זאבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זאבה
מכר
מאות
עותקים
זאבה
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מעין רוגל

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה. 
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כשהעולם שוב נפתח, גם הסודות מתגלים.
כשהכל נמחק, אפשר להתחיל מחדש.
כשאי אפשר לעצום עיניים, הכל חשוף.

פרק ראשון

1

לדירה של בילי היה ריח עז של רטיבות וסירחון של תנור שאף אחד אף פעם לא ניקה. הפורמייקה התקלפה מארונות המטבח, הרצפה היתה מטונפת, בלטות מצוירות בצבעים דהים, שחלקן הוחלפו בבלטות פשוטות, משאירות חללים בתוך הדגם הסימטרי שהיה שם פעם. "זה מה שטוב ברצפה הזו," הקול הצרוד של בילי צרוב בי. הזיכרון הגיע לא קרוא, חד מדי, "נקי או מלוכלך, הכל נראה אותו דבר."

 

השותף שלה עמד בפתח. "את מסתדרת פה, אה..."

"נירה," השלמתי לו את החסר, הרגשתי כמו איזו נירה.

"נירה. את מסתדרת פה, נירה?"

"כן, כן, הכל בסדר."

"אני זז. אהממ..."

והלך. כי לא באמת היה מה להוסיף.

 

קודם נשימה עמוקה, ואז צעד ראשון. ציפיתי שהחדר יכה בי. הריח שלה, הנוכחות שלה, ציפיתי להיכנס ולהרגיש אותה שם. אבל החדר היה ריק. תלשתי שקית ניילון שחורה ראשונה מהגליל שאיתי והתחלתי לרוקן. כמו מתנדבת של זק"א. רוב הפריטים היו זרים לי לגמרי. בילי אהבה להחליף מלתחות, להשיל מעצמה סגנון כדי להיות משהו אחר לגמרי, אבל תמיד שמרה איזשהו שריד ממי שהיתה קודם. שלא תשכח, אמרה לי פעם. כדי שלא תשכח את עצמה. בין הבגדים הזרים לי מצאתי שרידים: את מכנסי הג'ינס האלה שלבשה עד שהמפשעה שלהם התפוררה לגמרי, החולצה הצהבהבה עם הכתם העיקש של הליפסטיק, המגפיים שקנתה אז בחנות באלנבי, כי אם הזונות יכולות ללכת על כאלה עקבים אז גם היא יכולה.

ואולי גם השילה את עורה? את פניה? השתנתה עד כדי כך שהייתי מזהה אותה רק אם היינו מתחבקות, או מזדיינות? חיפשתי תמונה בין החפצים. שיהיו לי פנים עדכניות לזכור. מצאתי אחת בודדת, שיער מכסה חצי פנים, את החצי השני מסתירה כמעט לגמרי איזו בחורה לא מוכרת. מבין השערות של בילי הביטה בי עין אחת, מושחרת בכבדות, מפלרטטת ומפתה גם דרך השנים והמוות ונייר הכרומו. סיגריה בין השפתיים. הקצה שלה גחל זעיר רוחש.

 

"היא לא היתה בסדר כבר הרבה זמן," אחותה של בילי אמרה לי כשהתקשרה, "אבל היא רצתה שאת תבואי." אחר כך הסבירה קצת. מצאו אותה בדירה שלה. השותף שלה. מנת יתר כנראה. ויתרו על הנתיחה. הלוויה היתה לפני שבועיים, במתכונת מצומצמת. לא היתה שבעה. "היא אמרה לי לפני כמה חודשים שאם היא תלך היא רוצה שאת תיקחי את הדברים ושהחברות שלה יגיעו אלייך לקחת מה שהן רוצות, כדי שיזכרו אותה. את השאר את יכולה להעביר לתרומה או משהו. או לזרוק. לא יודעת. נראה לי היא ידעה שהיא לא תחזיק עוד הרבה." היא דיברה והרחתי באוויר את קרם הגוף של בילי, וניל קוקוס. "לא דיברנו שנים, אני..." ניסיתי לומר, אבל היא היתה קצרה מדי לזה. חסרת סבלנות. ככה זכרתי אותה. ממהרת תמיד להיות במקום אחר. "תשמעי, השותף רוצה להשכיר כבר את החדר שלה. אם לא תלכי הם יזרקו הכל, וזו כאילו בקשה אחרונה של בילי. לא יודעת. תעשי מה שאת רוצה." ואז ניתקה.

 

זרקתי את תכולת הארנק, ניירות, חשבונות, ניירות גלגול. את שאריות הגראס שמצאתי לקחתי.

זרקתי את רוב הנעליים, את כל התחתונים, את כל הגרביים. את כל האיפור. כמעט השארתי לי ליפסטיק אחד שלה, הגוון אדום־יין ההוא שאהבתי, שהדליק אותי תמיד, אבל אז נזכרתי בטעם שלו בפה שלי ורציתי לבכות, ולהקיא, וזרקתי אותו גם.

לקחתי דיסקים שלה, אפילו שאין יותר מה לעשות איתם, לקחתי ספרים, בגדים. את מגפי הזונה מאלנבי.

הסלולרי שלה היה זול, פלסטיקי, כמו של זקנות או עובדות זרות. בלי אינטרנט, בלי תמונות, כלום. טלפון פשוט עם סנייק. כאילו אנחנו בשנות התשעים. עדיין בשנות התשעים.

התקשרתי למספרים שהיו שמורים לה שם, עשרה מספרים. הרוב לא ענו. שתי חברות אמרו שתודה, והן יודעות, והן לא צריכות כלום. אחת אמרה שעכשיו פחות מתאים אבל תגיע אליי בהמשך השבוע, ואיזו ערבה אחת עם קול שבור ביקשה שאעבור דרכה עכשיו, בדרך.

עברתי אצלה, וערבה, בקפוצ'ון בלי שרוולים ודמעות, חיטטה בשקיות בתא המטען, לקחה שתי חולצות ושמלה, ורצה חזרה לדירה שלה. כאילו מישהו רודף אחריה. שמרה ממני מרחק כאילו מגפה עדיין משתוללת. כאילו אני מידבקת.

 

העליתי איתי את השקיות, שתיים־שתיים, לדירה שלי בקומה הרביעית. בניין ישן, עם עמודים, בלי מעלית. עם האצבעות שלי מסובכות בפלסטיק השחור והדק הרגשתי כמו אחת מדמויות הרוצחים ההן בסדרות, אלה שמנסים להיפטר מגופה מבותרת באישון לילה. אבל הפוך. לא נפטרתי ממנה. הכנסתי אותה הביתה.

 

שנאתי את חדר השינה שלי. בחרתי אותו כך שיהיה שנוא. ארונות קיר גבוהים בשני הצדדים, מרצפה עד תקרה, בוידעם, שטיח ישן מקיר לקיר. הסיבים שלו קצרים, מהודקים משנים של צעדים זרים. לא משנה כמה שאבתי אותו ורחצתי אותו עם שמפו שטיחים, הוא נשאר מטונף, דוחה, קשה. התריסים בשני החלונות השירו שלבי פלסטיק לאט־לאט. אחד או שניים בכל חורף, כבר חמש שנים. כמו זקן שמאבד שיניים. את החלונות אטמתי בבריסטולים שחורים, כמו מתבגרת אפלולית, שהשמש לא תעבור דרך החורים בתריס ותעיר אותי.

זה היה חדר נזירי, מושתק קול. חדר שלא אכניס אליו אף אחד בחיים. הקירות, השטיח, הארונות הכבדים, בלעו לתוכם כל צליל. גם את הנשימות.

