מתנת הזמן הפנוי

הקדמה

בגיל חמישים ושלוש הלכתי לקייטנה.

החלטתי לשחזר את תחושת ההתלהבות שחוויתי כילד ולהתנסות בדברים חדשים, כי דבר לא הלהיב אותי יותר. כמו שאומרים — ראיתי הכול, ניסיתי הכול, ידעתי הכול. או שכך לפחות הרגשתי. וכידוע, ללא תשוקה והתלהבות קשה מאוד לחיות חיים משביעי רצון.

פיניתי זמן לעניין במקום להמתין שהזמן הפנוי יופיע בתקופה שנוחה לו. הודעתי למשפחה שאני נוסע לשבועיים לחו"ל להתנסות במגוון קורסים חדשים, שיש בי צורך לנסות דברים שמעולם לא ניסיתי. כי השגרה, ההרגל והקיבעון החלו לגבות מחיר גבוה מדי. וכך מצאתי את עצמי במזרח הרחוק; בסדנת בישול של דים סאם, בשיעור פילאטיס ובהתנסות במדיטציה במקדש בודהיסטי.

אבל הדברים לא התנהלו על פי התוכנית: בסדנת הבישול נדרשה עבודה רבה, והיו המון חומרים שומניים, רטובים ואבקתיים, שהיה צריך לגעת בהם בידיים. נזכרתי שאני לא ממש אוהב לבשל. בעצם זה לא מדויק — אני ממש שונא לבשל. צריך לזכור מינונים, ואחרי שעות כשסוף סוף המנה מוכנה — היא לחלוטין לא נראית כמו בתמונה המצודדת בפרסומת לקורס הבישול. זה ממש כמו ארון הבגדים שקניתי באיקאה. אותם תהליכים מסובכים ולבסוף, במקום ארון בגדים יוצאת שידה קטנה המתאימה לבגדים שאין להם גרביטציה.

בשיעור פילאטיס הייתי הגבר היחיד. לא אכחיש שהיה נעים להיות גבר יחיד מוקף נשים, אבל התחושה נגוזה במהירות, כי אחרי עשרים שנות ישיבה ליד מחשב, גופי לא היה בנוי יותר לזוויות חדות. הכול כאב ומה שלא כאב פשוט לא עבד יותר כנראה. לתומי חשבתי שמדובר בהתעמלות לעצלנים. הצלחתי להרים יד פעם אחת ואף את רגל שמאל, אבל זהו. אינני זוכר מה קרה בהמשך השיעור. המורה הציעה שאשכב על המזרן ואנמנם קצת עד שאימא שלי תבוא לקחת אותי. כך, על כל פנים, היה נדמה לי שהיא הציעה.

גם במדיטציה הבודהיסטית במקדש נכשלתי. הנזיר בגלימה הכתומה ביקש שנתמקד בנשימות שלנו. לשאוף אוויר ולנשוף החוצה באיטיות. לשאוף ולנשוף. אבל זה רק הזכיר לי את התקפי האסתמה שהיו לי בילדותי, ואת משאף הוונטולין שבו השתמשתי. המשך שיעור המדיטציה הוקדש לניסיונותיי להיזכר אם לקחתי איתי את המשאף לנסיעה הנוכחית או ששכחתי אותו בבית. שיעור המדיטציה הכניס אותי לחרדה וסבלתי מקוצר נשימה.

עליתי על המטוס חזרה לארץ עצוב ומדוכא ביותר. הקייטנה נכשלה. שום דבר לא הלהיב אותי יותר. ניסיתי. לא הצלחתי. אני אבוד. מצד שני, בירכתי על השתייכותי לאותו חלק באוכלוסייה שיש לו זמן פנוי להתנסות בחוויות חדשות מבחירה. רוב תושבי אפריקה ואסיה לא יכולים להרשות לעצמם לנסוע ל"קייטנה" של סדנאות.

