האישה הרועדת

כשנפטר אבי הייתי בבית, בברוקלין, אבל רק ימים אחדים לפני כן ישבתי ליד מיטתו במוסד סיעודי בנוֹרת'פילד שבמינֵסוטה. גופו היה חלש, אבל נפשו נשארה צלולה וחדה, ואני זוכרת ששוחחנו ואפילו צחקנו, אם כי את תוכן שיחתנו האחרונה כבר איני זוכרת. בעיני רוחי אני עדיין רואה בבירור את החדר שעברו עליו בו ימיו האחרונים. שלוש אחיותי, אמי ואני תלינו תמונות על הקיר וקנינו כיסוי מיטה ירוק חיוור כדי שהחדר ייראה קר ומשמים פחות. על אדן החלון עמדה צנצנת פרחים. אבי היה חולה בנַפַּחַת, וידענו שימיו ספורים. אחותי לִיב, שגרה במינסוטה, היתה היחידה משלוש האחיות שישבה לצדו ביומו האחרון. ריאתו קרסה בפעם השנייה, והרופא הבין שהוא לא יעמוד בניתוח נוסף. הוא עדיין היה בהכרה אם כי לא יכול לדבר, ואמי התקשרה אל שלוש בנותיה בניו יורק, זו אחר זו, כדי שנאמר לו כמה מילים בטלפון. אני זוכרת בבירור שניסיתי לחשוב מה אני עומדת לומר לו. חלפה בי מחשבה מוזרה שאסור לי לומר דבר טיפשי ברגע שכזה, ועלי לבחור את מילותי בקפדנות. רציתי לומר משהו שראוי להיזכר - מחשבה מופרכת, שהרי זיכרונו של אבי עתיד לכבות במהרה עם שאר נפשו וגופו. אבל כשהצמידה אמי את השפופרת אל אוזנו לא יכולתי אלא לומר בגרון חנוק: "אני אוהבת אותך כל כך". אחר כך אמרה לי אמי שהוא חייך כששמע את קולי.

בלילה ההוא חלמתי שאני יושבת לצדו והוא מושיט את ידו אלי ואני רוכנת אליו לחיבוק, אבל באותו הרגע, לפני שזרועותיו נכרכות סביבי, התעוררתי. אחותי ליב התקשרה למחרת בבוקר ובישרה לי שאבינו מת. מיד אחרי השיחה הזאת קמתי מן הכיסא שישבתי עליו, עליתי במדרגות אל חדר העבודה שלי וישבתי לכתוב הספד. אבי ביקש ממני לעשות זאת. שבועות אחדים קודם לכן, כשישבתי ליד מיטתו במוסד הסיעודי, ציין אבי "שלושה דברים" שהוא רוצה שארשום לפני. הוא לא אמר: "אני רוצה שתכניסי אותם להספד שתכתבי להלוויה שלי". לא היה צורך בכך. זה היה מובן מאליו. כשבאה השעה לא בכיתי. כתבתי. ובלוויה נשאתי את דברי בקול רם, בלי דמעות.

