הנוסחה

1.
הברון האדום והאלוף הנשכח

ב־1915 הגיעה לידי מפקדים בצבא גרמניה תלונה שהגיש חייל צעיר מחיל הפרשים ששמו מַנפרֶד פוֹן ריכטהוֹפֶן: "לא יצאתי למלחמה לאסוף גבינה וביצים, אלא למטרות אחרות." פון ריכטהופן, בן למשפחה פרוּסית בולטת, היה בוגר אקדמיה צבאית וצייד נלהב, והוא לא רצה להעביר את המלחמה באגף האספקה בצבא. הוא רצה לראות קרב. אם בשל התלהבותו ואם בשל מוצאו ממעמד האצולה, מבוקשו ניתן לו, והוא הועבר לחיל האוויר.1

אמת, כישרונותיו של פון ריכטהופן היו מתבזבזים בתור אוסף ביצים. נדרשו לו עשרים וארבע שעות הכשרה כדי לצאת לטיסת הסולו הראשונה שלו במטוס אלבטרוס דו־כנפי חדש לגמרי. המטוס היה בעל חופה פתוחה ומבנה שלדי שנתמך בשני גלגלים דקים, והיה רעוע להפליא במונחים מודרניים. אבל לא עבר חודש, ופון ריכטהופן כבר הספיק להפיל שישה מטוסים של בעלות הברית. הוא היה נטול חת. לפעמים יצא לארבע גיחות ביום מעל שטחים חקלאיים בצרפת למודת הקרבות ועט על טייסי מדינות ההסכמה בהתקפות אוויריות אכזריות. באפריל 1917 החריב עשרים ושניים מטוסי אויב, חודש שנודע מאז בתולדות התעופה כ"אפריל המדמם", בגלל האבדות הקיצוניות שספגו בעלות הברית. בשלוש שנות הקריירה שלו הפיל ריכטהופן שמונים מטוסים. לפי הנתונים הרשמיים, הוא אלוף ההפלות מספר אחת במלחמת העולם הראשונה.

פון ריכטהופן עשה גם משהו שנראה לנו בלתי הולם בעליל היום, בעידן שמוציאים בו מיליארדים כדי להסוות את המטוסים מעיני האויב. הוא צבע את מטוסו דמוי־הצִרעה באדום עז ולוהט. צבע המטוס החוצה את השמים ככתם דם על סינרו של קצב, היה למקור כינויו המפורסם: "הברון האדום". הצבע גילם את רוחו של בן האצולה החצוף, שהזמין אצל צורף יוקרתי גביע חרות בהזמנה אישית עבור כל אחת מן ההפלות שביצע. הוא צבר שישים גביעים לפני שלגרמניה, ההולכת ונלחצת מקשיי המלחמה, אזל מלאי הכסף. הוא המשיך להילחם אבל הפסיק לאסוף את הגביעים — גביעים ממתכת נחותה פשוט לא היו צולחים למטרתו.

סיפורו של הברון האדום שורד גם כמאה שנה לאחר מכן, ולא רק בגרמניה.2 הוא שימש נושא ליותר משלושים ספרים, ובהם האוטוביוגרפיה שלו עצמו מ־1917, שאותה כתב בבית חולים שדה בזמן שהחלים מפציעת ראש. הוא מתואר בסרטים הוליוודיים, ברומנים גרפיים ובספרי קומיקס. סרטי תעודה רבים מספור שיחזרו את הישגיו האוויריים וניתחו את מעלליו מתוך הוקרה נרגשת. תהילתו נמתחת ממדפי הספרים של משוגעים לתולדות המלחמה ועד המקפיאים בחנויות הסופרמרקט. אם אתם באמת רוצים לקבל את מנת חלקכם בפון ריכטהופן, תוכלו להתענג על פיצת "הברון האדום" (המשווקת קפואה) בעודכם מתאמנים על סימולטור הטיסה התלת־ממדי הקרוי על שמו. וכמובן, הוא מונצח במשחקו של הכלב המצויר האהוב בעולם, שמלחמתו המצוירת בברון האדום נטועה בדמיון הילדות האמריקני, ובלהיט של להקת "רויאל גארדסמֶן", סנוּפּי נגד הברון האדום.

בתור תוצר של הילדות המזרח אירופית משוללת הסנוּפּי, לא שמעתי על הברון האדום עד שנתקלתי במאמר מדעי שהתפרסם ב־2003 בכתב עת עלום למדי. המאמר חקר את ביצועיהם של אלופי הפלות גרמנים במלחמת העולם הראשונה — טייסים שהפילו חמישה מטוסים או יותר במהלך המלחמה.3 ביצועיהם של טייסי הקרב נתפסו בצורה יבשה יחסית ונקבעו באמצעות מספר יחיד, סך כל הניצחונות המתועדים. פון ריכטהופן, על שמונים ניצחונותיו, ניצב בראש הרשימה. טייסים כגון הנס־הלמוט פון בּוֹדין, שרשמו חמש הפלות בלבד, היו קרובים לתחתית.

