הצורף

פרק ראשון: מנשה

 

 

1

 

אחר צהריים אחד הלכה אישה ושמה אַחלָמָה ברחוב אלנבי לעבר חנות התכשיטים בסמטה פלונית. כשנעצרה בפינת יהודה הלוי היא ראתה שלט פרסומת גדול: "ציפורה אוּזַן מקריית גת קיבלה שיחת טלפון וזכתה במאה אלף ש"ח!". בתמונה נראתה אישה מחזיקה המחאה גדולה ועליה רשום: 100,000 ש"ח. קצת הלאה משם, בפינת רחוב בלפור, משך שלט נוסף את תשומת לבה של אחלמה, והיא מלמלה לעצמה את המילים הכתובות באותיות אדומות: "יוסי לוי מקריית חיים זכה במכונית חדשה!". ובפינת קינג ג'ורג', שלט שלישי, גדול יותר מהשניים הראשונים: "קרן גולדברג מרחובות זכתה בדירה!"

"טירוף," אמרה בלבה אחלמה. "פעם אנשים שזכו בפַּיס היו מלבישים על הראש מין כובע מנייר עיתון, עם חורים לעיניים, שרק לא יזהו אותם. היום, מי שזוכה בפיס, שמים תמונה שלו בכל העיר, ותכף מתנפלים עליו גזלנים, נצלנים ועין הרע." והיא הוסיפה ואמרה בלחש: "הכי גרוע זה עין הרע."

בתוך כך הגיעה אחלמה לסמטה פלונית ונעצרה מול חלון הראווה של הצורף. לפני שדפקה בדלת הצמידה את ראשה לשמשה. עיניה הצטמצמו. מיד נשמע קול זמזום, אחלמה הדפה קלות את הדלת ונכנסה פנימה.

"שלום לאלמנה הטרייה," נשמע קולו העמוק של הצורף.

אחלמה הסמיקה והחזירה לו שלום. היא באה היום לבקר בחנותו משום שגילתה דבר שזעזע אותה והרגישה צורך דחוף לשתף בו את מנשה. עכשיו הסתכלה גם עלי ואמרה בביישנות: "שלום."

השפלתי את עיני והיטבתי את אחיזתם של משקפי המגן הגדולים על אפי.

הצורף הרכיב משקפי פלסטיק גדולים, שכיסו כמעט את כל פניו. ביד אחת אחז בפתילה שירקה אש על טבעת והמסה אותה עד לנקודת הרתיחה של הזהב, וביד השנייה החזיק במלקחיים פיסה זעירה של זהב ועמד להלחים אותה אל הטבעת.

אחלמה התבוננה בו בדריכות. הטבעת האדימה, ונֶקב קטן נפער בה והחל לבעבע. הצורף מיהר להצמיד אל הנקב את פיסת הזהב והִלחים אותה אל הטבעת. אחר כך טבל את הטבעת בכוס שהיה בה נוזל שקוף, ולאחר שהטבעת השמיעה קול תסיסה חד, הוציא אותה מהכוס באמצעות מלקחיים והניח אותה בעדינות על שולחן העבודה.

"מה תקני היום?" שאל בחיוך.

אחלמה הביטה בשולחן התצוגה המרכזי. מתחת לזגוגית היו מונחות שרשרות זהב ולהן תליונים משובצים באבני גרַנַט, טורקיז, אמֶטיסט וציטרין; בתוך צלוחית קרמיקה קטנה, מעוטרת בפסים אדומים, היו טבעות עתיקות מזהב צהוב, אדום ולבן, מקצתן משובצות ביהלומים. עגילי זהב משובצים באבני טורקיז סודרו במגירה הסמוכה. ובמגירה האחרונה, ממש סמוך לשולחנו של הצורף, היו פרושות ומונחות זו בתוך זו מחרוזות פנינים אדומות, לבנות ואפורות, ולהן סוגרי זהב וכסף.

"היום אני רק מסתכלת," אמרה אחלמה ולכסנה מבט אל עגילי הטורקיז.

"העין חומדת את מה שהלב רוצה," אמר הצורף, ומפיה של אחלמה נפלטה אנחה. "באמת, מנשה," אמרה. "אני באמת רק מסתכלת."

"את מוזמנת לעמוד ולהסתכל כמה שאת רוצה," אמר הצורף. "רק תדעי שהכול למכירה." הוא הטעים והאריך את המילה "הכול".

לאחר מכן פתח את תיבות העץ הקטנות של אבני החן וברר מכל אחת מהן אבן אחת. הוא השווה בין כל האבנים ואז סידר אותן בזהירות, בעזרת המלקחיים, על גבי משטח העבודה שלו, נטל לוח זהב מלבני, ניקב בו תשעה חורים עדינים, והתחיל לשבץ את האבנים על גבי הלוח בשלוש שורות.

"ויעש את החושן מעשה חושב, כמעשה אפוד," פיזם הצורף את הפרשה ששינן לקראת הבר־מצווה שלו, ארבעים ותשע שנה קודם לכן. "זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר. וַיְמַלאו־בו ארבעה טורי אבן: טור אודם פִּטְדָה וברֶקת, הטור האחד. והטור השני, נופך ספיר ויהלום. והטור השלישי, לֶשם שְבוֹ ואַחְלָמָה."

כשהגיע למילה "אחלמה" - הישיר את עיניו הכחולות לעברה, והיא הסיטה ממנו את מבטה במבוכה והסתכלה סביבה. בגומחה שבאחד הקירות ישבתי אני מול מכשיר הליטוש וליטשתי טבעות, כמעשה שוליות הצורפים.

בזכות המזגן התייבשה עד מהרה זיעתה של אחלמה, ונשימתה שבה להיות סדירה. היא התקרבה לשולחנו של הצורף ונזהרה שלא להידקר מקוצי הקקטוסים שאדניותיהם חצצו בין הדלפק לבין כלי עבודתו.

היא נשמה עמוקות וכמעט התחילה לדבר, אבל אז הפנתה את המבט לעברי.

"את יכולה לדבר בחופשיות," אמר לה מנשה. "זה תום, האחיין שלי, והוא עוזר לי כאן בחנות."

"כן, כבר הכרנו. בחור נחמד. נאה מאוד." היא עדיין התלבטה.

"תגידי מה שיש לך להגיד, אחלמה," דרבן אותה הצורף. "וחוץ מזה, תדעי לך שמה שאת לא תגידי, הוא כבר ידמיין בעצמו."

"למה, הוא מכשף?" היא חייכה בעצבנות.

