כשהחרדים יהיו רוב

מבוא

ביום שישי, ט"ו באדר ב', 18 במרס 2022, כשעתיים לפני כניסת השבת, שר התורה, הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, הלך לעולמו. מרגע צאת השבת, תחת גשם וקור, החלו אלפי חרדים המומים להתקבץ סביב בית הרב ברחוב רשב"ם בבני ברק. למחרת, יום ראשון בחצות היום, צפירה בישרה את עצירת העיר ממלאכה. מקומות העבודה והחנויות נסגרו, הלימודים התבטלו, וכחצי מיליון אנשים, נשים וטף מילאו את הרחובות והלכו אחר ארונו של הרב, בלוויה מהגדולות שידעה ישראל.

מתח אדיר היה באוויר. עוד לא מלאה שנה לאסון מירון הנורא, בו קיפחו את חייהם 45 גברים בגלל דוחק אנושי וניהול גרוע, ושבע שנים מאז לוויית הרב ואזנר, שבה נהרג אדם ונפצעו רבים. הפעם נפרסו באזור 3,000 שוטרים, ובזכות שיתוף פעולה עם המנהיגות החרדית והיענות האזרחים, האירוע עבר בשלום. מה היה בפטירת הרב בן ה-94 שמשך מאות אלפי חרדים לעצור כל עיסוק אחר, להיטלטל לילה ויום בדרכים הקרות ולהגיע עם ילדיהם מכל רחבי הארץ ללוויה?

מלבד חרדים וכוחות ביטחון, הגיעו לעיר אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע בשידור חי. ערוצי הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט הקדישו את מרב זמן האוויר שלהם ללוויה הגדולה. בין דיווחים על מצב התנועה בגוש דן ודיון בלגיטימיות של לוויה המונית כזאת, הם ביקשו להבין מקרוב את גודל האובדן הפרטי והציבורי. מדוע היתה פטירתו של רב חרדי מוקד עניין כה מרכזי עבורם ועבור כל תושבי ישראל?

דור הולך ודור בא
פטירת הרב קנייבסקי מסמלת את פרשת הדרכים בה ניצבת היום החברה החרדית בישראל. מאחוריה שבעה עשורים שבהם התפתחה כקהילה נבדלת בתוך מדינת ישראל לאורם של ה"גדולים". מימי החזון איש, עד הרב קנייבסקי, עבר שרביט ההנהגה למנהיג אחר מנהיג עד שאחזו בו הרב זצ"ל, וייבדל לחיים ארוכים הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז'. המנהיגים הליטאים עיצבו את דמות הקהילה החרדית ואליהם הצטרפו גם הציבור הספרדי והחסידי. המנהיגים הגדולים בנו חומות לשמירה על הקיים והפקידו שומרים מפני כניסת רוחות הרחוב הישראלי אל תוך החומות. יחד עם מפעל השימור, המנהיגים חתומים על שינויים מופלגים בבניית חברת לומדים חדשה, ביצירת מהפכה בתפקידי הנשים ובקביעת פרקטיקות חדשות להתבדלות.

עתיד החברה החרדית מאתגר. החברה מתמודדת כבר היום עם ביזור של הסמכויות והיעדר כוח של מנהיג אחד. המנהיגים החדשים קרובים יותר אל הציבור, עצמאים יותר ומבטאים תפיסות עולם מגוונות לגבי רמת ההיבדלות הרצויה של החברה החרדית. ישנם רבנים שנוטים להיבדלות קיצונית ומזהירים את תומכיהם מסכנת שמד רוחני הצפויה למי שיתגייס, ילמד באקדמיה או יעבוד במרחב חילוני. לעומתם, אחרים מובילים מגמת השתלבות, מחזקים את בני קהילתם להיות שותפים במרחב הציבורי, ולשאוף דווקא בו לשמור על ייחודיותם החרדית. בתווך עומדים רבנים שמחזיקים בתפיסות שונות בין היבדלות להשתלבות.

