוא מחלים מהר, אבל סיום המלחמה הגיע עוד יותר מהר. כששוחרר מבית החולים, המדינה כבר מזמן היתה עסוקה בתנועת המחאה של המילואימניקים נגד ההנהגה שפישלה ואיפשרה כמעט־תבוסה במלחמה הגורלית ההיא. זרובי נותר עם 20 אחוזי נכות וצליעה קלה. חבריו אמרו שמגיעים לו אחוזים הרבה יותר גבוהים מאלו שנקבעו לו. דיברו איתו על לכל הפחות 80-70 אחוזים, אבל הוא טען בתוקף שלא זה העיקר: מה שחשוב לו זה שהוא נשאר בחיים וסכנת הקיום למדינת ישראל חלפה והוא נטל חלק בהצלתה.

הצירוף של עקשנות ואהבת החיים עזר לזרובי במאבקו במחלה הסופנית, שתקפה אותו ולא עזבה אותו כבר שלוש שנים. אמרו שיש לו "משהו" בכליות, אבל יתר האיברים שמסביב עדיין "נקיים". מיהרו לנתח אותו ונראה היה ש"סידרו" את העניין. הטיפולים המסורים וסדרת הניתוחים שעבר שיכנעו את בני המשפחה שהרופאים שטיפלו בו הם גאונים — "אין מילה אחרת להגיד עליהם" — ושהכול בסדר ובשליטה. זרובי היה ראשון המשתכנעים ובכיר המאמינים ביכולתה של הרפואה המודרנית לחולל נפלאות.

 

גם עכשיו, כשהוא כבר על סף הקץ, הוא עדיין לא יודע מה בדיוק היה לו, או מעמיד פנים שאינו יודע. בשלוש השנים שחלפו מאז הניתוח הוסיף לחזור תקופתית לבית החולים לבדיקות. בין לבין שמר על המרץ המפורסם בכל נושא של חייו הרגילים, אף שתופעות לוואי לא נעימות הציקו לו ונידנדו בלי הרף. זרובי הוסיף להיות אופטימי והיה מוכן לכול, גם לפקוד את השירותים עשר או שלוש־עשרה פעמים בכל לילה. הוא צבר אין סוף שעות וימי כאב קשים מנשוא, אבל עמד בהם ברוח מורשת גבורת הפלמ"ח שתמיד פיעמה בלבו, אף שהוא עצמו, כאמור, הצטרף אישית למלחמות ישראל רק במחזור של שנת 1967 ואילך.

נחמה התבוננה בעיניו העצומות של זרובי. רוב הזמן הוא ישן, או מדמדם במצב של נים ולא נים. מעיין הדמעות שלה כמעט יבש וכמעט שלא היה נחוץ להסתירו מפני מבקרים בלתי צפויים. היא התרגלה עם הזמן למצבו המצער של בעלה־אהובה. לאורך כל תקופת המחלה השתדלה כמיטב יכולתה להקל את סבלו והוא הכיר לה תודה בלי מילים. הוא השתדל כמה שפחות להתלונן, לחייך יותר ויותר ואף לצחוק מפרצופים שעשתה בלי משים או עם משים ושפעם היו מצחיקים אותו שעה ארוכה.

לאפו של זרובי היה מחובר צינור שעזר לו לנשום, אבל הִקשה עליו את החיים בגירויים לא נעימים. כשהיה ער, קיבל את ההפרעה הזו בסבלנות, אבל כאשר נרדם, היתה ידו מטפסת לאטה לעבר האף בניסיון להסיר משם את התקן הנשימה המטריד. תפקידה של נחמה היה לשים עין על ידו המדולדלת ולמנוע ממנה להתקרב אל פניו.

שקית נוזלים הזינה אותו דרך הווריד. כאשר המערכת הפיזיולוגית שלו החלה לקרוס, נפגע גם מנגנון הבליעה. שקית הנוזלים עקפה את הצורך לאכול דרך הפה ומנעה סכנת היחנקות.

זרובי נראה מרוכז בעצמו, מתעלם מקרובי המשפחה שהקיפו אותו. גם כאשר שכב במחלקה בפעם הקודמת, אחרי סדרת הבדיקות והניתוחים לפני שלוש שנים, נראה רע, ולא היה לו תיאבון. בסוף אותה תקופה חזר הביתה, רזה מכפי שהיה כאשר נכנס לבית החולים, ומאז לא הצליח לעלות שוב במשקל, למרות מאמציו. הוא התבונן בידיו הרזות, והבין שגם עכשיו הוא לא נראה טוב. אבל הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, הרופאים לא הבטיחו לו הבראה וחזרה הביתה.

זרובי רצה להחליף מילים אחדות עם נכדתו האהובה, תמי. הוא לא הצליח, שכן קולו בגד בו. הניסיון לדבר עורר את הגירוי הבלתי נעים באפו.

נֶתֶק, הבן הסנדוויץ' של זרובי ונחמה, ישב מכונס בתוך עצמו, במרחק מה מהמיטה. מה שכן, הוא האזין וקלט את הקולות והדקויות שנשמעו בחלל החדר. הוא שמע שתיים מהנכדות הצעירות מחליפות מילות דאגה בעניין מחירי הסנדלים לקיץ, חבל על הזמן, ואז התגברו קולות הנכדים, שהתלהטו על תוצאות משחק הכדורגל בין סכנין למכבי תל אביב ועל הבעיות של פייסבוק בבורסה.

נתק היה עסוק בשאלה שאיש לא העז להעלות על דל שפתיים: איך זה שזרובי, אביו, כל כך מתעקש על זה שטרם הגיע זמנו לומר שלום־שלום ולא להתראות בעולם הזה; ואיך זה שהוא מסרב לצעוד בכבוד לעבר פתחו של העולם הבא. אילו היה בריא, זה היה דבר אחר. אבל לסבול כל כך הרבה? כל כך הרבה ללא תכלית? ועוד דבר: מדוע הסרבנות ממשיכה לשלוט בנפשו של האבא הזה? הוא כנראה אוהב מאוד את העולם הזה, הגם שהנ"ל קיפח אותו באכזריות בשנים האחרונות. אולי האהבה והמסירות שמעניקים לו אמא נחמה ויתר בני המשפחה מחזיקים אותו כאן. ויכול להיות שזה סתם אינסטינקט, כמו של כל יצור חד־תאי, נגיד אמבה, החושש להיכחד כשהטמפרטורה של הנוזל שבה הוא מצוי מתחילה לעלות?

בפעם הקודמת, נאמר לנחמה שהניתוח כולל סיכון שזרובי לא יעמוד בו. זרובי גיחך אז בסתר, כמו שהוא מגחך בסתר עכשיו. איש אינו יודע, גם לא נחמה, שהוא קולט הכול ברור וצלול, ורק מעמיד פנים כאילו הוא ישן. הוא מרגיש את הריח הרע שיוצא לרופא מהפה, ושומע על מה מתלחשים בני משפחתו, ואפילו את מה שקורה קצת מעבר למיטה שלו.

"הם חושבים שאני מפחד מהמוות. הם לא יודעים שזה בכלל לא מפחיד אותי. מאז מלחמת יום כיפור למדתי שהמוות הוא חלק מהחיים," אמר פעם לבתו הצעירה אתי, אחרי שזוג חברים ותיקים סיים את הביקור והלך לדרכו. אתי היא היחידה שנשארה לידו במשמרת האהבה שקיימו במשפחה, ושעות אחרי שאמר את הדברים נשארה קפואה על מקומה, בלי מענה.

עכשיו מישהו פינה את מקומו ליד נחמה, ונתק הזדרז לקום ולהתיישב על ידה. נתק העריץ את אמו, נחמה, וגם את אומץ לבה ואת עומק רגשותיה.

"איך את מחזיקה מעמד?" לחש לה.

"לא מחזיקה, נתק."

"בכל זאת, מגיע לך פרס," אמר לה.

בפניה חסרות הגוון זיהה שני חורים, שמהם הציצו עיניה, אבל בלי הניצוצות שזכר מפעם. הוא התגעגע לניצוץ, לפרצוף החמוד שעשתה למענו כשעננה שחורה נפלה עליו.

היא לחשה לו: "אביך איש יקר, ומגיעה לו כל תשומת הלב שאני מעניקה לו. בעבר קיבלתי ממנו הרבה מאוד, עכשיו אני מנסה להחזיר לו."

דמעות הציפו את עיניו. איזה בר מזל אביו. האם הוא בכלל יודע על כך? האם הוא, נֶתֶק, יזכה אי פעם לאהבה הגדולה שכולם רוחשים לזרובי?

"את מוכרחה לקחת פסק זמן ולנוח. אולי רק ליום או יומיים. אחרת יהיו לנו שתי לוויות."

