שומרי המחברת 1 - תעלומת השבט האבוד

פרק 1

הכול התחיל ביום ההולדת של זוג תאומים מיוחדים שקוראים להם ירדן ודניאל. דניאל בטח היתה מתעצבנת ואומרת שצריך להגיד קודם דניאל ורק אחר כך ירדן. אז בואו ונתחיל מההתחלה, כמו שדניאל היתה רוצה, כי איתה לא כדאי להסתבך. תאמינו לי.

הכול התחיל ביום ההולדת העשירי של דניאל ושל אחיה הקטן (בשתיים וחצי דקות בדיוק) ירדן.

אם חשבתם שתאומים תמיד דומים זה לזה ואוהבים אותם דברים — אז טעיתם. ואתם לא היחידים. הרבה אנשים חושבים ככה בטעות, אף על פי שבמקרה של ירדן ודניאל מדובר בשטות מוחלטת. לעולם לא תפגשו תאומים שונים יותר מדניאל ומירדן.

קודם כול, הם לא נראים אותו דבר. גם בבית ספר הדרים בהרצליה, שבו הם לומדים בכיתה ד', יש מורים שלא יודעים שהם תאומים מרוב שהם שונים.

ירדן דומה מאוד לאמא שלו תמר. יש לו שיער חום חלק ועיניים חומות שמסתתרות מאחורי המשקפיים החדשים שלו (שהוא מנקה שוב ושוב. ושוב). הוא תמיד היה תלמיד מצטיין, ויש שיאמרו — חנון. זה ממש לא מפריע לו. ירדן הוא חנון גאה. הוא אוהב לדעת הכול, ובעיקר להוכיח לדניאל שהיא לא יודעת שום דבר.

לעומתו דניאל דומה יותר לאבא ערן. או יותר נכון, למשפחה של אבא, כי לאבא כבר מזמן נעלמו התלתלים מהראש, והוא נותר עם שיער קצר ומאפיר.

לדניאל יש שיער חום מתולתל ופרוע ועיניים ירוקות גדולות, שמחפשות כל הזמן את ההרפתקה הבאה, ובעיקר איך להציק לירדן. אפשר לומר שהתחביב שלה הוא לגרום לירדן להתעצבן (ואם הוא גם בוכה, זה מבחינתה ניצחון מוחץ).

לא רק מבחינה חיצונית הם שונים. לעתים נדירות הם מסכימים על משהו. נדירות כמו שלג בקיץ או כלב בצבע סגול.

הם גם רבים על הכול. כל הזמן. תמיד. את הצעקות שלהם שומעים בכל הבניינים ברחוב הרדוף, ואולי גם ברחובות הסמוכים. אם הייתם רואים אותם רבים, הייתם חושבים שהם אויבים, לא אחים. הדבר האחרון שהייתם רוצים זה להיות אחותם הקטנה ולראות אותם רבים כל הזמן, וגם אם הייתם רוצים לא הייתם יכולים — כי כבר יש להם אחות קטנה. שמה מיקה, ובזמן שכל הדברים המוזרים קרו היא היתה בת שש וחצי, וכמו תמיד — האחים הגדולים שלה לא שיתפו אותה בשום דבר.

דניאל וירדן אוהבים דברים שונים לגמרי. ירדן אוהב ללמוד דברים חדשים, לערוך ניסויים, בעיקר מדעיים, ואוהב מאוד לקרוא. דניאל מעדיפה לעשות דברים אחרים, כמו לשחק כדורגל, ללכת לצופים, לרקוד היפ־הופ ולבלות עם החברות הכי־הכי טובות שלה, רוני ומאיה.

גם כשהם תיכננו עם ההורים שלהם, ערן ותמר, את יום ההולדת העשירי שלהם, הם רבו בלי הפסקה. דניאל רצתה יום הולדת מקפיץ ומותח בסגנון ״המרוץ למיליון". להכין פעילויות ולהריץ את כל המשפחה ברחבי השכונה במשימות מטריפות. ירדן רצה לארגן משחקי חשיבה ותחרות טריוויה בסגנון "המרדף", שבה הוא יהיה הצ'ייסר.

אמא שלהם עצרה את הוויכוח והודיעה שלא עושים שום הפעלה. "יש לי חדשות בשבילכם," אמרה, "אנחנו לא בטלוויזיה! עם החברים שלכם כבר חגגתם בפארק הטרמפולינות, ועכשיו זה רק המשפחה. עוגה, נרות, ארוחת ערב משפחתית וזהו."

"עוד אירוע משעמם של זקנים," לחשה דניאל לירדן (שבאופן חד־פעמי לחלוטין נאלץ להסכים איתה). הם לא ידעו שזה יהיה יום ההולדת הכי לא משעמם שהיה בבית משפחת כהן. יום הולדת שאחריו הכול ישתנה.

כל המשפחה הוזמנה ליום ההולדת, שנחגג ביום שבת אביבי במיוחד. אמא של דניאל וירדן שלחה הודעות לכולם חודשיים מראש, כשעדיין היה חורף, כדי שגם דודה נירית מאוסטרליה תצליח להגיע.