חוץ מהמיטה היתה שם ארונית קטנה, לספרים וכמה שטויות, ובושם וזהו. את שאר החפצים שלי השארתי בתוך הארון, במדפים העמוקים שלו. גם את קופסת המכתבים שסחבתי מדירה לדירה. גם את טבעת האירוסין מאלון, גם את בובת הכלב שקיבלתי מבילי לפני שנים, מתנה ליום ההולדת האחרון שבילינו יחד. "הנה משהו שלא מת", כתבה לי בברכה וחתמה בנשיקת ליפסטיק. האדום־יין ההוא. חודש אחר כך הכל בינינו התפוצץ. השאיר נזק והשאיר נפגעים.

את חדר השינה השני, המרווח והמואר שבדירה, הפכתי למשרד. עם עמדת מחשב על שולחן כתיבה כבד מעץ של פעם, שמצאתי כשפירקו משרדים בדרום העיר, ועם ספה ושולחן אירוח שמצאתי זרוקים באחד מהמסעות שלי לציד רהיטים. לפני שהכל התחיל חשבתי שזה משונה, לגור במשרד, אבל אחר כך זה הפך למה שכולם עושים. לעבוד מהבית היתה האפשרות היחידה ממילא. בפעם הראשונה בחיים שלי כנראה הייתי בדיוק כמו כולם.

 

הקירות היו נקיים, הסלון מוארך, מאוורר, בלי תריסים או וילון על חלון הזכוכית שתפס קיר שלם, המטבח מיושן אבל נקי. לא טרחתי לבשל בו. אם להתעלם מחדר השינה שלי, הדוחה, הטחוב, המושתק, זו היתה דירה טובה. היא היתה יותר ממה שהייתי צריכה. היא היתה יותר ממה שהייתי ראויה לו.

את השקיות השחורות דחסתי אל תוך הארון, אל המדפים הגבוהים, הריקים. חיכיתי שהבחורה ההיא של בילי תתקשר, תתאם איתי, אבל הסלולרי של בילי נשאר דומם.

 

בילי לא היתה מהסנטימנטליות, היא לא אגרה או שמרה רסיסי זיכרון. להפך. נראה היה שהיא ממהרת להשמיד אותם. זרקה כרטיסי ברכה, מכתבים, תמונות. ביום ההולדת הראשון שבילינו יחד כזוג, הבטתי מזועזעת כשזרקה את כרטיס הברכה שכתבתי לה, המושקע, עם ציורים קטנים ומדבקות של ילדות, מייד אחרי שקראה. היא הסתכלה עליי, לקחה לי את הסנטר ביד ואמרה "מה את בהלם, ילדה? קראתי, זה מספיק, לא צריך לשמור שרידים מכל דבר." ואז נישקה אותי וקינחה בנשיכה קטנה של השפה התחתונה. אולי רק אחר כך, אחרי שהלכתי, מצאה את הצורך הזה לשמר משהו מעצמה. אולי הצורך הזה היה שם תמיד, אבל חשוב ממנו היה הצורך להכאיב לי.

 

עם הבריסטולים השחורים על החלונות ועל הזכוכית המיושנת של הדלת, החשכה בחדר השינה שלי היתה מוחלטת. גם כשהתרגלו אליה העיניים אי אפשר היה לראות בה דבר. חלל קטן ואטום של כלום. בלי צלילים, בלי טיפת אור. לרוב ישנתי שם טוב. עמוק מספיק כדי לשכוח חלומות.

נרדמתי בתוך האפלה המוחלטת שלי, ובתוך בכי. בילי הרוויחה את הבכי האחד הזה. הרוויחה את הדמעות שלי.

נרדמתי ומאחורי העפעפיים שלי בילי מביטה בי, שרועה על הספה הישנה שלה בירושלים, האורות בדירה כבויים ורק פנסי הרחוב מציפים את הדירה בכתום. הראש שלי בחיקה, יד אחת שלה מלטפת את מתאר פניי, יד שנייה מחזיקה את הסיגריה שלה הרחק מאיתנו, מחוץ לחלון. מקריבה קצת עשן ללילה.

 

חלמתי. משהו נע בתוך שקיות הניילון השחורות שבמעמקי הארון. באפלה. כמו מתחת לעור שחור, חי, לח.

התעוררתי אל תוך הבכי. אולי הוא התחיל שוב בתוך החלום, אולי נמשך מאז שנרדמתי. בתוך החושך הסמיך של החדר לא הצלחתי להבין אם פקחתי את עיניי או שהן עצומות עדיין. הן בערו, מדמעות ומאמץ, עיניים ששכחו איך בוכים. שנים לא בכיתי ככה. מגיל שתים־עשרה אולי. עוד לפני הניתוח. אחריו עוד היו דמעות של דם, ומאז כלום. הלב שלי רצה לדהור, נאבק לדהור, אבל השקיות השחורות שבארונות רבצו עליי, עליו. ריסנו אותו, האטו אותו בכוח. איימו לעצור אותו לגמרי. כאילו לא הייתי בתוך החדר, כאילו הייתי בתוך אחת השקיות, עטופה בשחור החי הזה.

בסוף כנראה הצלחתי לחזור לישון, או שאולי נפסק החלום. התקשיתי להבחין בין השניים בלילה הראשון. ומתוך חלום ושינה הרגשתי את עין שמאל שלי בורחת הצידה, מתחת לעפעפיים. מתעוררת, נזכרת בחירות שלה, מנסה בכל כוחה לראות משהו שמסתתר מחוץ לשדה הראייה. ומתוך שינה נאבקתי בה.

התעוררתי עם כאב עמוק, כאב שלא הרגשתי שנים.

 

"הי ענתי, מה קורה? הגענו עכשיו לרישיקש. אנחנו נשארים כאן לכמה ימים לפני שנדרים. איך את? אבא מוסר נשיקות. גם אני."

בבוקר ראיתי את הסרטון שאמא שלי שלחה מהמלון המרופט שלהם, אחרי ששלושה ימים לא שמעתי מהם מילה. בשום מקום לא הצליחו למצוא אינטרנט סביר.

רגע לפני שהכל נסגר, עוד בגל הראשון, הצלחנו להחזיר אותם לארץ, אני מכאן ואודי מקליפורניה. תפרנו להם טיסות מעבר כדי לחלץ אותם מהחור שהיו בו בהודו. עד שהגיעו הצלחתי לסגור להם דירה בשכירות, קרוב אליי, כך שיכולתי לראות אותם הולכים ודהים בתוך הסגר. מצאתי את עצמי עושה לאמא שלי מבחנים קטנים, לראות שהזיכרון שלה בסדר. בוחנת את אבא שלי כדי לראות שלא חוזר לו העניין ההוא עם הלב. הם ישבו שם והחזיקו מעמד עד שכל העולם נפתח מחדש, ואז הם טסו לאן שרק הצליחו. הם ברחו כמו ניצים ששוחררו מחדש לטבע אחרי שבי ארוך. קודם להונגריה, ואחר כך לגיאורגיה, ומשם לדרך המשי, לווייטנאם ולבסוף הגיעו להודו. ככל שהתרחקו ממני, מכאן, מבית, הם הצליחו להשיב לעצמם את החיוּת, ולא הצלחתי שלא לחשוב מה זה אומר אם הם במיטבם רק כשהם רחוק ממני.

עניתי לאמא שלי בטקסט שהכל בסדר. על בילי אספר להם יום אחד, כשיעברו שוב בארץ. מה הטעם כשיש מרחקים כאלה, של מקום, של זמן. מה הם יעשו? ישלחו לי חיבוק וידיאו בעוד שלושה־ארבעה ימים? כבר היה בוקר לפי השעון. לא הצלחתי לנשום באמת עד שלא פתחתי את החלון ונתתי לקצת אור להיכנס פנימה.

 

אבל האור לא עזר. גם כשקמתי, והתלבשתי וישבתי לעבוד, הרגשתי עליי את המבט מהחדר, את השחור הזה על העור. את טעם הליפסטיק של בילי בפה.

אחרי הקפה השני קמתי וסגרתי את דלת חדר השינה. כולאת את השקיות, את בילי, בתוכו.

