בריכת השחייה

1

גוּפים, גוּפים. החוף רחש פעילות. מַרצֶ'לה לא ציפתה שכל כך הרבה אנשים יסתובבו שם - היא שכחה שיום שבת היום, אפילו שכחה שכבר התחיל חודש יוני. היום, אחרי השיחה עם אנתוני בטלפון, היא באה הנה בכמיהה לכיפת השמים, לאופק המרוחק, לרִיק רחב ידיים ואדיש; אבל במקום זאת המה החוף תינוקות בוכים וילדים מתרוצצים והוריהם הצועקים או צוחקים או סתם מסתכלים, במבט ההוא של שביעות רצון שהיא זכרה במעומעם מרגעים אי־שם בעבָרה הרחוק -

היא פנתה לעבר קו המים, הרחק ממקבץ השמשיות ושמיכות החוף, וצעדה על שובל של צדפים זעירים. הם התפצחו תחת רגליה, אבל היא לא סטתה מנתיבה.

בשיחתם אמר אנתוני , "יש לי חדשות." קולו היה מוזר, משדל וכאוב בו־בזמן, וכשאמר זאת, חדשות, גרונה נלפת והיא חשבה שוב כמה היא שונאת טלפונים. "טוני מצאה עבודה," הוא אמר. בַּקֵייפּ. המקום שבו נמצאים הוא וטוני, והיא עצמה לא. "בתור בייביסיטר."

"בייביסיטר! אנטוניה שלנו?" היא צחקה בהקלה עצומה. את רואה, את סתם דואגת תמיד -

ואז הוא אמר לה איפה.

"מה?" היא לחשה, וצחוקה נעלם, נעלם. "אנתוני. אסור לך להרשות לה."

"צֶ'לה, מה בדיוק אני אמור להגיד?" לאחר שתיקה הוא המשיך לדבר, בקול שקט ועגמומי יותר. "היא מצאה את העבודה בעצמה. היא לא סיפרה לי שהיא מחפשת. הרי אנחנו תמיד בעד יוזמה."

מרצ'לה לא שמרה על קשר עם אף אחד מקייפ קוֹד. זה היה המקום של אנתוני מאז ומתמיד, וכשהתגרשו נראה לה אך הגיוני שהיא תעזוב גם את המקום, לתמיד. היא אפילו לא ידעה שקאלי מֶקְלאצ'י, הבת של סיסיל, נשואה. לא ידעה שלקאלי יש לא ילד אחד כי אם שניים - הנכדים של סיסיל, וגם של בֶּטסי, שאותם הם כבר לא יזכו להכיר.

אנתוני אמר, "הבת של מקלאצ'י באמת זקוקה לעזרה, אני מתאר לעצמי - "

"תפסיק עם זה. בבקשה."

"אני מצטער," הוא אמר. "אני מצטער." והיא ידעה שהוא באמת מצטער. הוא לא אדם אכזרי במודע.

היא הוסיפה לצעוד, בצעדים מוכניים, לאורך החוף. הצדפים עדיין התפצחו תחת רגליה. מדוע כל כך מספֵּק לזרוע הרס? היא דיכאה את הדחף לעצור, להשתופף ולבחון את הפורענות שהותירו כפות רגליה החשופות, כאן על החוף שלה, בקונטיקט, במרחק שעות מעטות בלבד מהקייפ. אחרי הגירושים היא הגיעה לעיר הקטנה הזאת בלי להקדיש לכך שום מחשבה. כאן היא היתה קרובה לפנימייה שאליה שלח אנתוני את טוני, ואף שמרצ'לה ידעה שזה לא באמת משנה, בכל זאת היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתישאר בבוסטון, רחוקה כל כך. עכשיו כבר למדה טוני בקולג', אבל מרצ'לה עדיין היתה כאן, ועדיין יכלה לצעוד כאן על החוף, רוב הזמן בלי שאף אחד יזהה אותה. אפילו בקרב כל האנשים האלה, היא יכלה להיות לבדה.