"זה בלתי אפשרי, יקירי," אמרה ברעד קל וליטפה את ראשו. בעיניה עלו לפתע הדמעות העצורות. "הרי אתה יודע את זה, נתק."

"סליחה על מה שאני אומר. אני מקווה לטובתך, וגם לטובתו, שזה לא יימשך יותר מדי. אבא שלנו לא נולד כדי לסבול. לא מתאים לו בכלל."

"אף אחד לא נולד כדי לסבול, ולאף אחד לא מתאים סבל. אבל כל זמן שהוא מוכן להמשיך לסבול, צריך לעזור לו. ומה שקשור אלי, אם הצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו, אני יכולה להמשיך בכך גם הלאה ולהבא."

"לא בטוח. את לא אוכלת כמו שצריך ולא ישנה טוב. זה עלול להתנקם בך."

נחמה הביטה בו בפנים שידעה להאריך לפי הצורך, בעיקר כשרצתה להטיל מרות. "אל תדאג לי," ציוותה. "אתה מוכרח לדאוג לעצמך. אני שומעת שאתה אוהב לשכוח לקחת את התרופות שלך. לא בסדר. יש לך עוד הרבה שנים לשחק אותה."

"את יודעת, אמא, אני דווקא מתחיל לתפוס שהעולם הישן שהכרתי, נעלם לי מול העיניים. הרבה מהחברים שלי כבר שם. מי נשאר? אני נדחף בלי יכולת להתנגד אל תוך העולם החדש של הבנים והנכדים. אני לא מבין את השפה שלהם, ההומור שלהם נשמע לי מוזר. אני נמצא בין שני עולמות, לא פה ולא שם."

נחמה לא התעמקה בדברי בנה־הסנדוויץ', כפי שכינתה אותו פעם ומאז דבק בו הכינוי הזה; ולעתים "הממרח של הסנדוויץ'", כשנחה עליה הרוח. העתיד נראה לה רחוק, וההווה כבר הכביד עליה יותר מדי.

"אולי אתה צודק, נתק," אמרה סתמית, והממרח־שלה משך באף.

"אולי את צודקת," הדגיש את המילים באוזניה בלי מרירות.

אתי, האחות הצעירה של נתק, בת הזקונים של נחמה וזרובי, השתדלה לא להיקלע למצב שבו תימצא ביחידות עם האח הסנדוויץ'. כל דבר שנתק אמר או עשה הרגיז אותה, והיא רצתה לחסוך מעצמה את המריבות השחורות ביניהם.

הפרשי הגילים הגדולים בין שלושת האחים ניכרו היטב. יוסי נראה כמו מבוגר שהשיא שלו כבר מאחוריו, או לפחות שהספיק לעבור הרבה בחייו — ולעומתו נתק נראה כמו גבר צעיר בגיל העמידה, במלוא כוחו. אבל המתבונן באתי היה מתקשה לקבוע את גילה; לפעמים נראתה כמו מבוגרת שהופעתה נשמרה היטב עם השנים, לפעמים כאישה שאינה מצליחה לשמור על צעירותה.

הפעם לא עמדה אתי על המשמר, והם נפרדו ממיטתו של אביהם באותו הזמן. נתק נשם בכבדות. "הוא נראה רע מאוד," אמרה רק בשביל להגיד משהו.

נתק הזדקף בתוך שהלכו זה לצדה של זו במסדרון מחלקת השיקום א', בדרכם אל המעלית.

"אני מתרשם שלא נשאר לו הרבה זמן," השיב, בוטה כדרכו, מבטא בקול את שחשבו כולם בסתר לבם, לא רק הוא ואתי.

הם הפנו את מבטם זה כלפי זו. לאחר תקופה ארוכה של אי הסכמות כמעט בכל דבר, הנה צצה ביניהם אחדות דעים. כאילו הם באמת אחים מחוברים.

"אתה יודע שהיום יום השנה לרצח רבין?" התריסה לפתע, כמבקשת לחזור אל הטריטוריה הבטוחה והמוכרת של אי הסכמה נצחית ביניהם.

"את מי זה מעניין, תגידי לי?!" השיב בנימה של הקלה.

"אותך זה צריך לעניין במיוחד," אמרה בקרירות. "הרי השתתפת בכל ההפגנות הנבזיות ההן שבסופו של דבר הוליכו לרצח."

הוא הרים מבט למעלה והגדיל מעט את צעדיו.

"זו היתה אירוניה היסטורית," הוסיפה, כשנואשה מתגובתו. "ידעת שזה היה בגין שלכם, שהתחיל את המסורת של הימין לארגן הפגנות בכיכר ציון? כן, זה היה הוא בעצמו — עוד בהפגנה הגדולה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, ב־1952. ומי בכלל בנה את כיכר ציון אם לא הבריטים, שנואי נפשו?"

"מה את מקשקשת עכשיו, מה? נראה לך שזה הזמן לשיעור היסטוריה?"

"אין שום שיעור עכשיו, אבל הגיע הזמן שכולכם תדעו את מה שמנסים כל הזמן להשכיח מכם! אלה היו הבריטים שתיכננו ובנו את משולש הרחובות במרכז ירושלים... למה? כדי שישמש מוקד משיכה לבעלי עסקים ולקונים... ואת כיכר ציון תיכננו בקודקוד המשולש... היום עוברת שם הרכבת הקלה... כן!"

"אני רואה שאת יודעת הכול בעל פה," נכנס לדבריה באותו יובש שהיא כל כך שנאה אצלו. רק לפרובוקציה הזאת חיכתה.

"ואתה? אתה התרוצצת שם עם האספסוף ב־5 באוקטובר 1995, מתחת למרפסת שלו!" קראה בזעם, ונִדמה להרף שגם היא יודעת לקרב את העיניים ולהצחיק בזמנים אחרים. "וצעקתם. ונופפתם. ודפקתם רגליים. וצרחתם 'רבין רוצח, רבין בוגד, בדם ואש את רבין נגרש!' ועוד לא התביישתם והרמתם למעלה כרזה של רבין במדי אס־אס! ולמעלה על המרפסת עמדו שלושת המנהיגים שלכם ועודדו את כולכם להיות משוגעים — נכון או לא?! איך לא התביישתם מעצמכם, אה? ותגיד, איך אתה לא מסמיק מזה אפילו היום?"

הוא ידע שהיא רק מתחממת בדקות הללו והעיקר עדיין לא הגיע, אבל הוא עומד להגיע בעוד זמן קצר.

"את וכל החבורה שלך!" קטע אותה בלחש ארסי, "ממש צדיקים גמורים. מנין מגיעה התחמושת שכל שונאינו באו"ם יורים עלינו כל יום כל הזמן — אם לא ישר ממאמרי השטנה שאתם מפרסמים בעיתוני האמת המוחלטת שלכם?! בזכותכם יצאו כל האנטישמים מהארונות! עכשיו הם כבר לא נגד היהודים, לא! עכשיו הם רק נגד ממשלת ישראל! שכמובן אין לה ולמדינה שלה שום זכות קיום, כמו שליהודים לא היתה זכות להיות קיימים גם לפני שהיתה להם מדינה!"

ובזאת שינה בבת אחת את כיוון הליכתו, ויתר על ההמתנה הבלתי נסבלת למעלית ופסע בצעדים גדולים לעבר המדרגות, כל צעד חובט בעקבו חזק יותר מקודמו. רק לא לראות אותה, אפילו לא רגע אחד נוסף, רתח. היה יכול להתרחק ממנה בזמן, אבל נלכד ברשתה המחניקה.

 

האחות הראשית של המחלקה ניגשה אל נחמה עם טלפון בידה. "שיחה מראש הממשלה," אמרה ביראת כבוד.

נחמה הסתכלה סביבה, עד שהבינה שהאחות הראשית פנתה אליה. "ראש הממשלה על הקו," חזרה זו על דבריה.

"זוכרת את יוס'לה, המח"ט של זרובי?" שאל אותה כבודו.

זיכרונה חזר אליה. "כן, אתה ביקרת את זרובי כשהיה בבית חולים במלחמת יום כיפור," השיבה כאילו ידעה מראש מה ירצה להיות המח"ט כשיגדל.

"אני מצטער לשמוע שהיום מצבו של זרובי חמור," אמר בקול מעט מצונן.

"כן, כבוד ראש הממשלה, באמת מצבו חמור," השיבה והתפללה לנס בינה לבינה.

"אגיע היום אחרי הצהריים לבית החולים לבקר אותו," אמר, והשיחה הסתיימה.

כאשר הגיע ראש הממשלה לביקור, זרובי כבר היה מת.