 

לקוחה חדשה הגיעה לפגישת היכרות. עברו כמעט שלוש שנים וחצי מתחילת המגפה, כמעט שנה מאז נגמר הגל האחרון. דברים אמורים היו לחזור לסדרם. היינו כבר אמורים להיות מתורגלים במפגשים פנים אל פנים שוב. בנוכחות של עוד גוף בחלל. ועדיין, היה היסוס בכניסה שלה לדירה, וכשהושטתי לה את היד ללחיצה היא השתהתה, כאילו ניסתה להיזכר אם כבר מותר. היא היתה גבוהה ומהודקת, בבגדיה, בשערה, בעגילים הקטנים הצמודים לאוזניה. היא חיפשה מישהי שתנהל לה את לוח הזמנים של ההרצאות, הפגישות. מאז שכל אלה חזרו למרחב האמיתי ולא התנהלו רק בדיגיטל היא הרגישה אבודה, הסבירה. כאילו שכחה איך לוקחים בחשבון את זמן המעבר ממקום למקום. "את יודעת איך זה," אמרה, "כשאת תמיד זמינה לאנשים אין לך זמן לעשות כלום."

עשיתי איתה את הפגישה הרגילה. הסברתי לה איך אני עובדת, הראיתי לה את המערכת שלי, הסברתי על החבילות השונות ועל המחירים שלהן. המהודקת אמרה תודה ולחצה לי את היד, הפעם קצת יותר בנינוחות. וידעתי ישר שהיא לא תחתום. היא בטח תחכה עשרים וארבע שעות כדי להגיד שהיא לוקחת חברת ניהול גדולה ומוכרת.

בטלפון המושתק של בילי, על שולחן פינת האוכל, חיכתה לי הודעה. איזו רויטל מאלו שלא ענו כשהתקשרתי מהדירה של בילי. כתבה שתרצה לבוא. ביקשה שאשאיר לה את הדברים. בטח תבוא בשבוע הבא.

אם היא לא היתה שולחת הודעה הייתי זורקת הכל. אבל היא שלחה, והשקיות נשארו.

 

עשיתי רק את המינימום ההכרחי. עבדתי כמו מי שעובדת מול עיניים פקוחות של קהל, או של מאהבת מפעם. כל מה שהיה אפשר דחיתי לאחר כך, ליום אחר, יום שבו לא ארגיש את עין שמאל שלי מתעקשת להביט אל הדלת הסגורה של חדר השינה. שבו לא אמתין דרוכה לשמוע משהו נופל בעומק החדר, מאחד הארונות. ניילון נקרע. זוג נעלי עקב פוסעות מאליהן על השטיח.

ניקיתי את הבית. ניקיתי יסודי. הזזתי את הרהיטים, הייתי נדיבה עם האקונומיקה, פתחתי את הסתימה באמבטיה, הסרתי אבנית, ואחרי שסיימתי והתקלחתי, התקשרתי לאופק, שתפֵר לי קצת את השקט.

"יש לי דירה ריקה היום. אליס לא כאן. תבואי? אני מבשלת." היא הזמינה ואני יצאתי בלי שהות. לא היה צורך להציע את הדירה שלי. זו לא היתה מערכת יחסים מאוזנת. לדירה שלי, שתינו ידענו, היא לא יכולה לבוא.

את הטלפון של בילי לא לקחתי איתי.

 

אופק הכינה לנו פסטה קלילה ופתחה יין לבן לא רע שלקחה מהמדף של אליס, השותפה. היא סיפרה על אחותה ועל המרצה שדפק אותה בציון, ואכלנו פסטה ושתינו יין. אחרי האוכל ישבנו בסלון, ראינו סדרת פשע דנית, איטית מדי. פעם השוטים הארוכים של הנוף העירוני השומם היו מקסימים אותי. היה בהם משהו אחר. זרות מנחמת ומצמררת בה בעת. אבל נופים עירוניים שוממים מאדם, איטיות, היעדר, כל אלה כבר היו מוכרים מדי, והסדרות האלה, הלוק שלהן, איבדו מהקסם.

"מספיק שטויות," לחשתי לאופק. ברקע הבהב רמזור על המסך, בודד וחסר משמעות בתוך לילה מואר מדי, עם חושך שלא יורד בקיץ. "תזייני אותי."

אופק לא בזבזה זמן. נשארנו על הספה בסלון. משיכה אחת בשיער שלה והזיון נעשה נלהב ואגרסיבי בדיוק במידה הדרושה לי. בדיוק מספיק כדי לא לחשוב. כדי לא לזכור כלום. ברקע הטלוויזיה פטפטה בדנית ועברה לפרק הבא בלי לשאול אותנו בכלל.

בסוף, אחרי שגמרנו שתינו, אופק התנמנמה לי בידיים. הנופים האורבניים נצבעו מולי בדם, ועין שמאל שלי גלשה הצידה. ניסיתי להשיב את המבט למקום, להפסיק את התנועה. המאבק עורר כאב. ניסיתי לעצום אותה. ובכל זאת היא המשיכה לראות. כמו פעם.

 

היא שרועה על הספה, בתחתונים ובטי־שרט שגדולה עליה, בקבוק בירה מזיע ביד שלה, בטלוויזיה בחורה דנית צורחת כשרוצח תופס אותה במגרש החניה. יש לה גוף צעיר, דק. טיפות הכפור מהבקבוק זולגות לאורך האמה שלה. בחדר השני צעקות הסקס של אליס בולעות את הצרחה של הנרצחת הדנית. הצלילים נמהלים. משהו בזה מדליק אותה. ולמרות שהיא חושבת שזה דפוק מדי היא חומקת לחדר שלה, להביא ביד, אבל את הדלת היא משאירה קצת פתוחה, שתמשיך לשמוע את קולות הסקס מהחדר השני.

 

שלחתי יד לנגב טיפת כפור שלא היתה שם. אופק התעוררה לי בידיים. "אני צריכה ללכת," נשקתי לה, מנסה להסתיר ממנה את חוסר השקט שלי. אחר כך התלבשתי, ואופק המנומנמת והעירומה באה אחריי, חיבקה אותי בדלת, בלי שום חשש שמישהו יראה את העירום שלה. היא השחילה לי יד תחת בד החולצה, אחזה את מותני, הקשתה עליי ללכת. אבל הלכתי בכל זאת. אני תמיד הולכת, בסוף.

 

הטלפון של בילי נותר ריק משיחות. גם בהודעות לא היה כלום. היא מחקה הכל. "כשאני אמות אני רוצה להיות רק זיכרון. כזה שנשכח ונעלם בסוף," היא אמרה לי פעם. כשניסיתי להיזכר מתי זה היה בדיוק, איפה על ציר הזמן הדפוק של הקשר שלנו, לא הצלחתי. כל כך הרבה ממני אבד כבר. חשבתי אז שאנחנו יחד. את זה הצלחתי לזכור. אולי זו היתה שיחה שחזרה על עצמה יותר מפעם אחת. אם בילי הצליחה להקיז ממני דם במילים האלה, ודאי השתמשה בהן שוב. כעסתי עליה שוב. אחרי כל השנים האלה היא ממשיכה לעשות מה שתמיד עשתה — מפלסת לה דרך אל תוך חיי.

 

נרדמתי בתוך הזיכרון ההוא. הפנים של בילי מול פניי. על הספה בדירה שלה בפינת בצלאל. אור הפנסים הכתום על הריפוד הישן, הקטיפתי, המהוה. עשן הסיגריה שלה הסתלסל החוצה. בחוץ, מעבר לגן הסוס, על קינג ג'ורג', עדרי ילדים ונערים עם קצף של יום העצמאות דהרו כמו להקות עננים בקריאות קרב שהדהדו מכל בנייני האבן. הכביש היה כמעט ריק מרכבים, אף אחד לא היה מספיק מטורף כדי לנסוע שם ביום העצמאות, ובילי אמרה לי בקול שגרם לי להתאהב בה, "ככה ייראה סוף העולם."