דור הולך ודור בא. הדור החרדי השלישי נולד לתוך מציאות קיימת של חברת לומדים. אין לו את אותה אש קודש מרוממת ואחריות לאומית שהיתה לדור המייסדים ניצולי השואה. חסרה לו גם תחושת השליחות והמוכוונות לחיזוק הבניין שהיתה לדור השני. הדור השלישי רואה לפניו את התגשמות חזונו של החזון איש, ישיבות וכוללים מלאים לומדי תורה, בנויים לתלפיות, כשקהילות חזקות סביבם. כשהצלחת הקהילה החרדית היא עובדה בשטח, הם שואלים את עצמם: ומה עכשיו? לאן פנינו? כפי שעוד ארחיב בפרק הכלכלה, חברת הלומדים אמנם מספקת אושר ומשמעות, אבל היא גם גובה מחירים. כשחברת הלומדים נהייתה ברורה מאליה, מחירי ההשתייכות בדור השלישי הולכים ונעשים כבדים מדי עבור הצעירים.

זאת ועוד, הדור השלישי והרביעי נולדו אל תוך מהפכה טכנולוגית שחודרת גם מבעד לחומות הבצוּרות. מגפת הקורונה האיצה את כניסת השימוש באינטרנט, במחשבים ובטלפונים חכמים. בשנת 2020, 64% מהאוכלוסייה החרדית דיווחו על שימוש באינטרנט. מדובר על מגמה מואצת מאוד של הכפלת שיעור המשתמשים באינטרנט בתוך כעשור. ל-61% מהחרדים יש מחשב בבית, ו-50% נמצאים ברשתות החברתיות.¹ הדור החדש צורך מידע ומדיה בלי הפילטרים המחמירים של ערוצי התקשורת החרדיים. הוא עורך קניות באתרים ומכיר אושיות רשת חרדיות: נשים שמדגמנות מוצרי טיפוח, גברים שמובילים מגמות אופנה ותרבות פנאי, משפיעניות ומשפיענים שיוצאים נגד בעיות הממסד. עשרות אלפי צעירות וצעירים עוקבים אחרי ה"גדולים" האלה, מביעים דעות ומעלים על סדר היום דיונים שבעבר נחתמו רק בין רבנים והתקבלו בציבור בצייתנות קדושה.

כשהחרדים יהיו רוב
החברה החרדית מתמודדת היום עם ההצלחה הפנומנלית של דור הגדולים בעשורים הראשונים. מחברה מתבדלת, קהילה קטנה שהצליחה לשמר את רוב חבריה בתוך החומות, היא גדלה והיתה למעצמה בכמות ובאיכות.

חברת הלומדים הציבה נורמות של נישואים בגיל צעיר ועידוד ילודה, שבזכותם החברה החרדית בישראל היא האוכלוסייה עם קצב הגידול הגבוה ביותר מבין כל המדינות המפותחות.² לפי אומדן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשה חרדית יולדת 6.6 ילדים בממוצע, כפול מאשה יהודייה לא חרדית (3.2 ילדים). בעשור האחרון האוכלוסייה החרדית גדלה בקצב של 4.2% לשנה, לעומת 1.4% באוכלוסייה היהודית הכללית, והיום, בסוף שנת 2021, חיים בישראל כ-1,226,000 חרדים, 12.9% מכלל האוכלוסייה בישראל. אם מגמות הגידול ימשיכו, כבר בשנת 2065 שליש (32%) מאוכלוסיית המדינה ו-40% מכלל היהודים בה יהיו חרדים.

אם ניקח את מאפייני החברה החרדית היום ונשליך מהם על אוכלוסיית העתיד, לא רחוק היום בו החרדים יהיו רוב ונמצא את עצמנו מתמודדים בפני אתגרים אדירים בכל מרחב ציבורי. כשהחרדים יהיו רוב, אזרחי ישראל ברובם יהיו על רצף בין התנגדות למדינה לבין קבלה מסויגת שלה, רוב תלמידי ישראל לא ילמדו ליבה, רוב האוכלוסייה לא תלמד באקדמיה, רוב הגברים לא ישרתו בצה"ל, כרבע מהגברים בישראל ילמדו בכוללים, רוב העובדים בישראל יעבדו בפריון נמוך, ורוב המשפחות יחיו בעוני.