הכנת רשימה מדויקת של ביצועי הטייסים נועדה לשרת מטרה מסוימת — המחברים היו סקרנים לגלות את היחס שבין הביצועים להכרה. אבל ככלל, הכרה היא דבר־מה שהרבה יותר קשה למדוד. לא היה ביכולתם להשתמש בדרגה או במדליות שהוענקו לטייסים עקב הישגיהם, מפני שרובם לא זכו לראות את סוף המלחמה.

אז הם הציעו פתרון פשוט אך פיקחי. הם השתמשו בתוצאות חיפוש בגוגל, ומדדו כמה פעמים חיפשו אנשים את הטייסים האלה בשמותיהם באינטרנט. תוצאות החיפושים בגוגל עזרו לחוקרים לאמוד את המידה שבה זוכר העולם כל טייס כמעט מאה שנים לאחר מכן. את זה היה קשה לעשות אילו היו אלופי ההפלות הגרמנים קרויים בשמות שגורים כמו רוברט הול, אחד מטייסי בעלות הברית, שכן יש בעולם הרבה רוברט הוֹלים שלא הפילו מטוס מימיהם. המחברים בחרו להתמקד בטייסים הגרמנים בדיוק משום שנשאו שמות ייחודיים — כגון אוטו פון ברייטֶן־לַנדֶנבּוּרג או גֶרטוֹלד צֶ'נצֶ'ל — ובכך נמנעו מבעיה שאנו נתקלים בה תדיר, כשנושאי המחקר שלנו מובילים אותנו לאינספור מטרות בלתי קשורות.

בסך הכול החזיקו 392 האלופים הגרמנים ב־5,050 הפלות. שמונים מטוסי בעלות הברית שפון ריכטהופן הפיל אישית מהשמים הם שיא אישי מדהים, אבל מהווים רק 1.6% מסך ההפלות. כסף קטן במונחים של הסכום הכולל. ואולם הוא היה אחראי ל־27% מהתוצאות שהתקבלו בחיפושים בגוגל אחר אלופי ההפלות הגרמנים. הוא תופס בתודעה הקולקטיבית שלנו מקום רב בהרבה מכל אחד אחר מבני ארצו.

במבט ראשון מורשת הברון האדום מאשרת את ההנחה הפופולרית, כי ביצועים טובים מובילים להצלחה. זה פשוט עד כדי כך: אם אתה יוצא לגיחות נטולות רבב, מבצֵע פעלולים אוויריים דרמטיים ופוגע במטרותיך בדייקנות אכזרית — אם אתה, ביסודו של דבר, הכי טוב במה שאתה עושה — אתה צפוי להיזכר בשל כך ולזכות בכבוד במשך מאות שנים ומעבר לאוקיינוס. מבית הספר היסודי ואילך מלמדים אותנו ששיפור ושכלול ביצועים — זו האסטרטגיה הטובה ביותר העומדת לרשותנו להתבלט משאר הקהל. הדוגמאות שמראים לנו — הספורטאים, האמנים, הכותבים, המדענים והיזמים שאנו מעריצים, נוטות כולן לקבע את הפרדיגמה. גוּרוֹאים של עזרה עצמית ומאמני כדורגל, מחנכים והורים נלהבים ופוליטיקאים שבנו את עצמם מאפס, אפילו חוקרי אלופי ההפלות הגרמנים: כולנו משווים ביצועים עם הצלחה.

אלא שישנו גם המקרה של רֶנֶה פוֹנק.4

רֶנֶה מי? ודאי תשאלו, כמין הד לבלבול שחשתי אני כשנתקלתי במאמר עלום למדי על אודותיו. אלמוניותו היא פשוט דבר ביזארי. פונק, טייס קרב צרפתי שנלחם עם בעלות הברית באותה הזירה עם הברון האדום, טען כי הפיל 127 מטוסים גרמניים. שבעים וחמש הפלות מתוכן זכו לאישור ממקורות עצמאיים, מה שמציב אותו, לכל הפחות, במקום השני ברשימת אלופי ההפלות במלחמה. אם נוסיף לחשבון את המקרים הסבירים ביותר מבין טענותיו הבלתי מוכחות, נגיע לסך כולל של מאה מטוסים או יותר. משמע שלכל דבר ועניין פונק היה טייס שווה ערך בכישוריו לאלה של הברון האדום בכל הקשור בקרבות אוויר, וסביר להניח שאף עלה עליו.

