תיכון לילה 3 - רסיסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיכון לילה 3 - רסיסים
מכר
אלפי
עותקים
תיכון לילה 3 - רסיסים
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

תיכון לילה 3 - רסיסים

4.7 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סי ג'יי דוהרטי

סי.ג'יי. דוהרטי (C.J. Daugherty)
העיתונאית החוקרת וכתבת הפלילים לשעבר, סי.ג'יי. דוהרטי, היא מחברת הסדרה רבת־המכר הבינלאומית תיכון לילה. בגיל עשרים ושתיים היא ראתה בפעם הראשונה בחייה קורבן רצח, והפכה מאז להיות אובססיבית לגבי הצד האפל של הטבע האנושי. הספרים שלה בסדרת תיכון לילה, המתארים את ההתרחשויות בפנימייה יוקרתית בבריטניה, הגיעו לצמרת טבלאות המכירות ושבו את ליבם של אנשים ברחבי העולם. ספריה תורגמו ל־ 22 שפות. היא נולדה בטקסס וחיה הרבה שנים באנגליה, שם היא עובדת כרגע על רומן חדש. גלו יותר ב: https://christidaugherty.com

תקציר

אלי שרידן עדיין רואה את חברתה המתה ג'ו בסיוטי הלילה שלה. בחלחומות הנוראיים האלה ג'ו מתחננת לפני אלי שתעזור לה, ואלי תמיד מתעוררת בתחושת כישלון איומה. האם ג'ו נרצחה בגללה? ולמה אף אחד בפנימיית קימריה לא עושה דבר כדי לתפוס את הרוצחים?

אלי מחליטה לעלות על עקבותיהם של הרוצחים בכוחות עצמה, אבל משום מה נדמה לה שכולם בקימריה- תלמידים ומורים כאחד- עושים יד אחת נגדה: לקרטר, החבר שלה לשעבר, יש חברה חדשה, סילבן לא מתייחס אליה ואיזבל ומורים אחרים כועסים עליה.

טוב, בסדר. גם היא כועסת עליהם.

ברסיסים- הספר השלישי בסדרה המצליחה "תיכון לילה"- ממשיכה אלי שרידן לנסות לפענח את סודותיה של קימריה, הפנימייה היוקרתית שבה היא לומדת. אבל מתברר משאחורי כל סוד שנחשף רק מסתתרת שורת סודות נוספים.

סי ג'יי דוהרטי היתה בת 22 כשראתה לראשונה אדם מת. על אף שעזבה את עבודתה ככתבת פלילים לטובת עריכת ספרי נסיעות, תמיד סיקרנה אותה השאלה מהו הדבר שמניע אנשים מסוימים לבצע מעשים איומים, ואחרים — לנסות לעצור בעדם. "תיכון לילה" הוא פרי אותה סקרנות. סי ג'יי מתגוררת בדרום אנגליה עם בעלה וחבורה רצינית של חיות מחמד — אפשר ללמוד עוד עליה באתר www.cjdaugherty.com

פרק ראשון

1

 

אֶלי רעדה ברוח הקרה של חודש פברואר. היא נצמדה לעץ האורן הגבוה שמאחוריו הסתתרה והחזירה את הטלפון לכיס.

היא מחכה כאן כבר כמעט עשרים דקות. אם זה ייקח עוד הרבה זמן...

היא בלעה את רוקה במאמץ.

השער הגבוה והמאיים שמולה היה מעוטר ביתדות מתכת מחודדות ושחורות. ככל הידוע לה, זו היתה הדרך היחידה להיכנס ולצאת מאקדמיית קִימֶריָה. את השער המרוחק כקילומטר וחצי מבניין בית הספר, שניצב בקצה שביל גישה ארוך, היה אפשר לפתוח ולסגור רק באמצעות שלט רחוק. רק המנהלת וצוות שומרים שנבחרו בקפידה היו יכולים להפעיל אותו.