 

בני המשפחה ידעו שזרובי לא ביקש מימיו פרוטקציה ולא השתמש בקשרים שלו עם אנשי שררה כדי להגיע להישגים, לקצר מסלולים ולעגל פינות. אבל הם לא היו מודעים לכך שבשלב הסופני הזה, הוא נהג באופן יוצא מהכלל: עכשיו כבר היתה לו הסכמה עם מישהו, שזרובי סירב לגלות את זהותו, אם כי חבריו טענו שזאת עסקה חתומה כדת וכדין עם האלוהים בכבודו ובעצמו, שכאשר יגיע זמנו, יהיה לו סידור מיוחד. הוא התכוון ברצינות לכך שיתאפשר לו להיות בקשר עין עם כל אלה שנשארו למטה.

מי שצריך היה לדעת ידע, שזרובי יהיה אכול געגועים למשפחתו לאחר שיילקח מהם. הוא אהב אותם עם סליחה ששמר להם מראש בכל נושא או סייג. הנה, רק ימים ספורים לפני שעלה לשמים, כאשר עוד ניסה להירדם ולא הצליח, הוא שמע שניים מנכדיו, הבנים של יוסי ושל נתק, מתלחשים ליד מיטתו: שמע כי נמאס להם להיתקע בפקקי התנועה בדרכם לבית החולים, ואחר כך להתרוצץ שעה מסביב למתחם בכל מיני מעגלים כמו מפגרים, כדי למצוא מקום חניה.

הרי נאמר להם שזה יהיה "קצר", והנה שום דבר לא מתבצע. המצב נמשך יום אחרי יום ולילה אחרי לילה, והסוף שכביכול נראה כמעט מעבר לדלת — הסוף הזה איננו מגיע, וגם אין סימנים אופייניים שהוא עשוי להגיע בזמן הקרוב.

אישיותו של זרובי ניצחה את כל הספקולנטים: הוא התעקש להמשיך ולהתענות בעולם הזה, במקום להיפטר ממנו ולעבור לעולם הבא — והוא זכה לקבל את מבוקשו בעיניים עצומות ובנשימות רפות. העייפות חילחלה בכולם. עובדה, כשעייפו הנכדים מהישיבה הממושכת לידו, הם ביקשו את סליחתה של נחמה וקמו כדי לצאת לקפטריה. לשאלת הבכור אם להביא לה משהו, ענתה בשלילה והסבירה שכל היום מביאים לה אוכל והיא אוכלת ללא הפסק, והסלט שהביא לה אחרי הצהריים, היא כבר לא זוכרת מי, עשה לה צרבת, ועוד איזה. הבכור הרגיש מזה רע, והתחיל לחשוב איך כדאי להתרחק מהחדר ומסבתא וסבא.

זרובי, שהאזין בלאט לשיחה, ידע שהסלט היה בסדר גמור. גם הצרבת הופיעה רק משום ששכחה לקחת את תרופת האומפרדקס שלה. אבל הוא לא אמר מילה, רק התעקש להמשיך לנשום, בקושי.

שני נכדיו האחרים של זרובי כמעט שהחמיצו את הביקור האחרון אצל סבם, כי היו עסוקים בסטארט־אפ ההימורים "קוקו־טוטו", שהם כה התאוו למכור לעמק הסיליקון. למזלם הספיקו להגיע ממש בערב האחרון לפני שזרובי הלך, כשכבר היה "עם רגל אחת בחוץ", כמו שאמרה נחמה. אבל את הסיפור שלהם הוא דווקא הספיק לשמוע, ושרירים בפניו קפצו מפעם לפעם כשנשמעו הטיות לתיבה הימור או הימורים. זרובי לא אהב לשמוע שהנכדים עוסקים לפרנסתם בהימורים — לופט־געשעפטן, שבעיני אביו־שלו, זרובבל, היו נחשבים לבגידה במולדת. אבל זרובי החליט לשתוק, ואף אחד לא שם לב לשרירים המרדניים בפניו שביטאו את מורת רוחו.

ליתר דיוק, כבר לא נותרו בו כוחות לדבר: לנסח את דעתו קודם פנימה — ואחר כך החוצה. הוא הרגיש איך הוא מרחף וצף לאט לאט למעלה. מכל צדדיו אור בהיר, כמעט לבן צח.

 

המחלה הממושכת איפשרה לשאריו של זרובי לדון באופן מסודר ויסודי בסגנון הקבורה שלו עוד בטרם הלך יקירם לעולמו.

נחמה הסבירה בעוד מועד, שזרובי יעדיף להיקבר בבית עלמין אזרחי.

נתק התנגד. זרובי, טען לפניהם, אומנם מעולם לא היה דתי, כמו שיתר בני המשפחה כלל לא הקפידו על תרי"ג מצוות, אבל לא מתאים לו, ל"פלמ"חניק" של המשפחה, למצוא מנוחה נכונה באקט אנטי־יהודי.

נחמה התנגדה ואמרה שהרבה יהודים כשרים מעדיפים קבורה אזרחית.

אתי תמכה בדעת אמה; רק לא ליפול לידיה של חברה קדישא המושחתת.

נתק זרק, שאם נחמה רוצה סתם לזרוק כסף, אז יש לו הצעות יותר טובות למוסדות שראויים לתרומה, במקום לטמון את כספה באדמה בטקס של קבורה מיוחדת.

נחמה תיקנה את נתק. "זה לא יעלה כסף." היא הזכירה לו את החוק בנושא, וגם שהוא אושר בכנסת כבר לפני כמה שנים. נתק הינהן לאט. נחמה שילבה ידיים על מה שהיו פעם שדיים ועכשיו הם רק רמזים. כעבור דקות אחדות הוסיפה דעת ותוכן. היא קראה שאזרח ישראלי המעדיף קבורה אזרחית, "עלותה תכוסה בידי הביטוח הלאומי, בדומה לתשלום עבור קבורה דתית רגילה בידי חברה קדישא. שמעת אותי, נתק?"

הרגל של נתק קפצה בלי שליטה.

"יותר מזה," הסבירה לו נחמה בסבלנות, "אנחנו חיים בעידן ההפרטה. ולא רק בתחומים כלכליים. כל אחד רשאי לבנות לעצמו תוכנית קבורה פרטית משלו."

"מעניין, מעניין," הלעיג נתק.

"וחוץ מזה, אם זה כבר כל כך חשוב לך, גם בבית עלמין אזרחי אתה רשאי להשתמש בסממנים דתיים, כולם או חלקם. ואם תרצה גם תוכל להוסיף עליהם נהלים שאינם מקובלים בקבורה האורתודוקסית. יש גם יהודים דתיים נאורים שמרשים לעצמם לסטות ממה שמקובל. למשל, הלוויה של הרב חנן פורת בקיבוץ הדתי כפר עציון התחילה בשירה והסתיימה בשירה. אין שום מניעה לכך מסיבות הלכתיות."

"לא ידעתי," אמר נתק בקול נמוך יותר, והיה נדמה גם שפחות מלעיג.

"אז כדאי שתדע. על כל הקשיים ההלכתיים ניתן להתגבר, דרוש רק רצון טוב," אמרה נחמה, והיגון עזב את פניה לכמה דקות של חסד. "למשל, השימוש בארון קבורה. נכון, הוא לא מקובל בהלוויות יהודיות של סתם עמך, כי מקובל לחשוב שההלכה דורשת שלא תהיה חציצה בין המת לבין עפרה של ארץ ישראל. אבל אם בתחתיתו של ארון הקבורה יהיו חורים, שיאפשרו מגע עם רגבי הקרקע, זה יענה על הצרכים הדתיים, וכך הפסוק 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' יתקיים במלואו."

נתק ידע שזו רק ההתחלה של השיח. עכשיו הוא עומד לקבל הרצאה על כל היבטיה של הקבורה האזרחית, כי כך נהגה נחמה בכל סוגיה שעמדה לפִתחה — היא למדה אותה ביסודיות והיה קשה להתמודד מולה, וגם לא נעים.

"אמא, תעשי מה שאת מוצאת לנכון," הזדרז לומר לפני שהשיח בעניין יסלים. "את האלמנה של זרובי, לא אני."

 

קבורתו של זרובי עוכבה ביומיים, כדי לאפשר לבן דודו, ג'רמיה שטורך, הקרדיולוג המהולל מקליבלנד, אוהיו, ולדוד ג'וני שטורך ובני משפחתו להגיע מהֶבְּרוֹן, פנסילבניה, במטוסו הפרטי של ג'וני.

לבני המשפחה האמריקנים לא היתה בעיה עם הרעיון שזרובי ייקבר בבית עלמין אזרחי; הם השתייכו לקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות.

