השתקפויות

מונולוג ראשון

מכתב לנעים-מנואל, גיבור ספרי סודות מרקש

מדובר בסיפורו של נער מתבגר, המגלה את זהותו המינית והנפשית במרוקו של המלך חסן: ארץ פראית, מלאת קסם וסיאוב, רוחשת מיניות וכנועה לדיקטטורה מלוכנית.

מאז ביקורי במרוקו החלה להצטייר בעיני דמותך שנולדה מתוך נופה הפראי, הרבגוני והמסחרר.

מי אתה, נעים-מנואל?

אתה שב ומהרהר בחייך במחיצתי ומספר לי על אודותיהם במבט לאחור כאשר אתה חולה במחלה סופנית ומאושפז במנזר באָרקוֹס שבספרד המשמש גם בית חולים. כך אתה מתאר אותו:

"האחות הלבנה, עם המדים הצחורים, שלא כמו זו השחורה עם צלב הכסף שעל צווארה, הנזירה, הובילה אותי בזהירות בכיסא הגלגלים והותירה אותי בפטיו שבקומת הכניסה של בית החולים. דלתות העץ נפתחו אל הרחוב ורק שער הברזל היה נעול והפריד ביני לבין העולם שבחוץ. ברחובות אַרקוֹס רחשו החיים וכאן שרר השקט, יפה וערמומי. עצי תפוז קטנים עמוסי פרי בצבצו מתוך גומות שנחפרו בסמוך לעמודי השיש. מזרקת אבן מושבתת עמדה ביניהם. קירות המבנה, במקום שבו נפערו הכניסות הקמורות לבית החולים, היו משובצים אריחים שיצרו יחד מעגלים מרהיבים בגוני הכחול, הצהוב והירוק, כשדה מרגניות רוחש סביב גופי המדולדל השקוע בכיסא. נדמה היה לי שלא כל גופי חי אלא רק חלק ממנו. רגלַי כמו נעלמו כלא-היו. ראשי היה נטוי ברפיון לאחור, זקני מוטה קדימה ושׂערי הלבן והארוך השתפל מאחורי הקרקפת, צנח על כתפי והדגיש קרחת עגולה כמו זו של פרנציסקוס הקדוש.

האחות הלבנה הלכה לה, ואני נותרתי תחת כיפת השמים בדיוק במרכז הפטיו, בתוך מפגש האלכסונים שיצרו קשתות העמודים התומכים את המבנה. לאחרונה אהבתי להתבונן במבנה בית החולים ולשוות בדמיוני כיצד תכנן אותו האדריכל שהיה אחראי לבנייתו לפני מאה שנה או יותר. שמש נובמבר זרחה מעלי. את החודש ידעתי משום שהקשבתי לשיחתם של הרופאים. הם ספרו את הימים לקראת חופשת החג. אני כבר הפסקתי לספור...

הבנתי שבגופי מכרסמת מחלה חשוכת מרפא ושהרופאים לא כינו אותה בשם, זולת 'המחלה'. הם פקדו על צוות המחלקה לחלק לי בנדיבות סמי הרגעה וכמוסות לבנות גדולות, כך שרוב היום הייתי שרוי בין ערות לבין חצי הזיה ויכולתי להמשיך לחיות בעולם מיוחד, אחר, אם כי מדי פעם היו עולים במוחי שברירי זיכרונות חמקמקים שהיו מתנודדים לנגד עינַי."

בעצם, אתה משתעשע בחברתן של היונים המעופפות בפאטיו של חצר בית החולים, אני אומרת לו.

"בשעות שהוציאוני לשאוף אוויר התבוננתי ביונה לבנה גדולה שהייתה מנתרת לידי ורק רגליה האדומות הבדילו אותה מרצפת השיש. היא התקרבה אלי, תחילה בחשדנות ואחר כך בביטחון, נושאת את ראשה הנוצתי הזעיר, ועיניה הכהות העטורות הילה זהובה ננעצות בפנַי כאילו שאלה מה שלומך הבוקר. גמלתי לה בפירורי לחם, מתבונן כיצד סקרנותה גוברת והולכת מרגע שאצבעותַי הגרומות מפשפשות בתוך מפית הנייר המקומטת, שולות ממנה פירורים ומפזרות אותם סביבי. היא הרכינה את ראשה, מנקרת בפירורים, מטה את צווארה לעברי ונועצת בי את עינה האחת במבטה האנושי. היה זה בעינַי מעין ריקוד משונה שהייתי שותף לו. לפעמים הייתה היונה פורשת כנפיה ונוסקת אל השמים שנגלו מעל הפטיו, ואני הייתי מקשיב למשק כנפיה. נוצה קטנה שנשרה מגופה הייתה מרחפת מעלי וצונחת לה סחור סחור מעל ראשי. או אז הייתי עוצם את עינַי וכבחיזיון הייתה מופיעה לה יונה אחרת, זהה בגודלה של זו אך שחורה."

ואם כן, אתה מקבל בהשלמה את מותך הצפוי?

"בלילה מניחה אותי האחות הלבנה במיטתי, וכעבור זמן-מה ניגשת אלי השחורה ובוחנת את פנַי לראות אם עינַי עצומות מפני שאני ישן או, חלילה, מפני שכבר מַתִי, ואני עצמי לא הייתי בטוח אם אתעורר למחרת. לפעמים הייתי משים עצמי כמת, מציץ מבעד לעינַי העצומות למחצה בהבעת הפליאה של האחות. הייתי מבחין כיצד הייתה פוערת את עיניה הקטנות, האדמדמות, ומעווה את שפתיה המוקפות קמטוטים זעירים. המוות הוא בעל בריתם של החיים, הרהרתי. אינני חושש ממנו. החיים נראים לי מפחידים יותר."

וברגעים האלה זיכרונות ילדותך שבים ועולים בך והם ברורים מתמיד...

"מוזר היה לי, זקן דועך, שמעולם היו ימי ילדותי עולים במוחי ברורים כל כך, כאילו היא לא חלפה כלל והיא שבה וצומחת בי בכל רגע, ועם חלוף השנים הייתה התחושה הזו רק הולכת ומתעצמת."