מכוניות נראו לעתים רחוקות למדי באקדמיית קימריה. רוב המורים ואנשי הצוות התגוררו במקום. אבל מדי יום יצאו ובאו למקום משאיות אספקה ורכבי דואר, כמו השומרים שעבדו בחברת האבטחה של ראג' פאטֶל. אלי עקבה אחרי כלי הרכב המועטים האלו כבר כמה שבועות, והיא ידעה שרכב האספקה מגיע בדרך כלל קצת לפני ארבע אחר הצהריים. השעה היתה כבר כמעט ארבע. אם יהיה לה מזל, הרכב ייכנס מבעד לשער הזה לפני שיגלו אותה.

המחבוא שלה היה קרוב מאוד למקום שבו היתה כשג'ו נהרגה. זיכרון הלילה ההוא לפני שמונה שבועות ייסר אותה. כשעצמה עיניים הכול חזר אליה - מעטה השלג הלבן, האור הכחול של הירח, הגוף השברירי המוטל כמו בובת סמרטוטים על הכביש... ענן הדם שהקיף אותה כמו עלי כותרת של פרח קטלני.

היא פקחה עיניים.

הלילה זה רק כביש עפר ריק.

היא נשמה נשימה נרעדת.

אני באמת מתכוונת לעשות את זה?

היא שאלה את עצמה את השאלה הזו מאז שהגיעה לשער. היא רצתה לבכות, או לחזור בריצה לחדר שלה. אבל במקום זאת היא נשארה במקום והתכוננה לפעולה.

היא חייבת לצאת מכאן. אם היא רוצה לגלות מה באמת קורה, אין לה ברירה אלא להתרחק מבית הספר הזה ולברר בעצמה.

משב רוח קפוא טילטל את העצים, והם המטירו עליה טיפות גשם קרות כקרח. היא הצטמררה והידקה את הצעיף לצווארה. לרגע ממושך אחד בלעה שאגת הענפים שהתנועעו מעליה את רעש המכונית. כשאלי הבחינה בה, כבר נראו הפנסים באופק.

היא השתופפה הרחק מטווח אלומות האור החזק וחיכתה כשגופה דרוך ומוכן כמו פעם, לפני ההתקפה. כל איבר בגופה הפגוע כאב כשעמדה בתנוחה הזו - במיוחד הברך שלה - אבל היא התעלמה מהכאב. זה לא הזמן להקשיב לגוף שלה. זה הזמן לברוח.

אלי התבוננה בנשימה עצורה מבעד לסורגי הגדר, בלתי־נראית בצללים במעיל ובמכנסי הג'ינס הכהים שלה. היא ציפתה לרכב מסחרי לבן, אבל ראתה מכונית ספורט נמוכה בצבע כהה.

אלי עצרה את נשימתה. אחדים מהשומרים נסעו במכוניות מהסוג הזה. זה בטח אחד מהם.

המכונית המצוחצחת התקרבה לשער באטיות ונעצרה.

אלי החליטה: היא תעשה את זה בכל מקרה. לא משנה מי נמצא במכונית הזו. היא תברח.

היא התכוננה. זו ההזדמנות שלה. אולי ההזדמנות היחידה.

אבל כלום לא קרה. הכאב הפועם בברך הפצועה שלה הלך והחמיר. העמידה בלי לזוז היתה עינוי. היא לא תצליח להמשיך ככה עוד הרבה זמן.

היא עצמה עיניים והפצירה בשער להיפתח, אבל הוא לא זז. משהו בטח קרה.

אולי הם יודעים. אולי זו מלכודת וראג' כבר שלח את השומרים שלו לתפוס אותי. אולי הם באים לתפוס אותי ברגע זה ממש.

הפה שלה התייבש. היה לה קשה לנשום.

ואז היטלטל שער המתכת הגדול והתחיל להיפתח בקול חריקה מתכתי.

השפתיים שלה נעו בדממה. אלי ספרה שמונה שאיפות ונשיפות עד שהשער נפתח לגמרי ונעצר. הכביש שמאחוריו התפתל לתוך היער האפלולי. באור הדמדומים הדועך היה נדמה שהוא נעלם ממש מעבר לשער - כאילו העולם שבחוץ כבר לא קיים.

אלי שלפה את הטלפון מכיסה וזרקה אותו על האדמה. היא ממש לא רצתה לעשות את זה, אבל יוכלו לאתר אותה בעזרתו - הוא כבר לא יביא לה תועלת. היה עליה לסמוך על מארק שיפעל על פי הסיכום ביניהם.