צחקנו ואז שתקנו, הדירה היתה חשוכה והספה מוארת. צעקה חדה ודקה כמו אזמל מנתחים חתכה את הרחוב ואת אוזניי.

 

התעוררתי מיוזעת, פועמת, אל תוך הצעקה שעוד הדהדה בחדר. צעקה שלא נבלעה בשטיחים ובארונות, אלא הדהדה כמו בחדר ריק, כמו בין בנייני אבן, כמו בגן הסוס בלילה.

ואולי זה סתם היה רסיס חלום שנסחב איתי אל תוך העֵרות. הרי לא ידעתי מתי נרדמתי, מתי בתוך הזיכרון איבדתי את האחיזה בהווה. ולא ידעתי מתי נרדמתי שוב, רק שלבסוף התעוררתי, והיה בוקר, והאור חיכה בסבלנות מאחורי הבריסטולים השחורים כדי לפרוץ פנימה.

 

רוב הבוקר התעסקתי בסגירת פינות, מיילים, טלפונים, שתי שיחות טכניות לגמרי. רק כשעצרתי להכין קפה שני, הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו.

עזבתי את הקפה על השיש, והלכתי להוציא אותן. לעקור אותן מהדירה, כדי ששוב אוכל לגור בה. לישון בה. אחת־אחת הוצאתי אותן, זהירה, ששום דבר לא ייפול החוצה. אם ביום הראשון עוד רציתי לגעת, להרגיש את בילי, להריח אותה, עכשיו רציתי שהכל יישאר חתום בפנים. שלא ייגע בי דבר.

הטלפון של בילי צלצל והלב שלי נעצר ואז התחיל לשעוט. מרוב בהלה נשמטה השקית מידי, הניילון נבקע, ונעל עקב אחת, שחורה, מבריקה, התגלגלה החוצה ונעצרה על השטיח, ניצבת, מתריסה ומאיימת, מולי.

"ענת, זו רויטל. אני מצטערת שלקח לי זמן להתקשר. תשמעי, חשבתי על זה, אולי אני אקפוץ כבר מחר או מחרתיים. זה מתאים? אני מקווה שלא העברת את הדברים הלאה. אני... עזבי. אני אגיע. טוב?"

ובמקום לומר לה שאני מצטערת אבל כבר תרמתי הכל ולא נשאר כלום, וחבל, אמרתי שסבבה. אני אשאיר אותם ואחכה לה.

ניתקתי איתה. הבטתי בנעל. הרמתי אותה לבסוף, כמו שמרימים גווייה של גור חתולים, הנחתי אותה בתוך השקית ודחפתי הכל פנימה, אל תוך הארון, עם הניילון השחור מבוקע ככה. פרוץ. בעומק הגוף שלי התעורר משהו ששכחתי. התבוסה ההיא, שהרגשתי ברקע של כל דבר אחר עם בילי.

 

ניסיתי את אופק, שעבדה ערב ולא היתה פנויה, וניסיתי את רעות, שבילתה את הערב עם הקטן שלה, ואת איילה, שבילתה את הערב עם בעלה, ומצאתי את עצמי לבד. כמעט לבד. התמסרתי לטלוויזיה, החדשות, דיווחים על הרפורמה הכלכלית, על סטוקר באזור תל אביב, תאונה על כביש 1, שני הרוגים. דפדפתי בין הטריילרים בנטפליקס עד שאהיה עייפה מספיק כדי להירדם מהר ועמוק כך ששום זיכרון לא יעלה בי. שלא אריח אותה בוקעת מהארונות המלאים, המתפקעים, המפתים אותי, שרק אבוא, אפשפש קצת, אזכר קצת. שרק אנבור עוד קצת בבילי, בעבר שלנו. שלא אעזוב אותה שוב.

לא נגעתי.

הצלחתי לשמור על מרחק ממנה, אבל היא התגנבה אליי. הזיכרון שלה שוב.

 

הפנים של בילי, מוארות בקושי באור ירח וקצת פנסי רחוב. בתוך הרכב שלה, במגרש חניה פנימי בין בניינים באיזו שכונה ותיקה וזרה. מיהרתי להתלבש, בילי נשארה עם חולצה פרומה ותחתונים, הדליקה סיגריה ונשפה החוצה דרך חרך קטן שפתחה בחלון. חורף. הקור צמרר אותי אבל לא את בילי. "אני בוערת," היא אמרה, "ואת יפה." ואז הצמידה את הסיגריה לשפתיי ליניקה אחת. "תמיד היית יפה, אבל עכשיו עוד יותר," אמרה, ואני סקרתי אותה, את שדיה הקטנים, את פניה החדות, את השיער שלה, הרך, המחומצן, הפרוע. ועדיין, מתחת להכל, ראיתי את בילי של אז. של היסודי. "את אומרת את זה רק כי גמרת עכשיו," התרסתי אליה וצחקנו. רציתי להניח את ראשי בחיקה של מישהי אבל לא של בילי. עוד לא של בילי. עוד לא היה מקום למחוות כאלה בינינו. חשבתי שלא ניפגש עוד פעם אחרי הזיון הזה.

 

לפנות בוקר התעוררתי אל הצרחה ההיא שוב. דקה וחדה וחותכת. כאילו נמשכה אל העֵרות מתוך החלום, מתוך הלילה הקודם. שמעתי אותה מהדהדת בחדר. הלב שלי דהר מהיר מדי. החדר כולו צרח, והמשיך לצרוח. זה קורה לפעמים בשינה, הזכרתי לעצמי, לפעמים הגוף מתעורר לפני התודעה, המוח חולם והגוף ער, כמעט משותק. וכשהצלחתי לזוז שוב, נעלמה הצעקה.

קמתי, רדופה עדיין. הדלקתי אור בחדר והלכתי לנער מעצמי את הבעתה. את קיפאון הגפיים. את הלב הדוהר. השתנתי בחושך, וניגשתי לשטוף ידיים ופנים. מעט אור הגיע מהרחוב ומבעד החלון אל המטבח ומהמטבח אל מרפסת השירות ואל האמבטיה. הם היו טובים, המים. קרים. שוב ושוב התזתי על הפנים, גופי כפוף מעל הכיור. סיימתי, סגרתי את המים. רק הייתי צריכה להתיישר ולצאת, לחזור לחדר, למיטה, לשינה. אבל ידעתי, שם, כפופה מעל הכיור, בעיניי הפקוחות למחצה, שאם אתן לה, העין שלי תברח הצידה, תראה משהו שהיא לא אמורה לראות. זכרתי את הפחד הזה. זכרתי אותו כילדה. את הניסיון הנואש לשלוט בה. מאבק עיקש וכואב ונדון לכישלון. עין שמאל שלי הלכה והתרחקה, נדדה, איימה לראות את מה שכבר לא נמצא שם, גם בלי שארים מבט.

לא היה מאחוריי דבר, ובכל זאת, לא הרמתי עיניים אל המראה. לא הרמתי עיניים. עצמתי אותן, בכוח. מרסנת את עין שמאל יותר מימין. אוחזת אותה במקומה מבפנים. הלכתי חזרה, בלי לנשום, בלי להביט, בלי להרים את הראש, בלי לשלוח ידיים קדימה, מכווצת כולי אל תוך גופי.

נכנסתי אל החדר, הדלקתי את האור, סגרתי אחריי את הדלת והתכסיתי בשמיכה, כמו ילדה. כמו פעם. כמו ילדה שמאמינה בכל ליבה שהשמיכה היא המגן הטוב ביותר ממה שרוחש בלב הסיוטים. התכרבלתי באור שפלש פנימה אל מתחת לשמיכה שלי. מוקפת בשקיות שבארונות, חולקת את החדר שלי, את הבית שלי, עם השאריות האלה של בילי. נדמה היה לי שמשהו זז בחוץ, שמשהו מתקרב, ועצמתי עיניים. לא פקחתי אותן עד הבוקר. אולי נרדמתי לפרקים. אולי הייתי ערה כל הלילה, בעיניים עצומות.