"לא, הוא סוֹפר. רואה דרך הקירות. מה שאת לא תספרי לו, הוא יגלה לבד. יותר גרוע: הוא ימציא. אם הוא יחליט שהחיים שלך זה משהו ששווה סיפור, רק אלוהים יעזור לך."

"טוב." היא נשמה שוב עמוק ואחרי התלבטות קצרה אמרה: "אתה יודע, מנשה, שבעלי עזב אותי לפני הרבה שנים. אחרי שהוא עזב, שמעתי כל מיני סיפורים על דברים שהוא עשה בשביל כסף והימורים, כל מיני עסקים מלוכלכים, וגם דברים יותר גרועים. הרבה בושה הוא הביא למשפחה שלנו. כבר לא גרנו ביחד, אבל אתה יודע שאצלנו, הפרסים, לא מתגרשים. אז נשארנו נשואים על הנייר, שלא ידברו. ההורים שלו, הוא הרג אותם" - אחלמה הדגישה את האות ר' במילה "הרג" - "אבא שלו קיבל התקפת לב כשהוא נכנס בפעם השנייה לבית סוהר. אחר כך אמא שלו, האלמנה, הייתה הולכת לבקר אותו שם בכל שבוע ומביאה לו אוכל ועיתונים. אני אף פעם לא הלכתי לבקר אותו. שלחתי את הילדים עם הסבתא, שיראו את אבא שלהם. אני לא רציתי לראות אותו בחיים שלי, אחרי שהוא עזב אותי ככה. מזונות הוא לא נתן לי, ואני לבד הייתי צריכה להאכיל את הילדים האלה ולדאוג לתת להם חינוך טוב. ובאמת, אף פעם לא היה חסר להם כלום. כמו נסיכים הם גדלו."

מנשה הנהן. כבר שנים אחלמה מבקרת בחנות התכשיטים, והוא שמע על כל זה: על שנותיה הקשות של אחלמה, על גידול הילדים ועל העבודה שלה בניקיון בתים. וגם על מותו של הבעל ועל הירושה שנפלה בחלקה לאחרונה: סכום כסף נכבד, דירה וגם מגרש ביפו.

"יש לי משהו לספר לך, מנשה," אמרה אחלמה. היא הוציאה מכיסה קופסה קטנה ומסרה לו אותה.

"מה זה?" שאל מנשה.

הוא חשב לתומו שהיא מוסרת לו תכשיט לתיקון. אבל כשפתח את הקופסה הוא מצא בתוכה לתדהמתו את היהלום הכחול, היהלום המשפחתי שלא האמין שעוד יזכה לראות בחייו.

2

 

לפני כמה חודשים חזרתי לתל אביב אחרי חמש שנות מגורים בניו יורק. בימים למדתי היסטוריה באוניברסיטה, ובלילות ישבתי בעמדת השמירה של משרדי הקונסוליה הישראלית, בשדרה השנייה ליד רחוב 42.

לילות ארוכים עברו עלי במשרדי הקונסוליה החשוכים מול מסך הטלוויזיה המרצד, עם ספרי הלימוד, עבודות הסמינריון והטלפון הנייד המהבהב. לא הייתי חמוש, אבל במקרה הצורך יכולתי להזעיק את השומרים שישבו בכניסה לבניין.

בכל שנה בחגים נחת אצלי דוד מנשה ונשאר עשרה ימים.

ובכל שנה פיניתי לו את המיטה בדירת הסטודיו שלי וישנתי על הספה. ביום הראשון הוא ביקש תמיד שאקח אותו לגראונד זירו. שם נעמד לפני המצלמה בגו זקוף, מגבעת על ראשו.

רק אחרי שהצטלם בגראונד זירו הרגיש מנשה שהביקור השנתי שלו בעיר התחיל באמת. בשעות אחר הצהריים הלך לפגוש חברים בארגון חובבי הקקטוסים, שבו הוא פעיל כבר שנים. הוא למד מהם על זנים שלא הכיר, קנה זרעים חדשים לערוגת הגינה בביתו שבגן יבנה (שאותם התעתד להבריח במזוודתו בחזרה לארץ), וצילם תמונות בשביל האוסף שהוא תולה בסלון הבית.

את שהותו בעיר ניצל גם לביקור בכמה חנויות תכשיטים בשדרה החמישית ("קצת ריגול תעשייתי", ככה הוא קרא לזה). כשהיה נכנס לאחת החנויות בבגדיו המעומלנים, במגבעת הצהובה המהודרת, בחולצת המשי הפתוחה, לצווארו מדליה מזהב אדום ועל אצבעו טבעת מזהב לבן שאבן טורקיז פרסי משובצת בה, מיד ידעו בעלי החנויות שמדובר בלקוח שמבין דבר או שניים בתכשיטים. והם התייחסו אליו בהתאם: בחשדנות ובכבוד.

היה לו עיקרון: הוא אף פעם לא קנה תכשיט בחנות של צורף אחר. תמיד נדמה היה לו שהוא אדיש לדברים שהוא רואה בחנויות התכשיטים המהודרות של השדרה החמישית. אבל כשהיה יושב במטוס, בדרכו חזרה לישראל, עלו בראשו רעיונות לתכשיטים חדשים.

מנשה תמיד מצא דרך עקומה לשאול אותי על דודתי רחל, אשתו לשעבר, אחותה של אמי. כשהייתי בן עשר חזרה רחל בתשובה ועברה להתגורר בירושלים. היא לקחה איתה את מאיה, בתם היחידה. זה קרה בשנת 1991, השנה שבה, כך למדתי אחר כך, אירע השוד בחנותו של מנשה והוא איבד את היהלום הכחול שאחלמה ביקשה עכשיו להשיב לו.

אני האדם היחיד שנשאר בחייו של מנשה ממשפחתו הישנה. מאיה שודכה לחסיד ועברה להתגורר אתו בלונדון לפני כמה שנים, ועם אביה אין לה כמעט שום קשר. את רחל אני פוגש מדי פעם, כשאני נוסע לבקר את משפחתי בירושלים. אני לא מספר למנשה על רחל, ובעצם כמעט אין לי מה לספר.

לפני כמה שנים עזב מנשה את תל אביב, שבה נולד, ובנה לו בית בגן יבנה. כל בוקר הוא נוסע במאזדה הישנה שלו מביתו לחנות בסמטה פלונית. אני זוכר שכשהייתי ילד, שמעתי לפעמים סיפורים על כל מיני נשים שהיו בחייו אחרי הפרידה מרחל. אבל קשר משמעותי לא היה לו מאז, ככל שידוע לי.