עכשיו צריך רק לחכות שהמכונית תיכנס מספיק עמוק לשטח בית הספר, כדי שהיא תוכל לחמוק החוצה מבלי שהנהג יבחין בה.

אבל גם אחרי שעבר עליה רגע ארוך ומענה, המכונית עדיין לא זזה. המנוע שלה טירטר כמו חתול מגרגר המשחק בטרפו. מהמקום שבו כרעה, אלי לא ראתה את הנהג.

אוף, מה הבעיה שלך? התחשק לה לצעוק מרוב תסכול. אולי תיסע כבר?

בדיוק כשהיה נדמה לה שראו אותה, התחילו הצמיגים של מכונית האאודי השחורה לגרוס את החצץ של שביל הגישה. המכונית התחילה לנוע באטיות לעבר בניין בית הספר.

השער התחיל להיסגר כמעט מיד, אבל אלי לא העזה לזוז. המכונית עדיין היתה קרובה מדי - הנהג עלול לראות אותה במראה שלו.

היא חיכתה בשרירים מתוחים וכואבים ומיקדה את מבטה בשער, מתפללת שהמכונית תצא כבר מטווח ראייה. אבל זאת התקדמה באטיות מכוונת, כמעט כאילו הנהג חיפש מישהו.

המחשבה עוררה בה בחילה. היא נשמה עמוקות כדי להרגיע את עצמה.

אל תאבדי את זה עכשיו, אלי, היא אמרה לעצמה. תתרכזי. אם הוא היה יודע שאני כאן הוא היה יוצא מהמכונית.

בזמן שצפתה בסגירתו האטית של השער, ספרה אלי שלוש נשימות. ארבע.

חמש.

השער כמעט נסגר עכשיו. המכונית עדיין היתה בטווח ראייה אבל כבר לא היתה לה ברירה - אם לא תצא עכשיו ייתכן שכבר לא תצליח לצאת לעולם.

וזה פשוט לא בא בחשבון.

היא זינקה ממקום מחבואה בין העצים כשרגליה שועטות קדימה, ברכיה כואבות ונשימותיה צורבות בריאותיה. הרווח שבין השער לגדר נראה קטן. קטן מדי. יכול להיות שהיא טעתה בחישוב? יכול להיות שכבר מאוחר מדי?

ואז היא הגיעה, ידיה תפסו בחוזקה בסורגים הקרים כאילו יש ביכולתה להאט את התקדמותם. אבל השער היה אוטומטי - בלתי־ניתן לעצירה. הוא נע בקצב אחיד. אדיש.

אלי לא היססה - היא עברה במהירות ברווח הצר בעוד הסורגים אוחזים במעיל שלה כמו אצבעות גרומות, ודחפה את כתפיה חזק קדימה תוך שהיא מתנשמת בשיניים חשוקות בניסיון להדחיק את הכאב.

בצעקה חנוקה היא השתחררה מהסורגים ונפלה על האדמה בצדו האחר של השער שנסגר בטריקה.

היא יצאה לחופשי.

סי ג'יי דוהרטי

סי.ג'יי. דוהרטי (C.J. Daugherty)
העיתונאית החוקרת וכתבת הפלילים לשעבר, סי.ג'יי. דוהרטי, היא מחברת הסדרה רבת־המכר הבינלאומית תיכון לילה. בגיל עשרים ושתיים היא ראתה בפעם הראשונה בחייה קורבן רצח, והפכה מאז להיות אובססיבית לגבי הצד האפל של הטבע האנושי. הספרים שלה בסדרת תיכון לילה, המתארים את ההתרחשויות בפנימייה יוקרתית בבריטניה, הגיעו לצמרת טבלאות המכירות ושבו את ליבם של אנשים ברחבי העולם. ספריה תורגמו ל־ 22 שפות. היא נולדה בטקסס וחיה הרבה שנים באנגליה, שם היא עובדת כרגע על רומן חדש. גלו יותר ב: https://christidaugherty.com

עוד על הספר

תיכון לילה 3 - רסיסים סי ג'יי דוהרטי

1

 

אֶלי רעדה ברוח הקרה של חודש פברואר. היא נצמדה לעץ האורן הגבוה שמאחוריו הסתתרה והחזירה את הטלפון לכיס.

