משחק התחושות

פרולוג
בתוך החשכה

הנשמה שלי הייתה על הברכיים. זה בכלל לא היה משנה באיזו תנוחה נמצא הגוף.

למעשה, אפילו לא ידעתי באיזו תנוחה מעוותת הגוף שלי נמצא. כל מה שידעתי הוא שהנשמה שלי הייתה על הברכיים, אילו לנשמות היו ברכיים. אילו היו נשמות באופן כללי. כי לא יכולתי להימלט מהידיעה שכל העניין עם "נשמות" הוא קשקוש. ידעתי את זה בנאו־קורטקס, במוח החדש שלי. המוח של האדם המודרני, המוח של חוקרת התודעה.

אבל בשלב שבו הגוף מאבד תחושה, עקב תחושות רבות מדי, והנשמה נכנסת לעניינים – מטפורות מההיסטוריה של המין האנושי נכנסות לפעולה, והמוח הזוחלי הוא זה שאחראי לניהול העניינים.

בצורה מוזרה ביותר באמת מצאתי את עצמי לרגע זוחלת על הרצפה לעבר מקום אחר, ולא באופן מטפורי. מה ניסיתי לעשות? האם ניסיתי לברוח ממנו? האם ניסיתי להגן על עצמי? על גופי? על נשמתי – תהיה אשר תהיה?

הוא דיבר. בקול נחוש. עמוק. כזה שהרעיד אותי.

לא שמעתי מה הוא אמר, אבל הרגשתי אותו תופס אותי בקרסול ומושך אותי בפראות בחזרה. הורמתי בעזרת זרועות איתנות, הושלכתי באוויר ונחַתי עידנים אחר כך על מצע רך, כנראה מזרן כלשהו. איפה אני בכלל?

לא יכולתי לשאול כי הוא חסם את פי.

החושך מסביב עיוות את מושגי המרחב והזמן. לא ייאמן מה היעדר של חוש אחד יכול לעשות.

נפלאות כיסוי העיניים – המוח החדש שלי הבהב לרגע, ומייד נמוג לאפלה משל עצמו, כשתחושות מסוימות חזרו.

הרגשתי שאני מרוסנת בקשיחות. משהו קשה נתחב אליי, בעדינות. משהו דוקר אחר זחל על עורי כלפי מעלה, מתגלגל ומשאיר שביל של כאב צורב. יכולתי לדמיין את טיפות הדם ניגרות מהשריטות השטחיות. נמרחות על העור הבהיר, יוצרות מעין ציור פוסט־מודרני מעוות.

נשיקות הומטרו על הפטמות שלי, ואז צביטות מפתיעות.

כל הגוף שלי נמתח בעונג. כולי הייתי גוף.

ואז משקל גופו נפל על כל כולי. שמעתי אותו נוהם כמו חיה רעבה.

אילו היו לי ידיים הייתי רוצה לגעת בו.

אבל הן היו אזוקות מעל לראשי.

אילו היו לי רגליים הייתי כורכת אותן סביב חלציו.

אבל הן היו קשורות בפישוק רחב.

אילו היו לי עיניים הייתי מביטה בפנים הקשוחות של הזאב־אדם הזה, שבועל ובולע אותי בלי רחמים, רק כדי לראות איך השרירים הקטנים משתנים בהתאמה מושלמת לתחושות של שנינו יחד. כמו סימביוזה של מיליארדי חיידקים במעיים אנושיות.

אבל העיניים שלי היו מכוסות בבד שחור.

אילו היה לי פה לצרוח הייתי צורחת מכאב ומעונג.

אבל הפה שלי היה חסום לחלוטין.

חשכה פיזית ומוסרית עטפה אותי כשנכנעתי למה שנכפה עליי, מרצון.

'אין כמו הדממה והעלטה בשביל לשחק עם השדים שבנפש', שמעתי לבסוף את קול התבונה השלֵו שלו מדבר בתוך ראשי. אבל לא ידעתי אם דמיינתי או שהמילים נאמרו בקול רם.

ההבנה לבסוף חלחלה בי, בהבהוב משותף אחרון של כל חלקי המוח – הושלכתי לממלכת התהום הפרטית שלי כדי לחוות את התופעה בצורה בלתי אמצעית, שוב.

