משהו ממני נשאר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו ממני נשאר

משהו ממני נשאר

עוד על הספר

טליה גולדמן כלב

טליה גולדמן כלב, ילידת 1969. מנדריני אחד פחות הוא ספרה השני, ספרה הראשון משהו ממני נשאר יצא לאור בשנת 2014.

תקציר

החיבור בין שלוש דמויות, שקולותיהן מהדהדים היסטוריה של פליטים ממקומות שונים בעולם באמצעות קטעי זיכרונות משפחתיים נפרשים על פני שלושה דורות, מלווים בקולה המטאפורי של עוברית המתפתחת בבטנה של נועה, אישה צעירה העובדת בחנות ספרים, מחליטה להרות ולגדל את ילדה לבדה.

ספר הביכורים בעל המבנה החדשני של טליה גולדמן-כלב מתגלה כספר שובה לב וכמסמך ספרותי אנושי מרתק וייחודי. את ההשראה לכתיבתו שאבה גולדמן-כלב מדמותה של בז'י, דודתה של אמה, שנספתה בשואה, והיא משלבת במיומנות בין סיפורה של הדודה לבין מערבולת הזהויות של המציאות היומיומית הישראלית.

טליה גולדמן-כלב, בעלת תואר שני בפילוסופיה, מתגוררת עם בן זוגה וארבעת ילדיהם בקיבוץ הזורע.

פרק ראשון

חודש ראשון

 

זהו, הפור נפל. אותה כבדות ישנה, מוכרת. המסע החל, אני עומדת להתגלגל. במהרה אהיה לצבר תאים ואשתרש בדופן החמה. קשורה לחוט נעלם, אני מובלת. תנועת המשיכה ההולכת ומתחזקת, תיהפך מעגלית, מעגל שהולך וקטן, הולך וסוגר לכדי מערבולת, שבה אסתחרר במהירות גוברת והולכת אל עבר טבורה, דרכו אפול אל לפיתת הברזל של כבלי הזמן, אל תוך גבולות הגוף, אל הממד הצר והעיוור הנקרא חיים.

עד יושלמו תשעת ירחי התהליך, אנוע בין העולמות, בין מעלה ובין מטה. משאצא לאוויר העולם שוב לא אדע מי אני, זאת יהיה עלי לגלות מחדש. מתנת חסד היא נתיב המעבר שבו אני מרחפת עתה, עד יבשיל ההיריון שממנו אגיח. עת שבה קטעי חיים, מראות ותובנות פרושים, גלויים בפניי, לפני תהום הנשייה, טרם השכחה, שבה אוותר לבדי, עירומה, להתחיל מהתחלה, אני והרשות הנתונה.

 

מאחר לה ביומיים. נועה נשענה לאחור, מתרחקת מן המסך, קוראת במבע מסויג את שכתבה. ריגוש פנימי לא ברור הביא אותה לשבת אל מול המקלדת. לפחות התחלתי לכתוב סוף־סוף, ציינה לעצמה, דוחקת את הקול המפוקח בראשה שציין כי רצוי היה לרכוש בדיקת היריון ביתית בהקדם. בניגוד לרצונה המשתנה תדיר באשר לתוצאות הבדיקה המוזכרת, בכל הנוגע לכתיבה היא ידעה היטב על מה היא רוצה לכתוב, אל מה לבה נוטה. שנים רבות, עוד בילדותה, ידעה שתכתוב על בז'י, היא חייבת. אם ברצונה להיות אדם כותב שקולמוסו שופע, משוחרר, אמיתי, עליה לאפשר קודם לדמותה של בז'י לצוף ולעלות על הדף. אלא שהנושא כואב וכבד והורחק עד מאוד. עשרים וארבע שנים חי סבא של נועה לפני שנולדה בז'י, אשר ביקרה בחייו לאורך עשרים וארבע שנותיו הבאות. סבא חיים, דדה,* כפי שכינוהו נכדיו, לא דיבר על אחותו הקטנה, אולם, כדרכן של אותן שתיקות, מחלחלות הן מבעד לגוף, מבעד לתודעה, מבעד לשנים, ומוצאות את דרכן הישר אל קרבו של הדור הבא ואל זה שאחריו ואל זה שאחריו.

[*. דדה - סבא בצ'כית]

בחוץ החשיך, מזג האוויר הסגרירי דילל לאפס את תנועת הקונים בחנות הספרים שבה עבדה. נועה, מנצלת את רגעי השקט, ישבה על הסולם הקטן המשמש לטיפוס אל המדפים העליונים, אולם בפועל שימש יותר אותה ואת הקונים בחנות, ככיסא מאולתר לעלעול בספרים. המחשב הנייד הכחול שלה, ידידה הקרוב, אותו נשאה עמה דרך קבע למקרה שתשרה עליה רוח הכתיבה, היה מונח על ברכיה.