בטיסה ניסיתי לברוח מהמציאות שטפחה על פניי ושקעתי בסרט דוקומנטרי שחבילת הבידור הציעה — סרט על חייו של צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה. אני אוהב היסטוריה, אוהב להתעמק ואוהב אנקדוטות פחות ידועות המראות את החיים האמיתיים והיום־יומיים של תהליכים ועובדות מוכרים. המיקרו שבמאקרו. הופתעתי לגלות שצ'רצ'יל ניהל ישיבות קבינט של המלחמה בחדר השינה בבונקר התת קרקעי בלונדון, ואהב לעבוד מהמיטה. בזמנו החופשי אף צייר.

כשהמטוס נחת פתחתי את הטלפון, ניגשתי לגוגל והמשכתי לקרוא עליו. על תהליך קבלת ההחלטות שלו. על התעוזה ועל החוכמה. התלהבתי. האיש היה מעורר השראה.

ואז הבנתי.

ידע יוצר עניין. עניין מביא לעוד ידע. יותר ידע עשוי להביא להתלהבות. במילים אחרות, קשה להתלהב ממשהו מבלי להכיר אותו מעט יותר לעומק. תשוקה שטחית מחזיקה לזמן מועט. אפשר לחשוק ולהתלהב באמת רק לאחר שבחרנו להתעניין בדבר, התעמקנו בו ועשינו זאת בלי שהמורה ציפי הכריחה אותנו ללמוד תוך איום בבוחן פתע.

רוב האנשים שהיום הם חברינו היו חסרי משמעות עבורנו לפני שהכרנו אותם לעומק. אחרי היכרות עמוקה יותר עימם, חלקם אכזבו וחלקם חוללו התלהבות. בחלקם אפילו התאהבנו.

כל זה דורש זמן והעמקה. לעומת זאת הגישה שלי לחוויות שבהן התנסיתי — סדנת בישול שהובילה לעייפות, שיעור פילאטיס שגרם לכאבי שרירים ומדיטציה שהעלתה צורך במשאף ונטולין — הייתה שטחית. תוסיפו לכך את חוסר ההתמדה ועודף הסטימולציות שמאפיינים את רוב העולם, והרי לכם מתכון לשעמום מהיר, במקום מתכון למזנון תרבותי עשיר של סדנאות, תחביבים, ידע והנאה מדברים שלא האמנו שיכולים להלהיב אותנו.

ובמגוון הרחב הזה קיימות כל כך הרבה חלוקות משניות המבוססות על הפסיכולוגיה של ההנאה האנושית.

וזאת השאלה שריתקה אותי — איך המוח שלנו בוחר ממה ליהנות ברגע מסוים.

מדוע יש ימים שמתחשק לנו ללכת לתיאטרון או לקרוא ספר לעומת ערבים שבא לנו לראות סרט מתח או משחק כדורגל? מדוע קשה לי לשמוע מוזיקה סינית מסורתית אבל לא מוזיקת סלסה, למרות ששתיהן אינן תרבויות שעליהן גדלתי? מדוע ישנם אנשים שמתלהבים מאופרה וכאלה ששונאים אותה? מה יוצא לנו, מבחינה אבולוציונית, מחוויה אמנותית לנוכח יצירות של רמברנדט וורמיר?

מדוע מיליארדים מרותקים פעם בארבע שנים לגביע העולם בכדורגל ולרבים אין עניין לקרוא את הביוגרפיה של זוכי פרס נובל? ולמה אנשים משכילים, חושבים וערכיים, כמו בני משפחתי למשל, אוהבים לצפות בתוכנית כל כך רדודה כמו 'האח הגדול'?

לפיכך החלטתי להתחקות אחר שורשי תשוקת המוח האנושי לשני דברים שלכאורה סותרים — שעשועים וחוכמה. שני מאפיינים במוחנו שמתכתבים ונלחמים זה בזה באופן קבוע. ישנו הצורך להיות יעילים ולעומתו הצורך לנקות את הראש. הצורך להיות מציאותיים והצורך לברוח מהמציאות.