1
"ילדה טובה"

"תפרסמי או שתיעלמי – זה חדש לך?" הילל נעץ בי מבט תמה בשעה שגלגל לעצמו סיגריה במומחיות של מכור. נאנחתי והרמתי מבט אל ראש המגדל הגבוה. יש כאלה שמרחיקים לכת ומדמים את מגדל אשכול לזין ענק ומכוער, והרי הכרמל הם אשכיו. הילל ואני היינו צריכים לרדת מהקומה השלושים כדי שהילל יוכל לעשן. אין מרפסות בראש המגדל הגבוה הזה, כנראה כדי שאנשים לא יתעופפו ברוח או יקפצו מרצונם. לפעמים בחורף מגדל הפאלוס הזה ממש זז, כמו כל גורד שחקים ראוי לשמו. לא חוויה סימפטית במיוחד.

"יש לי מחסום כתיבה, הילל." נאנחתי שוב.

"שטויות, אין כזה דבר." הוא היה נחרץ.

"אין לי השראה," החזרתי לו תשובה קצת פחות מייללת הפעם. לא הולם אותי ליילל.

"תירוצים. את חייבת לכתוב. פעם היית כותבת במרץ, אי אפשר היה לעצור אותך. היית שולחת לי קבצי ענק מפוצצים ברעיונות ובסקירות ספרות. מה קרה פתאום?" מבטו נדד הצידה, אבל לא פניתי כדי להסתכל מה עניין אותו כל כך. הוא פשוט המשיך לירות את הנאום הרגיל שלו בלי להסתכל עליי בכלל. זה לא היה מרשים במיוחד. אפשר להעיר כל מרצה באקדמיה בכל שעה בלילה והוא ידקלם את אותו דבר בדיוק, ולא משנה באיזה מעמד אקדמי הוא נמצא. "את חייבת להבין – יופי שסיימת את הדוקטורט, אבל מעכשיו אם לא תפרסמי בקצב, אין לך שום סיכוי להשיג מלגה לפוסט, שלא לדבר על תקן איפשהו. את לא באמת רוצה לנדוד בין מכללות, להיות מורה מן החוץ בשכר מצחיק, להיות מפוטרת בכל קיץ בלי שום ביטחון תעסוקתי, בלי קרן מחקר, בלי אפשרויות קידום, נכון?"

הנהנתי בלאות, מצוברחת, תוך כדי מאמץ לאסוף את השיער הארוך שלי לקוקו גבוה בעודו מתבדר ברוח המטורפת של ינואר על ראש ההר.

"את משועממת?" הוא החזיר אליי את מבטו. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, אבל כבר מההתחלה הוא ידע לקלוט אותי.

"אולי עשיתי טעות." הנהנתי והרגשתי אפורה. "אולי הייתי צריכה לבחור נושא אחר. נגמר לי כבר מה לומר. אין שום דבר חדש."

"שטויות, אין כזה דבר," הוא אמר שוב ואז פנה הצידה ובירך מישהו לשלום. "אלון! מה שלומך? טוב לראות אותך." ומייד החזיר אליי את המבט. "סתם איבדת תחושה. את צריכה למצוא דרך להחזיר לעצמך את ההשראה. יש לך נושא מחקר מרשים, מרתק, עכשווי, סקסי – לכי על זה בשיא הכוח."

"נשמע מעניין, מה הנושא?" שמעתי קול עמוק מאחוריי והסתובבתי קלות לראות מי זה שהצטרף לשיחה ביני ובין מנחה הדוקטורט שלי, פרופסור הילל גלבוע.

"מצבי תודעה מיוחדים!" ענה הילל במקומי וינק מהסיגריה שלו. כמעט לא נשאר לו דבר ממנה, הרוח חיסלה את כולה כהרף עין. "תכיר, זו מאיה לב, חוקרת קוגניציה ותודעה. בדיוק קיבלה אישור על עבודת הדוקטורט המעולה שלה."