למה אתה בא עם דאגות מהעתיד? אתם שואלים. למדינת ישראל יש כבר היום אינספור אתגרים ביטחוניים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד. זה נכון. ולמרות זאת, בחרתי לכוון את הזרקור בספר דווקא על אתגר שילוב החרדים במדינת ישראל, כיוון שמספרם ההולך וגדל של אזרחים שאינם חלק מהמדינה מאפיל בעיני על כל האתגרים האלה יחד. התמודדות טובה עם האתגר של שילוב חרדים בצבא, באקדמיה ובכלכלה תחזק כבר בהווה את הביטחון, את החוסן החברתי, וגם את הכלכלה. האם אפשרי בכלל שהחרדים ישתלבו במדינה?

לחיות יחד בארץ הזאת
שאלת החיים המשותפים העסיקה את ראשי המדינה כבר מימיה הראשונים. בשנת 1952 עמדה על הפרק סוגיית גיוס בנות, ודוד בן־גוריון נחשף לכבוד הרב שרוחשים פוליטיקאים חרדים לחזון איש. ב-20 באוקטובר 1952 נסע בן־גוריון לבני ברק כדי לפגוש את הרב בביתו. מלבד בן־גוריון והחזון איש נכח בחדר יצחק נבון, ראש לשכתו של בן־גוריון ולימים הנשיא החמישי, ששִחזר את השיחה.³

בן־גוריון פתח את הפגישה כך: "באתי לדבר איתך על נושא אחד ולשאול אותך איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת. יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ואלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית שהערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין כל חלקי העם, ויש סכנה גדולה שנתפוצץ מבפנים". החזון איש ענה לראש הממשלה בטיעון הלכתי שהפך את הפגישה לסמל ליחסים בין חרדים לחילונים בישראל. "יש הלכה: כאשר שני גמלים באין זה מול זה ויש שביל צר שיש בו מקום רק לגמל אחד, אזי הגמל שטעון משא זכות הקדימה נתונה לו והגמל שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך. אנחנו הדתיים יש עלינו משא כבד של לימוד תורה, שמירת מצוות ושמירת שבת ומאכלות כשרות. לכן צריכים האחרים לפנות לנו את הדרך".

בן־גוריון לא נשאר חייב. הוא תיאר לחזון איש את המשא הכבד של יהודים לא דתיים בארץ: "ויישוב הארץ אינו משא כבד? וייבוש ביצות, וכיבוש שממה ושמירה על המדינה אין הם מעמסה כבדה? זה משא כבד מאוד. גם יהודים שהם לגמרי לא דתיים, כגון השומר הצעיר, עוסקים ביישוב הארץ ובהגנה עליכם". החזון איש דבק בעמדתו וטען כי בזכות זה שבני הישיבות לומדים מתקיימים תושבי המדינה. בזכות התורה, עץ החיים וסם החיים יכולים לחיות ולעבוד ולשמור בארץ ישראל. "ובכל זאת", שאל בן־גוריון, "איך נחיה יחד?" בהמשך הפגישה עברו לדבר על חילול שבת בארץ ועל כפייה דתית. גם בנושא זה החזון איש הציג עמדה מתבצרת: "אנו מאמינים שיבוא יום וכולם ישמרו שבת ויתפללו". עד לתום הפגישה נשארו השניים איש־איש בעמדתו, וחזרו על טיעוניהם בלי להתקרב זה לזה.

מה הרחיק כל כך בין שני האישים בפגישתם ההיסטורית? משל הגמלים של חזון איש מלמד על תפיסותיו לגבי עולם הערכים והמחויבויות העשיר שיש לחברה החרדית, אך יש בו מסר נוסף: אנחנו כאן כדי להישאר, וטוב יהיה אם תפנו את מקומכם לעגלתנו המלאה. אם המסר לא הובהר דיו, החזון איש חזר עליו בהמשך דבריו: יבוא יום וכל תושבי המדינה ישמרו שבת ויתפללו.