אחרי שחזרתי מניו יורק התחלתי לעבוד בעריכת תרגום מאנגלית בעבור כמה הוצאות ספרים. שכר העבודה שלי היה מעליב; במקרה הטוב הרווחתי 3,500 ש"ח בחודש, וגם זה רק אם עבדתי בקצב מהיר במיוחד.

יום אחד התקשר אלי מנשה ואמר שיש לו הצעה בשבילי. הוא קבע אתי פגישה בבית הקפה הקבוע שלו, על שפת הים בגבול יפו, במקום שממנו רואים את הים עד האופק: תל אביב נגלית מימין, וסלעיה של יפו משמאל, וממש ממול ניצב "סלע אנדרומדה" - סלע לא גדול ולא מיוחד, המזדקר מן הים, ודגל ישראל נעוץ בו ומתנופף ברוח.

"תראה את הים," אמר ולגם מכוס הבירה שלו. "העיר הזאת מתעקשת כל הזמן להרוס את עצמה. להרוס ואז לבנות ולהרוס שוב. אבל את הדבר הזה אי אפשר להרוס. הוא יהיה כאן הרבה אחרינו והרבה אחרי שהעיר תשקע לאט לאט מתחת לחול."

הקשבתי לו בשתיקה וחשבתי על העיר האהובה והמרופטת ששבתי אליה אחרי שנים של היעדרות.

מתחתינו, על החוף, פרשו כמה דייגים רשת גדולה על פני הגלים, ולאט לאט פסעו אל תוך המים ונבלעו בהם, כל אחד מהם אוחז קצה אחד של הרשת ומקפיד ששוליה יישארו בקו פני המים כדי שהדגים שיילכדו לא יצליחו להיחלץ ולחזור אל הים.

ככל שהתרוקנה כוס הבירה שלו נעשה מנשה חולמני ומהורהר. הוא השעין את ראשו על כף ידו, וטבעת הטורקיז הגדולה שלו הזדקרה מבין אצבעותיו. אחרי שתיקה ארוכה הוא שאל אותי אם התאקלמתי בישראל. אמרתי לו שזה פחות קשה משחשבתי, אבל הוספתי בזהירות שנדמה לי שהתהליך עוד לא הסתיים.

"מה שבטוח," הוא אמר, "בגלל החזרה שלך לתל אביב כבר אין לי תירוץ משפחתי לנסוע לניו יורק. גם החברים שלי מאגודת הקקטוסים כבר יודעים שאני לא מגיע השנה ומתלוננים שאני קמצן. אמרתי להם שהם מוזמנים לבוא לכאן. אני אקח אותם לסיור לילי בגן הקקטוסים בחולון." ושוב הוא שקע בשתיקה. על החוף פסע סוס גרום, שנער רוכב עליו.

"רצית לדבר אתי על משהו מיוחד?" שאלתי אותו.

"תכף אני אגיע לזה," אמר מנשה ולקח זית מהצלוחית הקטנה שהעמידו בינינו. הוא כרסם את הזית ואז מצץ דקה ארוכה את הגלעין. "חשבתי עליך הרבה," הוא אמר. "אתה יודע שאני מרגיש קצת כמו אבא שלך. מכל המשפחה הקטנה שהייתה לי, אתה בעצם היחיד שעוד אכפת לו ממני. רחל, לא משנה לה כבר אם אני חי או מת. אם רק היית יודע איך היא הסתכלה עלי פעם, כשרק הכרנו. איך היא הייתה מאוהבת בי. וגם אני הייתי מאוהב. אבל היינו צעירים מדי, ולא ידענו שלהיות מאוהב ככה זה לא מספיק. ואז נולדה מאיה, ואת ההמשך אתה יודע." הוא נאנח ואז אמר לפתע, "תשמע, רציתי להציע לך לעבוד אתי קצת בחנות."

"לי?" שאלתי, מופתע.

"כן, לך. למה לא?"

"מה אני מבין בתכשיטים? אף פעם לא עשיתי שום דבר בידיים."

"אז אני אלמד אותך. צורף צריך קודם כול רגישוּת, את כל השאר אפשר ללמוד. אתה עוד צעיר, אבל כבר ראית דבר או שניים בחיים שלך. כמו שאתה מלטש את המילים כשאתה כותב, ככה אני אלמד אותך ללטש את הזהב. תַראה לי את האצבעות שלך," ביקש.

הראיתי לו.

מנשה לקח את כף היד העדינה שלי באצבעותיו המחוספסות. בכל ערב הוא מקרצף את הידיים בחומר מיוחד, שמסיר את הצבע השחור מהעור. אבל חלק מהחומר נשאר. "כן," אמר מנשה, "יש לך אצבעות עדינות."

"ניגנתי בפסנתר," הזכרתי לו.

"אתה כבר לא מנגן?"

"מגיל שלוש עשרה אני כבר לא מנגן, מנשה. המורה שלי התאבד, אתה לא זוכר? אבל למען ההגינות, אני חייב להגיד שהוא התאבד אחרי שכבר הפסקתי ללמוד אצלו. בכל מקרה, למה שלא תיקח מישהו מנוסה, או סטודנט לצורפוּת מ'שנקר'?"

"אתה יודע שאני לא סומך על אף אחד," הוא ענה, "רק על משפחה. ויש עוד עניין: אני כבר בן למעלה משישים. לא ילד. ואני עובד בחנות הזאת ארבעים וחמש שנה, מגיל שבע עשרה. גם זה לא צחוק. אבל אם חס וחלילה יקרה לי משהו, מי ידע בכלל איך לטפל בחנות שלי? למי יהיה אכפת? כל העבודה שהשקעתי שם לא שווה כלום אם לא יהיה מישהו שידע מה לעשות עם כל זה. אני רוצה לדעת שהחנות שלי נמצאת בידיים טובות."

שתקתי.

"היום זה נראה לך כמו ענתיקה," המשיך מנשה, "אבל תדע לך שבשנות השבעים, כשהייתי מגיע לחנות בשמונה בבוקר, כבר חיכה לי כאן תור לפני הדלת, כמו לביטוח לאומי או לקופת חולים. אנשים האמינו אז שתכשיטים זה ביטחון בחיים, הם חשבו שתכשיטים זה יותר בטוח מדולרים מתחת לבלטות.

"היום אנשים קונים פחות תכשיטים, וגם אף אחד לא מחביא  יותר כלום מתחת לבלטות. היום אנשים יושבים מול המחשב, האצבע שלהם זזה לצד אחד ולצד שני, ושם נמצא הכסף שלהם: בשום מקום.