בחנתי את האיש הגבוה שעמד לידי. הוא הנהן בהערכה בעודו סוקר אותי. הוא עבר על כל גופי במהירות עצומה לפני שהגיע לפנים שלי. עבר מהר מדי לטעמי. הפה שלו התעקם לצל של חיוך והעיניים התקמטו בזוויות. "בהחלט מרשים," הוא אמר בקול עמוק וצלול. תהיתי אם הוא התכוון לנושא המחקר או לחוקרת עצמה, אבל מהר מאוד נדמה היה ששניהם איבדו בי עניין. הם דיברו על איזה מכר משותף שלהם ומשהו שקשור לטכניון, לא הקשבתי.

העפתי מבט ברגליים שלי. נעלתי נעלי עקב אדומות והייתה לי חצאית די קצרה עם משבצות לבנות ושחורות. יחד עם חולצת התחרה הלבנה באמת נראיתי מעולה, אבל היה לי חשד שאולי החצאית קצרה מדי בשביל חוקרת רצינית. על מי אני עובדת? עדיין לא הייתי חוקרת רצינית. רק התחלתי את הצעדים בעולם המוזר של האקדמיה, ואפילו לא הייתי בטוחה שיש לי מה שצריך בשביל להצליח. חצאיות קצרות, לעומת זאת, היו לי בלי סוף – אבל ברור שהן לא היו חלק מדרישות התפקיד.

שוב העפתי מבט בזר. הוא איבד בי עניין לחלוטין. זה היה בהחלט זר לי. בדרך כלל אנשים לא שבעו מסקירה קצרה. ידעתי שאני נראית מעולה היום, גם אם בתוכי הרגשתי הפוך מחוסר עשייה וחוסר התקדמות מקצועית. וכן, כנראה גם משעמום. אותו זר שדיבר עם הילל היה באמת גבוה. הייתה לי חולשה לגברים גבוהים. הוא גם היה בנוי טוב, נראה חזק, בטוח מתאמן בחדר הכושר. שיער שחור חלק, קצר מאוד. הוא נראה בשנות הארבעים שלו. היו לו כבר קמטים מסביב לעיניים ובזויות הפה – ומשהו בו הפעיל אותי. לא ידעתי בכלל מה זה. משהו בתווי פניו, אפילו בהבעה שלו, היה גברי ומושך כל כך בצורה שלא יכולתי להסביר.

קצת ביאס אותי שהוא לא התייחס אליי בכלל. לא הייתי מתנגדת לכמה מבטי הערצה. אהבתי מבטים כאלה. חשדתי שיש לזה אפקט פלצבו שגורם לי להיות עוד יותר יפה, ולא רק להרגיש יפה. שזה גורם לעור הפנים שלי לזהור.

"אנחנו צריכים לעלות," הזכרתי להילל.

היינו באמצע יום עיון של הפקולטה. לא משהו מעניין במיוחד. רוב הזמן ישבתי בצד ושרבטתי בפנקס שלי צורות מיסטיות ומשפטים שאמורים לייצר אצלי מוטיבציה להתקדם במחקר. משפטי השראה הם קשקוש ניו־אייג'י. הם מעולם לא עזרו לאף אחד. ועדיין – לכתוב משפטי השראה היה טוב יותר מלכתוב לא כלום.

התקדמנו יחד לכניסה לבניין, ואז למעליות. הבנתי שהזר הגבוה עולה איתנו. עוד לא הבנתי מיהו, שניהם המשיכו בשיחה הערה שלהם גם כשהמעלית זינקה ועשתה לי סחרחורת, כרגיל. ביציאה ממנה מעדתי על העקבים הגבוהים מדי והאיש ההוא מיהר לייצב אותי, שנייה לפני שנפלתי קדימה. הרמתי את הראש במבוכה, ועיניו לכדו את עיניי. כדי שלא אפול הוא תפס אותי חזק בזרועי. האצבעות שלו נדמו לי כמו מלחציים. הוא הכאיב לי, אבל משום מה הלחץ, הכאב והמגע שלו נתנו לי תחושה מוזרה. הוא לא שחרר את האצבעות גם כשהתייצבתי לחלוטין.

"אה... תודה," מלמלתי. "סליחה."