מעין רוגל

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה. 
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

יומני המגיפה רן בן-נון ביקורת העורך 18/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

יומני המגיפה רן בן-נון ביקורת העורך 18/01/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
זאבה מעין רוגל

1

לדירה של בילי היה ריח עז של רטיבות וסירחון של תנור שאף אחד אף פעם לא ניקה. הפורמייקה התקלפה מארונות המטבח, הרצפה היתה מטונפת, בלטות מצוירות בצבעים דהים, שחלקן הוחלפו בבלטות פשוטות, משאירות חללים בתוך הדגם הסימטרי שהיה שם פעם. "זה מה שטוב ברצפה הזו," הקול הצרוד של בילי צרוב בי. הזיכרון הגיע לא קרוא, חד מדי, "נקי או מלוכלך, הכל נראה אותו דבר."

 

השותף שלה עמד בפתח. "את מסתדרת פה, אה..."

"נירה," השלמתי לו את החסר, הרגשתי כמו איזו נירה.

"נירה. את מסתדרת פה, נירה?"

"כן, כן, הכל בסדר."

"אני זז. אהממ..."

והלך. כי לא באמת היה מה להוסיף.

 

קודם נשימה עמוקה, ואז צעד ראשון. ציפיתי שהחדר יכה בי. הריח שלה, הנוכחות שלה, ציפיתי להיכנס ולהרגיש אותה שם. אבל החדר היה ריק. תלשתי שקית ניילון שחורה ראשונה מהגליל שאיתי והתחלתי לרוקן. כמו מתנדבת של זק"א. רוב הפריטים היו זרים לי לגמרי. בילי אהבה להחליף מלתחות, להשיל מעצמה סגנון כדי להיות משהו אחר לגמרי, אבל תמיד שמרה איזשהו שריד ממי שהיתה קודם. שלא תשכח, אמרה לי פעם. כדי שלא תשכח את עצמה. בין הבגדים הזרים לי מצאתי שרידים: את מכנסי הג'ינס האלה שלבשה עד שהמפשעה שלהם התפוררה לגמרי, החולצה הצהבהבה עם הכתם העיקש של הליפסטיק, המגפיים שקנתה אז בחנות באלנבי, כי אם הזונות יכולות ללכת על כאלה עקבים אז גם היא יכולה.

ואולי גם השילה את עורה? את פניה? השתנתה עד כדי כך שהייתי מזהה אותה רק אם היינו מתחבקות, או מזדיינות? חיפשתי תמונה בין החפצים. שיהיו לי פנים עדכניות לזכור. מצאתי אחת בודדת, שיער מכסה חצי פנים, את החצי השני מסתירה כמעט לגמרי איזו בחורה לא מוכרת. מבין השערות של בילי הביטה בי עין אחת, מושחרת בכבדות, מפלרטטת ומפתה גם דרך השנים והמוות ונייר הכרומו. סיגריה בין השפתיים. הקצה שלה גחל זעיר רוחש.

 

"היא לא היתה בסדר כבר הרבה זמן," אחותה של בילי אמרה לי כשהתקשרה, "אבל היא רצתה שאת תבואי." אחר כך הסבירה קצת. מצאו אותה בדירה שלה. השותף שלה. מנת יתר כנראה. ויתרו על הנתיחה. הלוויה היתה לפני שבועיים, במתכונת מצומצמת. לא היתה שבעה. "היא אמרה לי לפני כמה חודשים שאם היא תלך היא רוצה שאת תיקחי את הדברים ושהחברות שלה יגיעו אלייך לקחת מה שהן רוצות, כדי שיזכרו אותה. את השאר את יכולה להעביר לתרומה או משהו. או לזרוק. לא יודעת. נראה לי היא ידעה שהיא לא תחזיק עוד הרבה." היא דיברה והרחתי באוויר את קרם הגוף של בילי, וניל קוקוס. "לא דיברנו שנים, אני..." ניסיתי לומר, אבל היא היתה קצרה מדי לזה. חסרת סבלנות. ככה זכרתי אותה. ממהרת תמיד להיות במקום אחר. "תשמעי, השותף רוצה להשכיר כבר את החדר שלה. אם לא תלכי הם יזרקו הכל, וזו כאילו בקשה אחרונה של בילי. לא יודעת. תעשי מה שאת רוצה." ואז ניתקה.

 

זרקתי את תכולת הארנק, ניירות, חשבונות, ניירות גלגול. את שאריות הגראס שמצאתי לקחתי.

זרקתי את רוב הנעליים, את כל התחתונים, את כל הגרביים. את כל האיפור. כמעט השארתי לי ליפסטיק אחד שלה, הגוון אדום־יין ההוא שאהבתי, שהדליק אותי תמיד, אבל אז נזכרתי בטעם שלו בפה שלי ורציתי לבכות, ולהקיא, וזרקתי אותו גם.

לקחתי דיסקים שלה, אפילו שאין יותר מה לעשות איתם, לקחתי ספרים, בגדים. את מגפי הזונה מאלנבי.

הסלולרי שלה היה זול, פלסטיקי, כמו של זקנות או עובדות זרות. בלי אינטרנט, בלי תמונות, כלום. טלפון פשוט עם סנייק. כאילו אנחנו בשנות התשעים. עדיין בשנות התשעים.

התקשרתי למספרים שהיו שמורים לה שם, עשרה מספרים. הרוב לא ענו. שתי חברות אמרו שתודה, והן יודעות, והן לא צריכות כלום. אחת אמרה שעכשיו פחות מתאים אבל תגיע אליי בהמשך השבוע, ואיזו ערבה אחת עם קול שבור ביקשה שאעבור דרכה עכשיו, בדרך.

עברתי אצלה, וערבה, בקפוצ'ון בלי שרוולים ודמעות, חיטטה בשקיות בתא המטען, לקחה שתי חולצות ושמלה, ורצה חזרה לדירה שלה. כאילו מישהו רודף אחריה. שמרה ממני מרחק כאילו מגפה עדיין משתוללת. כאילו אני מידבקת.

 

העליתי איתי את השקיות, שתיים־שתיים, לדירה שלי בקומה הרביעית. בניין ישן, עם עמודים, בלי מעלית. עם האצבעות שלי מסובכות בפלסטיק השחור והדק הרגשתי כמו אחת מדמויות הרוצחים ההן בסדרות, אלה שמנסים להיפטר מגופה מבותרת באישון לילה. אבל הפוך. לא נפטרתי ממנה. הכנסתי אותה הביתה.

 

שנאתי את חדר השינה שלי. בחרתי אותו כך שיהיה שנוא. ארונות קיר גבוהים בשני הצדדים, מרצפה עד תקרה, בוידעם, שטיח ישן מקיר לקיר. הסיבים שלו קצרים, מהודקים משנים של צעדים זרים. לא משנה כמה שאבתי אותו ורחצתי אותו עם שמפו שטיחים, הוא נשאר מטונף, דוחה, קשה. התריסים בשני החלונות השירו שלבי פלסטיק לאט־לאט. אחד או שניים בכל חורף, כבר חמש שנים. כמו זקן שמאבד שיניים. את החלונות אטמתי בבריסטולים שחורים, כמו מתבגרת אפלולית, שהשמש לא תעבור דרך החורים בתריס ותעיר אותי.

זה היה חדר נזירי, מושתק קול. חדר שלא אכניס אליו אף אחד בחיים. הקירות, השטיח, הארונות הכבדים, בלעו לתוכם כל צליל. גם את הנשימות.

חוץ מהמיטה היתה שם ארונית קטנה, לספרים וכמה שטויות, ובושם וזהו. את שאר החפצים שלי השארתי בתוך הארון, במדפים העמוקים שלו. גם את קופסת המכתבים שסחבתי מדירה לדירה. גם את טבעת האירוסין מאלון, גם את בובת הכלב שקיבלתי מבילי לפני שנים, מתנה ליום ההולדת האחרון שבילינו יחד. "הנה משהו שלא מת", כתבה לי בברכה וחתמה בנשיקת ליפסטיק. האדום־יין ההוא. חודש אחר כך הכל בינינו התפוצץ. השאיר נזק והשאיר נפגעים.

