זמן הלב

כרמלה

עשרים ושבע שנים והיא אף פעם לא איחרה, והנה היום אין לה ספק שתאחר ובגלל שטות, היא לא מוצאת את המשקפיים. יש לה שלושה זוגות אבל דווקא את אלה של הנהיגה היא לא מוצאת. עד שתמצא אותם ותסדר את התיק ותמהר לרדת במדרגות לחלץ את הסובארו ממקום החנייה הצר, ותיתקע בפקקי התנועה של הבוקר, תאחר. רק המחשבה על זה משגעת אותה. כל הגוף שלה פותח בתיפוף רוטט, שהולך ומתגבר ככל שחולפות הדקות. הטירוף הזה של הבוקר חייב להיפסק, לא מתאים לי, בגילי, להתחיל את היום בלחץ כזה, היא גוערת בעצמה. אפילו כשהילדים היו קטנים והיה צריך להכין אותם לגן ולבית הספר, תמיד הצליחה להגיע בזמן. משום מה דווקא אז היה יותר קל. היא הייתה קמה בשש וחצי, שבריר שנייה אחרי צלצול השעון המעורר, בלי להיזקק, כמו בעלה משה, לעוד קצת נִמנום במיטה.

אם הייתה מאמינה ברוחות רפאים הייתה מאשימה את משה, שתמיד צחק על שלושה זוגות המשקפיים שלה. זה מתכון להתאבדות, לחפש כל הזמן את הזוג הנדרש, היה מלגלג עליה.

ואולי זה משה שהתגנב בלילה לדירה, הסתיר את המשקפיים, רק כדי להוכיח לה שצדק? לאפיקומן בליל הסדר תמיד מצא מסתור, כזה שנשמתם של הבנים הייתה יוצאת עד שגילו היכן הוא. זה עוד היה בדירה הקטנה שלהם, לפני השיפוצים שהכניסו אותם לחובות גדולים.

היא יודעת שאם תוותר עכשיו על החיפוש, היא תסתובב כל היום כמו משוגעת במשרד ותחשוב רק על משקפי הנהיגה. וזה לא עניין של כסף, זו הבושה. עוד לא בת חמישים וארבע וכבר אלצהיימר?

ובנוסף החום! איזה חום! כל כך מוקדם בבוקר וכבר חם, כמו באמצע הקיץ. זה בטח מהעצבים ולא מהגלים. לפחות את הכדורים היא זוכרת לקחת כל ערב בזכות הקופסה הקטנה העגולה, המחולקת לתאים קטנים, שמונחת על השידה ליד מיטתה.

ואולי הכדורים משפיעים על המוח? היא חייבת לשוחח עם הרופא, שהבטיח שגלי החום שתוקפים אותה כמו סיכות בוערות יפחתו עם הזמן, וכמעט בלי תופעות לוואי. היא מתיישבת בשקט על הספה ומתאמצת להיזכר היכן הניחה אותם. משקפיים אינם ציפורים. לא ייתכן שהתעופפו להם ככה לפתע.

ואולי התגלגלו בין העיתונים? כל בוקר מתדפקים על הדלת שני עיתונים, מגולגלים בחוט דק, וחלק מהעמודים הראשונים תמיד נקרע איכשהו עד שהיא מצליחה להסיר מהם את הגומי המעצבן. גם כן שיגעון העיתונים האלה. משה חתם על מינויים ומאז הם ממשיכים להגיע. הוראת קבע לחשבון הבנק וזהו - את שבויה לכל החיים.

בנוסף לבלאגן בראש היא שומעת מלמטה את משאית האשפה של העירייה מטרטרת, כאילו מטוס עומד להמריא. למה היא לא זזה? בסך הכל ארגז אשפה אחד לארבע דירות, שאחת מהן ריקה. מאז שהשכנים נפטרו הדירה ממול לרוב עומדת ריקה, בהפסקות ארוכות בין שכירות אחת לשנייה.

הצצה מהמרפסת מגלה שזו לא המשאית לפינוי אשפה, מישהו כנראה עובר דירה. בטח עכשיו המשאית לא תזוז שעות ולפחות יהיה לה תירוץ. אבל תירוץ למי? הרי אף אחד במילא לא ישאל, אז למה היא תמיד מחפשת תירוצים?

למשרד היא תמיד מגיעה ראשונה, לבושה ומאופרת בקפידה, אפילו לפני תמר, שחייבת לאייש את התא שלה במזכירות בדיוק בשמונה וחצי. ובשביל מי היא בכלל מתאפרת? בקושי רואים מישהו במשך היום. במשרד שלה, באגף האפוטרופוס הכללי, אין גבר אחד לרפואה. רק היא, תמר ועורכות דין. לכן, לבזבז כל בוקר זמן על איפור, זה טירוף.

"בשביל עצמך", פוסקת תמר, שמחליפה כל חודש את הגוונים בשערות ומתאימה אליהם את הצבע מסביב לעיניים, "כך אנחנו מרגישוֹת טוב יותר".

היא מוכרחה לשתות משהו. היא הכי אוהבת מי ברז רגילים ולא מים מינרליים מבקבוקי פלסטיק גדולים. אבל אולי זה לא הזמן לשתות עכשיו. בזמן האחרון היא מבקרת יותר מדי בשירותים וכל לגימה קלה מפעילה אצלה מערכת ניקוז שלמה.

מנוע המשאית ממשיך לטרטר. היא רק מקווה שהדיירים החדשים לא יהיו רעשניים מדי. מי שתִכנן את הבית לפני חמישים שנה לא היה חכם גדול, קיר בודד אחד מפריד בין חדרי השינה של שתי דירות שכנות, ואין לה כוח לשמוע בלילה את הקולות. היא מקווה שתגיע שוכרת בודדה, אולי סטודנטית, או דיירת מבוגרת, בגילה, גם כן אלמנה, שתיכנס והן ישתו כוס קפה, ומדי פעם יראו יחד טלוויזיה.

הטִרטור המעצבן הלך והתרחק סוף־סוף. המשאית נסעה לה. עכשיו אפשר להוציא את הסובארו מהחנייה, נגמרו התירוצים. היא תתקשר מהמשרד לאופטומטריסט שלה ותזמין דחוף זוג משקפיים חלופי...