"הכול בסדר," הוא השיב בנונשלנטיות, שחרר את זרועי לבסוף והמשיך בשיחה עם הילל. לא נראה ששום דבר מזה השפיע עליו. אני לעומת זאת הייתי מרוסקת. משהו בקול שלו ובמגע הכואב הזה – עשה בי שמות.

אחר כך, כשחזרתי למושב שלי ליד הילל, ושחזרתי הכול בלי להקשיב למילה של ראש החוג שעמד על הפודיום וקידם את הדובר הבא, הבנתי בתימהון מה בדיוק קרה שם. זה לא היה רק איך שהוא נראה. בהחלט לא רק הגובה שלו או הפנים שלו. זה היה הקול שלו. היה משהו מיוחד בקול שלו. הוא היה עמוק וגברי – אבל לא רק זה. היה משהו עוצמתי בקול שלו. סוג של עוצמה שקטה שלא יכולתי לשייך לשום אדם ששמעתי אי פעם לפני כן. הבנתי את זה, להפתעתי, כשהוא עלה לפודיום והתחיל לדבר. התברר שהוא היה הדובר הבא. בהיתי בו מקצה האולם בלי לנסות להשתלט על התחושות שעלו בי. הזרוע שלי בערה. הייתי בטוחה שאם אסתכל אראה סימן כחול.

הוא לא היה חייב לאחוז בי חזק כל כך. ועדיין, זה מה שהוא עשה.

הקול שלו, התחושה בזרוע, וההבנה שאני נמשכת אליו בעוצמה שאני לא זוכרת שחוויתי בשנים האחרונות, מנעו ממני להקשיב לתוכן ההרצאה שלו.

"מי הוא?" לחשתי להילל שישב לצידי, כשהצלחתי להשתלט על עצמי אחרי בערך עשר דקות. היה נדמה לי שהלחיים שלי סמוקות ושכל מי שיושב בקרבת מקום מרגיש את הרטט שהגוף שלי שולח לכל עבר. תנודות אלקטרומגנטיות או משהו כזה.

"פרופסור אלון שריג, נוירולוג מומחה. לא הקשבת? גם מלמד בפקולטה לרפואה בטכניון כמובן. חוקר קליני מבריק," הילל ענה בלי להביט בי. "תנסי להתרכז. את אף פעם לא יודעת מאיפה תצוץ ההשראה או הרעיון הבא," הוא נזף בי.

פאק, זה עוד יותר גרוע. הוא גם ממש מוצלח. אני בכלל לא בליגה שלו. זה מסובך. הוא לא יחוש שום הערצה אם אסכים לשכב איתו. עם קול כזה, וגובה, והצלחה מסחררת כזו בתחום המקצועי, הגיוני שמתמחות שוות זורקות עצמן לרגליו כל הזמן, ואחיות במדים לבנים. אם הוא הולך על הקצה הוא בטח מזיין גם סטודנטיות יפהפיות ומבריקות. לעזאזל, חיי המין שלו הם קרוב לוודאי סרט פורנו קלאסי. סביר להניח שיש לו גם מלא כסף.

הנזיפה של הילל לא הועילה. לא הצלחתי להקשיב למילה. נדמה היה לי שהוא דיבר מפרספקטיבה של נוירולוג על ירידה בקוגניציה. נושא משעמם, אף שבאותם רגעים בהחלט חוויתי ירידה חולפת בקוגניציה. שמעתי רק חצאי מילים, ואת הטון המיוחד של הקול שלו, ולא הפסקתי לתהות אם כולם מרגישים את התנודות הללו באוויר.

הסתכלתי סביב. לא. לא היה נראה שעל הנשים בסביבה שלי עובר שבריר ממה שעבר עליי.

אולי זה בכלל לא הוא? אולי זו אני. אולי לא אכלתי מספיק היום? הצצתי לאחור אל המזנון הצנוע שעמד שם. כריכים יבשים וסלט חסה נבול. אני לעולם לא אכריח את עצמי לאכול כריך חסר השראה. אני מעדיפה לרעוב. בהחלט קטע מוזר שלי, שלא מוסבר מבחינה אבולוציונית.