נכדיו של זרובי לא ידעו הרבה על עם ישראל, וכמעט לא ידעו דבר על עברה של משפחת שטורך. נחמה התנדבה ליידע את הדור הצעיר על עברה של המשפחה, שלא יעשו לה בושות, כשיגיעו כל הקרובים מאמריקה.

נתנאל שטורך, סבו של זרובי, הגיע מארץ מולדתו, ליטא, למלבורן שבאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכישרון רב ובחריצות נמלים, בנה נתנאל מפעל קרטונים, שתוצרתו שימשה לאריזת יצוא המזון האוסטרלי לרחבי העולם. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד המפעל יומם ולילה, כאשר הצבא הבריטי נזקק למזון משומר בכל החזיתות שבהן נלחם בשליחות האימפריה של הוד מלכותו. כך זכו תושבי פלשתינה ליהנות בתקופה הקשה ההיא מגבינות צהובות, בשרים ואננס שהגיעו לחיפה בקופסאות שימורים שנארזו בארגזי קרטון שיוצרו במפעל של משפחת שטורך שבמלבורן, ונועדו במקור לצורכי הצבא, אך איכשהו נשרו בדרך והגיעו לידיהם.

נתנאל הפך לאדם אמיד מאוד. ספק אם ידע לספור את המיליונים שלו. לילדיו העניק חינוך ציוני, שבעקבותיו התפצלה המשפחה לשני ענפים. אחד הבנים, זרובבל שטורך, אביו של זרובי המנוח, עלה דווקא לפלשתינה, במקום לאמריקה, לשם היגר הבן האחר, ג'וני שטורך, דודו של זרובי.

יכולותיו של ג'וני, הדוד האמריקני, לא נפלו מאלו של אביו, ייתכן אפילו שהצליח עוד יותר ממנו. עם השנים היה לבעליהן של 51 אחוזים מהמניות של בית החרושת לבקבוקי זכוכית "קונטיינרס לימיטד", שבעיר הֶבְּרוֹן, פנסילבניה — הנושאת את הגרסה האנגלוסקסית לשמה של חברון, עיר האבות. תושבי העיר נהגו לספר עליו שהוא גאון טכנולוגי, שנידב כספים לכל נזקק, והיה איש משפחה מסור ומנהיג ציוני נלהב. הוא ובני משפחתו ניהלו אורח חיים צנוע ובלתי ראוותני, על אף עושרו הרב. ואולם, כפי שקרה בהרבה משפחות טובות, בנו של ג'וני, ג'רמיה (ג'רמי), יצא לתרבות רעה. הוא אומנם הביא נחת להורים כשלמד רפואה ונעשה קרדיולוג מהולל ובעל שם עולמי, אבל אז קם והכריז מלחמה על "הקפיטליזם החזירי", שמנצל אנשים בלתי מקושרים. המלחמה הזו נעשתה לתוכן חייו אחרי שעות העבודה בבית החולים. בבקרים היה מרוויח כסף, ואחרי שעות העבודה היה מבזבז אותו על מלחמה בעשירים.

הוא ניהל את טקס הקבורה של זרובי, וערך אותו באופן מעורר כבוד ויראה, הן בהיותו גבר מרשים, לבוש בהידור, והן באופן שמילא את תפקידי הרב והחזן בלוויות הנערכות על ידי חברה קדישא. הוא גם הקריא נאום מספד נרגש מדף נייר שהחזיק בידו, בקול מקצועי של קריין חדשות בטלוויזיה.

בטקס שולבו סממנים דתיים לא מעטים. מנהל הטקס זימר "אל מלא רחמים", ויוסי, בנו הבכור של זרובי, שם כיפה על ראשו כשאמר קדיש, אך לא היתה קריעה.

שני נכדיו של זרובי שתקו, וחמש נכדותיו נשאו כל אחת מספד קצר, מתייפחות ברוב רגש וגעגועים למי שסבא היה בעבורן.

יוסי, הבן הבכור, חזר אל המיקרופון אחרי שהסיר את הכיפה. בגילוי ראש השמיע דברים נוגעים ללב מעל הבימה הקטנה. הוא הרבה להלל את אביו בשם כל בני המשפחה, ובמיוחד בשם עצמו.

"אבא יקר, אומנם היו ניגודים בינך וביני, אבל ככל שהם התעצמו, כן גדלה התנופה אשר הרימה אותי מעלה־מעלה." כך סיים את דבריו, במשפט חידתי, שאחרים, מלבד נחמה, התקשו להבין.

האווירה האינטימית נבעה מהאהבה שרחשו למנוח כל הנוכחים. עיני מרביתם היו לחות. כולם חשו צער על האובדן, אף שזרובי הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו דורות המשך לתפארת — בנים, נכדים ונכדות, שעתידם מזהיר.

הטקס הסתיים בשירה חרישית של "שיר הרעות". לא היה שיר מתאים ממנו כמזמור אשכבה למי שהיה לוחם אמיץ, אשר כונה כל חייו "הפלמ"חניק", אף שבקושי הספיק להיוולד ועוד היה פעוט זב חוטם כאשר פירקו את הפלמ"ח.

דב בהט

פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 219 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'
משפחת שטורך דב בהט

פרק ראשון

בין העולמות

זרובי הזיז לאט לאט את ידו הרועדת, והניח אותה על ידה של נחמה, שישבה קרובה אליו והשעינה את מרפקיה על מסעד המיטה. המסעד היה מורם כדי למנוע נפילת פתאום של הפציינט זרובי מהמיטה בשעות הלילה. הרמת המסעד היתה מיותרת וגם מכוערת לגמרי: מכוערת על שום הצבע הלבן המתקלף, וזה היה מיותר, שכן לא היה שום סיכוי שיהיה לו מספיק כוח להתהפך לכיוון המעקה. עם זאת, כולם וגם הצוות הרפואי של ביתן השיקום, הוסיפו להעמיד פנים כאילו זרובי חזק דיו ועל כן יש עוד טעם להשתדל לגביו להימנע מתאונות.

נחמה הבינה את כוונת תנועת ידו הגרומה והשקופה והניחה עליה את ידה שלה, החזקה יותר והרועדת הרבה פחות.

נחמה נראתה כצל של עצמה, אבל עדיין זכרה לחייך. חוש הומור מעט חלש אבל ישנו, היה מה שהחזיק אותה מעל פני המים בתקופה הממושכת שבה השקיעה את מיטב מאמציה לעזור לבעלה במחלתו. לרוב הצחיקה בלי להוציא מילה, ולכן היו כאלה שסברו שאין לה מושג ורוד בהומור: היתה מזיזה את הפה הצדה ומקרבת את עיניה זו לזו כאילו היא לא מבינה בחיים, כאילו היא סתומה. היא היתה אמנית של פרצופים מעוררי צחוק משחרר או מצמרר, והיא היתה היחידה שאף פעם לא צחקה מכלום.

בני המשפחה, שישבו בשקט מסביב למיטתו, נעצו בו את עיניהם הסקרניות. הוא עצם את עיניו. רק נשימתו הכבדה נשמעה בחדר. מפניו המוארכים וסביב פיו הפעור בלטו עצמות קרקפתו. לחלק מן הנוכחים בחדר הן הזכירו, למרבה החלחלה, את הגולגולות משיעורים של גוף האדם בבית הספר. רובם שלטו בעצמם והצליחו לשמור על מראה נינוח לנוכח הזוועה, שגם היא היתה שלווה עמוק בכרית. רק אחת הנכדות, תמי, נשברה. דמעות זלגו מעיניה. מראה סבה האהוב אישר כמאה עדים שהוא עתיד למות בקרוב, בעוד רגע, שעה או יום.

היא הספיקה לשמוע מסבתא נחמה את מה שהסביר לה הרופא, וזה שמביתן השיקום כבר לא חוזרים לשום מקום נחמד, אפילו לא למחלקה הרגילה, שבה אושפז סבא קודם. לכאן מגיעים רק אחרי שאפסו כל הסיכויים לריפוי. חוץ מזה היה ברור שהמערכת הפיזיולוגית עומדת לקרוס, אף שהגסיסה יכולה להימשך שבועות ארוכים.

"זה המקום שבו מחכים למוות. הבנת אותי, גברתי?" שאל הרופא, ונחמה הינהנה בביטחון ובאומץ. הרופא הוסיף מיד: "יש כאלה שנפרדים מהעולם זמן קצר לאחר שהועברו לביתן השיקום, אחרים נאבקים בעקשנות ימים וחודשים רבים."

"יכול להיות שזרובי ייתן מאבק," אמרה לו בגו זקוף וסנטר מעט מורם. "מתאים לו להיות מאלה שנלחמים על טיפת אוויר."