מול טענה זו התייצב בן־גוריון, אבי כור ההיתוך הציוני, שחזה היטמעות מוחלטת של כל תושבי המדינה אל דמות הצבר הישראלי. מצדו, דווקא החרדים הם שנועדו להיות מוצג מוזיאוני בתוך כמה עשרות שנים. ההסכמה של בן־גוריון ערב מלחמת העצמאות להעניק פטור ל-400 בני ישיבות נבעה מתפיסה, לפיה החרדים הם מיעוט זניח. לכן מצד אחד, הוויתור על החרדים אינו משמעותי למצבת כוחו של היישוב, ומצד שני, כיוון שבני הישיבות הם זן נכחד, יש לשמר את אחרוני הפריטים בו מתוך אחריות לעולם הישיבות כנכס תרבותי של העם היהודי. במפגש כה טעון, שבו כל אחד מהצדדים יצא מנקודת הנחה שבעתיד לא יהיה קיום לצד שממול, לא היה שום סיכוי לצמיחת פתרון בר־קיימא לחיים משותפים.

הפגישה השאירה את בן־גוריון מהורהר. יצחק נבון העיד כי אחרי שהם יצאו מבית הרב אמר בן־גוריון: "זהו יהודי יפה, חכם, יש לו עיניים יפות וחכמות, צנוע. מעניין מנין כוחו והשפעתו ואיך נחיה בארץ הזאת? קיבוץ גלויות אינו דבר פשוט. יש הרבה דברים שיכולים לפרק את החברה שלנו, אבל זוהי השאלה החשובה ביותר. זו סכנה החמורה יותר מאויב חיצוני". אולי היתה זו הפגישה שגרמה לבן־גוריון, ראש ממשלה ושר הביטחון דאז, להשאיר את הסכם הפטורים על כנו ולתת למהלכי ההיסטוריה להכתיב את התשובה לשאלת החיים המשותפים.

כבר 70 שנה מהדהדת השאלה איך נחיה יחד. האם נגזר עלינו לחיות לנצח בלא פתרון? גם היום מתגוששים חרדים וחילונים במלחמות על החיים המשותפים בכל מרחב ציבורי. החרדים חושבים שהמלחמה זמנית. עוד מעט נהיה רוב, הם סבורים, ואז נעצב את המדינה כרצוננו. כל שנותר לנו הוא לחכות בסבלנות שתשתנה המציאות הדמוגרפית, ועד שזו תבוא עלינו נצטרך לעמוד על המשמר ולנצח במאבקים הזמניים.

מנגד, הציבור החילוני רואה בחרדים קבוצה מתבדלת שלא משפיעה באמת על אורח החיים החילוני היומיומי של הפרט. אין מה לדאוג, חושב החילוני. בעוד כמה שנים יעשה האינטרנט את העבודה ויפיל את חומות החרדיות לחלוטין. החרדים שרדו את הנאורות וההשכלה, אבל הם לא יעמדו בפני העידן הדיגיטלי. עד שגוגל ידחק את סמכות הרבנים ויוציא את הצעירים אל החילוניות, אפשר יהיה למצוא פתרונות זמניים לקונפליקטים השונים ולהמתין למציאות אחרת.

עם זאת, הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים. גם בעוד מאה שנה יהיו במדינה חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ימנים ושמאלנים. כולנו כאן כדי להישאר. ולכן, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך נתנהל במציאות שבה נחיה תמיד זה לצד זה, כשלכל צד אידיאולוגיה, אינטרסים ורצון להיות נוכח במרחב. רק כשתתקיים ההבנה שכולם פה ושאף אחד לא עוזב, אפשר יהיה להתנהל בצורה אחראית יותר ולמצוא פתרונות משמעותיים ובני קיימא לחיים משותפים.

נועדנו לחיות יחד
בשנות ההקמה הראשונות של המדינה, תחת טראומת השואה, כשאנשים רק חיפשו מקום בטוח להניח את כף רגלם, התייצב הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ממנהיגי היהדות בארצות הברית, והעמיד את ההבדל בין ברית הגורל לברית הייעוד שיש לעם היהודי. ברית הגורל היא כורח מוזר שמלכד את הפרטים לכלל אחד. כל אחד מעם ישראל כפוף בעל כורחו למציאות הלאומית ואינו יכול לברוח ממנה. מברית הגורל נגזרו השוויון היהודי בפני הגורל, חוויית השיתוף בסבל, החובה והערבות ההדדית, וצו קידוש השם. בגלל ברית הגורל, היהודי היחיד הוא פניה של האומה. בסבלו סובלים כולנו, ובהצלחתו מתרוממת קרנו של עם ישראל. זו ברית חזקה ומחייבת, אך בין המשתייכים לעם ישראל כרותה ברית חזקה אף יותר.