הוא בלי ספק היה צלף מיומן מן הברון האדום במישור הטכני, ורק לעתים רחוקות נדרשו לו יותר מחמישה קליעים להפיל מטוס. בנוסף, הוא היה אמן התמרונים החינניים. טייס אחד השווה את צורת הטיסה של פונק תחת אש לרפרופיו המהירים מעלה־מטה של פרפר, עת הוא חומק מטורפים. בעוד פון ריכטהופן הפסיד בפועל בשלושה קרבות — ובאחרון שבהם קיפד את חייו הצעירים בגיל הבשל עשרים וחמש — פונק ומטוסו אפילו לא ספגו שריטה מאש אויב. לא פעם הוא חזר מגיחות כשורד היחיד בטייסת, וכדי לעשות זאת היה עליו להפיל מטוסים בלוחמה הגנתית תוך שהוא נעזר בחישובים שיבטיחו את יכולתו להימלט. הטקטיקה שלו עלתה בהרבה על ברד היריות שפון ריכטהופן נהג להמטיר על יריביו מלמעלה. ואף על פי כן, כל הידוע לנו על רנה פונק מופיע באוטוביוגרפיה אחת קשה־להשגה ובאזכורים בודדים פה ושם. במידה רבה הוא נשכח עם הזמן. אפשר לראות זאת כאילו הברון האדום, עם כל מטוס שהפיל, יצר מכתשי השפעה מתמשכת שחרתו את הצלחתו לעד בתוואי הנוף למרגלותיו. פונק השמיד מטוסים בתדירות שווה או גבוהה יותר, אך אלה התרסקו כולם חרש, כשקול הנפילה כמעט לא נשמע.

למה? זאת השאלה שמרתקת אותי. קחו למשל דוגמה נוספת: קלוֹדֶט קוֹלבין, נערה אפרו־אמריקנית במוֹנטגוֹמרי, אלבמה, שסירבה לוותר על מקומה באוטובוס לטובת נוסע לבן ב־1955.5 המעשה שלה הקדים את זה של רוזה פארקס בתשעה חודשים. אותה הפעולה, אותה העיר, אותה מסגרת זמן. אבל איש אינו מזכיר את קולבין כשמלמדים סטודנטים על גיבורי התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. אדיסון מקבל את הקרדיט על צילום הרנטגן, המצאת הקולנוע, הקלטת קול ונורת החשמל, כשלמעשה כולם התגלו בידי מדענים או ממציאים אחרים. וישנם גם האחים רייט, ממציאי המטוס לפי ספרי הלימוד. אז מה אם הטיסה הממונעת הראשונה התקיימה תשעה חודשים לפני זו שלהם בידי ניו זילנדי ששמו ריצ'רד פירס?6 נראה שמי שבאמת חשוב הוא האדם האחרון שמגלה את התגלית, לא הראשון.

מתחת לאפינו ממש מסתתרים סיפורים רבים מספור על אנשים ראויים, שמשום־מה אינם מצליחים להתניע את חלומותיהם. המסעדה האהובה עלינו נכשלת ונסגרת בעיצומה של עונת הקיץ העמוסה. הגדג'טים של דוֹד מבריק אינם מצליחים להמריא מעבר לאבות־טיפוס ראשוניים במרתף ביתו שבפרברים. ילדינו מתַרגלים אקורדים עם מורה לפסנתר בעל כישרון אמיתי, שאף פעם לא הצליח לפרוץ. אנו נוטים לייחס אלמוניות כזאת למזל הרע, ליד־קלפים לא מוצלחת. אבל אם אתם דומים לי ולו במעט, גם אתכם התשובה הזאת לא תספק. היא פשוט לא הגיונית.

עד שמתחילים להסתכל על הנתונים. ההבדל העצום בין תהילתו הנמשכת של הברון האדום להיעדרה במקרה של רנה פונק, למרות ביצועיהם הדומים להפליא, מעיד על העיקרון הבסיסי ביותר של מדע ההצלחה, והגדרתנו את המונח "הצלחה" ממשיכה להתקדם.

הצלחתך אינה תלויה בך ובביצועיך.

היא תלויה בנו ובשאלה כיצד אנו תופסים את ביצועיך.

או, במילים פשוטות, הצלחתך אינה תלויה בך, היא תלויה בנו.

ההגדרה הזאת של הצלחה היא האקסיומה, או נקודת ההתחלה, הנחת היסוד מאחורי מחקר ההצלחה המתואר בספר זה. ביצועים — או מה שאתה עושה, בין אם מדובר בשיא ברכיבה על אופניים או במספר המכוניות שמכרת או בציון שקיבלת במבחן אמריקאי — הם בהחלט משתנה שבו יש לך שליטה מסוימת. אתה יכול לשכלל את ביצועיך באמצעות השחזת הכישורים שלך, תרגול, הכנה והחלטות אסטרטגיות. אתה אפילו יכול להשוות את ביצועיך לאלה של אחרים ולקבוע היכן אתה עומד.

אבל הצלחה היא קטגוריה אחרת לגמרי. היא מדד קולקטיבי שתופס את האופן שבו אנשים מגיבים לביצועינו. במילים אחרות, אם אנו רוצים למדוד את הצלחתנו או לפענח איזה גמול היא צפויה להביא לנו, איננו יכולים לבחון את ביצועינו או הישגינו במבודד. עלינו לחקור את הקהילה שלנו ולבדוק את תגובותיה לתרומות שלנו. ההבדל הברור הזה בין הצלחה לביצועים הוא שעזר לנו לזהות במעבדה את הדפוסים האוניברסליים שמייצג כל אחד מן החוקים המובאים בספר זה.