היא לא שאלה את אנתוני מתי תתחיל טוני בעבודה. כבר עכשיו, אפילו בלי הפרטים, החל ראשה לפעול במרץ ולהעלות חזיונות - אולי ממש ברגע זה טוני כבר מחזיקה את התינוקת. היא רק עכשיו נולדה, אמר אנתוני. מרצ'לה זכרה איך תינוקות בני יומם מפנים את ראשם לעבר שדיים, אפילו של נשים זרות, פיותיהם נפערים כמו פיות של דגים ומחפשים גם כשאין מה לחפש. היא תהתה איך טוני תגיב לכך, וחשה שחיוך קטן מפציע על פניה כמו שמש. טוני פשוט תחזיר את התינוקת, מהר ככל האפשר. Velocemente! * לקאלי מקלאצ'י. הבת של סיסיל. היא דומה לו - בלונדינית עם עיניים כחולות ופנים אובָליות ומאירות עיניים. האח כהה, כמו בטסי. מרצ'לה זכרה גם אותו, די בבירור. היא לא הצליחה להבין למה. אולי התינוקת דומה לו? או שאולי בפניה הקטנות, בתינוקת הזאת שלמרצ'לה עצמה אין שום קשר דם אליה, אפשר למצוא שוב את פניו של סיסיל? האם טוני רואָה אותו ממש ברגע זה בלי לדעת את מי היא רואה? והחיוך נגוז.

[* איטלקית: במהירות.]

בינתיים היא כבר יצאה מהחוף הציבורי, ואף שעדיין היו סביבה האנשים, המקום נעשה שקט יותר. היא פנתה לעבר המים, והקרירוּת שתחת כפות רגליה, ההתזות העדינות של צעדיה, הרגיעו אותה שלא מרצונה. אולי מאוחר יותר היא תשחה. מחשבה רגילה - והיא חשה מערבולת קטנה של תרעומת, כי בזמן האחרון היא מתענגת יותר ויותר על הנאות קטנות כאלה, נתקלת בהן כמו בשוניות אלמוגים ירקרקות בתוך ים השגרה האפור והאינסופי, והיא תהתה עכשיו אם הן נעלמו שוב מחייה. רק אתמול - אתמול - היא אכלה את אחד מקלחי התירס הראשונים בעונה שקנתה בדוכן האיכרים שברחוב, ונתנה לחמאה לטפטף על סנטרה. ואחר כך היא חיסלה ערמה שלמה של תותים מקומיים, ולראשונה זה זמן רב חשה את הריגוש הקטן שנלווה אל הידיעה שאתה נמצא לבדך ויכול לעשות ככל העולה על רוחך. היא חשה נטולת דאגות, או לפחות כאילו היא מסוגלת להעמיד פנים -

בדיוק ברגע זה התקרבה אליה בשעטה דמות קטנה והתיזה עליה, והיא פלטה קריאת הפתעה. זה היה ילד קטן, כבן שלוש, בטנו הילדותית עגולה אך איבריו כבר מתחילים להתארך. הילד חלף על פניה בריצה, אך היא הספיקה לראות את קווי השרירים המתוקים שהחלו להתהוות בכתפיו ובשוקי רגליו. לפתע הוא נעצר, והיא הסתובבה וראתה גלובוס צבעוני, כדור מתנפח, צף לו לדרכו מעבר לקו הגלים.

היא נאלצה לכחכח בגרונה. היא לא דיברה מאז שיחת הטלפון בבוקר. "זה הכדור שלך, חמוד?" לו היה זה בנה שלה, היא היתה אומרת caro. יקר שלי. משהו שהיא תמיד חשבה שתאמר לילד קטן שיהיה שלה.

הוא לא ענה, רק נעץ בה מבט מרוכז שנראה בוגר יותר מכל שאר הדברים בו. "אני אביא לך אותו," היא אמרה.

