בשביל סנאי לנסוע עד לונדון

אישה. לבד. בלונדון.

מה הפחיד אותך כל כך לפני הנסיעה? שאלתי.

זה היה אחרי שהיא סיפרה לי כמה לא מפחיד זה היה. איך הפחדים עזבו אותה בשנייה שנכנסה לשדה התעופה בן גוריון ואיך היא הרגישה שלאט, לאט, הקליפות מתחילות לנשור ממנה.

הפחיד אותי הכל, היא אמרה.

הפחיד אותי להיות לבד, לגמרי לבד, הפחיד אותי ללכת לאיבוד, הפחיד אותי שלא יהיה לי מה לאכול, הפחיד אותי שיהיה לי משעמם, שארצה לחזור הביתה. אבל הפחדים האלו היו אולי ברובד החיצוני. יותר מכל הפחידה אותי העובדה שאני עושה משהו רק בשביל עצמי, שאני מוציאה כל כך הרבה כסף רק על עצמי.

הפחיד אותי שאחרי כל השנים שהייתי עסוקה באחרים, במשפחה, בעבודה, בקהילה, אולי יש במהלך שאני עושה משהו אגואיסטי. השועל הקטן על הכתף כל הזמן הציק לי בשאלות, מה תורמת לעולם הנסיעה שלי ללונדון? אמורה להיות משמעות לחיים האלה, אנחנו לא יכולים לעשות דברים סתם כך בשביל עצמנו. זה נשמע לך אולי ציני אבל זו האמת, אלו המחשבות שעברו לי בראש, היא אמרה.

ישבתי מולה ושתקתי.

גם עכשיו, אחרי שכבר נסעה, היא עדיין נשמעה לא סגורה על עצמה. היא סיפרה שבימים הראשונים חשבה לפני כל כוס קפה שקנתה.

ובאמת לא הרגשת לבד?

אני לא יודעת מה קרה שם. כבר ברכב, כשהאיש שלי הסיע אותי לשדה התעופה, לא הפסקתי לדמוע. וזה המשיך גם בשדה, בתורים, בדיוטי פרי ולאורך כל הטיסה. דמעות חמות כאלו, שקטות, שישבו שם מאחורי העיניים שנים ארוכות כל כך. דמעות על מה שהיה ועל מה שיהיה, על הדברים השמחים ועל הדברים העצובים, על כל ההחמצות של החיים וגם על התקווה. אוי התקווה, היא נאנחת, תמיד יש תקווה.

ועכשיו אנחנו יושבות על המיטה הסתורה במלון הקטן בלונדון מול חלון עם תריסים מעץ. בארץ כבר בוקר מלא, אבל כאן, בלונדון, רק מתחיל הבוקר, הכחול הכהה של סוף הלילה הופך לאיטו לכחלחל מעל הבתים הכהים והשותקים של השכונה, ואין לדעת אם יהיה יום אפור או יום שמשי. מה שבטוח – מטרייה צריך.

את התקווה שלה רואים דרך התריסים.

בין פה לבין שם

ולא, לא הרגשתי לבד, היא אומרת, מביטה אל הרחוב מן החלון שבחדרה. דווקא שם, בין המוני האנשים הממתינים בתור לצ'ק־אין לא הייתי צריכה אף אחד. ואחרי שמסרתי את המזוודה ועברתי את הבידוק הביטחוני עצרתי ברחבה של הדיוטי פרי והזמנתי קפה ומים במחיר מופקע.

וישבתי עם עצמי. עם עצמי, את מבינה? זה לא להיות לבד. ושוב דמעתי שם כאילו יש לי ברז פתוח בעיניים ועליתי למטוס והתיישבתי ליד החלון, ברור שבחרתי מושב ליד החלון, לא?

לצידי התיישבה בחורה צעירה שנסעה לפגוש חברה בלונדון, ולמשך כמה שעות היינו שכנות למסע, אישה צעירה ויפה וחסרת ביטחון ואני. הבנתי כמה ביטחון הגיל נותן לנו בדרך. היא הראתה לי פתק בכתב יד ילדותי עם הוראות מדויקות לאן עליה ללכת ומה לעשות כשהיא נוחתת בלונדון. ואני? אני לא הייתי צריכה לא פתק ולא הוראות.