טבעה הקולקטיבי של הצלחה עוזר לנו להסביר, מדוע הרֶנֶה פוֹנקים בעולם זוכים להתעלמות למרות הישגיהם המדהימים או הנדירים. ודאי, ההכרה תלויה באיכות עבודתך; איש לא היה זוכר את הברון האדום אילו היה בינוני. אבל זה אינו הגורם היחיד, אף לא קרוב לכך. ביצועיך יכולים להיות טובים ובכל זאת לא תזכה להכרה בזכותם, זוהי אמת עגומה שרובנו מכירים מניסיוננו. כמה פעמים יצא לנו לראות את עמיתינו, שהישגיהם מועטים כשלנו ואף פחותים מהם, זוכים לשבחים על עבודתם? האנושות מלאה אמנים והוגים מקוריים שתרומותיהם אבדו במידה רבה בתהומות ההיסטוריה, משום שבני זמנם לא הצליחו לראות את גאוניותם. ייתכן שאתם יושבים וכותבים את הקוד המעולה ביותר, או חוסכים לחברה שלכם המון כסף, או מצפינים שובר־קופות במגירה. אבל אם איננו מודעים לביצועיכם, אם אנחנו, וב"אנחנו" כוונתי ליותר מכמה קולות מבודדים, איננו מוצאים את הפרויקט שלכם ראוי או הולם, גדולים סיכוייו לגמגם, או לקפוא על שמריו, או בקושי להמריא.

להגדרתנו החדשה להצלחה נודעת חשיבות יסודית להמשכו של ספר זה. היא אומרת לנו שהצלחה היא תופעה קולקטיבית ולא אינדיווידואלית.

אם הקהילה היא שאחראית להצלחתנו, עלינו לבחון את הרשתות החברתיות והמקצועיות שמחוללות תגובות קולקטיביות לביצועים אינדיווידואליים. מעטים מאיתנו מתחילים את מסעותינו על במה, כשאלפים מריעים להישגינו. באורח בלתי נמנע, השפעתנו הראשונית היא מקומית. רק בני משפחה, עמיתים, חברים, שכנים, שותפים למעשה, ולקוחות עדים לה. אבל מעת לעת אנו מעלים אדוות שמגיעות מעבר לחוגים המיידיים שלנו, מקרינות כלפי חוץ ומאתחלות תגובה קהילתית רחבה יותר. המצליחים ביותר בינינו רכשו לעצמם שליטה ברשתות שלנו, והם משתמשים בהן כדי להשיג מקום בתודעה הקולקטיבית תוך שהם קונים לעצמם חזקה נדל"נית רבת־ערך במוחותיהם של אנשים אקראיים.

המוח הוא נקודת פתיחה לא רעה להתחיל לחשוב בה על רשת מאפשרת מעין זו, ותודעה קולקטיבית אינה מקום רע להעריך באמצעותו את הגדרתנו להצלחה. אנו רואים במוחותינו ישויות יחידניות בעלות כישורי זיכרון, חישה וחשיבה. אבל מוחות מורכבים כמובן מרשתות סבוכות מאוד של עצבים המקושרים בצפיפות. כל מחשבה, הרגשה ותחושה שאנו חווים, נגרמות באמצעות שורה של עִירוּרים עצביים שמבליחים דרך הרשת העצבית הזאת, בלי שום עצב יחיד האחראי לה לבדו.

הרשתות המאפיינות את הצלחתנו מורכבות באותה המידה. פלטפורמות חברתיות כגון פייסבוק בקושי מתחילות לחלחל אל עומקן של הרשתות החברתיות הצפופות שאנו משוקעים בהן, וחלוקת כרטיסי ביקור במאורע שנועד ליצירת קשרים — הפעולה המייצגת של רִישוּת (נטווֹרקינג) — היא רק הדרך הבסיסית ביותר להשתמש ברשתות המקצועיות המאפשרות אותנו.

בשפת הרשתות, כולנו צמתים בתוך רשת בעלת קישוריות הדדית, שמחברת אותנו אל מיליארדי צמתים אחרים. כדי לראות את ההשפעה שלכם על סביבתכם הקולקטיבית, עליהם לבחון את שאר הצמתים ברשת שלכם ולבדוק כיצד הם מגיבים לביצועיכם. הגדרתנו הקולקטיבית להצלחה מזכירה לנו, שאנו צריכים לבדוק את הרשתות שאנו משתייכים אליהן ולתכנן כיצד נוכל להשתמש בהן לתועלתנו העתידית. תוואי הרשת, נתיביה הרחבים ושביליה הצרים, ערבות הפרא והערוצים העמוקים, עשויים לחשוף בפנינו את המסלולים להגשמת מטרותינו.