ואם כבר — איך לוקחים מישהו כמוני, שלא אוהב אופרה ובלט — וגורמים לו לשיר אריות על קצה האצבעות בהתלהבות של אגם מלא ברבורים.

אז הנה מתחילים. מזמין אתכם למסע מהנה של אדם סקרן אך ציני, מבוגר אך ילדותי ויעיל אך עצלן להבנת תולדות הדברים המעניינים והמשעממים בחיינו (עניין של טעם). כלומר, למסע אל הפסיכולוגיה שמאחורי התפתחות הבידור, התרבות והחוכמה האנושית.

כשהתחלתי לכתוב את הספר, בשלהי 2019, נחתה עלינו מגפת הקורונה. באבחת סכין חדה נחתכו והוקפאו רוב הדברים שעליהם רציתי לכתוב בספר זה — צפייה בסרטים בקולנוע, משחקי כדורגל, תיאטרון, ריקודים, ועוד. וכך, באופן פרדוקסלי, הפך הספר הזה לרלוונטי עוד יותר. מצד אחד התפנה לנו זמן רב של פנאי שצריך היה למלא, ומצד שני לא הייתה אפשרות לצאת לבילויים תרבותיים, דבר שגרם לנו להעריך אותם יותר.

אז דווקא עכשיו כדאי לכם לקרוא את הספר הזה — כדי שתוכלו להתמקד בדברים שבעבר קיבלנו כמובנים מאליהם, עליהם לא ממש טרחנו לחשוב ואליהם לא טרחנו לשים לב לפני כן, כמו למשל, איפה כדאי לשבת בתיאטרון, מדוע משחק כדורגל מזכיר תופעה דתית, מי היה כוכב הבידור הראשון בהיסטוריה ולמה ריחו של ספר זה יהיה נפלא בעוד מאה שנה.

מטרתי הייתה להתמקד בפסיכולוגיה ובהבנת ההנאה האנושית מסוגי הבידור והתרבות שאנחנו אוהבים. במקרה של ענף הריקוד, למשל, לא בהכרח מאקט הריקוד עצמו, אלא מצפייה בסוג ריקוד שההנאה התרבותית ממנו לא כל כך ברורה לי — ריקוד הבלט. מדוע, ריבונו של עולם, צריך לרקוד על קצות האצבעות?

ניסיתי לענות בספר הזה על שאלות ממוקדות ומיוחדות, נושאים שלרוב אנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בלי לשאול מדוע. אלו השאלות המעניינות ביותר לטעמי — מדוע הרגיל והמובן מאליו הוא כזה? איך הברור מאליו התחיל בכלל ואיך אפשר ליהנות עוד יותר מסוגי תרבות וחוכמה שאינם בהכרח "כוס התה" שלנו.

ועניין אחרון — כפי שוודאי כבר שמתם לב, הספר הזה משתדל להיות קליל והומוריסטי. חלק מההומור מעט ציני, סרקסטי ואולי טיפה לא תקין. הכול מאהבה. בבקשה לא לקחת ללב.

קדימה. בואו נצא למסע מהנה להבנת ההנאות המיוחדות שלנו.

1
המוח מחפש לברוח

נתחיל בשתי שאלות. אנא חישבו על תשובתכם בכובד ראש.

שאלה ראשונה:

אם לא הייתם חייבים לעבוד לפרנסתכם, כלומר, אילו זכיתם להיות חסרי חובות ואחריויות ובעלי זמן פנוי בלתי מוגבל, ואולי היו אפילו מציעים לכם לקבל שכר גבוה עבור האפשרות לא לעשות כלום חוץ מלצפות בטלוויזיה למשך שתים־עשרה שעות ביום — האם הייתם מסכימים לעשות זאת?