 

לא פעם נאמר לה כי היא דומה לבז'י. בסתר לבה התמוגגה, הרי דמיון ולו מסוים לבז'י, הוא מחמאה גדולה במשפחה, גם אם לא מצאה הרבה דמיון ביניהן כשבחנה תמונות משפחתיות ישנות. אולי קצת במבנה הלסת. נראה כי גם בז'י ניחנה במה שאמה של נועה נהגה לכנות "הסנטר העקשן שלך." ואולי היה זה מבטו הבוחן של סבה, פעם אחת בפניה, ללא אומר, שגרם לה לחשוב שאולי יש אמת בדבר.

בז'י, במובנים רבים הפכה למיתוס משפחתי. כדרכן של אגדות, במרכזה הייתה נסיכה, אלא שסופה נורא. לאורך ילדותה נספגו בנועה הסיפורים בדבר חנה ושפע כישרונותיה של האחות שהייתה לסבא. כשהייתה בחוג לנגינה בחלילית, עודכנה נועה כי בז'י הפליאה בנגינתה על פסנתר. בכיתה א', במקביל לרכישת מיומנות הכתיבה והקריאה, למדה נועה גם כי כתב־ידה של בז'י היה עגול ומושלם כפנינים, ככתיבה תמה ממש, מה גם שידעה קרוא וכתוב במספר שפות כבר בנערותה. לבז'י היו נימוסי שולחן מושלמים, היא מעולם לא הניחה מרפקים על שולחן האוכל ותמיד לעסה בפה סגור. בז'י צמחה להיות עלמה משכילה ודעתנית, בעלת הומור ומזג אופטימי. גם אהבה הייתה לה. עוד היום מספרים במשפחה על הזוג המאושר. נועה הכירה היטב את תמונתם המשותפת שבה ארי, נראה מאוהב עד מעל לאוזניו הבולטות, המצחיקות, החבויה בין שאר התמונות המשפחתיות הנושנות.

 

בגיל שנתיים התייתמה בז'י מאביה. אחיה הבוגרים ממנה בשנים רבות שימשו לה דמות אב והרעיפו עליה אהבה בכל עת שבאו לבקר, אולם את מרבית שנות ילדותה בילתה בז'י עם אמה. כנערה מתבגרת, התרשמה נועה מן הסיפורים לפיהן בז'י אפילו הסתדרה עם אמא שלה, הישג כביר בפני עצמו, לבת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באמה השתלטנית והקפדנית של בז'י, היא אוממה* של נועה, לפחות כך נהגו לתארה במסורת התורה המשפחתית שבעל־פה. בניה, שהצעיר מביניהם היה סבא חיים, אשר נהגו לכלכל צעדיהם בזהירות לידה, צפו בתימהון כיצד סרה אמם הרודנית, מבלי משים, לרצונה המלא של בת הזקונים שלה.

[*. סבתא רבתא]...

טליה גולדמן כלב

טליה גולדמן כלב, ילידת 1969. מנדריני אחד פחות הוא ספרה השני, ספרה הראשון משהו ממני נשאר יצא לאור בשנת 2014.

עוד על הספר

משהו ממני נשאר טליה גולדמן כלב

חודש ראשון

 

זהו, הפור נפל. אותה כבדות ישנה, מוכרת. המסע החל, אני עומדת להתגלגל. במהרה אהיה לצבר תאים ואשתרש בדופן החמה. קשורה לחוט נעלם, אני מובלת. תנועת המשיכה ההולכת ומתחזקת, תיהפך מעגלית, מעגל שהולך וקטן, הולך וסוגר לכדי מערבולת, שבה אסתחרר במהירות גוברת והולכת אל עבר טבורה, דרכו אפול אל לפיתת הברזל של כבלי הזמן, אל תוך גבולות הגוף, אל הממד הצר והעיוור הנקרא חיים.

עד יושלמו תשעת ירחי התהליך, אנוע בין העולמות, בין מעלה ובין מטה. משאצא לאוויר העולם שוב לא אדע מי אני, זאת יהיה עלי לגלות מחדש. מתנת חסד היא נתיב המעבר שבו אני מרחפת עתה, עד יבשיל ההיריון שממנו אגיח. עת שבה קטעי חיים, מראות ותובנות פרושים, גלויים בפניי, לפני תהום הנשייה, טרם השכחה, שבה אוותר לבדי, עירומה, להתחיל מהתחלה, אני והרשות הנתונה.

