שלוש גברות בקסבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש גברות בקסבה

שלוש גברות בקסבה

עוד על הספר

  • תרגום: אביטל ענבר
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

פייר לוטי

פייר לוֹטִי (1923-1850) חי חיים כפולים: במקביל לשירותו הממושך כקצין קבע בחיל הים הצרפתי הקולוניאלי, הוא פיתח קריירה של סופר פורה ונחשב, אחד היוצרים האקזוטים והחושנים ביותר בסופרי צרפת בכל הזמנים. לוטי הוא נוסע גדול המאוהב ביפי העולם, גבר של נשים וגברים. רגישותו הגבוהה וכושר ההתבוננות המחודד שלו העמידו את האהבה והמוות בלב יצירתו, ועמם הגעגוע לחיים שחלפו ולא ישובו עוד. הפלגותיו הממושכות בירכתי תבל העשירו את רוחו והשפיעו על כתיבתו העדינה ועל השקפת עולמו המלנכולית ורווּיַת החמלה למצב האנושי. לדברי רולאן בארת ב"המסות הביקורתיות החדשות" שלו, קצין חיל הים, ז'וליאן וִיוֹ, אימץ לעצמו את זהותו של "פייר לוטי", ובכך נמלט ממסגרות המוסר של ארצו, של תרבותו ושל הציוויליזציה שלו. האובססיה שלו "להתחפש" לטורקי עות'מאני, לאלבני ולדרוויש ולהצטלם בתור שכאלה חושפת את משבר הזהות שעמו התמודד. גישתו ה"אוריינטליסטית" מאפיינת את ערכיה של החברה שממנה סלד ושמפניה חיפש מחסה.

תקציר

אם ושתי בנותיה מוֹכרות את חסדיהן למלחים צרפתים בקסבה של אלג'יר לחוף הים התיכון, והללו, צעירים אירופים מלאי חיים, מגלים את נפלאות המזרח המסתורי על צבעיו, ניחוחותיו וקסמיו, אך גם את הסכנות שטומן בחובו המפגש הבין־תרבותי תחת שמי התכלת והשמש המסנוורת הלוהטת של נמלי אלג'יריה. הסיפורים "שלוש גברות בקסבה" ו"סוּלֵיימָה" הם סיפורי מסע אוטוביוגרפיים, שדמיון ומציאות משמשים בהם בערבוביה.

פייר לוֹטִי (1923-1850) חי חיים כפולים: במקביל לשירותו הממושך כקצין קבע בחיל הים הצרפתי הקולוניאלי, הוא פיתח קריירה של סופר פורה ונחשב, אחד היוצרים האקזוטים והחושנים ביותר בסופרי צרפת בכל הזמנים. לוטי הוא נוסע גדול המאוהב ביפי העולם, גבר של נשים וגברים. רגישותו הגבוהה וכושר ההתבוננות המחודד שלו העמידו את האהבה והמוות בלב יצירתו, ועמם הגעגוע לחיים שחלפו ולא ישובו עוד. הפלגותיו הממושכות בירכתי תבל העשירו את רוחו והשפיעו על כתיבתו העדינה ועל השקפת עולמו המלנכולית ורווּיַת החמלה למצב האנושי.

לדברי רולאן בארת ב"המסות הביקורתיות החדשות" שלו, קצין חיל הים, ז'וליאן וִיוֹ, אימץ לעצמו את זהותו של "פייר לוטי", ובכך נמלט ממסגרות המוסר של ארצו, של תרבותו ושל הציוויליזציה שלו. האובססיה שלו "להתחפש" לטורקי עות'מאני, לאלבני ולדרוויש ולהצטלם בתור שכאלה חושפת את משבר הזהות שעמו התמודד. גישתו ה"אוריינטליסטית" מאפיינת את ערכיה של החברה שממנה סלד ושמפניה חיפש מחסה.

ראובן מירן

פרק ראשון

1.

"בשם אללה הרחמן והרחום!"

היה היו שלוש גברות שהתגוררו באלג'יר, בתוך הקסבּה.

ושלוש הגברות הללו נקראו חַדיג'ה, פאטמה ופִידֶ'ה - חַדיג'ה הייתה האם, פאטמה ופִידֶ'ה - שתי בנותיה.

 

2.