אני מניח שיש מי שיענו שזהו חלומם הכמוס — "בינג' יומי של 12 שעות... ועוד לקבל על כך תשלום? בטח!"

אבל חישבו על העניין לעומק — כל היום לצפות בסרטים ובסדרות הטלוויזיה האהובות עליכם, תוך איסור מוחלט לסדר את הבית, לשטוף כלים ולעבוד בעבודה יצרנית. התנאי הינו לשבת כל יום ולצפות בטלוויזיה למשך שתים־עשרה שעות ברציפות, עם הפסקות קצרות של חמש דקות. מה דעתכם על העניין?

וכעת לשאלה השנייה:

אם היו מציעים לכם מיליון דולר עבור התחייבות מוחלטת מצידכם לא לצפות מעתה ועד סוף חייכם בשום סרט, סדרה או תוכנית טלוויזיה... הייתם מסכימים לקבל את הכסף?

שתי השאלות הללו עמדו במרכז מחקרים שעליהם נדבר בהמשך. אבל תגובה ספונטנית לשאלות אלה קיבלתי כבר בילדותי.

הייתי בן שלוש־עשרה והוריי אירחו בביתנו מוזיקאי ומלחין בשם מקס רבינוביץ', שעבד כמנצח על התזמורת הסימפונית של ליסבון. באופן טבעי, ואולי מתוך התחשבות באורח המכובד, הושמעה ברקע מוזיקה קלאסית נעימה. התבוננתי במר רבינוביץ' בעניין. נראה היה שהוא מעט מנותק מהשיחה שהתנהלה בסלון. הוא הקשיב למוזיקה שהתנגנה בעיניים עצומות, בעוד אצבעותיו נעות על פי הקצב.

"אתה נהנה מהיצירה הזאת?" שאלתי, בעיקר מתוך נימוס. לא היה לי שום מושג מה התנגן ברקע. הוא פקח את עיניו, ניתק את מחשבותיו וחייך. לפתע פיו התעקם מעט במה שנראה כאכזבה ואז נאנח.

"כבר לא," הפתיע. "אני לא מסוגל לשמוע מוזיקה קלאסית בלי לחשוב עליה במונחים של עבודה. של עיבוד היצירה לתזמורת."

זה נשמע לי עצוב. אבל דבריו העניקו לי תובנה — הנאה אמיתית מתאפשרת רק כשיש איזון. כמו כל דבר בחיים, התעסקות רבה בכל תחום שהוא, אהוב ככל שיהיה, מקלקלת.

אני מניח שמקס רבינוביץ' מצא פורקן לנפשו ומחשבותיו בסוג בידור אחר, שאינו קשור במוזיקה. אולי סרטים, אולי תיאטרון. אבל כולנו זקוקים לפורקן הזה. ומה שמהווה פורקן בשביל אדם אחד, למשל האזנה למוזיקה, יכול להיות עבודה עבור אדם אחר.

מאז ומעולם בני אדם חיפשו פורקן מעמל יומם וממחשבותיהם הטרודות. גם בתקופה הפרה היסטורית, אחרי שהגבר צד והביא את הצייד למחנה, והאישה סיימה ללקט עשבי תיבול, ישבו כל בני החמולה סביב המדורה, אכלו ממותה ברוזמרין וכמהין, שתו תה מרווה ונענע, ולאחר מכן רבצו ועשו מן הסתם משהו נוסף בשביל הכיף. ודאי שוחחו (בשפת הסימנים ולאחר מכן בשפת דיבור), רקדו, סיפרו סיפורים, שרו שירים, שיחקו קנדי קראש עם פטיש ואזמל... ובקיצור, הרגישו צורך לנקות את הראש. וכך זה נמשך עד היום, וסוגי הבידור נותרו פחות או יותר אותו דבר בכל התרבויות — מוזיקה, משחקים, הצגות, דרמה, סיפורים, ריקוד וספורט.