את חדר השינה השני, המרווח והמואר שבדירה, הפכתי למשרד. עם עמדת מחשב על שולחן כתיבה כבד מעץ של פעם, שמצאתי כשפירקו משרדים בדרום העיר, ועם ספה ושולחן אירוח שמצאתי זרוקים באחד מהמסעות שלי לציד רהיטים. לפני שהכל התחיל חשבתי שזה משונה, לגור במשרד, אבל אחר כך זה הפך למה שכולם עושים. לעבוד מהבית היתה האפשרות היחידה ממילא. בפעם הראשונה בחיים שלי כנראה הייתי בדיוק כמו כולם.

 

הקירות היו נקיים, הסלון מוארך, מאוורר, בלי תריסים או וילון על חלון הזכוכית שתפס קיר שלם, המטבח מיושן אבל נקי. לא טרחתי לבשל בו. אם להתעלם מחדר השינה שלי, הדוחה, הטחוב, המושתק, זו היתה דירה טובה. היא היתה יותר ממה שהייתי צריכה. היא היתה יותר ממה שהייתי ראויה לו.

את השקיות השחורות דחסתי אל תוך הארון, אל המדפים הגבוהים, הריקים. חיכיתי שהבחורה ההיא של בילי תתקשר, תתאם איתי, אבל הסלולרי של בילי נשאר דומם.

 

בילי לא היתה מהסנטימנטליות, היא לא אגרה או שמרה רסיסי זיכרון. להפך. נראה היה שהיא ממהרת להשמיד אותם. זרקה כרטיסי ברכה, מכתבים, תמונות. ביום ההולדת הראשון שבילינו יחד כזוג, הבטתי מזועזעת כשזרקה את כרטיס הברכה שכתבתי לה, המושקע, עם ציורים קטנים ומדבקות של ילדות, מייד אחרי שקראה. היא הסתכלה עליי, לקחה לי את הסנטר ביד ואמרה "מה את בהלם, ילדה? קראתי, זה מספיק, לא צריך לשמור שרידים מכל דבר." ואז נישקה אותי וקינחה בנשיכה קטנה של השפה התחתונה. אולי רק אחר כך, אחרי שהלכתי, מצאה את הצורך הזה לשמר משהו מעצמה. אולי הצורך הזה היה שם תמיד, אבל חשוב ממנו היה הצורך להכאיב לי.

 

עם הבריסטולים השחורים על החלונות ועל הזכוכית המיושנת של הדלת, החשכה בחדר השינה שלי היתה מוחלטת. גם כשהתרגלו אליה העיניים אי אפשר היה לראות בה דבר. חלל קטן ואטום של כלום. בלי צלילים, בלי טיפת אור. לרוב ישנתי שם טוב. עמוק מספיק כדי לשכוח חלומות.

נרדמתי בתוך האפלה המוחלטת שלי, ובתוך בכי. בילי הרוויחה את הבכי האחד הזה. הרוויחה את הדמעות שלי.

נרדמתי ומאחורי העפעפיים שלי בילי מביטה בי, שרועה על הספה הישנה שלה בירושלים, האורות בדירה כבויים ורק פנסי הרחוב מציפים את הדירה בכתום. הראש שלי בחיקה, יד אחת שלה מלטפת את מתאר פניי, יד שנייה מחזיקה את הסיגריה שלה הרחק מאיתנו, מחוץ לחלון. מקריבה קצת עשן ללילה.

 

חלמתי. משהו נע בתוך שקיות הניילון השחורות שבמעמקי הארון. באפלה. כמו מתחת לעור שחור, חי, לח.

התעוררתי אל תוך הבכי. אולי הוא התחיל שוב בתוך החלום, אולי נמשך מאז שנרדמתי. בתוך החושך הסמיך של החדר לא הצלחתי להבין אם פקחתי את עיניי או שהן עצומות עדיין. הן בערו, מדמעות ומאמץ, עיניים ששכחו איך בוכים. שנים לא בכיתי ככה. מגיל שתים־עשרה אולי. עוד לפני הניתוח. אחריו עוד היו דמעות של דם, ומאז כלום. הלב שלי רצה לדהור, נאבק לדהור, אבל השקיות השחורות שבארונות רבצו עליי, עליו. ריסנו אותו, האטו אותו בכוח. איימו לעצור אותו לגמרי. כאילו לא הייתי בתוך החדר, כאילו הייתי בתוך אחת השקיות, עטופה בשחור החי הזה.

בסוף כנראה הצלחתי לחזור לישון, או שאולי נפסק החלום. התקשיתי להבחין בין השניים בלילה הראשון. ומתוך חלום ושינה הרגשתי את עין שמאל שלי בורחת הצידה, מתחת לעפעפיים. מתעוררת, נזכרת בחירות שלה, מנסה בכל כוחה לראות משהו שמסתתר מחוץ לשדה הראייה. ומתוך שינה נאבקתי בה.

התעוררתי עם כאב עמוק, כאב שלא הרגשתי שנים.

 

"הי ענתי, מה קורה? הגענו עכשיו לרישיקש. אנחנו נשארים כאן לכמה ימים לפני שנדרים. איך את? אבא מוסר נשיקות. גם אני."

בבוקר ראיתי את הסרטון שאמא שלי שלחה מהמלון המרופט שלהם, אחרי ששלושה ימים לא שמעתי מהם מילה. בשום מקום לא הצליחו למצוא אינטרנט סביר.

רגע לפני שהכל נסגר, עוד בגל הראשון, הצלחנו להחזיר אותם לארץ, אני מכאן ואודי מקליפורניה. תפרנו להם טיסות מעבר כדי לחלץ אותם מהחור שהיו בו בהודו. עד שהגיעו הצלחתי לסגור להם דירה בשכירות, קרוב אליי, כך שיכולתי לראות אותם הולכים ודהים בתוך הסגר. מצאתי את עצמי עושה לאמא שלי מבחנים קטנים, לראות שהזיכרון שלה בסדר. בוחנת את אבא שלי כדי לראות שלא חוזר לו העניין ההוא עם הלב. הם ישבו שם והחזיקו מעמד עד שכל העולם נפתח מחדש, ואז הם טסו לאן שרק הצליחו. הם ברחו כמו ניצים ששוחררו מחדש לטבע אחרי שבי ארוך. קודם להונגריה, ואחר כך לגיאורגיה, ומשם לדרך המשי, לווייטנאם ולבסוף הגיעו להודו. ככל שהתרחקו ממני, מכאן, מבית, הם הצליחו להשיב לעצמם את החיוּת, ולא הצלחתי שלא לחשוב מה זה אומר אם הם במיטבם רק כשהם רחוק ממני.

עניתי לאמא שלי בטקסט שהכל בסדר. על בילי אספר להם יום אחד, כשיעברו שוב בארץ. מה הטעם כשיש מרחקים כאלה, של מקום, של זמן. מה הם יעשו? ישלחו לי חיבוק וידיאו בעוד שלושה־ארבעה ימים? כבר היה בוקר לפי השעון. לא הצלחתי לנשום באמת עד שלא פתחתי את החלון ונתתי לקצת אור להיכנס פנימה.

 

אבל האור לא עזר. גם כשקמתי, והתלבשתי וישבתי לעבוד, הרגשתי עליי את המבט מהחדר, את השחור הזה על העור. את טעם הליפסטיק של בילי בפה.

אחרי הקפה השני קמתי וסגרתי את דלת חדר השינה. כולאת את השקיות, את בילי, בתוכו.