היא דשדשה במים ולקחה את הכדור, ואז הסתובבה. על החוף היא ראתה זוג, כנראה הוריו - הם חייכו אליה, נופפו, אבל לא התקרבו, והיא הבינה שהם החליטו להעניק לבנם פיסה קטנטנה של עצמאות, וחיכו שידבר עם הגברת הנחמדה בעצמו. היא חשבה על מה שהם רואים כשהם מסתכלים עליה: אישה רזה וגבוהה למדי (היא שמעה את סבתה, את הנוֹנָה שלה, אומרת מזמן: molta mingherlina- את רזה מדי, מרצ'לינה). שיער כהה אסוף גבוה על הראש, בלי הרבה שערות לבנות, עדיין לא. לבדה - האם הם תהו למה? האֵם החזיקה בחיקה תינוק. היא הרימה אותו מעט על מותניה בזמן שמרצ'לה התבוננה בה.

הילד לא זז ממקומו. "הנה הכדור שלך, מתוק," היא אמרה והושיטה את הכדור בשתי ידיה. הילד עדיין לא זז, והיא צעדה לעברו לאטה וחששה שיברח. כמה זמן עבר מאז הסתכלה מקרוב כל כך בילד! עיניו היו חמורות סבר, בצבע חום כהה. "רוצה לתפוס?" היא שאלה, והוא השיב במנוד ראש זעיר. היא זרקה את הכדור, ובפרץ פתאומי הוא תפס אותו, הסתובב ומיהר לעבר הוריו. היא נופפה להם והם נופפו בחזרה, אבל הילד הקטן לא חזר להביט בה, ואז המשיכה המשפחה הצעירה בדרכה על החוף.

היא עמדה זנוחה בתוך המים וחשבה שוב על אנתוני. הוא מעולם לא התייחס בחיוב לגעגועים, לחרטות, לכמיהה למשהו שמעולם לא בא, שלעולם לא יבוא. אילו ראה עכשיו את הבעת פניה, הוא היה נעמד צעד אחד רחוק מדי ממנה. פניו הרזות והנאות היו מתקשחות באופן כמעט בלתי מורגש. אולי גם היה נגלה בעיניו רמז לכאב נושן, מבט שהיה מאיץ בה לגעת בו כדי לנחם - אבל היא לא היתה עושה זאת. מפני שהיא עצמה הפגומה מבין שניהם, היא זו שנכשלה.

שיחת הטלפון שלהם הסתיימה רע. היא רק רצתה לסיים אותה כבר. להיות לבד, ליילל. אבל אנתוני רצה לפטפט; בדרך כלל הוא שמר על נימה עניינית. לבסוף היא אמרה, "אנתוני, בבקשה." זה השתיק אותו מיד. היא לא אמרה caro; איזו סיבה יש לה לומר את זה עכשיו? ובכל זאת, היום היא הרגישה שהוא מבחין בכך. היא אמרה, "אני מוכרחה לסגור את הטלפון."

היא ידעה שהוא שמע את זה, שהוא יודע לְמה היא מתכוונת - מוכרחה, ברגע זה, אחרת אאבד שליטה. "אני מתנצל אם ציערתי אותך," הוא אמר.

"זה לא בגללך," היא הצליחה לומר. "אני שמחה שסיפרת לי."

"אחרת היית פשוט חוטפת הלם נורא ואיום," הוא אמר.

"כן." ואז היא הבינה שהוא אמר את זה כדי לבחון אותה, שאפילו עכשיו היא אמורה להעמיד פנים. אפילו עכשיו, אחרי שבע שנים, אנתוני לא היה מסוגל לסבול שמזכירים את שמו של סיסיל. "זה בטח מאוד קשה גם לך," היא אמרה, ואז נגעלה מעצמה. Dio mio, היא חשבה, אלוהים, אני עדיין תמיד אומרת את הדבר הלא־נכון, תמיד הדבר הלא־נכון -

שתיקה ממושכת, מוּכּרת. ואז עלתה בראשה מחשבה, שהכתה בה כמו אגרוף. "לא תספר לה," אמרה מרצ'לה.

"בטח שלא," אמר אנתוני, כאילו ציפה לכך. "אני לא אספר לה אפילו פסיק אחד."