מה שהשתנה הוא משך הזמן שהוקדש לכך, בהתאם למעמד חברתי, נגישוּת, מצב כלכלי ומגוון האפשרויות. שעשועים ותרבות היו בעבר בעיקר נחלת בתי המלוכה או המעמד הגבוה, אבל עם השנים הבידור התפתח בצורות מתוחכמות והפך זמין לכל האנשים בכל המעמדות.

התהליך, כך נראה, מואץ ביותר בימינו על ידי תעשיית בידור אשר מקדמת ומוכרת מוצרי בידור בפורמטים ופלטפורמות מגוונים ביותר, המותאמים לכל סוג של קהל. ואנחנו אכן מגוונים ומפולגים בסוגי הבחירה שלנו — הרוב אוהבים את הפופולרי ומתפצלים משם לטעמים אחרים. העדפת סוג בידור מסוים היא (גם) תוצר גנטי אבל בעיקר טעם נרכש, שהטבענו וחרשנו במעמקי מוחנו בדפוסי ההתנהגות והצרכים הייחודיים לנו לאורך חיינו.

במחקר של הפסיכולוגים טימות'י ברוקס וסטיבן ליווינגסטון מאוניברסיטת אוהיו מצאו השניים התפלגות המאפיינת העדפות בידוריות.¹ הרוב נמצאים במרכז עקומת הפעמון הסטטיסטית — אנשים שטעמם מושפע בעיקר ממה שהם רואים בסביבתם, ממה שהמדיה ההמונית מבקשת לקדם. אותם אנשים נהנים ממה שנחשב פופולרי, למשל ספרים ברשימת רבי מכר, מוזיקה שמושמעת השכם וערב, תוכניות טלוויזיה בפריים טיים.

ורק להבהרה, אין כוונתי לומר שמדובר בסוג בידור ברמה נמוכה יותר. רוב התכנים האלה הגיעו למעמדם בזכות ולא בחסד, חוץ מהתוכנית 'האח הגדול'... הפופולריות שלה קשורה למרכיב אבולוציוני באישיותנו הקיים עוד מהתקופה שבה אהבנו לצפות בגלדיאטורים והוצאות להורג. באמת.

עקומת הפעמון מתפלגת ונעה בהדרגה אל עבר אנשים שטעמם פחות פופולרי (חובבי בלט, אופרה ושירה) ועד לטעמים ולהעדפות חריגים במיוחד, למשל מוזיקה של איזו להקת טכנו גרמנית מקומית ועלומה מאזור שווארצוואלד, או ספר בעל הכותרת 'השפעת פרוטונים לא קונבנציונליים מאיי לנגרהנס על כבד אווזים שחורי זנב במדגסקר'.

בעבר כאמור, ובאזורים מסוימים בעולם גם היום, ניתן לצפות או לקחת חלק פעיל ב"בידור" מוטל בספק — עונשים ציבוריים, קרבות ספורט עד מוות או צפייה ב"קרקס אנושי" — בעלי מומים שהוצגו לראווה לקהל הרחב. מי האנשים הללו שבמוחם מתעורר יצר מציצנות לראות מחזות מטרידים? ובכן, לא נעים לומר, אבל זה נכון לגבי רובנו. על כך יורחב בפרק מורבידי נפרד.

אנחנו יכולים לבחור לצרוך בידור שיעזור "לנתק את המוח", או דווקא להפעיל אותו וללמוד, לרכוש תובנות ולצמוח מבחינה אישית ואינטלקטואלית בעזרת משחקי חשיבה, שיעורי העשרה או ביקור במוזיאון.

אבל למה בעצם?

למה לא פשוט ללכת לישון מייד אחרי העבודה?

למה לטרוח לצאת בערב גשום מהבית על מנת לצפות בהצגת תיאטרון?

ומדוע לשלם מאות שקלים על מנת להצטופף בעמידה בפארק הירקון ולצפות ממרחק אסטרונומי בלהקה, אהובה ככל שתהיה?