הרופא הצעיר רצה למסור לה עוד דבר מה, אבל אחרי מחשבה קצרה התחרט ויצא למסדרון בצעדים מהירים וגמישים כמו של חתול. הוא הרגיש אסיר תודה לנחמה. היא ידעה לכבד את גורלה כפי שמעטים מקרב המשפחות יודעים לכבד, אם בכלל.

 

זרובי שירת ביחידה סודית בצנחנים, שבין יודעי הסוד המועטים שהכירו אותה אישית כונתה בשם "המבהלים". היחידה הזו היתה מצוידת בנשק קל עד בינוני, וברכב העָביר ביותר שהצבא הפעיל באותם זמנים. זרועות המודיעין עבדו למענה יומם ולילה, הגם שהיחידה פעלה רק בלילות — לעתים עם רכב ולפעמים בלעדיו, בצעידה מהירה. תפקידם של הלוחמים היה להסתנן אל עומק גיסות האויב, להמטיר אש על המפקדות וריכוזי התחמושת, ולנצל את הבהלה שנוצרה כדי להימלט במהירות האפשרית מלוע הארי.

זרובי שנחשב לגיבור נקרא על שם אביו, אבל הוא לא זכה להכירו. זרובבל האב נפל ב־1948, באחד מקרבות משלטי חוליקאת. הוא הסתער עם שני רימוני יד, השמיד לבדו שתי עמדות מקלעים של המצרים ושילם על כך בחייו. זרובי התגאה באביו האמיץ מחטיבת הנגב של הפלמ"ח, הוא דיבר עליו הרבה. כל דבר יפה בארץ הזכיר לו את אבא, ועל כך כונה על ידי חבריו בשם "הפלמ"חניק".

יוס'לה המח"ט העריך את אומץ לבו ואת כישוריו הנוספים של זרובי ומסר לו את הפיקוד על יחידת "המבהלים". הוא שרד יפה ובאופן מרשים ביותר פעולות אחדות, חלקן גורליות, ואולם את מלחמת יום הכיפורים הוא כבר סיים פצוע קשה בבית החולים.

אמרו על זרובי שיש לו חוש כיוון ויכולת לאמוד מרחק מיוחדים במינם. לכל פצצה שהחליק בידיו אל תוך לוע מרגמת ה־3 אינטש, היתה כתובת. הוא לא החמיץ את מטרותיו ודבק בהן בקשיות עורף. תמיד היה אופטימי, מה שעזר לו ולפקודיו ברגעים של אכזבה ומשבר, ולא חסרו להם כאלה.

פצצת המרגמה נראתה כמו דג שמן בלי סנפירים מסיפור ילדים. זרובי היה מורגל אליה כמו אל בת לוויה קשה ותובענית. במסעות המהירים אל היעד נהג לשאת את צינור המרגמה הכבד על שכמו, ובן צוותו, חיים ההונגרי, שהיה צמוד אליו, היה מופקד על בסיס המרגמה. יוסי התימני סחב את הפצצות, ויתר אנשי היחידה העמיסו על עצמם את המקלע, תחמושת המקלע, רימונים ועוד מוקשים אחדים. היה ביניהם קשר חזק, של רעות ואחוות לוחמים. זר לא היה מבין את שפתם המיוחדת, את צחוקם הפראי, את מבטם המחבק זה את חיוכו של זה.

הפגיעה שהכריעה את הצוות, זו שהרגה את חיים ההונגרי ופצעה את זרובי עצמו בבטנו וברגלו, היתה של פצצה מאותו סוג, אלא שזו נורתה בכיוון ההפוך, ממרגמות הצבא המצרי. בבית החולים היה נדמה לו שהוא מחלים מהר, אבל סיום המלחמה הגיע עוד יותר מהר. כששוחרר מבית החולים, המדינה כבר מזמן היתה עסוקה בתנועת המחאה של המילואימניקים נגד ההנהגה שפישלה ואיפשרה כמעט־תבוסה במלחמה הגורלית ההיא. זרובי נותר עם 20 אחוזי נכות וצליעה קלה. חבריו אמרו שמגיעים לו אחוזים הרבה יותר גבוהים מאלו שנקבעו לו. דיברו איתו על לכל הפחות 80-70 אחוזים, אבל הוא טען בתוקף שלא זה העיקר: מה שחשוב לו זה שהוא נשאר בחיים וסכנת הקיום למדינת ישראל חלפה והוא נטל חלק בהצלתה.

הצירוף של עקשנות ואהבת החיים עזר לזרובי במאבקו במחלה הסופנית, שתקפה אותו ולא עזבה אותו כבר שלוש שנים. אמרו שיש לו "משהו" בכליות, אבל יתר האיברים שמסביב עדיין "נקיים". מיהרו לנתח אותו ונראה היה ש"סידרו" את העניין. הטיפולים המסורים וסדרת הניתוחים שעבר שיכנעו את בני המשפחה שהרופאים שטיפלו בו הם גאונים — "אין מילה אחרת להגיד עליהם" — ושהכול בסדר ובשליטה. זרובי היה ראשון המשתכנעים ובכיר המאמינים ביכולתה של הרפואה המודרנית לחולל נפלאות.

 

גם עכשיו, כשהוא כבר על סף הקץ, הוא עדיין לא יודע מה בדיוק היה לו, או מעמיד פנים שאינו יודע. בשלוש השנים שחלפו מאז הניתוח הוסיף לחזור תקופתית לבית החולים לבדיקות. בין לבין שמר על המרץ המפורסם בכל נושא של חייו הרגילים, אף שתופעות לוואי לא נעימות הציקו לו ונידנדו בלי הרף. זרובי הוסיף להיות אופטימי והיה מוכן לכול, גם לפקוד את השירותים עשר או שלוש־עשרה פעמים בכל לילה. הוא צבר אין סוף שעות וימי כאב קשים מנשוא, אבל עמד בהם ברוח מורשת גבורת הפלמ"ח שתמיד פיעמה בלבו, אף שהוא עצמו, כאמור, הצטרף אישית למלחמות ישראל רק במחזור של שנת 1967 ואילך.

נחמה התבוננה בעיניו העצומות של זרובי. רוב הזמן הוא ישן, או מדמדם במצב של נים ולא נים. מעיין הדמעות שלה כמעט יבש וכמעט שלא היה נחוץ להסתירו מפני מבקרים בלתי צפויים. היא התרגלה עם הזמן למצבו המצער של בעלה־אהובה. לאורך כל תקופת המחלה השתדלה כמיטב יכולתה להקל את סבלו והוא הכיר לה תודה בלי מילים. הוא השתדל כמה שפחות להתלונן, לחייך יותר ויותר ואף לצחוק מפרצופים שעשתה בלי משים או עם משים ושפעם היו מצחיקים אותו שעה ארוכה.

לאפו של זרובי היה מחובר צינור שעזר לו לנשום, אבל הִקשה עליו את החיים בגירויים לא נעימים. כשהיה ער, קיבל את ההפרעה הזו בסבלנות, אבל כאשר נרדם, היתה ידו מטפסת לאטה לעבר האף בניסיון להסיר משם את התקן הנשימה המטריד. תפקידה של נחמה היה לשים עין על ידו המדולדלת ולמנוע ממנה להתקרב אל פניו.

שקית נוזלים הזינה אותו דרך הווריד. כאשר המערכת הפיזיולוגית שלו החלה לקרוס, נפגע גם מנגנון הבליעה. שקית הנוזלים עקפה את הצורך לאכול דרך הפה ומנעה סכנת היחנקות.

זרובי נראה מרוכז בעצמו, מתעלם מקרובי המשפחה שהקיפו אותו. גם כאשר שכב במחלקה בפעם הקודמת, אחרי סדרת הבדיקות והניתוחים לפני שלוש שנים, נראה רע, ולא היה לו תיאבון. בסוף אותה תקופה חזר הביתה, רזה מכפי שהיה כאשר נכנס לבית החולים, ומאז לא הצליח לעלות שוב במשקל, למרות מאמציו. הוא התבונן בידיו הרזות, והבין שגם עכשיו הוא לא נראה טוב. אבל הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, הרופאים לא הבטיחו לו הבראה וחזרה הביתה.

זרובי רצה להחליף מילים אחדות עם נכדתו האהובה, תמי. הוא לא הצליח, שכן קולו בגד בו. הניסיון לדבר עורר את הגירוי הבלתי נעים באפו.