להלן דוגמה אישית לכוונתי. כמדען, ביצועיי תלויים בדבר אחד: גילויים. נכון? אלא שביצועים צריכים להיות מונעים בידי הזדמנות. גדלתי בטרנסילבניה, ילד הונגרי בקהילה רומנית קומוניסטית סגורה הרמטית, והנסיעה לחו"ל הותרה רק למדינות קומוניסטיות אחרות. כנסים בינלאומיים היו מחוץ לתחום. היתה לי גישה מוגבלת מאוד לכתבי עת מדעיים. לא היתה לי אפילו סיבה רבה ללמוד אנגלית, מאחר שהסיכויים לעזוב את רומניה היו פחות או יותר אפסיים. מבטיח ככל שהייתי כמדען צעיר, הגישה שלי לרשתות מקצועיות, שהן האוויר לנשימה של המדע, היתה מצומצמת מאוד.

אבל אז, בקיץ 1989, שלפה אותי שיחת טלפון מחדרי במעונות בבוקרשט ושלחה אותי לארוז את חפציי בעיר הולדתי בטרנסילבניה בעיצומה של תקופת המבחנים. אבי, מנהל מוזיאון בעל מעמד כלשהו, היה בין ההונגרים האחרונים במוצאם האתני שהחזיקו בעמדות הנהגה במערכת הפוליטית של רומניה. הוא נפל קורבן לטיהור לאומני של בני מיעוטים אתניים בממשל, ונושל באחת ממִשֹרתו וממקור פרנסתו. יום אחד הוא ניהל רשת מוזיאונים; למחרת בדק כרטיסים באוטובוס מקומי. השינוי היה גלוי מדי לעין, כמו גם מי שזממו להפילו. אז הם קשרו נגדו שוב וסילקו אותו מהתמונה לגמרי. ברגע אחד מצאנו אבי ואני את עצמנו בהונגריה על תקן של פליטים פוליטיים. זה לא היה דבר־מה שהייתי בוחר לעצמי, בשום פנים ואופן — הופרדתי מאמי ואחותי, ואיני יכול לזכור תקופה שהרגשתי בה יותר לבד. אבל ברגע שהתאוששתי מן ההלם שבצורך לפתוח בחיים חדשים במדינה שלא היה לי בה אף חבר או מכר, קלטתי שאותם פקידים צרי מוחין עשו לי טובה בעצם: בכך שגירשו אותנו, הם פתחו בפניי גישה לרשת מקצועית שלא היתה בגדר האפשר ברומניה הקומוניסטית.

ואכן, שלושה חודשים בלבד לאחר מכן מצאתי את עצמי לומד עם מדען ברמה עולמית, תמאש ויצֶ'ק, שחזר משנים של עבודה כחוקר בארצות הברית. הוא הזמין את ג'ין סטנלי, השם הבולט ביותר בתחום, לכנס בהונגריה, ובקבלת הפנים שערך בביתו שבבודפשט, היתה לי ההזדמנות לתרגל את האנגלית המגומגמת שלי עם אורח הכבוד. ג'ין הזמין אותי לבוא לבוסטון ללימודי הדוקטורט, והפעיל את הרשת המקצועית שלו עצמו כדי להבטיח שאתקבל ללימודים. אחרי הכול, היה עליו למשוך בכמה חוטים. נכשלתי במבחן הקבלה בשפה האנגלית, דרישת מינימום לקבלה ללימודים. אף על פי כן מצאתי את עצמי איכשהו בבוסטון, אלכסנדריה של המדע המודרני, מקום שופע הזדמנויות.

אני מתפתה לומר שכל זה קרה מפני שהייתי מדען מבטיח, שהַצלחתי שבאה לאחר מכן היתה תולדה של ביצועיי בלבד. אבל אז אני חושב על עמיתיי באוניברסיטה בבוקרשט. אחדים מהם חזרו הביתה עם מדליית זהב מתחרויות פיזיקה, שאני אפילו לא עמדתי בתנאי הסף להתקבל אליהן. למשל דן, שזכה באולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית כבר כתלמיד כיתה ט', אחרי שניצח את כל העולם בנושאים שאני עתיד ללמוד רק כשלוש שנים לאחר מכן. או כריסטיאן, ענק עדין שידע להסביר את הפתרון לכל בעיה אפשרית בקולו השקט והנעים. שניהם הצטיינו לאין ערוך יותר ממני. ואף על פי כן, בהיעדר נתיב קדימה, איש מהם לא הצליח במשלח היד שבחרנו לעצמנו. כך שבלי קשר לשאלה איזו הבטחה היתה טמונה בי כמדען, אותם הביצועים שעזרו לי להצליח בבודפשט ובבוסטון היו נופלים על אוזניים ערלות בבוקרשט. בפרק מאוחר יותר נדון בכך, שרשתות מבודדות ועוטפות אותנו בעת ובעונה אחת, ומעצבות את עתידנו בדרכים סמויות מהעין. החיים ברומניה הקומוניסטית זימנו בפניי חקר מקרה אישי, הצצה אל התפקיד רב־העוצמה שהרשתות והקולקטיב ממלאים בהַצלחתי שלי, וזאת הרבה לפני שהבנתי את המדע שבבסיסם.

