האזור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האזור
מכר
מאות
עותקים
האזור
מכר
מאות
עותקים

האזור

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 413 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 53 דק'

מתיאס אנאר

מתיאס אנאר נולד בצרפת ב-1972. הוא מחשובי הסופרים בצרפת היום ומזרחן בהשכלתו. הוא נסע והתגורר במדינות שונות בעולם הערבי-המוסלמי ובשנת 2003 התיישב בברצלונה, שם הוא משמש כמרצה לערבית באוניברסיטה. מצפן הוא ספרו התשיעי, וזכה בפרס גונקור ובפרסים נוספים ותורגם לשפות רבות. בעברית ראו אור ספריו האזור (חרגול/מודן 2013) ורחוב הגנבים (עם עובד 2019).

תקציר

בלילה מכריע אחד עולה גבר עם מזוודה עמוסת סודות לרכבת ממילאנו לרומא. פראנסיס סרוואן מירקוביץ, סוכן מודיעין צרפתי, אסף ומיין בכפייתיות כל פרט על פעילי צללים רבים ב"אזור" שלו ומעלליהם: טרוריסטים וסוחרי נשק, תליינים וקורבנות, גולים וטבוחים, שכירי חרב ועדי ראייה, ציירים וסופרים, נביאים וקדושים מעונים.

הרכבת יוצאת לדרך, והנוסע הלילי יוצא למסע תזזיתי בנבכי זיכרונו ובאירועים היסטוריים מהעבר הקרוב והרחוק של אגן הים התיכון. המסע לוקח אותו מזאגרב עד אלג'יריה, ממארסיי עד טרזיינשטאט, מברצלונה עד דמשק, וגם לתחנות בחייו שלו – שירותו בצבא הקרואטי במלחמות הבלקן, אביו החייל הצרפתי באלג'יריה, אמו הגולה הקרואטית, מריאן הסבלנית, סטפני הנמרצת, סאשקה השתקנית. לאן ייקח החייל האכזר והמבולבל את המזוודה? מה יעשה בה? האם ימצא לעצמו מחילה? האם יש מקום מחוץ למעגל הדמים ההיסטורי?

זהו אחד הספרים הצרפתיים הגדולים בני זמננו, איליאדה מודרנית מרשימה ומתוזמרת לעילא. ספרות והיסטוריה מתערבבים זה בזה בשילוב עוצר נשימה ומעורר השתאות.

מתיאס אנאר נולד בצרפת ב-1972, ביקר, נסע והתגורר במדינות שונות  בעולם הערבי-המוסלמי, ביניהן  לבנון, סוריה ואיראן, בשנת 2003 התיישב בברצלונה, שם הוא משמש כמרצה לערבית באוניברסיטה. 'האזור' הוא ספרו הרביעי (יצא לאור בצרפת ב-2008), שזכה לשבחים רבים ובפרסים ספרותיים.

פרק ראשון

1

 