"אבל תדע לך," המשיך, "שעדיין יש אנשים שאוהבים תכשיטים. יש לי מאגר של לקוחות קבועים, אני עובד כמעט אך ורק עם קבועים, והם יודעים שמנשה אף פעם לא ירמה אותם. לקוח טוב אחד שווה יותר ממאה קונים מזדמנים שעוברים ברחוב."

עיניו של מנשה התנתקו מהים והוא הסתכל עלי.

"חוץ מזה," הוא אמר, "תדע שהעבודה הזאת תיתן לך הרבה רעיונות לכתיבה."

חייכתי. כל אחד בטוח שיש לו חיים מעניינים מספיק כדי שינציחו אותם בספר. אבל מה כבר יכול להיות מרתק כל כך בחנות ישנה של צורף מזדקן, שכל מיני בורגניות מגיעות אליה כדי לנעוץ עגילים באוזניהן או לעטר את מחשופן הנדיב למדי בשרשראות ובמחרוזות פנינים?

כמה ימים אחר כך התחלתי לעבוד שם.

3

 

כבר עשרות שנים עובד מנשה בחנות הקטנה שלו בסמטה פלונית בתל אביב. כל יום הוא יושב על כיסאו מתחת לאור הפלואורסצנט החזק, כמלך בממלכתו. כדי לסוכך על עיניו הוא מרכיב משקפיים גדולים כשל כורה פחם. בממלכה הזעירה הזאת הוא מלטש  ומלחים את הזהב, משבץ יהלומים, מצרף אבן גרנט לאבן לֶשֶם. מהכיסא הזה הוא מפקח על הלקוחות הנכנסים לחנות, בעודו מחזיק בזהירות את הפתילה הנושפת אש ומלחים שתי פיסות זהב.

על שלושה נושאים יודע מנשה הכול: על זהב, על יהלומים ועל קקטוסים. על זהב ויהלומים למד עוד בבית הוריו מפי אביו, רפאל. הקקטוסים, לעומת זאת, הם שיגעון פרטי שלו. על שולחן העבודה בחנות הוא מחזיק כבר עשרים וחמש שנים עותק מהוה של הספר "מדריך הקקטוסים למרפסת ולגן" מאת אברהם שטיינמן, התנ"ך שלו בכל הקשור לצמחים הבשרניים. אדניות הקקטוסים של מנשה חוצצות בין הלקוחות לבין שולחן העבודה שלו.

למנשה יש אינספור סיפורי תכשיטים וציטוטים שעוסקים ביהלומים או בזהב. "האדם בא מהאדמה וחוזר לאדמה," הוא אומר, למשל, "אבל היהלום, מרגע שהוא יָצא לאוויר העולם, שום דבר לא יצליח להכניס אותו בחזרה למקום שממנו הוא בא. אפילו כשאתה חושב שהיהלום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, תמיד הוא יצוץ בסוף: אבל זה תמיד יקרה במקום ובזמן שהוא יבחר."

מיום שהגעתי לחנות כבר ידעתי שנושא השיחה החביב על מנשה הוא היהלום הכחול, סבאח. "כשהייתי ילד," סיפר לי, "ההורים שלי דיברו כל הזמן על סבאח, והבנתי שיש ליהלום הזה קשר עמוק מאוד למשפחה שלנו. כשגדלתי קצת, אבא שלי סיפר לי שסבאח הגיע ממקום רחוק מאוד. מהודו. אז עוד לא קראו לו סבאח, היה לו שם אחר, והוא היה הרבה יותר גדול. כל מיני נסים ונפלאות עברו עליו עד שהוא התגלגל לידיים שלנו. וגם לא מעט טרגדיות. אבל את זה למדתי הרבה יותר מאוחר."

"מה זאת אומרת, שם אחר? איך קראו לו?" שאלתי.

"השם שלו במקור היה 'הטַבֶרנייֶה הכחול'. הוא הגיע מהודו לאירופה ואחר כך לאיסטנבול, כשעוד קראו לה קונסטנטינופול, ובסוף - לידיים של המשפחה שלי, אבל רק חלק קטן ממנו. וזה היה יהלום מקולל."

"מה זאת אומרת מקולל?"

"אף פעם לא הייתה לי שום הוכחה שהיהלום הקטן והכחול הזה באמת מקולל ושהוא רוצה ברעתי וברעת המשפחה שלי. בשום אופן לא יכולתי להגיד שכּל הדברים שעברו על המשפחה שלנו קרו באשמתו של היהלום. אבל חכה, אני אגיע לזה. אבא שלי, רפאל, סיפר לי שהפעם הראשונה שמישהו שמע על סבאח הייתה בצפון הודו. היהלום הזה היה משובץ בעין השלישית של האל שיווה. אבל יום אחד גנבו את היהלום מהפסל, ומאז הוא מתנקם בכל מי שמחזיק בו."

"ואבא שלך האמין בזה?"

"אתה צריך להבין דבר אחד: אבא שלי אהב יהלומים. הוא היה יושב ימים שלמים וקורא ספרים על יהלומים. הוא הכיר בעל פה את כל הסיפורים על ז'אן בַּטיסט טַבֶרנייֶה, שהיה הרפתקן גדול וסוחר יהלומים מפורסם במאה השבע עשרה. כל לילה לפני השינה הוא סיפר לי על יהלומים כמו קוֹהינוּר, דַרְיה הינוּר והסאנסי הגדול. אבל יותר מכול הוא אהב לספר על היהלום שלנו, על החלק הקטן מהטברנייה הכחול שהפך להיות סבאח.

"אבא שלי לא סיפר לי את הסיפורים האלה סתם ככה, אלא מפני שהוא רצה שאני אכיר את סבאח ואשמור עליו. שוב ושוב הוא אמר לי שזה האוצר המשפחתי שלנו, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לבטוח בו בעולם. בעיניו היהלום הזה לא היה מקולל אלא דווקא מבורך. הוא סיפר לי שסבאח תמיד הגן על המשפחה שלנו בדמשק, ושהוא ימשיך להגן עליה גם בתל אביב ובכל מקום שנהיה בו, אם רק נדע לשמור עליו."

מנשה השתתק והתבונן בתצלום של הוריו התלוי על הקיר. כעבור רגע המשיך.

"אתה יודע, תום, יהלומים הם ממש כמו בני אדם - יש כאלה שבאים לעולם בקלות ויש כאלה שעושים את המוות עד שהם נולדים. יש לך מושג איך נולדים יהלומים?"