הברון האדום ורנה פוֹנק, שניהם הגיעו להצלחה לפי אמת מידה צבאית ספירה וברורה: מספר מטוסי האויב שהפילו. לעומת עמיתיהם משני צדי המתרס, הם הצטיינו במשימתם יותר מכל השאר. אבל לפער בין האופן שבו אנו זוכרים את שניהם אין שום קשר לביצועיהם. למעשה, ההבדלים נובעים מטבעה הקולקטיבי של הצלחה. והם קשורים ברשתות שמאתרות את הישגינו, מכירות בהם ומפיצות אותם לעולם הרחב.

הברון האדום מתואר לא פעם כאדם חסר לב, יהיר להפליא, בעל עיניים קרות, ריקות מרגש. האוטוביוגרפיה שלו אינה אלא רשימה של מעשי אלימות למיניהם, המתוארים בנימה מעוררת אי־נוחות של טפיחה עצמית על השכם. ואף על פי כן בהתייצבם מול אימֵי המלחמה, שאבו עמיתיו השראה מן הרהב שלו. כשצבע בראוותנות את מטוסו באדום, היה לסמלה המופתי של מכונת התעמולה הגרמנית להעלאת המורל בדעת הקהל הגרמנית. פניו הגאות, שכובע מצחייה צבאי מהודר מסוכך עליהן, פיארו קלפי משחק. עיתונים טענו שהצבא הבריטי הקים טייסות מיוחדות, שמשימתן היחידה להנחיל לו תבוסה. מכל הסיבות האלה היה הברון האדום לגיבור יחיד במינו. אפילו מותו בטרם עת בקרב, בנסיבות הלוטות בקונספירציה, סייע לשמר את המיתולוגיה, שבנסיבות אחרות אולי היתה נשארת בתחומה הצר של המלחמה. ברון בלידתו ולוחם במותו, הוא קוּדש כסמל נצחי של גבורה ופטריוטיות.

אותם הגורמים מעברו השני של המתרס היו אמורים לדחוף גם להבלטת פועלו של פונק. ובמובנים רבים הם אכן עשו זאת, לפחות בהתחלה. במהלך המלחמה הוא קיבל את כל אותות הכבוד שאלוף הפלות עשוי לקוות להן. המוניטין שיצא לו אף הביא לידי בחירתו לפרלמנט הצרפתי. אבל אז פנתה דעת הקהל נגדו. הטעות הראשונה שלו היתה שלא נהרג. הוא שרד את מלחמת העולם הראשונה, ונחת במימיה העכורים־פוליטית של צרפת הכבושה בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא גם נכשל כטייס ניסוי כשנחת נחיתת אונס לאחר ההמראה, בניסיון הטיסה הראשון מפריז לניו יורק.

אבל מעבר לפרטים, הבדל המַפתח בין שני האנשים נעוץ בכך, שהאחד נתפס כמועיל לרשת שלו ואילו האחר לא. הצלחת הברון האדום היתה תלויה בהתרחשות הפוליטית והחברתית במהלך המלחמה, לא רק בשאלה כמה מטוסים הפיל, או כמה יהיר היה, או איך הרגיש בנוגע להישגיו. אנו זוכרים אותו כיום מפני שפעם הוא היה חיוני למכונת התעמולה הגרמנית. המוניטין שלו הופקד בידי מי שנזקקו נואשות לגיבור שישלהב את רוחם. הקהל הרחב, שהגיב לביצועיו של הברון האדום, יצר סביבו מיתוס ששירת את מטרותיו. במילים אחרות, הרשת מצאה אותו מועיל ובחרה להעצים את הצלחתו.

חוקי ההצלחה יעזרו לנו להבין כיצד להתניע עניין קהילתי מהסוג הזה, כדי שביצועינו יזכו להד רחב. אם מטרתנו היא שעבודתנו תהיה בעלת חשיבות בעיני אחרים — ומי אינו רוצה בזה? — אזי עלינו להבין כיצד נוצר עניין קולקטיבי בתרומות שלנו באמצעות הרשתות הסבוכות שאנו משוקעים בהן.

במקרה של הברון האדום, הרשת שלו יצרה אגדה כבירה כל כך, שעד מהרה היא יצאה מתחומי שדה הקרב. זוכרים את סרטי Peanuts המצוירים, שבהם סנוּפּי מצדיע לברון האדום ממלוּנת־מטוסו הצולל שעה ששובל עשן מיתמר מאחוריו? מחוות הכבוד הספורטיבית הזאת נוכח התבוסה הברורה חושפת דבר־מה מרשים במיוחד. המוניטין שיצא ליריבו לקרבות האוויר גדול כל כך, שאפילו סנוּפּי, כלב מצויר שנלחם בתחומיו הבלתי מוגבלים של הדמיון, אינו מניח שיש לו סיכוי כלשהו.