 

לקוחה חדשה הגיעה לפגישת היכרות. עברו כמעט שלוש שנים וחצי מתחילת המגפה, כמעט שנה מאז נגמר הגל האחרון. דברים אמורים היו לחזור לסדרם. היינו כבר אמורים להיות מתורגלים במפגשים פנים אל פנים שוב. בנוכחות של עוד גוף בחלל. ועדיין, היה היסוס בכניסה שלה לדירה, וכשהושטתי לה את היד ללחיצה היא השתהתה, כאילו ניסתה להיזכר אם כבר מותר. היא היתה גבוהה ומהודקת, בבגדיה, בשערה, בעגילים הקטנים הצמודים לאוזניה. היא חיפשה מישהי שתנהל לה את לוח הזמנים של ההרצאות, הפגישות. מאז שכל אלה חזרו למרחב האמיתי ולא התנהלו רק בדיגיטל היא הרגישה אבודה, הסבירה. כאילו שכחה איך לוקחים בחשבון את זמן המעבר ממקום למקום. "את יודעת איך זה," אמרה, "כשאת תמיד זמינה לאנשים אין לך זמן לעשות כלום."

עשיתי איתה את הפגישה הרגילה. הסברתי לה איך אני עובדת, הראיתי לה את המערכת שלי, הסברתי על החבילות השונות ועל המחירים שלהן. המהודקת אמרה תודה ולחצה לי את היד, הפעם קצת יותר בנינוחות. וידעתי ישר שהיא לא תחתום. היא בטח תחכה עשרים וארבע שעות כדי להגיד שהיא לוקחת חברת ניהול גדולה ומוכרת.

בטלפון המושתק של בילי, על שולחן פינת האוכל, חיכתה לי הודעה. איזו רויטל מאלו שלא ענו כשהתקשרתי מהדירה של בילי. כתבה שתרצה לבוא. ביקשה שאשאיר לה את הדברים. בטח תבוא בשבוע הבא.

אם היא לא היתה שולחת הודעה הייתי זורקת הכל. אבל היא שלחה, והשקיות נשארו.

 

עשיתי רק את המינימום ההכרחי. עבדתי כמו מי שעובדת מול עיניים פקוחות של קהל, או של מאהבת מפעם. כל מה שהיה אפשר דחיתי לאחר כך, ליום אחר, יום שבו לא ארגיש את עין שמאל שלי מתעקשת להביט אל הדלת הסגורה של חדר השינה. שבו לא אמתין דרוכה לשמוע משהו נופל בעומק החדר, מאחד הארונות. ניילון נקרע. זוג נעלי עקב פוסעות מאליהן על השטיח.

ניקיתי את הבית. ניקיתי יסודי. הזזתי את הרהיטים, הייתי נדיבה עם האקונומיקה, פתחתי את הסתימה באמבטיה, הסרתי אבנית, ואחרי שסיימתי והתקלחתי, התקשרתי לאופק, שתפֵר לי קצת את השקט.

"יש לי דירה ריקה היום. אליס לא כאן. תבואי? אני מבשלת." היא הזמינה ואני יצאתי בלי שהות. לא היה צורך להציע את הדירה שלי. זו לא היתה מערכת יחסים מאוזנת. לדירה שלי, שתינו ידענו, היא לא יכולה לבוא.

את הטלפון של בילי לא לקחתי איתי.

 

אופק הכינה לנו פסטה קלילה ופתחה יין לבן לא רע שלקחה מהמדף של אליס, השותפה. היא סיפרה על אחותה ועל המרצה שדפק אותה בציון, ואכלנו פסטה ושתינו יין. אחרי האוכל ישבנו בסלון, ראינו סדרת פשע דנית, איטית מדי. פעם השוטים הארוכים של הנוף העירוני השומם היו מקסימים אותי. היה בהם משהו אחר. זרות מנחמת ומצמררת בה בעת. אבל נופים עירוניים שוממים מאדם, איטיות, היעדר, כל אלה כבר היו מוכרים מדי, והסדרות האלה, הלוק שלהן, איבדו מהקסם.

"מספיק שטויות," לחשתי לאופק. ברקע הבהב רמזור על המסך, בודד וחסר משמעות בתוך לילה מואר מדי, עם חושך שלא יורד בקיץ. "תזייני אותי."

אופק לא בזבזה זמן. נשארנו על הספה בסלון. משיכה אחת בשיער שלה והזיון נעשה נלהב ואגרסיבי בדיוק במידה הדרושה לי. בדיוק מספיק כדי לא לחשוב. כדי לא לזכור כלום. ברקע הטלוויזיה פטפטה בדנית ועברה לפרק הבא בלי לשאול אותנו בכלל.

בסוף, אחרי שגמרנו שתינו, אופק התנמנמה לי בידיים. הנופים האורבניים נצבעו מולי בדם, ועין שמאל שלי גלשה הצידה. ניסיתי להשיב את המבט למקום, להפסיק את התנועה. המאבק עורר כאב. ניסיתי לעצום אותה. ובכל זאת היא המשיכה לראות. כמו פעם.

 

היא שרועה על הספה, בתחתונים ובטי־שרט שגדולה עליה, בקבוק בירה מזיע ביד שלה, בטלוויזיה בחורה דנית צורחת כשרוצח תופס אותה במגרש החניה. יש לה גוף צעיר, דק. טיפות הכפור מהבקבוק זולגות לאורך האמה שלה. בחדר השני צעקות הסקס של אליס בולעות את הצרחה של הנרצחת הדנית. הצלילים נמהלים. משהו בזה מדליק אותה. ולמרות שהיא חושבת שזה דפוק מדי היא חומקת לחדר שלה, להביא ביד, אבל את הדלת היא משאירה קצת פתוחה, שתמשיך לשמוע את קולות הסקס מהחדר השני.

 

שלחתי יד לנגב טיפת כפור שלא היתה שם. אופק התעוררה לי בידיים. "אני צריכה ללכת," נשקתי לה, מנסה להסתיר ממנה את חוסר השקט שלי. אחר כך התלבשתי, ואופק המנומנמת והעירומה באה אחריי, חיבקה אותי בדלת, בלי שום חשש שמישהו יראה את העירום שלה. היא השחילה לי יד תחת בד החולצה, אחזה את מותני, הקשתה עליי ללכת. אבל הלכתי בכל זאת. אני תמיד הולכת, בסוף.

 

הטלפון של בילי נותר ריק משיחות. גם בהודעות לא היה כלום. היא מחקה הכל. "כשאני אמות אני רוצה להיות רק זיכרון. כזה שנשכח ונעלם בסוף," היא אמרה לי פעם. כשניסיתי להיזכר מתי זה היה בדיוק, איפה על ציר הזמן הדפוק של הקשר שלנו, לא הצלחתי. כל כך הרבה ממני אבד כבר. חשבתי אז שאנחנו יחד. את זה הצלחתי לזכור. אולי זו היתה שיחה שחזרה על עצמה יותר מפעם אחת. אם בילי הצליחה להקיז ממני דם במילים האלה, ודאי השתמשה בהן שוב. כעסתי עליה שוב. אחרי כל השנים האלה היא ממשיכה לעשות מה שתמיד עשתה — מפלסת לה דרך אל תוך חיי.

 

נרדמתי בתוך הזיכרון ההוא. הפנים של בילי מול פניי. על הספה בדירה שלה בפינת בצלאל. אור הפנסים הכתום על הריפוד הישן, הקטיפתי, המהוה. עשן הסיגריה שלה הסתלסל החוצה. בחוץ, מעבר לגן הסוס, על קינג ג'ורג', עדרי ילדים ונערים עם קצף של יום העצמאות דהרו כמו להקות עננים בקריאות קרב שהדהדו מכל בנייני האבן. הכביש היה כמעט ריק מרכבים, אף אחד לא היה מספיק מטורף כדי לנסוע שם ביום העצמאות, ובילי אמרה לי בקול שגרם לי להתאהב בה, "ככה ייראה סוף העולם."