שנתיים וחצי לאחר מכן שוב נשאתי דברים לזכר אבי. הדבר היה בעיר הולדתי, במינסוטה, תחת שמי מאי כחולים, בקמפוס של מכללת סֶנט אוֹלאף, מאחורי הבניין הישן ששכנה בו הפקולטה ללימודי נורווגיה, שאבי שימש בה פרופסור כמעט ארבעים שנה. הפקולטה נטעה עץ מחט לזכרו ולמרגלותיו הוצב לוח קטן: "לוֹיד הוּסטוֶדט (1922-2004)". כשכתבתי את הדברים לזכרו היתה לי הרגשה שאני שומעת את קולו. הוא ידע לכתוב נאומים מצוינים, לא פעם מצחיקים מאוד, ובשעה שכתבתי נדמה לי שאני מצליחה להביע במשפטים שלי מעט מן ההומור שלו. אפילו השתמשתי בנוסחה "אילו אבא היה כאן היום בוודאי היה אומר..." הייתי בטוחה בעצמי וחמושה בכרטיסי תזכורת כשסקרתי במבטי את חבריו ועמיתיו של אבי - חמישים איש בקירוב - שהתקבצו סביב האשוחית הנורווגית שנִטעה לזכרו. פתחתי ואמרתי את המשפט הראשון, ובאותו הרגע עבר בי רעד וטלטל אותי בחוזקה מצווארי ומטה. ידי התנפנפו. ברכי נקשו. רעדתי כאחוזת התקף כלשהו. למרבה הפליאה לא הושפע קולי כלל ולא חל בו שום שינוי. הייתי המומה ונדהמת ופחדתי שאפול, אבל הצלחתי לשמור על שיווי משקלי ולהמשיך, אף על פי שהכרטיסים שבידי קיפצו לנגד עיני. כשהסתיים הנאום נפסק גם הרעד. השפלתי את מבטי אל רגלי. צבען היה אדום עמוק עם שמץ של גוון כחלחל.

אמי ואחיותי נבהלו מן השינוי הגופני המסתורי שאירע לי. פעמים רבות ראו אותי מדברת בציבור, אפילו לפני קהל של מאות בני אדם. ליב אמרה שהיא רצתה לגשת ולהקיף אותי בזרועותיה כדי לתמוך בי. אמי אמרה שהרגישה כאילו היא צופה בהוצאה להורג על הכיסא החשמלי. דומה היה כאילו כוח לא ידוע השתלט פתאום על גופי והחליט שאני זקוקה לטלטול הגון וממושך. כבר קרה לי פעם אחת בעבר, בקיץ של 1982, שהרגשתי כאילו כוח חזק ממני מרים אותי ומשליך אותי כמו בובה חסרת ישע. הדבר אירע בגלריה לאמנות בפריז - פתאום הרגשתי שזרועי השמאלית מונפת אל על ואני מוטחת לאחור, אל הקיר. הכול נמשך שניות אחדות לכל היותר. זמן לא רב לאחר מכן אחזה בי שמחה עילאית, על־טבעית, ולאחריה מיגרנה קשה שנמשכה כמעט שנה, שנה של פְלוֹרינָל, אינדֵרָל, קָפֶרגוֹט, אֶלאוויל, טוֹפראניל ומֵלאריל, שנה של קוקטיל סמי שינה שרשם לי הרופא בתקווה שיום אחד אתעורר בלי כאב ראש. אבל התרופות לא הועילו כלל, עד שלבסוף שלח אותי הנירולוג הזה לבית החולים ורשם לי את התרופה האנטי־פסיכוטית תוֹראזין. שמונה ימים של קהות חושים עברו עלי במחלקה לנירולוגיה, בחברת שותפה לחדר, אישה קשישה אבל קלת־תנועה להפתיע, שלקתה בשבץ ובכל לילה היו האחיות אוסרות אותה למיטתה באמצעות מתקן ריסון שנודע בכינוי החיבה החביב "פּוֹזי", ולמרות כל זה היתה משתחררת בכל לילה מכבליה ויוצאת לשוטט בפרוזדורים. אלה היו ימים מוזרים ומסוממים, ושגרתם הופרעה רק בביקוריהם של צעירים בחלוקים לבנים, שהיו מציגים לפני עפרונות לזיהוי, שואלים אותי איזה יום היום ואיזו שנה, ומה שמו של הנשיא, ודוקרים אותי במחטים קטנות - את מרגישה את זה? ולעתים רחוקות היה בא מלך כאב הראש בכבודו ובעצמו, הדוקטור ק', ומנופף לי לשלום מן הדלת; האיש התעלם ממני בדרך כלל, ודומה היה שהוא כועס על שאיני משתפת פעולה ומחלימה. הימים האלה זכורים לי בתור קומדיה שחורה משחור. איש לא ידע בדיוק מה השתבש אצלי. הרופא שלי נתן שם לתופעה - "תסמונת מיגרנה של כלי הדם" - אבל איש לא ידע לומר למה הייתי כל כולי כאב ראש ענקי, אומלל, מקיא, שרוע, מפוחד, מין הַמפּטי־דַמפּטי אחרי הנפילה הגדולה.