 

מאחר לה ביומיים. נועה נשענה לאחור, מתרחקת מן המסך, קוראת במבע מסויג את שכתבה. ריגוש פנימי לא ברור הביא אותה לשבת אל מול המקלדת. לפחות התחלתי לכתוב סוף־סוף, ציינה לעצמה, דוחקת את הקול המפוקח בראשה שציין כי רצוי היה לרכוש בדיקת היריון ביתית בהקדם. בניגוד לרצונה המשתנה תדיר באשר לתוצאות הבדיקה המוזכרת, בכל הנוגע לכתיבה היא ידעה היטב על מה היא רוצה לכתוב, אל מה לבה נוטה. שנים רבות, עוד בילדותה, ידעה שתכתוב על בז'י, היא חייבת. אם ברצונה להיות אדם כותב שקולמוסו שופע, משוחרר, אמיתי, עליה לאפשר קודם לדמותה של בז'י לצוף ולעלות על הדף. אלא שהנושא כואב וכבד והורחק עד מאוד. עשרים וארבע שנים חי סבא של נועה לפני שנולדה בז'י, אשר ביקרה בחייו לאורך עשרים וארבע שנותיו הבאות. סבא חיים, דדה,* כפי שכינוהו נכדיו, לא דיבר על אחותו הקטנה, אולם, כדרכן של אותן שתיקות, מחלחלות הן מבעד לגוף, מבעד לתודעה, מבעד לשנים, ומוצאות את דרכן הישר אל קרבו של הדור הבא ואל זה שאחריו ואל זה שאחריו.

[*. דדה - סבא בצ'כית]

בחוץ החשיך, מזג האוויר הסגרירי דילל לאפס את תנועת הקונים בחנות הספרים שבה עבדה. נועה, מנצלת את רגעי השקט, ישבה על הסולם הקטן המשמש לטיפוס אל המדפים העליונים, אולם בפועל שימש יותר אותה ואת הקונים בחנות, ככיסא מאולתר לעלעול בספרים. המחשב הנייד הכחול שלה, ידידה הקרוב, אותו נשאה עמה דרך קבע למקרה שתשרה עליה רוח הכתיבה, היה מונח על ברכיה.

 

לא פעם נאמר לה כי היא דומה לבז'י. בסתר לבה התמוגגה, הרי דמיון ולו מסוים לבז'י, הוא מחמאה גדולה במשפחה, גם אם לא מצאה הרבה דמיון ביניהן כשבחנה תמונות משפחתיות ישנות. אולי קצת במבנה הלסת. נראה כי גם בז'י ניחנה במה שאמה של נועה נהגה לכנות "הסנטר העקשן שלך." ואולי היה זה מבטו הבוחן של סבה, פעם אחת בפניה, ללא אומר, שגרם לה לחשוב שאולי יש אמת בדבר.

בז'י, במובנים רבים הפכה למיתוס משפחתי. כדרכן של אגדות, במרכזה הייתה נסיכה, אלא שסופה נורא. לאורך ילדותה נספגו בנועה הסיפורים בדבר חנה ושפע כישרונותיה של האחות שהייתה לסבא. כשהייתה בחוג לנגינה בחלילית, עודכנה נועה כי בז'י הפליאה בנגינתה על פסנתר. בכיתה א', במקביל לרכישת מיומנות הכתיבה והקריאה, למדה נועה גם כי כתב־ידה של בז'י היה עגול ומושלם כפנינים, ככתיבה תמה ממש, מה גם שידעה קרוא וכתוב במספר שפות כבר בנערותה. לבז'י היו נימוסי שולחן מושלמים, היא מעולם לא הניחה מרפקים על שולחן האוכל ותמיד לעסה בפה סגור. בז'י צמחה להיות עלמה משכילה ודעתנית, בעלת הומור ומזג אופטימי. גם אהבה הייתה לה. עוד היום מספרים במשפחה על הזוג המאושר. נועה הכירה היטב את תמונתם המשותפת שבה ארי, נראה מאוהב עד מעל לאוזניו הבולטות, המצחיקות, החבויה בין שאר התמונות המשפחתיות הנושנות.

 

בגיל שנתיים התייתמה בז'י מאביה. אחיה הבוגרים ממנה בשנים רבות שימשו לה דמות אב והרעיפו עליה אהבה בכל עת שבאו לבקר, אולם את מרבית שנות ילדותה בילתה בז'י עם אמה. כנערה מתבגרת, התרשמה נועה מן הסיפורים לפיהן בז'י אפילו הסתדרה עם אמא שלה, הישג כביר בפני עצמו, לבת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באמה השתלטנית והקפדנית של בז'י, היא אוממה* של נועה, לפחות כך נהגו לתארה במסורת התורה המשפחתית שבעל־פה. בניה, שהצעיר מביניהם היה סבא חיים, אשר נהגו לכלכל צעדיהם בזהירות לידה, צפו בתימהון כיצד סרה אמם הרודנית, מבלי משים, לרצונה המלא של בת הזקונים שלה.

[*. סבתא רבתא]...