היא מחכה כאן כבר כמעט עשרים דקות. אם זה ייקח עוד הרבה זמן...

היא בלעה את רוקה במאמץ.

השער הגבוה והמאיים שמולה היה מעוטר ביתדות מתכת מחודדות ושחורות. ככל הידוע לה, זו היתה הדרך היחידה להיכנס ולצאת מאקדמיית קִימֶריָה. את השער המרוחק כקילומטר וחצי מבניין בית הספר, שניצב בקצה שביל גישה ארוך, היה אפשר לפתוח ולסגור רק באמצעות שלט רחוק. רק המנהלת וצוות שומרים שנבחרו בקפידה היו יכולים להפעיל אותו.

מכוניות נראו לעתים רחוקות למדי באקדמיית קימריה. רוב המורים ואנשי הצוות התגוררו במקום. אבל מדי יום יצאו ובאו למקום משאיות אספקה ורכבי דואר, כמו השומרים שעבדו בחברת האבטחה של ראג' פאטֶל. אלי עקבה אחרי כלי הרכב המועטים האלו כבר כמה שבועות, והיא ידעה שרכב האספקה מגיע בדרך כלל קצת לפני ארבע אחר הצהריים. השעה היתה כבר כמעט ארבע. אם יהיה לה מזל, הרכב ייכנס מבעד לשער הזה לפני שיגלו אותה.

המחבוא שלה היה קרוב מאוד למקום שבו היתה כשג'ו נהרגה. זיכרון הלילה ההוא לפני שמונה שבועות ייסר אותה. כשעצמה עיניים הכול חזר אליה - מעטה השלג הלבן, האור הכחול של הירח, הגוף השברירי המוטל כמו בובת סמרטוטים על הכביש... ענן הדם שהקיף אותה כמו עלי כותרת של פרח קטלני.

היא פקחה עיניים.

הלילה זה רק כביש עפר ריק.

היא נשמה נשימה נרעדת.

אני באמת מתכוונת לעשות את זה?

היא שאלה את עצמה את השאלה הזו מאז שהגיעה לשער. היא רצתה לבכות, או לחזור בריצה לחדר שלה. אבל במקום זאת היא נשארה במקום והתכוננה לפעולה.

היא חייבת לצאת מכאן. אם היא רוצה לגלות מה באמת קורה, אין לה ברירה אלא להתרחק מבית הספר הזה ולברר בעצמה.

משב רוח קפוא טילטל את העצים, והם המטירו עליה טיפות גשם קרות כקרח. היא הצטמררה והידקה את הצעיף לצווארה. לרגע ממושך אחד בלעה שאגת הענפים שהתנועעו מעליה את רעש המכונית. כשאלי הבחינה בה, כבר נראו הפנסים באופק.

היא השתופפה הרחק מטווח אלומות האור החזק וחיכתה כשגופה דרוך ומוכן כמו פעם, לפני ההתקפה. כל איבר בגופה הפגוע כאב כשעמדה בתנוחה הזו - במיוחד הברך שלה - אבל היא התעלמה מהכאב. זה לא הזמן להקשיב לגוף שלה. זה הזמן לברוח.

אלי התבוננה בנשימה עצורה מבעד לסורגי הגדר, בלתי־נראית בצללים במעיל ובמכנסי הג'ינס הכהים שלה. היא ציפתה לרכב מסחרי לבן, אבל ראתה מכונית ספורט נמוכה בצבע כהה.

אלי עצרה את נשימתה. אחדים מהשומרים נסעו במכוניות מהסוג הזה. זה בטח אחד מהם.

המכונית המצוחצחת התקרבה לשער באטיות ונעצרה.

אלי החליטה: היא תעשה את זה בכל מקרה. לא משנה מי נמצא במכונית הזו. היא תברח.

היא התכוננה. זו ההזדמנות שלה. אולי ההזדמנות היחידה.

אבל כלום לא קרה. הכאב הפועם בברך הפצועה שלה הלך והחמיר. העמידה בלי לזוז היתה עינוי. היא לא תצליח להמשיך ככה עוד הרבה זמן.