מסעותי בעולם הנירולוגיה, הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה החלו זמן רב לפני אותה שהות קצרה במרכז הרפואי "הר סיני". מיגרנות הציקו לי מאז ימי ילדותי, ותמיד הייתי סקרנית לדעת מה גורם את כאבי הראש, את הסחרחורות, את הרגשת ההתעלות, את הבזקי האור ואת החורים השחורים, ואת ההזיה החזותית היחידה שלי - איש ורוד קטן ושוֹר ורוד על רצפת חדר השינה שלי. קראתי על התופעות המסתוריות האלה שנים רבות לפני התקף הטלטול באותו יום אחר הצהריים בנורת'פילד. אבל חקירותי העמיקו משהחלטתי לכתוב ספר שאגלם בו את דמותו של פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, אדם שחשבתי עליו כעל אחי הדמיוני, אֵריק דֶיווידסֶן. הוא גדל במינסוטה להורים דומים מאוד להורי, והיה הבן שמעולם לא נולד למשפחת הוסטוודט. כדי להיות אריק צללתי לנפתולי האבחנה הפסיכיאטרית, והתעמקתי בהמון ההפרעות הנפשיות שבני אדם לוקים בהן. למדתי פַרמָקולוגיה והכרתי את סוגי התרופות. קניתי ספר של דוגמאות למבדקים שנועדו לשימוש המועצות הפסיכיאטריות של מדינת ניו יורק, והתאמנתי בהפעלתן. קראתי חומר על פסיכואנליזה, ואת זיכרונותיהם של חולי נפש רבים מספור. מדעי המוח הילכו עלי קסם, ומדי חודש הייתי שומעת הרצאה על חקר המוח במכון ניו יורק לפסיכואנליזה, ואף הוזמנתי להיות חברה בקבוצת דיון שעסקה בתחום חדש, נירו־פסיכואנליזה.

בקבוצת הדיון הזאת ניסו חוקרי מוח, נירולוגים, פסיכיאטרים ופסיכואנליטיקאים למצוא מכנה משותף שימזג את רעיונות האנליזה עם הממצאים החדשים של חקר המוח. קניתי לי דגם גומי של המוח, למדתי להכיר את חלקיו הרבים, הקשבתי רוב־קשב וקראתי עוד ועוד. לאמתו של דבר קראתי כאחוזת דיבוק, כמו שאמר לי בעלי שוב ושוב. הוא אף טען שקריאתי התובענית דומה להתמכרות. אחר כך התנדבתי לעבוד במרפאה הפסיכיאטרית על שם פֵּיין ויטְני, והתחלתי להעביר לחולים שם חוגים בכתיבה פעם בשבוע. בבית החולים קשרתי קשרי קרבה עם חולים במחלות מסובכות, שלא פעם היו שונות לחלוטין מתיאורי המחלה המקוטלגים בספר Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders("המדריך הסטטיסטי להפרעות נפשיות" - שידוע בראשי התיבות DSM). ביום שהיטלטלתי לפני העץ של אבי כבר הייתי בת בית בעולם המוח והנפש זה שנים. מה שהחל כניסיון להבין את מסתרי מערכת העצבים שלי התפתח והיה לתשוקה שאין לעמוד בפניה. סקרנות אינטלקטואלית על מחלה אישית נובעת בלי ספק מן התשוקה להיות בעמדת שליטה. אם איני יכולה לרפא את עצמי, לפחות אשתדל להבין מה קורה לי.