לא דאגתי, היא אומרת, ידעתי שיהיה בסדר. וכל הטיסה לא קראתי את הספר שהבאתי ולא כתבתי אף מילה במחברת היפה שקניתי לי. רק הייתי שם בין שמים לארץ, בין פה לבין שם, נרגשת, ממש נרגשת מהמרחק שהולך וגדל בכל רגע. וכשהיא קמה לשירותים, השכנה שלי, ראיתי שהיא שמנמונת, וזה היה יפה בעיניי, התאים לה, אבל חשבתי שהיא בטח לא אוהבת את איך שהיא נראית, כי מי אוהבת שהיא שמנמונת בעולם שאנחנו חיים בו? ולרגע רציתי להיות לה קצת לאמא.

וחשבתי על כל האהובים שלי ועל כל המילים הטובות שכתבו לי בימים שלפני הטיסה, ושוב הדמעות החמות האלה.

הבטתי על העננים הלבנים דרך החלון וחשבתי על אמא שלי פתאום, היא אומרת ומשתתקת לרגע, עוצמת עיניים.

הרבה אני חושבת עליה, על אמא שלי. כמעט כל יום. אבל המחשבות שלי תמיד הולכות לשנים האחרונות שלה, כשהיא כבר לא הייתה ממש אמא. אולי נכון יותר לומר שבשנים האחרונות אני הייתי קצת אמא שלה.

בדרך כלל כשאני נזכרת בה אני רואה אותה יושבת בפינת הספה בבית, מכורבלת, כאילו רוצה להיעלם בתוך הסוודר האדום והמפנק שקניתי לה, רפויה כולה, העיניים הקטנות והעצובות שלה מוארות לקראתי, תמיד, גם בימים האחרונים, כשכבר לא היו לה הרבה מילים. גם כשהיא כבר הלכה לאיבוד.

ובמטוס, היא ממשיכה בלי לקחת אוויר, כשחשבתי על אמא שלי, המחשבות חזרו אל האמא שהייתה לי פעם, לפני כל זה, והתגעגעתי אליה. ולרגעים שוב חזרתי להיות ילדה, ילדה של אמא שהולכת איתה לבית קפה ברחוב שטראוס ומזמינה עוגת גבינה של גדולים, שמוגשת בצלחת פורצלן פרחונית עם מזלג קטנטן. חזרתי להיות ילדה שמשחקת עם אמא שלה משחק של דמיון, ובמשחק בכלל קוראים לילדה נורית, נורית במלרע, כמו הפרח.

ואמא, שעכשיו היא סבתא של הבובה של הילדה שהייתי, משתפת פעולה וקוראת לה נורית ומטפלת בבובה כאילו הייתה נכדתה בשר ודם. וחשבתי לעצמי כמה מעט זיכרונות יש לי מהילדות... ואז חשבתי שוב והבנתי שהעבר לא בהכרח מורכב מזיכרונות, הוא מורכב מתמונות, מרסיסים, מרגשות, מתחושות, מריח.

הזיכרונות שלי מאמא שלי תמיד מוליכים למטבח, לריח של מרק עוף וקציצות מטוגנות שמונחות על נייר סופג. וגם לריח של עוגות שמרים לפני שבת. הזיכרונות שלי מוליכים להרגשה של בית.

אני מביטה בה, מקשיבה, ולרגעים מצליחה כמעט להריח את הריחות של הבית.

כבר שנתיים אני במסע הזה בחזרה לחיים, היא ממשיכה בשטף, הייתי צריכה להתרחק מהכל כדי לחזור לרגשות האלה. לחוש את הקרבה של הסביבה בלי להצטרך להתגעגע אפילו. כי בסופו של דבר, הרי בעוד שבועיים חוזרת.

פטפטנו קצת, הבחורה שישבה לידי במטוס ואני. היא סיפרה לי מה למדה, איפה היא עובדת ולאן היא טסה. כשנחתנו בלונדון פסענו אחת אחרי השנייה לעמדת הבידוק הביטחוני, היא עברה לפניי, וזהו. נפרדנו בנפנוף לשלום בשדה התעופה וכנראה לא ניפגש שוב. יחסים חולפים של החיים.