"איך?"

"זה קורה בעומק של 200-150 ק"מ בתוך האדמה. בעומקים האלה יש פחמן שממנו נוצרים היהלומים בטמפרטורות של יותר מאלף מעלות צלזיוס ובלחץ עצום. היהלום שוכב שם במשך שנים ארוכות, עד שיום אחד יש התפרצות וולקנית, ודרך צינורות מיוחדים בשם קימבֶּרליט, שנמצאים בקרום כדור הארץ, הוא יוצא מבטן האדמה.

"אתה צריך להבין -" הוסיף מנשה - וכאן כבר ידעתי שמחכה לי סיפור קטן.

יש יהלומים שמשנים את גורלם של האנשים שעונדים אותם מן הקצה אל הקצה. היהלום הכחול שלנו, הטברנייה הכחול, היה שייך למארי־אנטואנט מלכת צרפת, שאת הראש שלה ערפו בגיליוטינה, ובזמן המהפכה הצרפתית גנבו את היהלום, והוא התגלגל בדרך־לא־דרך לידיו של מלך אנגליה ג'ורג' הרביעי, שאפילו ענד אותו בטקס ההכתרה שלו!

ג'ורג' הרביעי היה ידוע בחיי ההוללות שלו. עוד כשהיה צעיר יצא מדעתו, במעשיו הפוליטיים הוא נכשל, הוא זכה להערכה מצד בני עמו אבל הם גם שנאו אותו, והוא היה אומלל בחיי הנישואין שלו. בסופו של דבר היהלום לוטש ונמכר לבנקאי אנגלי בשם הנרי תומאס הוֹפּ - אני כמעט בטוח שזה היה השם שלו. בכל מקרה, הופ התרושש וכל המשפחה שלו מתה מאוחר יותר ברעב. ואז, ב־1901, הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני קנה את היהלום מנסיך רוסי.

הסולטאן היה נשוי לארבע נשים רשמיות אבל היו לו יותר ממאתיים פילגשים. הוא החליט לתת את היהלום לאחת מהנשים הרשמיות, שקראו לה סוּבּיה, אבל לפני כן הוא מסר אותו לצורף שלו והורה לו ללטש מהטברנייה הכחול יהלום קטן יותר. לאח הקטן של הטברנייה הוא קרא סבאח, ואת הטברנייה עצמו נתן לסוביה.

מתנה יפה, לא? אז תדע לך שזאת הייתה טעות גדולה. סוביה הייתה מעורבת בקנוניה נגד בעלה הסולטאן וקשרה קשר נגדו. גם ככה מצב האימפריה היה רע בתקופה ההיא. בקיצור, הסולטאן החליט להקשיב ליועצים שלו ולקחת בחזרה מסוביה את המתנה שהוא נתן לה. אבל את סבאח הוא בשום אופן לא היה מוכן למכור. מצד שני, הוא לא העז לשמור אותו אצלו.

לילה אחד חלם הסולטאן שהוא נוסע לדמשק ופוגש נערה יהודייה ששרה וקולה יפה להפליא, קול שיפה ממנו הוא לא שמע אף פעם. כשהסולטאן התעורר בבוקר, הוא ציווה על השליחים שלו שייסעו לדמשק, ימצאו את הנערה מהחלום ויביאו אותה אליו. השליחים הגיעו לרובע היהודי בדמשק, חיפשו וחיפשו, ובסוף מצאו - תאמין או לא - את גרַציה, הדודה של אבי, שהייתה ידועה בכל העיר בזכות קולה היפה. הם הביאו אותה לארמון הסולטאן, שם ערכו לכבודה ארוחה מפוארת והזמינו אותה לשיר באוזני הסולטאן. הוא התאהב בה מיד, כנראה, ואחרי הארוחה נשאר איתה ביחידות. יום אחר כך הוא כבר נתן לה את סבאח.

"מה, הוא נתן לה יהלום כזה במתנה?" שאלתי.

"במתנה. כלומר, זה היה מין פיקדון. הוא ביקש ממנה לשמור אותו אצלה. הוא לא סיפר לה שהוא מפחד לשמור עליו בעצמו, כמובן. שנים אחר כך, כשהסולטאן מת, הוא כתב בצוואה שלו שהוא מוריש לדודה גרציה את היהלום הכחול. מאז סבאח היה ברשות המשפחה שלנו. עד שקרה מה שקרה לי והוא נשדד."

"והיא לא פחדה מהקללה של היהלום?"

"אני לא חושב שהיא פחדה ממנה. אבא שלי, בכל אופן, לא באמת האמין בקללות של יהלומים. הוא היה קצת פטליסט והאמין שמה שצריך לקרות קורה. מה שבטוח, היה לו ברור שאנחנו צריכים להחזיק את היהלום הזה עד היום שבו היהלום יחליט שזהו זה, הגיע הזמן לעבור לידיים אחרות. אבא ואמא הגיעו לתל אביב בשנת 1949 וכמה חודשים אחר כך אבא התחיל לעבוד בחנות שבה אנחנו יושבים עכשיו. את זה כבר סיפרתי לך. כשהייתי בן ארבע עשרה התחלתי לבוא באופן קבוע לחנות, וכשהייתי בן שבע עשרה אבא החליט שהגיע הזמן לצאת לפנסיה."

מנשה המשיך לגולל את סיפורו.

אתה אשכנזי, אז אולי אתה לא מכיר את זה. אבל תדע לך שאצלנו מאמינים שרק מי שיש לו ילדים חי באמת. בבית הכנסת, כשהוא עולה לתורה, הבנים שלו נעמדים. כל המתפללים מסתכלים עליו ועל הבנים שלו וחולקים לו כבוד לפי מספר הבנים שיש לו. הוא קורא בתורה, והבנים ממשיכים לעמוד. הוא גומר לקרוא בתורה, נותן תרומה לפי מספר הבנים, ואז חוזר למקום שלו, לוחץ את יד הבן הבכור ואחר כך את ידי שאר הבנים, ומתיישב בחזרה במקומו. הוא מתרווח בכיסא בנחת, והבנים שלו עושים כמוהו.

ראית תמונות של אבא שלי. היום אני מסתכל עליו כמעט כמו על זר: השׂיער האפור הנפוח, השפתיים הדקות, החליפה המהודרת, טבעת הנישואין העשויה זהב עדין. רק את העיניים שלו לא הכרתי. אף פעם לא העזתי ממש להישיר אליהן מבט. אפילו לא ידעתי להגיד מה הצבע שלהן. אהבתי את האצבעות שלו, ובכל פעם מחדש הופתעתי מהעדינות שלהן. רק כשהוא ישן, העזתי לפעמים לעמוד בכניסה לחדר ולהסתכל עליו.