ההרצאה שלו הייתה קצרה, ולאחריה קמתי בשקט כדי לנבור בכיבוד ולחפש משהו שאפשר יהיה להכניס לבטן הריקה שלי. יצאתי מהר הבוקר מהבית, לא אכלתי כלום ועכשיו כבר צהריים.

"רעבה?" הוא הפתיע אותי ליד השולחן האחורי.

"מתה מרעב." הגנבתי אליו מבט. ראיתי עיניים כהות וגומה בסנטר, והמבט שלו העביר בי צמרמורת נעימה. הרגשתי שאני שוב מסמיקה. לא הייתי רגילה להסמיק ליד אנשים כמו ילדה בת שתים עשרה. מה, לעזאזל, קורה לי ליד האיש הזה? הסטתי את מבטי בחזרה לשולחן המאכזב. "אבל אין פה מה לאכול."

"אין מה לאכול ואין מה לכתוב." הוא סיכם את העניין די בקלות. "המצב לא משהו."

"אתה חד הבחנה," הערתי בסרקזם.

"אני חייב להיות." האם נדמה לי שהוא מנסה להשוויץ בזה שהוא רופא? יופי! זה כבר הופך אותו לאנושי יותר. אם הוא רוצה להרשים אותי, אז הכול בסדר. לשנייה וחצי צמחתי לגובה, כמו שקטיה המורה שלי לבלט הייתה אומרת, והרשיתי לעצמי להביט בו שוב. העיניים שלו צחקו אליי. "יש מצב שאני יכול לעזור לך."

"איך? יש לך סטייק טוב בשרוול?" הייתי מרוצה מעצמי, אבל הוא לא נראה מתרשם.

"בעניין ההשראה," הוא תיקן אותי בשלווה.

"אה, באמת?" איזו אכזבה. לרגע התעוררה בי תקווה שהוא עומד להציע שנחתוך מפה לאכול משהו באיזו מסעדה טובה. אני מתה על אוכל טוב. לא שאני יכולה להרשות לעצמי לאכול במסעדות יקרות. חייתי על האדים של מלגת הדוקטורט העלובה שלי ועל שכר מתרגלת. לו, לעומת זאת, בטוח יש מספיק כסף להזמין אותי למקום מעולה. חיפה הפכה בשנים האחרונות לעיר קולינרית של ממש, ובאמת הייתי רעבה.

"בהחלט." המבט החודר שלו השתנה בן רגע וכהרף עין איבדתי כל עניין במזון לעתיד הקרוב. מה זו בטן מלאה לעומת הפנים הללו? הוא צמצם את עיניו והפנים שלו הפכו להיות קשוחות בצורה יוצאת דופן. נשימתי נעתקה, הלב שלי האיץ ויכולתי להרגיש התחלה של זיעה בכל מיני מקומות בגוף. מה, לעזאזל, קורה פה? איך הוא עשה את זה? ומי הוא חושב שהוא? "את מוכנה לשמוע?" הוא דיבר בצורה ישירה, עיניו מחוררות את עיניי.

"כן," עניתי בלי לחשוב. הקול שלי יצא קצת חלש. הרגשתי מוזר, כאילו יש לי חום.

"מצוין." הוא הזדקף ואיכשהו נראה לי גבוה אפילו יותר, כאילו אני מסתכלת עליו מלמטה. איך זה אפשרי? הוא קוסם? מכשף? פאק, מאיה, אין דברים כאלה בעולם, הזכרתי לעצמי, אַת סוג של מדענית, לעזאזל. אבל זה לא עזר, הוא באמת נראה לי עוד יותר גבוה. הוא המשיך לדבר בקול העמוק שלו, שכמו כישף אותי ונטע אותי במקום. "אני הולך עכשיו. בעוד חצי שעה בערך אני אשלח לך הודעה. בהודעה אכתוב לך בדיוק לאן להגיע ומתי. כשתגיעי לשם את תעשי בדיוק מה שאני אומר לך לעשות. בלי להתווכח. ואם תהיי ילדה טובה, את תקבלי בדיוק את ההשראה שאת צריכה כדי להמשיך."

יכולתי רק לבהות בו, המומה.

"מ---מה?" מצאתי את הקול שלי רק אחרי שהוא אמר את הדברים והלך. מה???