את דניאל עניין רק דבר אחד — אילו מתנות היא תקבל. היא רצתה הרבה מתנות גדולות ויקרות (בכל זאת יום הולדת עשר חוגגים רק פעם אחת בחיים). דניאל אפילו ביקשה מאמא לכתוב את זה בהזמנה, אבל אמא לא הסכימה ואמרה שזה מאוד לא מנומס.

כמו בכל שנה, גם ליום ההולדת הזה דניאל ביקשה מההורים שלה כלב. גם ירדן רצה מאוד כלב. האהבה לכלבים היתה משותפת לשניהם, אבל הם לא הסכימו על הסוג של הכלב. דניאל תמיד רצתה מאוד כלב פודל קטן ולבן, וירדן העדיף כלב זאב. מיקה רצתה בכלל ארנב לבן כי היא פחדה מכלבים. אבל אמא סירבה לבקשה גם השנה, בטענה שקשה לגדל כלב בתוך דירה. "מאיתנו קיבלתם מתנה גדולה מאוד וזה מספיק," הזכירה אמא שוב את הטלפונים החכמים שהתאומים קיבלו סוף־סוף מההורים.

דניאל התחננה לטלפון חכם כבר כשהיתה בכיתה א', כזה שתוכל לצלם בו את הריקודים שלה וגם את עצמה עם החברות שלה. אבל אמא אמרה שהם צעירים מדי ולא צריכים טלפון חכם בכיתה א'. אמא גם אמרה שדניאל בטוח תאבד אותו או תהרוס אותו כמו שקרה פעם, בטעות, עם הטלפון של אבא. דניאל הסבירה שהיא לא יודעת מה קרה ואיך הטלפון הגיע לתוך האסלה, אבל אמא לא הקשיבה ואמרה שרק בגיל עשר הם יקבלו טלפון חכם, ולא יום אחד לפני כן. אולי בגלל זה דניאל הרגישה שגיל עשר זה גיל מיוחד.

ובאמת, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלהם, ההורים נתנו להם שני טלפונים חדשים, ארוזים בקופסאות מבריקות. ירדן פתח את הקופסה בזהירות, והניח אותה בארון, כי אולי יצטרך מתישהו את ההוראות. הוא התרגש מכך שתהיה לו גישה חופשית לאינטרנט מתי שירצה והוא כבר לא יצטרך לבקש מאמא את הטלפון או את המחשב שלה. תימור, החבר הכי טוב שלו, סיפר לו שאפשר לצפות באמצעות מצלמה בשידור חי בטיגריס בגן החיות הכי גדול בארצות הברית. בזכות התצפית הזאת ירדן גילה שטיגריסים אוהבים לישון הרבה מאוד.

דניאל מיד פתחה בהתלהבות את הקופסה של הטלפון, זרקה אותה לפח והתקשרה למאיה ורוני כדי לספר להן שגם לה יש כבר טלפון. אחר כך היא גילתה שהמקום הכי טוב לצלם בו את הריקודים שלה נמצא ליד דלת הכניסה, ולא נתנה לאף אחד לעבור שם במשך שעות. שוב ושוב לחצה על כפתור ההסרטה, עד שיצא ריקוד מושלם. אמא ואבא אף פעם לא הסכימו לתת לה את הטלפונים שלהם לכל כך הרבה זמן.

כדי לא לעזור להורים עם ההכנות ליום ההולדת, נכנסה דניאל למקלחת ולא יצאה משם עד ששמעה שהאורחים הגיעו. כשסוף־סוף יצאה, רחוצה ולבושה בשמלה לבנה, יצא ענן אדים אחריה ומילא את המסדרון. זה נראה כאילו היא יצאה דרך מסך עשן. כשדניאל מתקלחת, היא לא סתם מתקלחת. היא מבלה שעות בסירוק התלתלים הארוכים שלה ובסידור שלהם. יש לה עשרים וחמישה סוגים של קרמים לשיער, ואסור לאף אחד להשתמש בהם, אחרת היא ״תוריד לו את הראש״ — ואז כבר לעולם לא יזדקק לקרמים לשיער.

בזמן שדניאל התארגנה, עמד ירדן בכניסה לדירה וקיבל את האורחים. הוא נראה ממש כמו חתן בר־מצווה, רק בלי הכיפה הלבנה.

"מזל טוב, ירדני," אמר סבא גבי, וסבתא עידית נתנה לו חיבוק חזק ואת השקית עם המתנה שלו. ירדן לקח את השקית והניח אותה בראש הערימה המסודרת שהכין לעצמו בפינת האוכל, ממש מעל מכונית להרכבה מלגו שקיבל מדוד דורי, אח של אמא תמר. מסבא מוטי וסבתא רינה, ההורים של אמא, הוא קיבל מיקרוסקופ משוכלל בדיוק כמו שרצה. הוא היה מרוצה מאוד מהמתנות, והכול, בינתיים, התנהל בדיוק לפי התכנון.