אבל שעה שאני מעלה כאן את סנופי כפוסק בענייני הצלחה, חשוב להבהיר שהברון האדום לא היה רק מצליח. הוא גם היה מפורסם. הופעתו הבלתי סבירה בסרט מצויר אמריקני עשרות שנים לאחר מותו משמשת הוכחה ניצחת לכך. מה שמעלה שאלה חשובה: האם אפשר להפריד בין הצלחה לתהילה? האם צריך להפריד ביניהן?

השולחן העגול הגדול ביותר שראיתי מימיי ניצב בפורום נובל בשטוקהולם, היכן שוועדת פרס נובל מתכנסת כל שנה לבחור את זוכי הפרס בפיזיולוגיה או רפואה. אל החדר מוביל מסדרון שתלויים בו דיוקנאות כל הזוכים. פעם ביקרתי בפורום והשתהיתי במסדרון העמוס דיוקנאות לספוג את שלוות המקום. הרגשתי כאילו אני מבקר בקפלה, מקדש לקדושים החילוניים שמניעים את הרפואה קדימה. כל דיוקן מציג מדען בעל ביצועים יוצאים מן הכלל. וכל אחד מהם חווה הצלחה יוצאת דופן — עמיתיהם זיהו את חשיבות עבודתם והכירו בהשפעתה, בכך שהעניקו להם את אות הכבוד הגדול ביותר שמדען יכול לשאוף אליו. אף על פי שאיננו נוטים לקשר ידוּענוּת עם מדע — אם יש תהילה במדע, הם זכו לה.

אבל בזמן שספגתי שֵם אחר שֵם, דיוקן אחר דיוקן — יותר ממאה שנות עבודה קשה בידי אנשים נלהבים שתגליותיהם הצילו חיי מיליונים, פשוטו כמשמעו — עלתה על דעתי העובדה המדהימה, שלא זיהיתי ולו פרצוף אחד. אף לא אחד.

זה המם אותי. הרגשתי נזוף, מושפל נוכח אמת ברורה מאליה שחמקה מפניי איכשהו.

הצלחה ותהילה הן שתי חיות שונות לגמרי.

לדוגמה, כסופר, ולדימיר נבוקוב הוא בלי ספק הצלחה. הוא נודע בגוף יצירה עשיר ומורכב נוסף על לוליטה, אלפים רבים של דפים. אבל אם תשאלו מישהו שאינו בוגר תואר בספרות אנגלית מיהו ולדימיר נבוקוב, תיתקלו קרוב לוודאי בפנים ריקות מהבעה, או במקרה הטוב, "ההוא שכתב את הספר הזה על הפדופיל?"

מיותר לציין שאיינשטיין היה פיזיקאי מצליח. המוניטין שלו מגיע אל מעבר לעולמו הקטן והמבודד של המדע, הישג נדיר. הַראו תמונה שלו לכל אדם ברחוב, והוא יכריז, "איינשטיין, כמובן!" אבל אם תשאלו במה הוא נודע, תשמעו תשובה מהוססת שסימן שאלה בסופה. "הוא היה גאון, נכון?"

יש בעולם המון נבוקובים ואיינשטיינים. הם צוברים הצלחה באמצעות ביצועיהם, ולאחר מכן הַצלחתם מזכה אותם בהכרה, שמקרינה הרחק מעבר לרשתות המקצועיות שלהם. וברגע שאנשים נעשים שמות בני־זיהוי מחוץ לרשתות המקצועיות שלהם, עד לנקודה שבה ביצועיהם העתידיים תופסים מקום מִשני בהערכתנו אותם, אנו מזכים אותם באדרת התהילה. תהילה היא תופעת לוואי נדירה של הצלחה יוצאת מגדר הרגיל. אין זו מטרת הספר הזה לבחון את התהילה עצמה במיקרוסקופ, אבל גם אין ביכולתנו שלא לעסוק בה.

ובכל זאת, מרתק לחשוב על האנשים שחולקים אותו תחום מוזר של "מפורסמוּת". אם אתם רוצים לדעת מי מפורסם יותר מישוע (רמז, לא הביטלס), אתם יכולים לחפש בפרויקט פנתיאון, כלי מקוון שיצר סֶזאר הידלגו, תלמיד־לשעבר מבריק שלי, שהוא כיום פרופסור ב־Media Lab ב־MIT.7 לפי סזאר, המפורסמים באמת הם מי שנודעים מעבר לספֵירוֹת המקומיות שלהם. במקום למדוד תהילה באמצעות תוצאות חיפוש בגוגל, כמו במחקר אלופי ההפלות, הוא משתמש בערכים בוויקיפדיה — ליתר דיוק, במספר השפות שערך הוויקיפדיה של אדם מופיע בהן. כדי להיכלל בפנתיאון צריך המוניטין של אדם לחצות גבולות לאומיים ולשוניים, ועליו להיות מיוצג בוויקיפדיה בעשרים וחמש שפות לפחות. התנאי הבודד הזה מצמצם את היקף המפורסמים מפחות או יותר כל ידוען מקומי זוטר או אדם ראוי לציון מעורפל כלשהו ל־11,341 אינדיווידואלים, החברים בקבוצה רב־גונית מרתקת.