על העסקים שלו הוא אף פעם לא דיבר אתי. לא על ההצלחות ולא על הכישלונות. רק עם שלמה, אחי הבכור, הוא דיבר. שלמה היה מבוגר ממני רק בארבע שנים, אבל הוא היה הבכור, ולכן הוא היה מעורב בכל העסקים, הייתה לו זכות חתימה, הוא ידע איפה כל דבר נמצא וכמובן ידע על כל סכום ועל כל נכס שהיה ברשות המשפחה וגם על כל נכס שנעלם.

אני זוכר שכילד שמעתי את אבא אומר לאמא במטבח: "ככה זה, אין מה לדבר על זה יותר. הכסף הזה היה אצלי, עכשיו הוא כבר לא אצלי. הוא אצל מישהו אחר. ואם זה נוֹכֵל, לא אכפת לי, שיהיה לו לבריאות. אילי פַאת - מַאת."

כשאמי הייתה מנסה לומר משהו או לפחות לחלץ ממנו הבטחה שבפעם הבאה הוא ייוועץ בה לפני שיקבל החלטות, הוא פשוט היה קם ומסתגר בחדרו.

הוא לא כעס על אנשים. הוא היה סוחר. הוא מכר תכשיטים, אבל לא ייצר אותם. הוא לא הכיר אותם כמו שאני מכיר את התכשיטים שלי. הוא היה מגיע לחנות בשמונה בבוקר, תמיד לבוש בחליפה החומה והמהודרת שלו. באחת בצהריים הוא היה יוצא מהחנות עם העיתון תחת הזרוע והולך לאכול. אחר הצהריים הוא היה חוזר קצת לעבוד ואז הולך הביתה. בבית אמא שלי הייתה מניחה לפניו את נעלי הבית. הוא לבש פיג'מה ומעליה חלוק, את החגורה של החלוק כרך סביב המותניים והתיישב לאכול ארוחת ערב בשקט. שלמה, אחי הבכור, היה תמיד יושב לידו ואוכל אתו בשתיקה. כל אחד מהם היה קורא חלק אחר של העיתון, ואמא שלי הייתה עומדת במטבח ומגישה להם את האוכל, ואני איתה.

באחת הפעמים האלה שהיינו יחד במטבח אמרה לי אמא בשקט: "אבא עוד פעם הפסיד כסף." היא הניחה בצד את הקישואים ואת החצילים, רחצה את כפות ידיה והתחילה ללוש בצק. היא קימחה את השולחן והניחה את הבלילה בצד. "ככה זה," היא אמרה. "לא אכפת לו. אם הם לקחו, סימן שהם היו צריכים לקחת, וזהו זה." את המשפטים האחרונים היא אמרה בעברית ולא בערבית. אולי היה לה פתאום נוח להרהר לפני כל משפט ולבחור את המילים בשפה החדשה הזאת כמו שבוחרים מלפפונים בשוק - אחד־אחד, לפי הגודל והצבע והמוצקוּת, ולא כמו שהאצבעות שלה היו מוציאות את הפוּל מתוך השק ויודעות מיד, בלי לחשוב, מה צריך לבשל ומה לזרוק. אחר כך חזרה לדבר אתי בערבית.

"כל פעם אני אומרת לו, והוא לא מקשיב. כל אחד שבא אליו ומבקש ממנו משהו, תכף ומיד הוא מסכים. הוא לא נעצר לחשוב, הוא לא יכול להגיד: אני צריך לישון על זה בלילה. רק אומרים לו משהו, כבר זה נשמע לו הגיוני. מה שאומרים לו - הוא מאמין. בכל פעם אני מדברת אתו, הוא לא מקשיב. אני אומרת לו: רפאל, אתה מפסיד הכול. לא חבל על הכסף? מה עם הילדים שלנו? מה תיתן להם כשהם יעזבו את הבית? והנדוניה לבת שלך? היא עוד ילדה, אבל צריך לחשוב על הדברים האלה. מה יפרנס אותנו כשייגמר הכסף?

"אתה תראה, מנשה, ביום שבו ייגמר לו הכסף, כולם יברחו ממנו. לא יהיה לו יותר עם מי לדבר. עכשיו הוא הולך ברחוב, מישהו תופס אותו ואומר לו: 'בוא נלך לאכול משהו.' והוא הולך אתו. הוא יכול לדבר עם כל אחד, הוא איש מעניין, יודע לספר סיפורים יפים. בסוריה הם היו משוגעים עליו. לא כמו שהוא כאן, יושב כל הזמן בבית ושותק כמו דג. עם כל אחד הוא היה מוצא שפה משותפת, הוא יכול לדבר בשלוש שפות לפחות. בסוריה הוא היה ממציא סיפורים מעניינים מאוד. אחר כך הוא היה יושב בבית וכותב אותם, ואני הייתי מודאגת. זה לא טוב, בגיל עשרים - כבר גבר - לעזוב את כל החברים בעבודה, ולשבת כל היום בבית ולכתוב סיפורים. אמרתי לו: אתה צריך לצאת מהבית, לעבוד. אז הוא אמר לי: 'אני אלך להיות מורה.' והלך להיות מורה לצרפתית באליאנס בדמשק. כל הבוקר היה מלמד, אחר כך יושב בבית וכותב. ככה - מלמד ואז כותב, כותב ומלמד. אני כבר לא אמרתי לו שום דבר, כי מה יכולתי להגיד. הוא עקשן.

"ויום אחד הוא קם, עזב את העבודה באליאנס והלך להיות סוחר בבורסה. ואז הוא הצליח בעסקים, כי מה שחשוב כשאתה סוחר, זה שאנשים יאהבו אותך. בסוריה אבא שלך היה תמיד לבוש יפה, מגולח, עם ערמה גדולה של שערות על הראש, הנעליים שלו היו תמיד מצוחצחות. הייתה לו לחיצת יד חזקה, וכשהוא לחץ למישהו את היד הוא הסתכל לו ישר בעיניים. והאנשים סמכו עליו. בכל מקום אמרו לו: 'אדון סלומון, בוא, בוא.' הוא היה עושה עסקים ביום. קצת, לא הרבה. הוא אהב לאכול בצהריים במסעדה, ובערב היה בא לאכול בבית. גם היום יש לו תיאבון, אבל לא כמו אז. שם האוכל היה יותר טוב. חיים טובים היו לנו שם.