נֶתֶק, הבן הסנדוויץ' של זרובי ונחמה, ישב מכונס בתוך עצמו, במרחק מה מהמיטה. מה שכן, הוא האזין וקלט את הקולות והדקויות שנשמעו בחלל החדר. הוא שמע שתיים מהנכדות הצעירות מחליפות מילות דאגה בעניין מחירי הסנדלים לקיץ, חבל על הזמן, ואז התגברו קולות הנכדים, שהתלהטו על תוצאות משחק הכדורגל בין סכנין למכבי תל אביב ועל הבעיות של פייסבוק בבורסה.

נתק היה עסוק בשאלה שאיש לא העז להעלות על דל שפתיים: איך זה שזרובי, אביו, כל כך מתעקש על זה שטרם הגיע זמנו לומר שלום־שלום ולא להתראות בעולם הזה; ואיך זה שהוא מסרב לצעוד בכבוד לעבר פתחו של העולם הבא. אילו היה בריא, זה היה דבר אחר. אבל לסבול כל כך הרבה? כל כך הרבה ללא תכלית? ועוד דבר: מדוע הסרבנות ממשיכה לשלוט בנפשו של האבא הזה? הוא כנראה אוהב מאוד את העולם הזה, הגם שהנ"ל קיפח אותו באכזריות בשנים האחרונות. אולי האהבה והמסירות שמעניקים לו אמא נחמה ויתר בני המשפחה מחזיקים אותו כאן. ויכול להיות שזה סתם אינסטינקט, כמו של כל יצור חד־תאי, נגיד אמבה, החושש להיכחד כשהטמפרטורה של הנוזל שבה הוא מצוי מתחילה לעלות?

בפעם הקודמת, נאמר לנחמה שהניתוח כולל סיכון שזרובי לא יעמוד בו. זרובי גיחך אז בסתר, כמו שהוא מגחך בסתר עכשיו. איש אינו יודע, גם לא נחמה, שהוא קולט הכול ברור וצלול, ורק מעמיד פנים כאילו הוא ישן. הוא מרגיש את הריח הרע שיוצא לרופא מהפה, ושומע על מה מתלחשים בני משפחתו, ואפילו את מה שקורה קצת מעבר למיטה שלו.

"הם חושבים שאני מפחד מהמוות. הם לא יודעים שזה בכלל לא מפחיד אותי. מאז מלחמת יום כיפור למדתי שהמוות הוא חלק מהחיים," אמר פעם לבתו הצעירה אתי, אחרי שזוג חברים ותיקים סיים את הביקור והלך לדרכו. אתי היא היחידה שנשארה לידו במשמרת האהבה שקיימו במשפחה, ושעות אחרי שאמר את הדברים נשארה קפואה על מקומה, בלי מענה.

עכשיו מישהו פינה את מקומו ליד נחמה, ונתק הזדרז לקום ולהתיישב על ידה. נתק העריץ את אמו, נחמה, וגם את אומץ לבה ואת עומק רגשותיה.

"איך את מחזיקה מעמד?" לחש לה.

"לא מחזיקה, נתק."

"בכל זאת, מגיע לך פרס," אמר לה.

בפניה חסרות הגוון זיהה שני חורים, שמהם הציצו עיניה, אבל בלי הניצוצות שזכר מפעם. הוא התגעגע לניצוץ, לפרצוף החמוד שעשתה למענו כשעננה שחורה נפלה עליו.

היא לחשה לו: "אביך איש יקר, ומגיעה לו כל תשומת הלב שאני מעניקה לו. בעבר קיבלתי ממנו הרבה מאוד, עכשיו אני מנסה להחזיר לו."

דמעות הציפו את עיניו. איזה בר מזל אביו. האם הוא בכלל יודע על כך? האם הוא, נֶתֶק, יזכה אי פעם לאהבה הגדולה שכולם רוחשים לזרובי?

"את מוכרחה לקחת פסק זמן ולנוח. אולי רק ליום או יומיים. אחרת יהיו לנו שתי לוויות."

"זה בלתי אפשרי, יקירי," אמרה ברעד קל וליטפה את ראשו. בעיניה עלו לפתע הדמעות העצורות. "הרי אתה יודע את זה, נתק."

"סליחה על מה שאני אומר. אני מקווה לטובתך, וגם לטובתו, שזה לא יימשך יותר מדי. אבא שלנו לא נולד כדי לסבול. לא מתאים לו בכלל."

"אף אחד לא נולד כדי לסבול, ולאף אחד לא מתאים סבל. אבל כל זמן שהוא מוכן להמשיך לסבול, צריך לעזור לו. ומה שקשור אלי, אם הצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו, אני יכולה להמשיך בכך גם הלאה ולהבא."

"לא בטוח. את לא אוכלת כמו שצריך ולא ישנה טוב. זה עלול להתנקם בך."

נחמה הביטה בו בפנים שידעה להאריך לפי הצורך, בעיקר כשרצתה להטיל מרות. "אל תדאג לי," ציוותה. "אתה מוכרח לדאוג לעצמך. אני שומעת שאתה אוהב לשכוח לקחת את התרופות שלך. לא בסדר. יש לך עוד הרבה שנים לשחק אותה."

"את יודעת, אמא, אני דווקא מתחיל לתפוס שהעולם הישן שהכרתי, נעלם לי מול העיניים. הרבה מהחברים שלי כבר שם. מי נשאר? אני נדחף בלי יכולת להתנגד אל תוך העולם החדש של הבנים והנכדים. אני לא מבין את השפה שלהם, ההומור שלהם נשמע לי מוזר. אני נמצא בין שני עולמות, לא פה ולא שם."

נחמה לא התעמקה בדברי בנה־הסנדוויץ', כפי שכינתה אותו פעם ומאז דבק בו הכינוי הזה; ולעתים "הממרח של הסנדוויץ'", כשנחה עליה הרוח. העתיד נראה לה רחוק, וההווה כבר הכביד עליה יותר מדי.

"אולי אתה צודק, נתק," אמרה סתמית, והממרח־שלה משך באף.

"אולי את צודקת," הדגיש את המילים באוזניה בלי מרירות.

אתי, האחות הצעירה של נתק, בת הזקונים של נחמה וזרובי, השתדלה לא להיקלע למצב שבו תימצא ביחידות עם האח הסנדוויץ'. כל דבר שנתק אמר או עשה הרגיז אותה, והיא רצתה לחסוך מעצמה את המריבות השחורות ביניהם.

הפרשי הגילים הגדולים בין שלושת האחים ניכרו היטב. יוסי נראה כמו מבוגר שהשיא שלו כבר מאחוריו, או לפחות שהספיק לעבור הרבה בחייו — ולעומתו נתק נראה כמו גבר צעיר בגיל העמידה, במלוא כוחו. אבל המתבונן באתי היה מתקשה לקבוע את גילה; לפעמים נראתה כמו מבוגרת שהופעתה נשמרה היטב עם השנים, לפעמים כאישה שאינה מצליחה לשמור על צעירותה.

הפעם לא עמדה אתי על המשמר, והם נפרדו ממיטתו של אביהם באותו הזמן. נתק נשם בכבדות. "הוא נראה רע מאוד," אמרה רק בשביל להגיד משהו.

נתק הזדקף בתוך שהלכו זה לצדה של זו במסדרון מחלקת השיקום א', בדרכם אל המעלית.

"אני מתרשם שלא נשאר לו הרבה זמן," השיב, בוטה כדרכו, מבטא בקול את שחשבו כולם בסתר לבם, לא רק הוא ואתי.

הם הפנו את מבטם זה כלפי זו. לאחר תקופה ארוכה של אי הסכמות כמעט בכל דבר, הנה צצה ביניהם אחדות דעים. כאילו הם באמת אחים מחוברים.

"אתה יודע שהיום יום השנה לרצח רבין?" התריסה לפתע, כמבקשת לחזור אל הטריטוריה הבטוחה והמוכרת של אי הסכמה נצחית ביניהם.

"את מי זה מעניין, תגידי לי?!" השיב בנימה של הקלה.

"אותך זה צריך לעניין במיוחד," אמרה בקרירות. "הרי השתתפת בכל ההפגנות הנבזיות ההן שבסופו של דבר הוליכו לרצח."

הוא הרים מבט למעלה והגדיל מעט את צעדיו.

"זו היתה אירוניה היסטורית," הוסיפה, כשנואשה מתגובתו. "ידעת שזה היה בגין שלכם, שהתחיל את המסורת של הימין לארגן הפגנות בכיכר ציון? כן, זה היה הוא בעצמו — עוד בהפגנה הגדולה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, ב־1952. ומי בכלל בנה את כיכר ציון אם לא הבריטים, שנואי נפשו?"

"מה את מקשקשת עכשיו, מה? נראה לך שזה הזמן לשיעור היסטוריה?"