ברית הייעוד מציינת את הבחירה החופשית, חוויית פעולה עם ממדים תכליתיים, שיש בה שאיפה ומימוש. ברית הייעוד נכרתה בסיני. תחילתה בבחירה האלוקית "ולקחתי אתכם לי לעם"⁴ והמשכה בבחירתנו באלוקים ובתורה כמתוות דרכנו. זוהי הברית שאותה כרתנו, ומתוקפהּ נועדנו להיות עם אחד ושלם.

שתי הבריתות מבודדות את עם ישראל, אך בעוד שבברית הגורל התוצר הוא בדידות של היהודים בסבלם, בברית הייעוד התוצר הוא "לבדיוּת" נהדרת. חוויית ייחודיות של הייעוד המשותף ואחדות חזקה של כל העם סביב הקשר לתורה ולאלוקים וסביב הקשר ההדדי בין כל חלקי העם. כשנמצאים יהודים כה רבים יחד בארץ ישראל, אי־אפשר להסתפק בברית הגורל. אנחנו כאן יחד ערֵבים זה לזה בברית ייעוד.⁵

בדבריו שיקף הרב סולובייצ'יק ויכוח נושן בין ראשי הציונות: האם המדינה העתידית תהיה מדינה ליהודים או שהיא תהיה מדינה יהודית? מחזיקי הקו המרכזי בציונות שאפו ל"נרמול" העם היהודי ולהפיכתו לגוי חדש בעל ארץ ככל העמים. לעומתם, שאפו אחרים להקים מדינה שתיכון בה תרבות יהודית. אחד העם תמך באופן חד־משמעי ברעיון המדינה היהודית. הוא טען שמכיוון שגדולי העם העתידים לעמוד בראש המדינה רחוקים מרוח היהדות, הם יראו כהצלחה אם ישליטו תרבות נוכרית בארץ, ואז לא רק שנהיה מדינת קולוניה למדינות אירופה, אלא גם התרבות הלאומית תהיה בזויה ונרדפת. "מדינה כזאת תהיה סם המָות לעמנו ותשפיל רוחו עד עפר. לכוח מדיני ראוי להתכבד לא יגיע, ואת הכוח המוסרי החי בקרבו לא יכיר... האם לעם עתיק יומין אשר היה לאור גויים לא יותר נאה היה לְהִכָּחֵד מן העולם מאשר להגיע בסופו למטרה אחרונה כזו?"⁶

החברה החרדית בישראל מנופפת היטב בדגל הזה. בארץ ישראל, כפי שהכריז בן־גוריון, קם העם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. החרדיות הישראלית היא כוח דומיננטי שמעצב מאז ועד היום את הדמות היהודית של העם והארץ. החברה החרדית רואה בעצמה שומרת הגחלת של העם היהודי והתרבות היהודית, וככל שגדל כוחה החברתי והפוליטי, כך היא משפיעה על צביון המדינה. בדבקות עקשנית, החברה החרדית מנסה להשפיע על כל המדינה, וזאת תוך שהיא עצמה מתבדלת בתוך מקלט רוחני של ערכי תורה וציות לרבנים. להתבדלות של החברה החרדית יש השפעה רוחנית והשפעה חומרית כאחד.

ההתבדלות התרבותית מעלה אתגרים כלכליים עצומים לחברה החרדית עצמה. בפרק הכלכלה אציג את הקושי החרדי הפנימי להתקיים כלכלית כשהחרדים מתבדלים מן הכלכלה הישראלית. ניווכח בהשפעות של המציאות הזו בתחומים מוכרים כמו היעדר השכלה ואבטלה, ובתחומים מוכרים פחות כמו חובות משקי הבית, גמ"חים ויחסי כוחות בתוככי החברה החרדית. אליהם מצטרפים איומים מבחוץ של גזרות כלכליות ופקיעת הסובלנות הציבורית להשלכות ההתבדלות מצד חברה ההולכת וגדלה על כלכלת ישראל. האם החברה החרדית תוכל להתמודד לאורך זמן עם האתגרים הללו? כשהחרדים יהיו רוב, הם יהיו חייבים לקחת חלק משמעותי בביטחון ובכלכלה כדי להמשיך ולהתקיים. במילים אחרות, על מנת להמשיך לשאת את דגל שמירת היהדות במדינת ישראל, החרדים יהיו חייבים לשתף פעולה עם כלל תושבי ישראל.