באתר האינטרנט תוכלו לחקור את דמיותיהם האגדתיות באמצעות מגוון רחב של קריטריונים וחתכי חיפוש. מי האדם המפורסם ביותר שנולד ב־1644? בּאשו, אמן ההייקו היפני. האדם המפורסם ביותר שנולד בברצלונה? שבעה־עשר איש השתחלו לרשימה, אבל חואן מירו, הצייר, נמצא בראשה. המוזיקאי המפורסם ביותר בכל הזמנים? ג'ימי הנדריקס. מה עם הפושע המפורסם ביותר בעולם? צ'רלס מנסון הגיע למקום השלישי, אחרי ג'ק המרטש וארז'בט באטורי, רוזנת הדמים בת טרנסילבניה מכוֹרָתי, שהיתה על פי החשדות רוצחת סדרתית. האמריקני המפורסם בכל הזמנים? לא ג'ורג' וושינגטון ולא ביל גייטס. מרטין לותר קינג הבן.

אל לנו להתפלא על כך, שהברון האדום נכנס לפנתיאון, למקום ה־44 ברשימת הדמויות הצבאיות המפורסמות, למקום החמישי ברשימת האנשים המפורסמים ביותר שנולדו ב־1892, ולמקום הרביעי ברשימת האנשים המפורסמים ביותר שנולדו בפולין. ערך הוויקיפדיה שלו מופיע בארבעים ושלוש שפות ומשך עד היום יותר משמונה מיליון צפיות. כאילו הפֵר מטוסו הדו־כנפי האדום את חוקי הפיזיקה והוסיף לטוס במרחב ובזמן. הוא משאיר לרנה פונק, שכלל לא נכנס לפנתיאון, אבק־וִיקִי, שדן את בעל הגבורה לאלמוניות מעורפלת.

האדם המפורסם ביותר מאז ומעולם? לפי פרויקט הפנתיאון, אריסטו. הוא אמנם הרבה פחות נוצץ מהברון האדום, אבל נותר חשוב באזורים, שפות ועידנים רבים. אפשר שאין זה צירוף מקרים, שלענק הפילוסופיה והתהילה המתמשכת היתה תובנה באשר להצלחה, ששומרת על הרלוונטיות שלה גם מקץ אלפי שנים. "עם זאת, [כבוד] נראה בעיניי מלאכותי מכדי להיות מה שאנו מחפשים, כי נדמה שהוא תלוי במכבדים יותר משהוא תלוי בבעל הכבוד."8 במילים אחרות, לזכות בכבוד הוא אמצעי לא אמין להשגת אושר, מאחר שהוא תלוי בנותן ולא במקבל. דרך לא רעה לנסח באופן חליפי את הגדרתנו להצלחה.

אריסטו הוא דוגמה זוהרת לדירוגם של רוב האנשים בפרויקט הפנתיאון, שהותירו תרומות רבות־משמעות ומרחיקות לכת — עובדה המחזקת את הרעיון, שלביצועים נודעת חשיבות מכרעת בכל הקשור בהצלחה מתמשכת. אבל יש גם עשרים ואחד חברים בקטגוריית ה"ידוענים" בפנתיאון, ואלה מהווים חבורה מעניינת כשלעצמה. בראש הרשימה נמצאת לינה מֶדינה, האישה הצעירה אי־פעם שילדה תינוק. (היא היתה רק בת חמש, מחשבה מעוררת בעתה.) יש ברשימה ייצוג לכמה זוכות בתחרויות יופי, נשות חברה ויורשות למיניהן, עובדה המזכירה לנו שתהילה יכולה להיות בלתי קשורה בעליל לכל דבר־מה שאנו נוהגים לזהות כהישג, או אפילו כתוכן.

קים קרדשיאן ממוקמת במקום ה־14 ברשימת הידוענים המפורסמים בכל הזמנים, עם דפי ויקיפדיה ב־44 שפות. אם רנה פונק משמש דוגמה לביצועים יוצאים מגדר הרגיל ללא הצלחה, אזי קרדשיאן היא ההפך הגמור: מקרה מובהק של הצלחה נטולת ביצועים. אנו יודעים מניסיון כמה קשה לחולל גמול גם במקרה של הישגים מעולים. איך אפשר לייצרו בלעדיהם?

זאת שאלה שהציקה לי תמיד, כמין אבן מציקה בנעל אתוס העבודה הקשה שכולנו גדלנו עליו.

ועם המחשבה הזאת בראש נצלול עכשיו אל לב הספר, ונפתח בשאלה חשובה: באיזה אופן מתייחסים הצלחה וביצועים זה לזה? אף כי ברור שמתקיים איזה יחס בין השניים, המקרה של קים קרדשיאן מזכיר לנו, שאין מדובר במושגים שקולים.