שלוש הגברות הללו השתעממו עד מאוד, מפני שכל עוד האיר היום, הן היו שרויות באפס מעשה. לאחר שגמרו לאפר את פניהן בלבן ובוורוד ולצבוע את עיניהן הגדולות בשחור ובכָחָל, הן נותרו ישובות על הארץ, בתוך חצר קטנה עמוקה מאוד, ששררו בה דומייה צופנת סוד וקרירות של מחילה תת־קרקעית.

סביב לחצר הזאת, שורה של עמודי שיש תמכו בקשתות מוֹרֶסְקיוֹת מקושטות חרסינות כחולות, ולמעלה למעלה, ניבט ריבוע של רקיע למן המבנה עתיק היומין.

בכניסה לביתן של שלוש הגברות הללו הייתה רק דלת אחת, כה מבוצרת וכה נמוכה עד שדומה היה שהיא שערה של אחוזת קבר. לעולם הייתה נפתחת רק למחצה, מחריקה על פרזוליה הישנים, ולה חזות ערמומית של פח יקוש.

החלונות - מעין חורים לא ישרים, שמידותיהם פחות או יותר כמידותיו של אשנב הצצה בדלת - היו מצוידים בסורגים מעוגנים בחומה: היו אלה פשפשים, שדומה כי חוררו אותם לצורך מבטיהם החטופים של אנשים סמויים מהעין, וכל אור לא חדר בעדם מבחוץ. כי הבתים, בני מאות בשנים, שחברו יחדו למעלה, יצרו מעין קִמרון מעל לרחוב השומם והטילו על אבני המרצפת אפלולית למחצה של מערות קבורה.

הכול היה ישן נושן בביתן של שלוש הגברות, ישן עד כדי כך שדומה היה כי הזמן כרסם את צורתם של הדברים. לקירות לא היו עוד זוויות. בשום מקום לא נראו עוד זיזים. לא היה עוד מושג אילו פרחי אבן ואילו פיתולי ערבסקות ביקשו האמנים משכבר הימים לתאר על כותרות העמודים ועל אפריזי הגזוזטראות: שכבות סיד, שנצברו והלכו זה מאות בשנים, טשטשו הכול לכלל עגילות סתמית. פתחים קטנים היו חבויים אי פה אי שם במעבה הקירות, מוליכים לכוכים שכמוהם כבורות אסירים. הזמן כה שחק את הפתחים הללו, עד שלא הייתה להם עוד צורת דלת, והם העלו על הדעת מחילות שחיות חופרות כדי להיכנס לתוך מגוריהן הספונים מתחת לאדמה. אלא שאלה היו מאוּרות לבנות, לבנות תמיד: הסיד, שהיה ללא רבב, כיסה אותן כשכבת חֶלֶב שמנונית, והכול נטמע יחדו בתוך הלבנוניות הרופסת.

המדרגות והמרצפות היו מעוקמות בתכלית, מרוב בַּבּוּש[2] וכפות רגליים יחפות של נשים שחרצו בהן תלמים. עמודי השיש המסולסלים קיבלו אותו גוון מוצהב ואותה חלקלקוּת מיוחדת שמקנות נגיעותיהן הקלות של כפות ידיים אנושיות במשך מאות שנים - והם אחד מביטויו של היושן.

רק הפרחים הדמיוניים שצוירו על אריחי החרסינה המחפים את הקירות אצרו, מתחת לתזגיגם ומבעד הזמן שחלף, את רעננות גוניהם הכחולים.

פייר לוטי

פייר לוֹטִי (1923-1850) חי חיים כפולים: במקביל לשירותו הממושך כקצין קבע בחיל הים הצרפתי הקולוניאלי, הוא פיתח קריירה של סופר פורה ונחשב, אחד היוצרים האקזוטים והחושנים ביותר בסופרי צרפת בכל הזמנים. לוטי הוא נוסע גדול המאוהב ביפי העולם, גבר של נשים וגברים. רגישותו הגבוהה וכושר ההתבוננות המחודד שלו העמידו את האהבה והמוות בלב יצירתו, ועמם הגעגוע לחיים שחלפו ולא ישובו עוד. הפלגותיו הממושכות בירכתי תבל העשירו את רוחו והשפיעו על כתיבתו העדינה ועל השקפת עולמו המלנכולית ורווּיַת החמלה למצב האנושי. לדברי רולאן בארת ב"המסות הביקורתיות החדשות" שלו, קצין חיל הים, ז'וליאן וִיוֹ, אימץ לעצמו את זהותו של "פייר לוטי", ובכך נמלט ממסגרות המוסר של ארצו, של תרבותו ושל הציוויליזציה שלו. האובססיה שלו "להתחפש" לטורקי עות'מאני, לאלבני ולדרוויש ולהצטלם בתור שכאלה חושפת את משבר הזהות שעמו התמודד. גישתו ה"אוריינטליסטית" מאפיינת את ערכיה של החברה שממנה סלד ושמפניה חיפש מחסה.