היא עצמה עיניים והפצירה בשער להיפתח, אבל הוא לא זז. משהו בטח קרה.

אולי הם יודעים. אולי זו מלכודת וראג' כבר שלח את השומרים שלו לתפוס אותי. אולי הם באים לתפוס אותי ברגע זה ממש.

הפה שלה התייבש. היה לה קשה לנשום.

ואז היטלטל שער המתכת הגדול והתחיל להיפתח בקול חריקה מתכתי.

השפתיים שלה נעו בדממה. אלי ספרה שמונה שאיפות ונשיפות עד שהשער נפתח לגמרי ונעצר. הכביש שמאחוריו התפתל לתוך היער האפלולי. באור הדמדומים הדועך היה נדמה שהוא נעלם ממש מעבר לשער - כאילו העולם שבחוץ כבר לא קיים.

אלי שלפה את הטלפון מכיסה וזרקה אותו על האדמה. היא ממש לא רצתה לעשות את זה, אבל יוכלו לאתר אותה בעזרתו - הוא כבר לא יביא לה תועלת. היה עליה לסמוך על מארק שיפעל על פי הסיכום ביניהם.

עכשיו צריך רק לחכות שהמכונית תיכנס מספיק עמוק לשטח בית הספר, כדי שהיא תוכל לחמוק החוצה מבלי שהנהג יבחין בה.

אבל גם אחרי שעבר עליה רגע ארוך ומענה, המכונית עדיין לא זזה. המנוע שלה טירטר כמו חתול מגרגר המשחק בטרפו. מהמקום שבו כרעה, אלי לא ראתה את הנהג.

אוף, מה הבעיה שלך? התחשק לה לצעוק מרוב תסכול. אולי תיסע כבר?

בדיוק כשהיה נדמה לה שראו אותה, התחילו הצמיגים של מכונית האאודי השחורה לגרוס את החצץ של שביל הגישה. המכונית התחילה לנוע באטיות לעבר בניין בית הספר.

השער התחיל להיסגר כמעט מיד, אבל אלי לא העזה לזוז. המכונית עדיין היתה קרובה מדי - הנהג עלול לראות אותה במראה שלו.

היא חיכתה בשרירים מתוחים וכואבים ומיקדה את מבטה בשער, מתפללת שהמכונית תצא כבר מטווח ראייה. אבל זאת התקדמה באטיות מכוונת, כמעט כאילו הנהג חיפש מישהו.

המחשבה עוררה בה בחילה. היא נשמה עמוקות כדי להרגיע את עצמה.

אל תאבדי את זה עכשיו, אלי, היא אמרה לעצמה. תתרכזי. אם הוא היה יודע שאני כאן הוא היה יוצא מהמכונית.

בזמן שצפתה בסגירתו האטית של השער, ספרה אלי שלוש נשימות. ארבע.

חמש.

השער כמעט נסגר עכשיו. המכונית עדיין היתה בטווח ראייה אבל כבר לא היתה לה ברירה - אם לא תצא עכשיו ייתכן שכבר לא תצליח לצאת לעולם.

וזה פשוט לא בא בחשבון.

היא זינקה ממקום מחבואה בין העצים כשרגליה שועטות קדימה, ברכיה כואבות ונשימותיה צורבות בריאותיה. הרווח שבין השער לגדר נראה קטן. קטן מדי. יכול להיות שהיא טעתה בחישוב? יכול להיות שכבר מאוחר מדי?

ואז היא הגיעה, ידיה תפסו בחוזקה בסורגים הקרים כאילו יש ביכולתה להאט את התקדמותם. אבל השער היה אוטומטי - בלתי־ניתן לעצירה. הוא נע בקצב אחיד. אדיש.

אלי לא היססה - היא עברה במהירות ברווח הצר בעוד הסורגים אוחזים במעיל שלה כמו אצבעות גרומות, ודחפה את כתפיה חזק קדימה תוך שהיא מתנשמת בשיניים חשוקות בניסיון להדחיק את הכאב.

בצעקה חנוקה היא השתחררה מהסורגים ונפלה על האדמה בצדו האחר של השער שנסגר בטריקה.

היא יצאה לחופשי.