שחור כחול-לבן

1

מיהו חרדי

גבולותיה של החרדיות חמקמקים. שאלת הזהות החרדית מעסיקה זמן רב את הציבור החרדי עצמו ואת חוקרי החברה והדמוגרפיה בישראל. במובחן משאלת "מיהו יהודי", שלה תשובה הלכתית מוגדרת (אף אם לא תמיד מוסכמת), גבולות החרדיות רחבים וחמקמקים. על רקע היעדר הגבולות הברורים התוחמים אותה מוגדרת הקהילה החרדית כ"חברה רחבת שוליים" (ליאון, 2009).

לאורך השנים הוצעו כמה הגדרות לסיווג החרדיות. ניתן לומר כי מדובר בהגדרה דתית, שלפיה חרדי הוא מי שחרד לדבר השם, המקפיד על קלה כחמורה. לפי הגדרה זו, חרדי הוא מי שמעיד על עצמו שהוא מהדר בקיום המצוות ומקפיד על שמירת המנהגים ההלכתיים שהונהגו על ידי פוסקי ההלכה המחמירים, בעיקר במאות האחרונות. בהתאמה, חרדי זה יכניס לפיו הכשרים מהודרים בלבד, יתרחק מרשות הרבים המערבית חסרת הצניעות ויסגל לעצמו אורחות חיים סגפניים המוכתבים על ידי קו הלכתי מחמיר. בהגדרה זו מחזיקים שלהב ופרידמן (1985), הסבורים שהגדרת הדתיות החרדית מאופיינת במחויבות להלכה תוך זיקה עמוקה למסורת הדתית שהתפתחה בקהילות מזרח אירופה במאות הי"ח והי"ט, ובנטייה להעדיף את הפסיקה המחמירה שבספרות ההלכה. בתרגומה לאורחות חיי היומיום, חרדיות זו מתבטאת בהחשבת תלמוד תורה ועבודת ה' לערך עליון; במתן מקום חשוב ביותר להקמת משפחה ולחינוך ילדים; במעמד הפרט כחלק מקהילה מובחנת, בלבוש, בשפה, ביחס לזולת ולאחר ובבחירת מקום המגורים במסגרת הקהילה החרדית המתבדלת.

בעניין אחד יצק בית המשפט העליון תוכן דומה להגדרת החרדיות, תוך שהוא קובע כי "'חרדים', לעניין תמיכה במוסדות ציבוריים המבצעים פעולות תרבות ל'חרדים', הנם יהודים שומרי מצוות, אשר ייחודם בהקפדה הדתית שהם נוהגים בדרכי חינוך, אופי קהילה ואורחות חיים המבחינים בינם לבין שאר היהודים שומרי המצוות" (בג"ץ 4346/92).

הגדרה זו, הרואה את החרדי כמי שמקפיד על אדיקות הלכתית ותרבותית, תואמת את ממצאי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה (2009), שלפיו 96% מהחרדים השיבו כי הם שומרים על כל דקדוקי המסורת, ורק 2% השיבו כי הם שומרים עליה במידה רבה. זאת לעומת הציבור הציוני־דתי, שם 60% בלבד שומרים על כל דקדוקי המסורת, לעומת 35% ששומרים במידה רבה. נתונים אלו ונתונים דומים בסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009 מחזקים את התפיסה שלפיה קיים קשר בל יינתק בין הגדרת החרדיות לבין התפיסה העצמית באשר לשמירה על כל דקדוקי המצוות.

אף שסביר כי תפיסה זו של חרדיות הנה מדויקת מבחינת פנימיותה של ההגדרה, חסרונה נעוץ בכך שהיא איננה ניתנת למדידה כמותית, משום שרמת ההקפדה והאדיקות מצויה בין אדם לבוראו בלבד ואיננה ניתנת לבדיקה בעין חיצונית.

גישה אחרת סוברת כי החרדיות הנה הגדרה חברתית, שלפיה חרדי הוא מי שחי בקהילה החרדית: הוא מתגורר באזורים גיאוגרפיים חרדיים, שולח את ילדיו למוסדות החינוך החרדיים, צורך את התקשורת ואת החדשות החרדיות, מצביע למפלגות החרדיות, וכמובן, חזותו החיצונית - בעלת סממנים חרדיים. הגדרה זו רכה ורחבה יותר מקודמתה, שכן היא אינה משקיפה אל חיי הפרט פנימה, אלא מסתפקת באורח חייו הקהילתי ובקליפה החיצונית כדי לקטלגו כחרדי. גישה זו נוקטת המועצה הלאומית לכלכלה, המתבססת על נתוני סקר כוח אדם המתבצע אחת לרבעון על פי מדגם רחב של 25,000 איש. על פי גישת מדידה זו, חרדי הנו מי שמתגורר ביישוב או באזור חרדי, ולחלופין, מי שמוסד הלימודים האחרון של אחד מבני משפחתו הנו ישיבה גבוהה חרדית.