הכול קשה יותר בגיל הגברוּת, הכול מצלצל מזויף יותר מתכתי מעט כמו רעש של שני כלי נשק עשויים ארד המתנגשים זה בזה הם מחזירים אותנו אל עצמנו בלי להניח לנו לצאת משום דבר, זה יופי של כלא, אנחנו נוסעים עם לא מעט דברים, ילד שלא נשאנו בזרועותינו כוכב קטן מבדולח בוהמיה קמע ליד השלגים הנמסים לעינינו, אחר־כך היפוך זרם הגולף המקדים את הקפיאה, נטיפים ברומא וקרחונים במצרים, הגשם לא מפסיק לרדת על מילאנו החמצתי את המטוס היו לי אלף חמש מאות קילומטר ברכבת לפנַי כעת נשארו חמש מאות, הבוקר הבהיקו האלפּים כמו סכינים, רעדתי מתשישות על המושב בלי יכולת לעצום עין כמו מסומם זרוק לגמרי, דיברתי עם עצמי ברכבת בקול רם, או בלחש, אני מרגיש זקן מאוד הייתי רוצה שהרכבת תמשיך תמשיך שתלך עד איסטנבול או סירקוּזה שתלך עד הסוף או לפחות שתדע ללכת עד קץ המסלול, חשבתי אוי אני בצרות התחלתי לרחם על עצמי ברכבת הזאת שהקֶצב שלה פוער לך את הנשמה ביתר ודאות מאזמל מנתחים, אני נותן לכול לעבור על פנַי הכול בורח הכול קשה יותר בזמן הרץ עכשיו לאורך נתיבי מסילת הברזל הייתי רוצה פשוט להניח שיובילו אותי ממקום למקום ציפייה הגיונית של נוסע כמו עיוור שמישהו אוחז בזרועו כשהוא חוצה כביש מסוכן אבל אני נוסע רק מפריז לרומא, ובתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו, באותו מקדש אחנאתון לקטרים שנותרו בו עדיין כמה שרידי שלג למרות הגשם, אני מסתובב בלי מטרה, מביט בעמודי הענק המצריים התומכים בתקרה, אני שותה כוסית מרוב שעמום על מרפסת שנשקפת אל הרציפים כשם שאחרות נשקפות אל הים, הכוסית אינה משפרת את מצבי לא זה הרגע להרמת כוסיות יש דברים רבים כל־כך שמסיטים אותך מן הדרך, שמביאים עליך אבדון והאלכוהול הוא אחד מהם הוא מעמיק את הפצעים כשאתה לבד בתחנת רכבת עצומה קפואה רדוף יעד שנמצא לפניך ואחריך בעת ובעונה אחת: ואולם הרכבת לא סובבת במעגל, היא נוסעת מנקודה א' לנקודה ב' אני זה שמסתובב נישא בכוח הכבידה כמו חלוק אבן, הרגשתי כמו אבן קלת משקל כשניגש אלי האיש על הרציף, אני יודע שאני מושך אלי את המטורפים ואת המופרעים בימים אלה הם באים להשליך את עצמם לתוך השבריריות שלי הם מוצאים בי ראי או רֵע לנשק, והוא אמנם מטורף כוהן של אלוהות לא נודעת הוא חובש מצנפת שֵדונית ויש לו פעמון קטן בכף ידו השמאלית, הוא מושיט לי את הימנית וצועק אלי באיטלקית "חבר לחיצת יד אחרונה לפני סוף העולם" אני לא מעז לקחת את ידו מפחד שמא הוא צודק, הוא צריך להיות בן ארבעים לא יותר ויש לו המבט החד והחקרני הזה של הפסיכים שפונים אליך משום שגילו בך אח פתאומי, אני מהסס מול הזרוע המושטת מבועת נוכח חיוך המשוגע שלו ואני עונה לו "לא תודה" כאילו ניסה למכור לי עיתון או הציע לי סיגריה, ואז המטורף מצלצל בפעמון שלו ומתחיל לצחוק בקול נמוך ונוגה ומראה עלי באצבע ביד שהושיט לי, אחר־כך יורק על הרצפה מתרחק ובדידות עצומה כמעט נואשת מטאטאת את הרציף, באותו רגע הייתי נותן הכול למען זרועות או כתפיים אפילו את הרכבת המסיעה אותי לרומא על הכול הייתי מוותר כדי שיופיע שם מישהו ויעמוד באמצע התחנה, בין הצללים, בין הגברים באין גברים הנוסעים הנצמדים לטלפונים ולמזוודות שלהם, כל אלה שעומדים להיעלם ולהפקיר את גופם למשך פסק הזמן הקצר שיוליך אותם ממילאנו צֶ'נטראלֶה לפוֹסוֹלי בּוֹלצאנוֹ או טרייֶסטֶה, די מזמן בגאר דה ליוֹן בפריז איזה מיסטיקן מופרע הודיע לי אף הוא על קץ העולם והוא צדק, נפערתי אז לשניים במלחמה ונמחצתי כמו מטאור זעיר, אחד מאלה שאפילו לא מנצנצים בשמים, פגז טבעי שהמסה שלו לדברי האסטרונומים זניחה, המטורף מהתחנה במילאנו מזכיר לי את הפסיכי החביב מהגאר דה ליון, קדוש, מי יודע, אולי זה אותו איש, אולי גדלנו באותו קצב כל אחד מצידו וכל אחד בטירוף שלו והנה אנו חוזרים ונפגשים ברציף מס' 14 בתחנת הרכבת של מילאנו, עיר הנושאת שם של עוף דורס ושל איש צבא