בכל מחלה יש משהו זר, הרגשה של פלישה ואיבוד שליטה, והדבר ניכר בצורת הדיבור שלנו על מחלות. איש אינו אומר "אני סרטן", ואפילו לא "אני סרטני", אף על פי שבסרטן אין נגיף ולא חיידק פולש, אלא תאי הגוף עצמם הם שפתחו בהשתוללות חסרת מעצורים. "יש לי סרטן", אנחנו אומרים. אבל במחלות נירולוגיות ומחלות נפש המצב שונה, מפני שהמחלות האלה תוקפות את המקור למה שאנו רואים בו את העצמיות שלנו. הביטוי "הוא אֶפּילֶפּטי" אינו נשמע זר לאוזנינו. במרפאה הפסיכיאטרית החולים אומרים למשל "את מבינה, אני דו־קוטבי" או "אני סכיזופרן". במשפטים האלה המחלה מזוהה לחלוטין עם העצמי. האישה הרועדת היתה אני ולא אני בעת ובעונה אחת. מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ורוטטת. יהיה מה שיהיה הדבר שקרה לי, ויהיה מה שיהיה השם שייוחס לתופעה הזאת, להתקף המוזר שלי היה בוודאי מרכיב רגשי שקשור איכשהו באבי. אבל אני לא הרגשתי שום רגש עז. הייתי שלווה ומיושבת לחלוטין בדעתי. דומה שמשהו נורא השתבש בי, אבל מה בדיוק? החלטתי לחפש את האישה הרועדת.

זה מאות שנים הרופאים תוהים מה פשרם של התקפי עוויתות כמו שלי. מחלות רבות גורמות לחולה לרעוד, אבל לא תמיד קל להבחין ביניהן. המונח "אבחנה רפואית", מאז ימי היפוקרטס ועד ימינו, פירושו לאגד קבוצה של תסמינים תחת שם אחד. אפילפסיה היא מחלת הרעידות המפורסמת ביותר. אילו חליתי בטיפולו של הרופא היווני גָלֵנוס, שהיה רופא החצר של הקיסר הרומי מרקוס אורֶליוס וכתביו המרובים השפיעו על הרפואה מאות שנים, בוודאי היה מאבחן אותי בתור חולה במחלת פרכוסים - אבל לא באפילפסיה. בעיני גלנוס האפליפסיה גורמת לא רק פרכוסים בגוף כולו, אלא היא פוגעת ב"תפקודים עיקריים", כגון התודעה והדיבור.[1] בקרב היוונים נפוצו אמנם אמונות עממיות שאלים ושדים מסוגלים לגרום לרעידות, אבל רוב הרופאים נקטו גישה מדעית יותר לתופעה, ורק עם עליית הנצרות החלו לקשור קשר הדוק ומבלבל בין רעידות ובין העל־טבעי. הטבע, אלוהים והשטן עלולים להמיט חורבן על גופך, ומומחי הרפואה התאמצו להפריד בין הגורמים. איך אפשר להבדיל בין פעולת הטבע ובין התערבות אלוהית או השתלטות שטנית? התקפי הייסורים וההתעלפויות של תרזה הקדושה מאָווילה, חזונותיה והתעלויות הנפש שלה היו בגדר מעוף מיסטי לעבר אלוהים, אבל הנערות בסֵיילֶם שהתפתלו והיטלטלו נפלו קורבן למכשפות. ג'ון הֶייל מתאר בחיבורו A Modest Inquiry into the Nature of Witchcraft("חקירה צנועה על טבעו של הכישוף") את התקפי הייסורים של הילדים, ואחר כך מוסיף בהדגשה שסבלם הקיצוני "חרג מכוחו של כל התקף אפילפסיה ומכל מה שיכולה לגרום מחלה גופנית".[2] אילו אירעה לי תקרית הרעידה בתקופת ציד המכשפות בסיילם היו התוצאות עלולות להיות הרות אסון. קרוב לוודאי שנראיתי כאישה רדופת שדים. אבל חשוב מזה, אילו האמנתי באמונות הדתיות של אותה תקופה - ומן הסתם הייתי מאמינה בהן - אין ספק שההרגשה המוזרה והמפחידה כאילו כוח חיצוני כלשהו חדר לגופי וגרם לי לרטוט כך, היתה משכנעת אותי שאכן כושפתי....