עוד על הספר

  • תרגום: אביטל ענבר
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'
שלוש גברות בקסבה פייר לוטי

1.

"בשם אללה הרחמן והרחום!"

היה היו שלוש גברות שהתגוררו באלג'יר, בתוך הקסבּה.

ושלוש הגברות הללו נקראו חַדיג'ה, פאטמה ופִידֶ'ה - חַדיג'ה הייתה האם, פאטמה ופִידֶ'ה - שתי בנותיה.

 

2.

שלוש הגברות הללו השתעממו עד מאוד, מפני שכל עוד האיר היום, הן היו שרויות באפס מעשה. לאחר שגמרו לאפר את פניהן בלבן ובוורוד ולצבוע את עיניהן הגדולות בשחור ובכָחָל, הן נותרו ישובות על הארץ, בתוך חצר קטנה עמוקה מאוד, ששררו בה דומייה צופנת סוד וקרירות של מחילה תת־קרקעית.

סביב לחצר הזאת, שורה של עמודי שיש תמכו בקשתות מוֹרֶסְקיוֹת מקושטות חרסינות כחולות, ולמעלה למעלה, ניבט ריבוע של רקיע למן המבנה עתיק היומין.

בכניסה לביתן של שלוש הגברות הללו הייתה רק דלת אחת, כה מבוצרת וכה נמוכה עד שדומה היה שהיא שערה של אחוזת קבר. לעולם הייתה נפתחת רק למחצה, מחריקה על פרזוליה הישנים, ולה חזות ערמומית של פח יקוש.

החלונות - מעין חורים לא ישרים, שמידותיהם פחות או יותר כמידותיו של אשנב הצצה בדלת - היו מצוידים בסורגים מעוגנים בחומה: היו אלה פשפשים, שדומה כי חוררו אותם לצורך מבטיהם החטופים של אנשים סמויים מהעין, וכל אור לא חדר בעדם מבחוץ. כי הבתים, בני מאות בשנים, שחברו יחדו למעלה, יצרו מעין קִמרון מעל לרחוב השומם והטילו על אבני המרצפת אפלולית למחצה של מערות קבורה.

הכול היה ישן נושן בביתן של שלוש הגברות, ישן עד כדי כך שדומה היה כי הזמן כרסם את צורתם של הדברים. לקירות לא היו עוד זוויות. בשום מקום לא נראו עוד זיזים. לא היה עוד מושג אילו פרחי אבן ואילו פיתולי ערבסקות ביקשו האמנים משכבר הימים לתאר על כותרות העמודים ועל אפריזי הגזוזטראות: שכבות סיד, שנצברו והלכו זה מאות בשנים, טשטשו הכול לכלל עגילות סתמית. פתחים קטנים היו חבויים אי פה אי שם במעבה הקירות, מוליכים לכוכים שכמוהם כבורות אסירים. הזמן כה שחק את הפתחים הללו, עד שלא הייתה להם עוד צורת דלת, והם העלו על הדעת מחילות שחיות חופרות כדי להיכנס לתוך מגוריהן הספונים מתחת לאדמה. אלא שאלה היו מאוּרות לבנות, לבנות תמיד: הסיד, שהיה ללא רבב, כיסה אותן כשכבת חֶלֶב שמנונית, והכול נטמע יחדו בתוך הלבנוניות הרופסת.

המדרגות והמרצפות היו מעוקמות בתכלית, מרוב בַּבּוּש[2] וכפות רגליים יחפות של נשים שחרצו בהן תלמים. עמודי השיש המסולסלים קיבלו אותו גוון מוצהב ואותה חלקלקוּת מיוחדת שמקנות נגיעותיהן הקלות של כפות ידיים אנושיות במשך מאות שנים - והם אחד מביטויו של היושן.

רק הפרחים הדמיוניים שצוירו על אריחי החרסינה המחפים את הקירות אצרו, מתחת לתזגיגם ומבעד הזמן שחלף, את רעננות גוניהם הכחולים.