צחקנו ואז שתקנו, הדירה היתה חשוכה והספה מוארת. צעקה חדה ודקה כמו אזמל מנתחים חתכה את הרחוב ואת אוזניי.

 

התעוררתי מיוזעת, פועמת, אל תוך הצעקה שעוד הדהדה בחדר. צעקה שלא נבלעה בשטיחים ובארונות, אלא הדהדה כמו בחדר ריק, כמו בין בנייני אבן, כמו בגן הסוס בלילה.

ואולי זה סתם היה רסיס חלום שנסחב איתי אל תוך העֵרות. הרי לא ידעתי מתי נרדמתי, מתי בתוך הזיכרון איבדתי את האחיזה בהווה. ולא ידעתי מתי נרדמתי שוב, רק שלבסוף התעוררתי, והיה בוקר, והאור חיכה בסבלנות מאחורי הבריסטולים השחורים כדי לפרוץ פנימה.

 

רוב הבוקר התעסקתי בסגירת פינות, מיילים, טלפונים, שתי שיחות טכניות לגמרי. רק כשעצרתי להכין קפה שני, הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו.

עזבתי את הקפה על השיש, והלכתי להוציא אותן. לעקור אותן מהדירה, כדי ששוב אוכל לגור בה. לישון בה. אחת־אחת הוצאתי אותן, זהירה, ששום דבר לא ייפול החוצה. אם ביום הראשון עוד רציתי לגעת, להרגיש את בילי, להריח אותה, עכשיו רציתי שהכל יישאר חתום בפנים. שלא ייגע בי דבר.

הטלפון של בילי צלצל והלב שלי נעצר ואז התחיל לשעוט. מרוב בהלה נשמטה השקית מידי, הניילון נבקע, ונעל עקב אחת, שחורה, מבריקה, התגלגלה החוצה ונעצרה על השטיח, ניצבת, מתריסה ומאיימת, מולי.

"ענת, זו רויטל. אני מצטערת שלקח לי זמן להתקשר. תשמעי, חשבתי על זה, אולי אני אקפוץ כבר מחר או מחרתיים. זה מתאים? אני מקווה שלא העברת את הדברים הלאה. אני... עזבי. אני אגיע. טוב?"

ובמקום לומר לה שאני מצטערת אבל כבר תרמתי הכל ולא נשאר כלום, וחבל, אמרתי שסבבה. אני אשאיר אותם ואחכה לה.

ניתקתי איתה. הבטתי בנעל. הרמתי אותה לבסוף, כמו שמרימים גווייה של גור חתולים, הנחתי אותה בתוך השקית ודחפתי הכל פנימה, אל תוך הארון, עם הניילון השחור מבוקע ככה. פרוץ. בעומק הגוף שלי התעורר משהו ששכחתי. התבוסה ההיא, שהרגשתי ברקע של כל דבר אחר עם בילי.

 

ניסיתי את אופק, שעבדה ערב ולא היתה פנויה, וניסיתי את רעות, שבילתה את הערב עם הקטן שלה, ואת איילה, שבילתה את הערב עם בעלה, ומצאתי את עצמי לבד. כמעט לבד. התמסרתי לטלוויזיה, החדשות, דיווחים על הרפורמה הכלכלית, על סטוקר באזור תל אביב, תאונה על כביש 1, שני הרוגים. דפדפתי בין הטריילרים בנטפליקס עד שאהיה עייפה מספיק כדי להירדם מהר ועמוק כך ששום זיכרון לא יעלה בי. שלא אריח אותה בוקעת מהארונות המלאים, המתפקעים, המפתים אותי, שרק אבוא, אפשפש קצת, אזכר קצת. שרק אנבור עוד קצת בבילי, בעבר שלנו. שלא אעזוב אותה שוב.

לא נגעתי.

הצלחתי לשמור על מרחק ממנה, אבל היא התגנבה אליי. הזיכרון שלה שוב.

 

הפנים של בילי, מוארות בקושי באור ירח וקצת פנסי רחוב. בתוך הרכב שלה, במגרש חניה פנימי בין בניינים באיזו שכונה ותיקה וזרה. מיהרתי להתלבש, בילי נשארה עם חולצה פרומה ותחתונים, הדליקה סיגריה ונשפה החוצה דרך חרך קטן שפתחה בחלון. חורף. הקור צמרר אותי אבל לא את בילי. "אני בוערת," היא אמרה, "ואת יפה." ואז הצמידה את הסיגריה לשפתיי ליניקה אחת. "תמיד היית יפה, אבל עכשיו עוד יותר," אמרה, ואני סקרתי אותה, את שדיה הקטנים, את פניה החדות, את השיער שלה, הרך, המחומצן, הפרוע. ועדיין, מתחת להכל, ראיתי את בילי של אז. של היסודי. "את אומרת את זה רק כי גמרת עכשיו," התרסתי אליה וצחקנו. רציתי להניח את ראשי בחיקה של מישהי אבל לא של בילי. עוד לא של בילי. עוד לא היה מקום למחוות כאלה בינינו. חשבתי שלא ניפגש עוד פעם אחרי הזיון הזה.

 

לפנות בוקר התעוררתי אל הצרחה ההיא שוב. דקה וחדה וחותכת. כאילו נמשכה אל העֵרות מתוך החלום, מתוך הלילה הקודם. שמעתי אותה מהדהדת בחדר. הלב שלי דהר מהיר מדי. החדר כולו צרח, והמשיך לצרוח. זה קורה לפעמים בשינה, הזכרתי לעצמי, לפעמים הגוף מתעורר לפני התודעה, המוח חולם והגוף ער, כמעט משותק. וכשהצלחתי לזוז שוב, נעלמה הצעקה.

קמתי, רדופה עדיין. הדלקתי אור בחדר והלכתי לנער מעצמי את הבעתה. את קיפאון הגפיים. את הלב הדוהר. השתנתי בחושך, וניגשתי לשטוף ידיים ופנים. מעט אור הגיע מהרחוב ומבעד החלון אל המטבח ומהמטבח אל מרפסת השירות ואל האמבטיה. הם היו טובים, המים. קרים. שוב ושוב התזתי על הפנים, גופי כפוף מעל הכיור. סיימתי, סגרתי את המים. רק הייתי צריכה להתיישר ולצאת, לחזור לחדר, למיטה, לשינה. אבל ידעתי, שם, כפופה מעל הכיור, בעיניי הפקוחות למחצה, שאם אתן לה, העין שלי תברח הצידה, תראה משהו שהיא לא אמורה לראות. זכרתי את הפחד הזה. זכרתי אותו כילדה. את הניסיון הנואש לשלוט בה. מאבק עיקש וכואב ונדון לכישלון. עין שמאל שלי הלכה והתרחקה, נדדה, איימה לראות את מה שכבר לא נמצא שם, גם בלי שארים מבט.

לא היה מאחוריי דבר, ובכל זאת, לא הרמתי עיניים אל המראה. לא הרמתי עיניים. עצמתי אותן, בכוח. מרסנת את עין שמאל יותר מימין. אוחזת אותה במקומה מבפנים. הלכתי חזרה, בלי לנשום, בלי להביט, בלי להרים את הראש, בלי לשלוח ידיים קדימה, מכווצת כולי אל תוך גופי.

נכנסתי אל החדר, הדלקתי את האור, סגרתי אחריי את הדלת והתכסיתי בשמיכה, כמו ילדה. כמו פעם. כמו ילדה שמאמינה בכל ליבה שהשמיכה היא המגן הטוב ביותר ממה שרוחש בלב הסיוטים. התכרבלתי באור שפלש פנימה אל מתחת לשמיכה שלי. מוקפת בשקיות שבארונות, חולקת את החדר שלי, את הבית שלי, עם השאריות האלה של בילי. נדמה היה לי שמשהו זז בחוץ, שמשהו מתקרב, ועצמתי עיניים. לא פקחתי אותן עד הבוקר. אולי נרדמתי לפרקים. אולי הייתי ערה כל הלילה, בעיניים עצומות.