"אין שום שיעור עכשיו, אבל הגיע הזמן שכולכם תדעו את מה שמנסים כל הזמן להשכיח מכם! אלה היו הבריטים שתיכננו ובנו את משולש הרחובות במרכז ירושלים... למה? כדי שישמש מוקד משיכה לבעלי עסקים ולקונים... ואת כיכר ציון תיכננו בקודקוד המשולש... היום עוברת שם הרכבת הקלה... כן!"

"אני רואה שאת יודעת הכול בעל פה," נכנס לדבריה באותו יובש שהיא כל כך שנאה אצלו. רק לפרובוקציה הזאת חיכתה.

"ואתה? אתה התרוצצת שם עם האספסוף ב־5 באוקטובר 1995, מתחת למרפסת שלו!" קראה בזעם, ונִדמה להרף שגם היא יודעת לקרב את העיניים ולהצחיק בזמנים אחרים. "וצעקתם. ונופפתם. ודפקתם רגליים. וצרחתם 'רבין רוצח, רבין בוגד, בדם ואש את רבין נגרש!' ועוד לא התביישתם והרמתם למעלה כרזה של רבין במדי אס־אס! ולמעלה על המרפסת עמדו שלושת המנהיגים שלכם ועודדו את כולכם להיות משוגעים — נכון או לא?! איך לא התביישתם מעצמכם, אה? ותגיד, איך אתה לא מסמיק מזה אפילו היום?"

הוא ידע שהיא רק מתחממת בדקות הללו והעיקר עדיין לא הגיע, אבל הוא עומד להגיע בעוד זמן קצר.

"את וכל החבורה שלך!" קטע אותה בלחש ארסי, "ממש צדיקים גמורים. מנין מגיעה התחמושת שכל שונאינו באו"ם יורים עלינו כל יום כל הזמן — אם לא ישר ממאמרי השטנה שאתם מפרסמים בעיתוני האמת המוחלטת שלכם?! בזכותכם יצאו כל האנטישמים מהארונות! עכשיו הם כבר לא נגד היהודים, לא! עכשיו הם רק נגד ממשלת ישראל! שכמובן אין לה ולמדינה שלה שום זכות קיום, כמו שליהודים לא היתה זכות להיות קיימים גם לפני שהיתה להם מדינה!"

ובזאת שינה בבת אחת את כיוון הליכתו, ויתר על ההמתנה הבלתי נסבלת למעלית ופסע בצעדים גדולים לעבר המדרגות, כל צעד חובט בעקבו חזק יותר מקודמו. רק לא לראות אותה, אפילו לא רגע אחד נוסף, רתח. היה יכול להתרחק ממנה בזמן, אבל נלכד ברשתה המחניקה.

 

האחות הראשית של המחלקה ניגשה אל נחמה עם טלפון בידה. "שיחה מראש הממשלה," אמרה ביראת כבוד.

נחמה הסתכלה סביבה, עד שהבינה שהאחות הראשית פנתה אליה. "ראש הממשלה על הקו," חזרה זו על דבריה.

"זוכרת את יוס'לה, המח"ט של זרובי?" שאל אותה כבודו.

זיכרונה חזר אליה. "כן, אתה ביקרת את זרובי כשהיה בבית חולים במלחמת יום כיפור," השיבה כאילו ידעה מראש מה ירצה להיות המח"ט כשיגדל.

"אני מצטער לשמוע שהיום מצבו של זרובי חמור," אמר בקול מעט מצונן.

"כן, כבוד ראש הממשלה, באמת מצבו חמור," השיבה והתפללה לנס בינה לבינה.

"אגיע היום אחרי הצהריים לבית החולים לבקר אותו," אמר, והשיחה הסתיימה.

כאשר הגיע ראש הממשלה לביקור, זרובי כבר היה מת.

 

בני המשפחה ידעו שזרובי לא ביקש מימיו פרוטקציה ולא השתמש בקשרים שלו עם אנשי שררה כדי להגיע להישגים, לקצר מסלולים ולעגל פינות. אבל הם לא היו מודעים לכך שבשלב הסופני הזה, הוא נהג באופן יוצא מהכלל: עכשיו כבר היתה לו הסכמה עם מישהו, שזרובי סירב לגלות את זהותו, אם כי חבריו טענו שזאת עסקה חתומה כדת וכדין עם האלוהים בכבודו ובעצמו, שכאשר יגיע זמנו, יהיה לו סידור מיוחד. הוא התכוון ברצינות לכך שיתאפשר לו להיות בקשר עין עם כל אלה שנשארו למטה.

מי שצריך היה לדעת ידע, שזרובי יהיה אכול געגועים למשפחתו לאחר שיילקח מהם. הוא אהב אותם עם סליחה ששמר להם מראש בכל נושא או סייג. הנה, רק ימים ספורים לפני שעלה לשמים, כאשר עוד ניסה להירדם ולא הצליח, הוא שמע שניים מנכדיו, הבנים של יוסי ושל נתק, מתלחשים ליד מיטתו: שמע כי נמאס להם להיתקע בפקקי התנועה בדרכם לבית החולים, ואחר כך להתרוצץ שעה מסביב למתחם בכל מיני מעגלים כמו מפגרים, כדי למצוא מקום חניה.

הרי נאמר להם שזה יהיה "קצר", והנה שום דבר לא מתבצע. המצב נמשך יום אחרי יום ולילה אחרי לילה, והסוף שכביכול נראה כמעט מעבר לדלת — הסוף הזה איננו מגיע, וגם אין סימנים אופייניים שהוא עשוי להגיע בזמן הקרוב.

אישיותו של זרובי ניצחה את כל הספקולנטים: הוא התעקש להמשיך ולהתענות בעולם הזה, במקום להיפטר ממנו ולעבור לעולם הבא — והוא זכה לקבל את מבוקשו בעיניים עצומות ובנשימות רפות. העייפות חילחלה בכולם. עובדה, כשעייפו הנכדים מהישיבה הממושכת לידו, הם ביקשו את סליחתה של נחמה וקמו כדי לצאת לקפטריה. לשאלת הבכור אם להביא לה משהו, ענתה בשלילה והסבירה שכל היום מביאים לה אוכל והיא אוכלת ללא הפסק, והסלט שהביא לה אחרי הצהריים, היא כבר לא זוכרת מי, עשה לה צרבת, ועוד איזה. הבכור הרגיש מזה רע, והתחיל לחשוב איך כדאי להתרחק מהחדר ומסבתא וסבא.

זרובי, שהאזין בלאט לשיחה, ידע שהסלט היה בסדר גמור. גם הצרבת הופיעה רק משום ששכחה לקחת את תרופת האומפרדקס שלה. אבל הוא לא אמר מילה, רק התעקש להמשיך לנשום, בקושי.

שני נכדיו האחרים של זרובי כמעט שהחמיצו את הביקור האחרון אצל סבם, כי היו עסוקים בסטארט־אפ ההימורים "קוקו־טוטו", שהם כה התאוו למכור לעמק הסיליקון. למזלם הספיקו להגיע ממש בערב האחרון לפני שזרובי הלך, כשכבר היה "עם רגל אחת בחוץ", כמו שאמרה נחמה. אבל את הסיפור שלהם הוא דווקא הספיק לשמוע, ושרירים בפניו קפצו מפעם לפעם כשנשמעו הטיות לתיבה הימור או הימורים. זרובי לא אהב לשמוע שהנכדים עוסקים לפרנסתם בהימורים — לופט־געשעפטן, שבעיני אביו־שלו, זרובבל, היו נחשבים לבגידה במולדת. אבל זרובי החליט לשתוק, ואף אחד לא שם לב לשרירים המרדניים בפניו שביטאו את מורת רוחו.

ליתר דיוק, כבר לא נותרו בו כוחות לדבר: לנסח את דעתו קודם פנימה — ואחר כך החוצה. הוא הרגיש איך הוא מרחף וצף לאט לאט למעלה. מכל צדדיו אור בהיר, כמעט לבן צח.

 

המחלה הממושכת איפשרה לשאריו של זרובי לדון באופן מסודר ויסודי בסגנון הקבורה שלו עוד בטרם הלך יקירם לעולמו.

נחמה הסבירה בעוד מועד, שזרובי יעדיף להיקבר בבית עלמין אזרחי.

נתק התנגד. זרובי, טען לפניהם, אומנם מעולם לא היה דתי, כמו שיתר בני המשפחה כלל לא הקפידו על תרי"ג מצוות, אבל לא מתאים לו, ל"פלמ"חניק" של המשפחה, למצוא מנוחה נכונה באקט אנטי־יהודי.

נחמה התנגדה ואמרה שהרבה יהודים כשרים מעדיפים קבורה אזרחית.

אתי תמכה בדעת אמה; רק לא ליפול לידיה של חברה קדישא המושחתת.