גם תושבי ישראל שאינם חרדים יהיו כמובן חייבים לשתף פעולה. שיעור החרדים הולך וגדל. וכשהחרדים יהיו רוב, ההשפעה על כלכלת ישראל של ציבור כה גדול שחי בעוני תהיה לא פחות מדרמטית. לא תהיה אפשרות לאף אחד לחיות כאן אם החרדים לא יהיו חלק אינטגרלי מהמדינה. את אתגר השפעת ההתבדלות החרדית על הכלכלה הישראלית אציג בפרק התעסוקה.

אבל לא רק שהישראלים צריכים את החרדים, הם צריכים גם את החרדיוּת. אני מניח שלרוב תושבי המדינה היהודים חשובות היהדות והתרבות הלאומית במידה כלשהי. מדינת ישראל לא נלחמת יום־יום על חייה רק כדי שתושביה יחיו במזרח התיכון, יפַתחו הייטק וימכרו טפטפות. יש לנו מטרה נוספת בישיבה בארץ הזאת, סיפור גדול משותף, שבגללו אנחנו נשארים לחיות כאן. לא חשוב בדיוק מהם הפרטים בסיפור ואילו חלקים ממנו טשטשנו ועיצבנו מחדש לאורך השנים, הסיפור הזה הוא סיפור יהודי.

לכן, אם החברה הישראלית רוצה לשמור על צביון יהודי של המדינה ושל עם ישראל, היא צריכה את החרדיות. אני יודע, יש מספיק חוקרים שטוענים שהחרדיות אינה נחוצה. החרדיות בישראל היא בסך הכול התפתחות קיצונית של האורתודוקסיה, וגם האורתודוקסיה היא תופעה חדשה יחסית, שהתפתחה כתגובה למודרנה.7 לפי הגישה הזו, היהדות היתה גם לפני החרדיות והסתדרה היטב בלעדיה, ולפיכך אין צורך בשמירה על החרדיות.

בפרק הראשון של הספר, שורשי ההתבדלות, אציג את המופע ההיסטורי של החרדיות. לכל אורך ההיסטוריה היהודית תמיד היתה קבוצה שהתבדלה ושמרה בקנאות על חיי הרוח, קבוצה שנקטה אסטרטגיה ייחודית של התבדלות, ודווקא היא הצליחה לשמר את היהדות ולהעבירה מדור לדור. נכון, אבות אבותינו לא חבשו שטריימלים ולא לבשו בגדים שחורים, אבל הם כן זיהו בכל תקופה את איום ההיטמעות בתרבויות האחרות, חרדו מפניו, ותמיד נתנו לאיום מענה בדמות התבדלות תרבותית.

כל דור התמודד מול אתגרים חדשים. בכל דור המנהיגים הסתכלו לאחור, ניתחו את ניסיון העבר המצטבר והנהיגו פרקטיקה חדשה באותו רצף אסטרטגי של התבדלות. מנהיגים שהתבדלו ובד־בבד היו גמישים מספיק בפרקטיקת ההתבדלות, החזיקו את התרבות היהודית והעבירו אותה דרך קהילותיהם אלפי שנים - עד אלינו. קבוצות אחרות שדבקו בפרקטיקות הישנות של ההתבדלות, או לחלופין ויתרו כליל על ההתבדלות, לא הצליחו להעביר את היהדות לדורות הבאים. בחזרה לימינו, העוגן שהטילה החרדיות להתבדלות תרבותית אשר עונה על אתגרי התקופה המודרנית, מחזיק את כל ספינת היהדות.

החרדים חייבים את הישראלים, והישראלים חייבים את החרדים. בין אם נרצה ובין אם לאו, אנחנו חייבים האחד את השני כדי להמשיך להתקיים כעם ישראל בארץ ישראל.

