השבוע שבו זה קרה
ביום שבו קיבל העולם את שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן, טֶס רפרטי היתה שקועה בפתיחת עטיפת צלופן של קופסת תה.
דרררררןןןן!
היא התעלמה מהצלצול וחפרה בציפורניה בניילון.
דרררררןןןן!
היא נברה באצבע המורה בבליטת הניילון בצד האריזה.
דרררררןןןן!
לבסוף הצליחה לקרוע את הניילון, הסירה אותו מהקופסה וקימטה אותו בידה. היא ידעה ששיחת הטלפון תעבור אוטומטית למשיבון אם היא לא תספיק להרים לפני הצלצול הבא -
דרררררןןןן!
"הלו?"
מאוחר מדי.
"אוף, הדבר הזה," היא רטנה. היא שמעה את המשיבון על השיש במטבח משמיע את ההודעה היוצאת.
"היי, זו טס. אנא השאירו שם ומספר טלפון. אחזור ברגע שאוכל, תודה."
נשמע צפצוף קטן. טס שמעה רעש סטטי. ואז.
"זו אמא... אני צריכה לספר לך משהו."
טס הפסיקה לנשום. השפופרת נשמטה מידה.
אמהּ נפטרה לפני ארבע שנים.
***
דרררררנננג!
הצלצול של השיחה השנייה כמעט נבלע בין רעשי הוויכוח הקולני שהתנהל בתחנת המשטרה. אחד הפקידים זכה ב־28 אלף דולר בלוטו, ושלושה שוטרים התנצחו סביב השאלה מה כל אחד מהם היה עושה לו נפל בחלקו מזל כזה.
"אני אשלם חשבונות."
"זה בדיוק מה שלא עושים."
"סירה."
"לשלם חשבונות."
"לא אני."
"סירה!"
דרררררנננג!
ג'ק סֶלֶרס, מפקד המשטרה, הלך לאחור לכיוון משרדו הזעיר. "אם אתה משלם חשבונות, אתה רק צובר כל הזמן עוד ועוד חשבונות."
הגברים המשיכו בוויכוח, והוא הושיט את ידו וענה לטלפון.
"משטרת קולדווטר, סלרס מדבר."
רעש סטטי. וקולו של גבר צעיר.
"אבא?... זה רובי."
ברגע אחד נדַמו קולות הגברים באוזניו של ג'ק.
"מי זה לעזאזל?"
"טוב לי, אבא. אל תדאג לי, בסדר?"
ג'ק הרגיש את בטנו מתקשה. הוא חשב על הפעם האחרונה שבה ראה את בנו החייל, מגולח ומסופר למשעי, נבלע במעבר הבדיקות הביטחוניות בנמל התעופה בדרכו לתקופת השירות השלישית שלו מעבר לים.
תקופת השירות האחרונה שלו.
"לא יכול להיות," לחש ג'ק.
***
ברררררנננג!
הכומר וורן, כומר הכנסייה הבפטיסטית המקומית, ניגב את הרוק מסנטרו. הוא נמנם על הספה בכנסיית "קציר התקווה".
ברררררנננג!
"אני בא..." מלמל הכומר וורן.
הוא קם על רגליו במאמץ ניכר. הכנסייה התקינה פעמון מחוץ למשרדו כי וורן היה כבר בן שמונים ושתיים, ושמיעתו נחלשה.
ברררררנננג!
"הכומר וורן, זו קתרין יֶלין. תמהר בבקשה!"
הוא דידה אל הדלת ופתח אותה.
"שלום, קת - "
אבל היא כבר עקפה אותו. מעילה היה רכוס ברישול, ושערה האדמוני הזדקר באי־סדר, כאילו יצאה בריצה מביתה. היא התיישבה על הספה, קמה באי־שקט והתיישבה שוב.
"הכומר וורן, אני צריכה לדבר איתך, בבקשה, אני רוצה שתדע שלא השתגעתי."
"לא, יקירתי - "
"דיאן התקשרה אלי."
"מי התקשרה אלייך?"
"דיאן."
ראשו של וורן החל לכאוב. "אחותך, מנוחתה עדן, התקשרה אלייך?"
"הבוקר. הרמתי את הטלפון..."
היא הידקה את אחיזתה בתיק שבידה ופרצה בבכי. וורן תהה אם כדאי לקרוא למישהו שיעזור.
"היא אמרה לי לא לדאוג," התייפחה קתרין. "היא אמרה שהיא... שלווה."
"אז זה היה חלום?"
"לא! לא! זה לא היה חלום! דיברתי עם אחותי!"
דמעות זלגו על לחייה של האישה, רבות מכדי שתוכל למחותן.
"כבר דיברנו על זה, יקירתי - "
"אני יודעת, אבל - "
"את מתגעגעת אליה - "
"כן - "
"וקשה לך."
"לא. היא אמרה שהיא בגן עדן... אתה לא מבין?"
היא חייכה, חיוך מלא אושר, חיוך שוורן מעולם לא ראה על פניה עד כה.
"אני כבר לא מפחדת משום דבר," לחשה.
***
בזזזזז.
צלצול אזהרה נשמע ושער כלא כבד החל לנוע על מסילתו. גבר גבוה ורחב כתפיים בשם סָליבן הרדינג הלך לאט, צעד אחר צעד, בראש מורכן. לבו הלם במהירות - לא מההתרגשות על שזכה שוב בחירותו, אלא מפחד שמא מישהו יגרור אותו פתאום בחזרה.
קדימה. קדימה. הוא מיקד את מבטו בקצות נעליו. רק כששמע את הרחשים המתקרבים על החצץ - צעדים קלים, מהירים - הרים את ראשו.
ג'וּלס.
הבן שלו.
הוא הרגיש שתי זרועות קטנות נכרכות סביב רגליו, ואת ידיו שלו טובעות ברעמת התלתלים של הילד. הוא ראה את הוריו - אמא במעיל רוח כחול, אבא בחליפה חומה בהירה - ואת פניהם שהתעוותו בהתרגשות כשאספו אותו לחיבוק משפחתי. היה קר ואפור, והכביש היה חלק מהגשם. רק אשתו היתה חסרה ברגע הזה, אבל היעדרותה היתה נוכחת בו כמו דמות נוספת.
סליבן רצה להגיד משהו בעל משמעות, אבל מפיו יצאה רק לחישה.
"בואו נזוז."
כעבור שניות אחדות נעלמה מכוניתם בהמשך הדרך.
זה היה היום שבו קיבל העולם את שיחת הטלפון הראשונה מגן העדן.
מה שקרה אחר כך תלוי במידת האמונה של כל אחד ואחד.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.png)