נתק זרק, שאם נחמה רוצה סתם לזרוק כסף, אז יש לו הצעות יותר טובות למוסדות שראויים לתרומה, במקום לטמון את כספה באדמה בטקס של קבורה מיוחדת.

נחמה תיקנה את נתק. "זה לא יעלה כסף." היא הזכירה לו את החוק בנושא, וגם שהוא אושר בכנסת כבר לפני כמה שנים. נתק הינהן לאט. נחמה שילבה ידיים על מה שהיו פעם שדיים ועכשיו הם רק רמזים. כעבור דקות אחדות הוסיפה דעת ותוכן. היא קראה שאזרח ישראלי המעדיף קבורה אזרחית, "עלותה תכוסה בידי הביטוח הלאומי, בדומה לתשלום עבור קבורה דתית רגילה בידי חברה קדישא. שמעת אותי, נתק?"

הרגל של נתק קפצה בלי שליטה.

"יותר מזה," הסבירה לו נחמה בסבלנות, "אנחנו חיים בעידן ההפרטה. ולא רק בתחומים כלכליים. כל אחד רשאי לבנות לעצמו תוכנית קבורה פרטית משלו."

"מעניין, מעניין," הלעיג נתק.

"וחוץ מזה, אם זה כבר כל כך חשוב לך, גם בבית עלמין אזרחי אתה רשאי להשתמש בסממנים דתיים, כולם או חלקם. ואם תרצה גם תוכל להוסיף עליהם נהלים שאינם מקובלים בקבורה האורתודוקסית. יש גם יהודים דתיים נאורים שמרשים לעצמם לסטות ממה שמקובל. למשל, הלוויה של הרב חנן פורת בקיבוץ הדתי כפר עציון התחילה בשירה והסתיימה בשירה. אין שום מניעה לכך מסיבות הלכתיות."

"לא ידעתי," אמר נתק בקול נמוך יותר, והיה נדמה גם שפחות מלעיג.

"אז כדאי שתדע. על כל הקשיים ההלכתיים ניתן להתגבר, דרוש רק רצון טוב," אמרה נחמה, והיגון עזב את פניה לכמה דקות של חסד. "למשל, השימוש בארון קבורה. נכון, הוא לא מקובל בהלוויות יהודיות של סתם עמך, כי מקובל לחשוב שההלכה דורשת שלא תהיה חציצה בין המת לבין עפרה של ארץ ישראל. אבל אם בתחתיתו של ארון הקבורה יהיו חורים, שיאפשרו מגע עם רגבי הקרקע, זה יענה על הצרכים הדתיים, וכך הפסוק 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' יתקיים במלואו."

נתק ידע שזו רק ההתחלה של השיח. עכשיו הוא עומד לקבל הרצאה על כל היבטיה של הקבורה האזרחית, כי כך נהגה נחמה בכל סוגיה שעמדה לפִתחה — היא למדה אותה ביסודיות והיה קשה להתמודד מולה, וגם לא נעים.

"אמא, תעשי מה שאת מוצאת לנכון," הזדרז לומר לפני שהשיח בעניין יסלים. "את האלמנה של זרובי, לא אני."

 

קבורתו של זרובי עוכבה ביומיים, כדי לאפשר לבן דודו, ג'רמיה שטורך, הקרדיולוג המהולל מקליבלנד, אוהיו, ולדוד ג'וני שטורך ובני משפחתו להגיע מהֶבְּרוֹן, פנסילבניה, במטוסו הפרטי של ג'וני.

לבני המשפחה האמריקנים לא היתה בעיה עם הרעיון שזרובי ייקבר בבית עלמין אזרחי; הם השתייכו לקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות.

נכדיו של זרובי לא ידעו הרבה על עם ישראל, וכמעט לא ידעו דבר על עברה של משפחת שטורך. נחמה התנדבה ליידע את הדור הצעיר על עברה של המשפחה, שלא יעשו לה בושות, כשיגיעו כל הקרובים מאמריקה.

נתנאל שטורך, סבו של זרובי, הגיע מארץ מולדתו, ליטא, למלבורן שבאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכישרון רב ובחריצות נמלים, בנה נתנאל מפעל קרטונים, שתוצרתו שימשה לאריזת יצוא המזון האוסטרלי לרחבי העולם. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד המפעל יומם ולילה, כאשר הצבא הבריטי נזקק למזון משומר בכל החזיתות שבהן נלחם בשליחות האימפריה של הוד מלכותו. כך זכו תושבי פלשתינה ליהנות בתקופה הקשה ההיא מגבינות צהובות, בשרים ואננס שהגיעו לחיפה בקופסאות שימורים שנארזו בארגזי קרטון שיוצרו במפעל של משפחת שטורך שבמלבורן, ונועדו במקור לצורכי הצבא, אך איכשהו נשרו בדרך והגיעו לידיהם.

נתנאל הפך לאדם אמיד מאוד. ספק אם ידע לספור את המיליונים שלו. לילדיו העניק חינוך ציוני, שבעקבותיו התפצלה המשפחה לשני ענפים. אחד הבנים, זרובבל שטורך, אביו של זרובי המנוח, עלה דווקא לפלשתינה, במקום לאמריקה, לשם היגר הבן האחר, ג'וני שטורך, דודו של זרובי.

יכולותיו של ג'וני, הדוד האמריקני, לא נפלו מאלו של אביו, ייתכן אפילו שהצליח עוד יותר ממנו. עם השנים היה לבעליהן של 51 אחוזים מהמניות של בית החרושת לבקבוקי זכוכית "קונטיינרס לימיטד", שבעיר הֶבְּרוֹן, פנסילבניה — הנושאת את הגרסה האנגלוסקסית לשמה של חברון, עיר האבות. תושבי העיר נהגו לספר עליו שהוא גאון טכנולוגי, שנידב כספים לכל נזקק, והיה איש משפחה מסור ומנהיג ציוני נלהב. הוא ובני משפחתו ניהלו אורח חיים צנוע ובלתי ראוותני, על אף עושרו הרב. ואולם, כפי שקרה בהרבה משפחות טובות, בנו של ג'וני, ג'רמיה (ג'רמי), יצא לתרבות רעה. הוא אומנם הביא נחת להורים כשלמד רפואה ונעשה קרדיולוג מהולל ובעל שם עולמי, אבל אז קם והכריז מלחמה על "הקפיטליזם החזירי", שמנצל אנשים בלתי מקושרים. המלחמה הזו נעשתה לתוכן חייו אחרי שעות העבודה בבית החולים. בבקרים היה מרוויח כסף, ואחרי שעות העבודה היה מבזבז אותו על מלחמה בעשירים.

הוא ניהל את טקס הקבורה של זרובי, וערך אותו באופן מעורר כבוד ויראה, הן בהיותו גבר מרשים, לבוש בהידור, והן באופן שמילא את תפקידי הרב והחזן בלוויות הנערכות על ידי חברה קדישא. הוא גם הקריא נאום מספד נרגש מדף נייר שהחזיק בידו, בקול מקצועי של קריין חדשות בטלוויזיה.

בטקס שולבו סממנים דתיים לא מעטים. מנהל הטקס זימר "אל מלא רחמים", ויוסי, בנו הבכור של זרובי, שם כיפה על ראשו כשאמר קדיש, אך לא היתה קריעה.

שני נכדיו של זרובי שתקו, וחמש נכדותיו נשאו כל אחת מספד קצר, מתייפחות ברוב רגש וגעגועים למי שסבא היה בעבורן.

יוסי, הבן הבכור, חזר אל המיקרופון אחרי שהסיר את הכיפה. בגילוי ראש השמיע דברים נוגעים ללב מעל הבימה הקטנה. הוא הרבה להלל את אביו בשם כל בני המשפחה, ובמיוחד בשם עצמו.

"אבא יקר, אומנם היו ניגודים בינך וביני, אבל ככל שהם התעצמו, כן גדלה התנופה אשר הרימה אותי מעלה־מעלה." כך סיים את דבריו, במשפט חידתי, שאחרים, מלבד נחמה, התקשו להבין.

האווירה האינטימית נבעה מהאהבה שרחשו למנוח כל הנוכחים. עיני מרביתם היו לחות. כולם חשו צער על האובדן, אף שזרובי הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו דורות המשך לתפארת — בנים, נכדים ונכדות, שעתידם מזהיר.

הטקס הסתיים בשירה חרישית של "שיר הרעות". לא היה שיר מתאים ממנו כמזמור אשכבה למי שהיה לוחם אמיץ, אשר כונה כל חייו "הפלמ"חניק", אף שבקושי הספיק להיוולד ועוד היה פעוט זב חוטם כאשר פירקו את הפלמ"ח.