האינטרס המשותף
מדינת ישראל של שנת 2022 בנויה קבוצות־קבוצות. לכל קבוצה אינטרסים משלה ומלחמות פנימיות של תתי הקבוצות שבה, המבטאות אינטרסים צרים אף יותר. גם החברה החרדית עצמה מחולקת לזרמים ולתתי זרמים, שלכל אחד מהם דרך ייחודית בעבודת ה' וגישות שונות כלפי המדינה והשותפות בה. בספר אעמוד על ההבדלים בין זרמים אלה ואחרים, אך אשתדל להתייחס אל המכנים המשותפים שלהם. זאת מתוך היכרותי עם הערכים המשותפים לכל הזרמים, ומתוך אמונה שכדי לעצב חברה שבה הקבוצות חולקות אחריות משותפת למתרחש במדינה, יש צורך לזהות אינטרסים משותפים לכלל מגזרי החברה.

בדרך למימוש אינטרסים משותפים מתקיימים מאבקי כוחות ומחלוקות. אינני מתיימר לפתור מחלוקות או להציג נוסחת קסם לחיים משותפים במדינת ישראל. ויכוח והבעת עמדות הם טבעה של היהדות וגם טבעה של הדמוקרטיה (הן ביהדות והן בדמוקרטיה פותרים מחלוקות באותה דרך. אבל מה אפשר ללמוד מזה עלינו? אסביר בפרק החרדים ומדינת ישראל).

במקום פתרון, אני מציע הסתכלות מחודשת על האתגרים. הניסיונות לשילוב חרדים בחינוך, באקדמיה, בצבא ובתעסוקה אינם חייבים להיות סלעי מחלוקת, אלא דווקא הזדמנויות לחיבור. החוכמה היא לאתר אינטרסים משותפים של זהות יהודית, ביטחון וכלכלה, שרצוי וכדאי לכל הצדדים להתקרב זה לזה כדי לממש אותם.

אספר כאן את הסיפור החרדי, את הנרטיב ההיסטורי שממנו הקהילה שואבת את כוחה, ואתאר דרך שבה גם כשהחרדים יהיו רוב, נוכל להמשיך לחיות יחד. "כל ישראל ערבים זה בזה", ובספר אנסה להוכיח שהאינטרסים המשותפים שלנו עשויים להיות חזקים מן הפירוד, ושבאמצעותם, בעזרת ה', נצליח לחיות יחד בארץ הזאת.

●

בפתח הספר אני רוצה להודות לעשרות אלפי הנשים והגברים שהשתתפו לאורך השנים בתוכניות לשילוב חרדים בתעסוקה שהיה לי זכות לקחת חלק בהן. בכך שאתם נושאים ונותנים באמונה וגם קובעים עִתים לתורה אתם מסמנים את הנתיב לבאים אחריכם ומהווים מודל חיקוי עבורי ועבור עם ישראל להיתכנות הריאלית של שילוב בחברה בדרך יהודית.

תודה לשותפות ולשותפים הרבים לדרך, שמקימים ארגונים חברתיים, יוזמים תוכניות ומניעים בתבונה מהלכים לטובת הכלל. תודה על המקום וההזדמנות שאתם נותנים לי לפעול בתוך הארגונים הללו.

תודה ללומדי התורה, עשרות אלפי האברכים שמקדישים את חייהם ליציבות הרוחנית של עם ישראל, על שאתם נותנים לי את ההשראה למשמעות העמוקה שיש להיסטוריה שלנו על ההווה ולכוחו הרב של העבר על העתיד.

אני רוצה להודות מקרב לב גם לחברי הטובים שהאמינו ברעיון של הספר והיו חלק משמעותי במסע הכתיבה שלי: ד"ר יואב הלר, עו"ד אברהם יוסטמן, דניאל גולדמן, מיכל לב, מאיר רובין, אופיר אלקלעי, שאול אמסטרדמסקי ונועם לאוטמן. תודה על זמנכם, על התובנות החשובות ועל ההערות מאירות העיניים.

תודה לכל הנשים והגברים שפגשתי לאורך הדרך בָּעשייה החברתית, ששיתפו אותי בלבטים וברעיונות שלהם. תודה על שעות חברותא נהדרות ועל הזכות לשקלא וטריא עם מי שמחזיקים בהשקפות עולם שונות. מהשיחות איתכם התגבשו הרעיונות שבספר.