"אחרי הכרזת העצמאות בתל אביב, חבר שלו עזר לנו. הוא נתן לנו לֶסֶה פּאסֶה, ואפילו הזמין מוביל שיעביר את כל הרהיטים שלנו מדמשק. בהתחלה נסענו ללבנון, לביירות, והיינו שם כמה חודשים. אז הבריחו אותנו את הגבול לישראל. הלכנו הרבה ברגל, אולי שבע שעות, עד שהגענו. אתה יודע איך עברנו את הגבול?" היא גיחכה. "בטקסי. ושם, בישראל, לקחנו עוד טקסי לחיפה. ומשם - לשער עלייה. כל משפחה קיבלה שתיים־שלוש מיטות. אבא שלך היה נעמד בתור כדי לקבל אוכל בשביל המשפחה. בוקר, צהריים וערב. זה היה מאוד קשה. אחר כך, מהכסף שהבאנו, הוא קנה בית בתל אביב, ברחוב דיזנגוף, אבל עד שהבית היה מוכן גרנו אצל אחותו, ג'ולייט. הם לקחו בית שהיה פעם של ערבים. הם לא שילמו עליו. ושם גרנו כולנו." ככה אמרה אמא שלי.

הצפיפות הייתה גדולה. להורי היה כבר בן אחד, ואמא עמדה ללדת את בנם השני. הדירה ברחוב דיזנגוף עדיין לא הייתה מוכנה למגורים, אפילו מכל גז עוד לא היה בה. אבא, שבסוריה היה אדם נמרץ, סוחר ממולח ובעל קשרים בשלטונות, לא הכיר כמעט איש במולדת החדשה. אלמלא אמא, שהעמידה אותו בפני עובדה - "אנחנו עוברים לדירה החדשה בדיזנגוף, עם או בלי גז" - היה נשאר אצל אחותו עוד ימים רבים.

הם נכנסו לדירה. ריח צבע טרי נדף מן הקירות. שלושה חדרים מרווחים היו בדירה, אבל אמא לא הייתה מרוצה. אמנם היא ידעה היטב שיש אנשים שמתגוררים במעברות, באוהלים, בצריפים חלודים שמֵי הגשמים חודרים אליהם. היא גם ידעה שיש פליטים שאיבדו את כל משפחתם באירופה, שנותרו בלי שום רכוש. היא ידעה את כל זה. ובכל זאת, לא הייתה מרוצה.

"איפה הבית שהיה לנו בשַאם," הייתה אומרת לאבא - היא המשיכה לקרוא לדמשק בשמה הערבי - שאם, הארץ הצפונית. "איפה הגינה ומי הוורדים והדיוואן ועצי התפוח, איפה הארוחות הגדולות שלנו, איפה... אנחנו נמצאים קרוב כל כך לשאם, אבל פה זה עולם אחר. אי אפשר לקנות אוכל בגלל הצֶנע. וכל היום צריך לנקות בגלל זה, אבק."

אבא לא ענה. הוא הסתגר במטבח והקשיב למוזיקה שלו ברדיו: שיריה של אום כולת'ום, ארוכים כאורך הגלוּת. ובשעות שבהן היה במטבח אסור היה לאיש להיכנס לשם. אחת השכנות, ילידת רומניה, הציצה במטבח ואמרה לאמא שבעלה סובל ממלנכוליה. היא הראתה לה ספר, ובספר היו ציורים של אנשים הסובלים ממלנכוליה: העיניים שלהם גדולות. הבגדים שלהם יפים אבל המבט שלהם נמצא במקום אחר, לא כאן. הם יושבים לצד שולחן, הראש שלהם מונח על כף ידם. ובאמת, בדיוק ככה ישב אבא במטבח הדירה הקטנה ברחוב דיזנגוף שבתל אביב: ראשו מונח על כף ידו, ועיניו הגדולות בוהות בקיר. ימים ארוכים.

עד שבא שעיו לבית שלנו. שעיו - בן דודו של אבא, שעזב את דמשק ועלה לארץ ישראל עוד בשנות השלושים - אמר לו: "אני נותן לך חנות בבניין שלי ליד קינג ג'ורג'. תשב בחנות, תעבוד קצת. אי אפשר להיות סגור כל היום בבית. אתה צריך לצאת, להכיר את העיר, לפגוש אנשים חדשים, לקשור קשרים."

ואבא ציית.

הוא נכנס לחנות הקטנה - שלושה מטרים על ארבעה מטרים - ונעשה סוחר. במה סחר? קצת בכלי כסף, קצת בשטרות ובקרקעות. כל מה שנפל תחת ידיו, סחר בו. והשנים חלפו. והוא תמיד הפסיד.

כשאני התחלתי לעבוד בחנות בגיל שבע עשרה, לאבא כבר לא היה כלום. לא כסף, לא מניות, לא השקעות.

סבאח היה הנכס היחיד שנשאר למשפחה שלנו. אבא החזיק כל השנים את היהלום הזה אצלו בחדר השינה, במקום מחבוא סודי, שרק הוא, אמא שלי ושלמה ידעו איפה הוא נמצא. פעם בשנה, ביום העלייה שלהם לישראל, הוא היה מוציא את היהלום מהמחבוא ומראה אותו לבני המשפחה.

עד היום אני זוכר את היום הזה, שבו אמא בישלה מאכלי חג. כשדודה גרציה - שקיבלה את היהלום מהסולטאן הטורקי - הייתה בחיים, הטקס הזה היה נערך אצלה ברחוב הכובשים. היא הייתה מקבלת את פנינו לבושה בצעיף המשי שענדה ביום שבו שרה לפני הסולטאן. אחרי שהיא נפטרה, אבא הראה לנו את היהלום בבית שלו ושל אמא, אחרי שכולם אטמו את החלונות והדליקו נר במרכז הסלון. ושם, סביב הנר, כולם נאספו והסתכלו על סבאח.

כמה שבועות לפני מלחמת המפרץ, כשהתחילו לדבר על טילים שאולי ייפלו בתל אביב, בא שלמה לסמטה פלונית ונתן לי את היהלום, כדי שאנעל אותו בכספת. אבא שלח אותו אלי. ואז, ממש בתחילת המלחמה, בא לכאן השודד ולקח ממני את היהלום הכחול. אבל זה כבר סיפור אחר. זה יהיה לך חומר מצוין בשביל הספר שאתה כותב. אני אספר לך אותו בהזדמנות.