גישה שלישית סוברת כי החרדיות הנה הגדרה המבוססת על כפיפות. בהתאם לגישה זו, חרדי הנו מי שהוא חלק מהפירמידה החרדית, שבראשה עומדים גדולי התורה החרדים, והוא מכפיף עצמו להוראותיהם. גישה זו התפתחה על בסיס דוקטרינת "דעת תורה" (שתיסקר להלן בשער השלישי), שלפיה גדולי התורה אינם מביעים את עמדתם האישית, אלא דעתם היא דעת התורה המשתקפת בפסיקתם. אך דעת התורה איננה מובעת רק בעניינים הלכתיים, אלא בכל סוגיות היומיום, בין הפרטיות בין הציבוריות. לפי גישה זו, רק מי שנשמע להוראות אחד ממנהיגי הקהילה החרדית - במישרין או בעקיפין - הנו חרדי. רבים אוחזים בגישה זו, המוציאה מהכלל את הסוברים כי יש להישמע להוראות גדולי הדור רק בעניינים הלכתיים ולא בשאלות פוליטיות וציבוריות אחרות. כך למשל תנועת "טוב", שביקשה לייצג את החרדים העובדים במישור המוניציפלי, לא היתה כפופה לפטרון רוחני ישיר, ובשל כך הגדרה זו הדירה אותה מתוככי החרדיות.

גישה רביעית, מרחיבה הרבה יותר, היא גישת ההגדרה העצמית, שלפיה חרדי הוא מי שרואה בעצמו חרדי. על פי תפיסה זו, הגדרת החרדיות הנה סובייקטיבית לחלוטין ומושפעת מהתפיסה של האדם את עצמו. שיטת הזיהוי הישיר מבוצעת על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אחת לשנה, באמצעות שאלה המופנית לנדגם בסקר החברתי בדבר הגדרתו האישית. ואולם דרך מדידה זו חשופה להטיות רבות בשל קבוצת הנשאלים המצומצמת המשתתפת בסקר השנתי, ובשל ההגדרות הסובייקטיביות השונות בדבר תוכן החרדיות.

פרידמן ואחרים (2011) עומדים על כך כי הקושי להגדיר איננו סמנטי בלבד. ההגדרה קובעת את גודלה של הקבוצה ואת אופייה המשתנה. הבדלי ההגדרה עשויים להשפיע על עיצוב המדיניות הכלכלית והחברתית ויש להם אף היבטים משפטיים מורכבים, אם המדינה מבקשת להחיל הסדר ייחודי על הציבור החרדי. כך למשל, לו תחליט המדינה להציע סיוע כספי בהכשרה מקצועית לחרדים, תידרש הכרעה משפטית בשאלת גבולות הקבוצה (שאלה דומה נידונה לאחרונה בבג"ץ 5851/13 בהקשר של לימודי ההשכלה הגבוהה לחרדים).

היעדרה של הגדרה מוסכמת מציג תמונה רבגונית באשר לחרדיות ששוליה חמקמקים. היא מאפשרת לזרמים שונים לטעון כנגד זרמים אדוקים פחות, כי הם כלל אינם חרדיים. כל אחד מן הזרמים החרדיים מחזיק בתפיסה אבסולוטית לגבי אמיתות דרכו שאין בלתה, כשכל השאר הנמצאים בדרגה רוחנית נמוכה יותר, אינם חרדיים. כך למשל, בריאיון לתקשורת טען יושב ראש משמרת הקודש והחינוך, הרב מרדכי בלוי, כי "מי שיש לו חשבון פייסבוק הוא לא חרדי, הוא חרדון" (ריאיון לגלי צה"ל, 1.2.2011). מובן שטענה זו אינה מקובלת על הכול, משום שרבים המגדירים עצמם כחרדים וחיים בקהילה החרדית, משתמשים באינטרנט וברשתות החברתיות כעניין שבשגרה.

הקהילה המזרחית הגדולה בישראל אף היא מאתגרת את גבולות החרדיות. זאת משום שרבים מבני אוכלוסייה זו מסגלים לעצמם חלק מהמאפיינים החרדיים, כך למשל - שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך חרדיים, בעוד שאורח חייהם אינו חרדי לחלוטין. ניטול למשל זוג מזרחי המתגורר ביישוב מעורב והחי חיים ישראליים מסורתיים מצד אחד, אך שולח את ילדיו למוסדות חרדיים של תנועת ש"ס, מצביע למפלגת ש"ס ומאמץ את תפיסות העולם של הרבנות הספרדית החרדית, מצד שני. האם ניתן לכנות משפחה זו כחרדית? יש לציין כי תופעה זו הרווחת בקרב הציבור המזרחי בישראל רווי הגוונים, כמעט שאינה מצויה בדיכוטומיה החרדית האשכנזית.

היעדר ההגדרה המתוחמת ותפיסת השוליים הרחבים עשויים להוביל להתחזקותה של החרדיות המודרנית, המצויה על הציר שבין החרדיות הקלאסית לישראליות המערבית.