4

 

בשעות הערב סמטה פלונית הייתה כמעט ריקה. מישהו חלף באופניים. זוג טייל יד־ביד. אישה גבוהה ואדמונית נעצרה מול חלון הראווה של הצורף ובחנה את התכשיטים, ומנשה הזדרז להכניס את השרשרות והצמידים והטבעות ואבני החן למקומותיהם במגשים ולסדר הכול בכספת.

הוא לא רצה לפתוח את הדלת - לא לאישה הזאת ולא לשום לקוח אחר. מצב רוחו היה עכור. הוא עמעם את האור והסתתר באפלולית החדר. הלקוחה הפוטנציאלית זקפה את ראשה בפליאה. לבסוף הלכה.

היה עליו לצאת לפגישה עם עורך הדין שלו, אמיר, חברו מימי התיכון.

יומיים קודם לכן קיבל מנשה מכתב מבעל הבית:

לכבוד מר מנשה סלומון

סמטה פלונית

תל אביב

מר סלומון הנכבד,

הרינו להודיעך כי ביום 10.11.2011 יחלו עבודות שיפוצים בבניין, לרגל הסבתוֹ לבית מלון. לפיכך אתה מתבקש לפנות את מיטלטליך ולעזוב את החנות במועד זה לכל המאוחר.

לתשומת לבך, כל חפץ שיימצא בשטח החנות ביום 10.11.2011 יפונה ממנה לאלתר.

בתודה על שיתוף הפעולה,

ובברכת שנה טובה,

עמירם קדוש

מנשה קיפל את המכתב והכניס אותו לכיס. הוא יצא מהחנות ופסע בסמטה פלונית, פנה לרחוב קינג ג'ורג' ועלה בו עד לאלנבי והלאה אל שוק הכרמל, שם המשיך וצעד במורד השוק. הוא דרך על שאריות ירקות, פרחים מעוכים, עצמות תרנגולת מכוסות בסחוס ובדם. ריח דגים עמד באוויר, מהול בריח הדם שנקווה באספלט ובצחנה שעלתה מן הדוכנים. הוא המשיך וצעד עד שהגיע למגרש החניה הגדול ברחוב הכובשים וממנו פנה ימינה לחוף הים.

מנשה פסע דרומה על הטיילת לאורך חוף הים עד לנקודה שבה התמזגה תל אביב עם יפו - עַרוּס אלבַּח'ר, כפי שנהג לקרוא לה אביו. "כלת הים."

מהמקום שבו עמד התבונן בנמל יפו: כלת הים ניצבה אל מול הגלים כפי שניצבה זה אלפי שנים. צריחי מסגדיה דוקרים את השמים, ענפי הדקלים פרושים מעל לחצרותיה. במקום שבו עמד מנשה ניצבו פעם בתיה של שכונת מַנְשיה, אותה שכונה מצפון ליפו שנחרבה וכיום יש בה כרי דשא, מגרשי חניה וכמה מבנים שנותרו כגל־עד.

מנשה המשיך וצעד במקביל לחוף הים עד שהגיע לבית הקפה שבו ישב עורך הדין שלו, אמיר. זה אותו בית הקפה שבו ישבתי עם מנשה ביום שבו הציע לי לעבוד אתו בחנות. כעת הוא התיישב מול אמיר, ועיניו חיפשו - ומצאו - את סלע אנדרומדה עם הדגל המתנופף.

"זה לא מקרה קל," אמר אמיר. "הם דיברו אתך?"

"לפני כמה זמן עמירם קדוש נכנס אלי לחנות," ענה מנשה. "שאל מה נשמע, איך העסקים, הייתה לנו שיחה רגילה. בסוף, לפני שהוא יצא מהחנות, הוא זרק לי: 'אתה יודע, בקרוב אנחנו מתחילים לשפץ.' אמרתי: 'יפה, באמת הגיע הזמן. הבניין דורש שיפוץ.' והוא אמר: 'כן, אבל זה יהיה שיפוץ מאוד יסודי.' אמרתי: 'בשעה טובה.' ואז הוא אמר: 'עוד מעט אתה תקבל מכתב. אבל תדע כבר מעכשיו, שיבנו כאן בית מלון. מלון בוטיק.' ככה אמר, ויצא. שלשום קיבלתי את המכתב הזה, שהראיתי לך."

"כמה זמן אבא שלך ישב בחנות?" שאל אמיר.

"משנת 1950 ועד שיצא לפנסיה, בשישים ושש."

"וממתי אתה בחנות?"

"מגיל שבע עשרה."

"מעל ארבעים שנה."

"כן."

"וכמה אתה משלם שכירות בחודש?"

"בעל הבית שלי, עמירם קדוש, הוא הבן של שעיו, שהוא בן דוד של אבא שלי, רפאל. אבא שילם לשעיו כל חודש סכום סמלי, רק בשביל מראית עין. לפני עשרים שנה סיכמתי עם עמירם קדוש על סכום לא גבוה שאני משלם לו בכל חודש, צמוד למדד. היום זה עומד על שלושת אלפים שקל."

"זה באמת לא הרבה. ואתה שומר את הקבלות?"

"כמובן."

"יש לך חוזה?"

"לא."

"לאבא שלך היה חוזה?"

"מה פתאום חוזה? זה היה עניין של משפחה. גם שעיו לא דאג לחוזה. הוא אהב את אבא שלי, ואבא לא היה מודאג. באמת, תראה כמה שנים הוא חי בלי דאגות."

"סיפרת על זה לאמא שלך?"

"מסכנה, היא לא יודעת כלום."

"אולי היא שמרה ניירות?"

"שאלתי אותה פעם, לפני כמה שנים, כי קדוש כבר רמז לי שהוא חושב למכור את הבניין. אחר כך הוא ירד מהרעיון. בכל מקרה, אמא שלי אמרה לי שאין לה שום דבר. אבא לא החזיק ניירות כאלה. אין לנו כלום."

"אם זה המצב, יהיה לנו קשה מאוד להבטיח לך מקום בבניין אחרי השיפוץ," אמר עורך הדין. "גם פיצויים לא בטוח שנצליח לקבל."

"אני לא רוצה פיצויים," אמר מנשה. "זה לא מעניין אותי. אני רוצה להישאר בחנות שלי - עם או בלי מלון בוטיק."

"תסלח לי שאני מתערב, מנשה, אבל אנשים מעבירים לפעמים את העסק שלהם למקום אחר. אולי תראה בזה הזדמנות לשינוי?"

מנשה שתק אבל עיניו אמרו הכול.