ספרדי, מונחת על שפת השפלה כמו על קרום שלגי שהקיאו אט־אט האלפּים שאני רואה את פסגותיהם, להבי צור שחותכים את הרקיע ומשַווים את תחושת האפוקליפסה שמחזקים השדון והפעמון במקדש זה של הקידמה שהיא הסְטאציוֹנֶה די מילאנו צ'נטראלה התועה בזמן כשם שאני כאן תועה במרחבה של העיר האלגנטית, עם רטייה על העין כמו מִיאַן אַסְטְרָאִי הגנרל שׂתום העין, ששמו נכתב בספרדית Millán, עוף דורס, מנקר, מוכן לשסע רקמות חיות משעה שזיהה את אורה ואת תנועתה של הסכנה: מיאן אסטראי השתוקק כל־כך שמדריד תהיה רומא חדשה, הוא שירת את פראנקו הדוּצֶ'ה האיבֶּרי אלילו הקירח באותו פְּרֶלוּד מלחמתי גדול לשנות הארבעים, אותו קצין שתום עין שׂשׂ לקרב היה ליגיונר קרא וִיוָה לה מוּאֶרטֶה, יחי המוות, כנביא אמת צבאי, והוא צדק, פוּגת המוות עתידה להתנגן עד פולין, לערום גל כביר של גוויות מעלה קצף שעוד ילחך את חופי הים האדריאטי בטרייסטֶה ובקרוֹאטיה: אני חושב על מיאן אסטראי ועל הפולמוס שלו עם אוּנָמוּנוֹ כוהן התרבות הקפדן בעוד הנוסעים מתקהלים על הרציף כדי לעלות על הרכבת שתוביל אותם היישר אל סוף העולם, אונמונו היה פילוסוף כל־כך קלאסי וכל־כך אצילי עד שלא ראה את הטֶבח הקרב ובא, לא יכול היה להודות שצדק הגנרל שׂתום העין כשצעק יחי המוות מול צאן מרעיתו האוניברסיטאי שכן אותו עוף דורס כבר חש (בעלי־החיים רועדים לפני פרוץ הסערה) שבקרוב יהיה בשר נבֵלה לרוב, שהמוות ייהנה מכמה שנות שפע, בטרם יגמור גם הוא בתוך רכבת, רכבת ההולכת מבולצאנו לבּירקנאוּ, מטרייסטה לקְלגֶנפוּרט או מזַאגְרֶבּ לרומא, שהזמן עצר בה מלכת, כשם שעצר בשבילי על הרציף הזה שמשני עבריו קרונות, קטרים נושפים בזעף, הפוגה בין מוות למוות, בין החייל הספרדי והתחנה ששמה כשמו, מוחצת לא פחות מאָרֵס אל המלחמה עצמו - אני מדליק מוכנית סיגריה אחרונה צריך להתכונן למסע, לתנועה כמו כל אלה המתהלכים אנה ואנה על הרציף במילאנו צ'נטראלה ומבקשים אהבה, מבקשים מבט, מאורע שיעקור אותם מן המעגלים האינסופיים, מגלגל העינויים, פגישה, כל דבר שיאפשר בריחה מעצמם, מעסקי החיים, מזֵכר הריגושים והפשעים, אכן מוזר שאין שום אשה על הרציף ברגע המסוים הזה, וכך כשמניע אותי זכרם של מיאן אסטראי ושל הרטייה על עינו גם אני עולה על האקספרס חוצה־איטליה שנחשב ודאי לפני עשר שנים לשיא הקידמה והטכנולוגיה משום שהיו לו דלתות אוטומטיות ומהירותו עלתה על מאתיים קילומטרים בשעה בקו ישר במזג אוויר טוב ועכשיו, קרוב קצת יותר לסוף העולם, זאת סתם רכבת: והוא הדין בכל הדברים כמו ברכבות ובמכוניות, בחיבוקים, בפרצופים, בגופים, מהירותם יופיים או כיעורם נראים מגוחכים למדי כעבור שנים ספורות, לאחר שהרקיבו או החלידו, מרגע שעליתי במדרגה אני נמצא בעולם אחר, הקטיפה מעבה את הכול, כך גם החום, אפילו את החורף עזבתי כשעליתי לקרון הזה, הרי זה מסע בזמן, היום הזה אינו ככל הימים, זה יום מיוחד השמונה בדצמבר יום העיבור הטהור וברגע זה אני מחמיץ את דרשתו של האפיפיור בפיאצה די סְפַּאנְיָה בשעה שמטורף בא ומודיע לי על סוף העולם, הייתי יכול לראות את ראש הכנסייה פעם אחרונה, לראות את צאצאו הרוחני של המנהיג הפלסטיני הראשון היחיד שהשיג הישג כלשהו, ואף־על־פי־כן ההצלחה לא הייתה מובטחת מראש ללוונטיני הכחוש התפרן והיבבן הזה שלא כתב שורה מימיו, בחוץ על המסילה הסמוכה חונה רכבת ומאחורי החלון בחורה יפה שיש משהו בעיניה, נדמה לי שהיא משוחחת עם מישהו שאני לא רואה, למעשה היא קרובה אלי מאוד מטר לכל היותר מפרידות בינינו שתי זגוגיות מלוכלכות למדי אני צריך להיות חזק אסור לי להתעכב על פניהן של נשים צעירות אני צריך לאזור כוח לקחת תנופה לקראת הקילומטרים שנותרו לפנַי לקראת הריק שאחר־כך והפחד מן העולם אני משנה חיים מקצוע מוטב לא לחשוב על כך, הנחתי את התיק הקטן מעל למושב ואזקתי אותו למדף המטען בלי למשוך תשומת לב כדאי היה לי לעצום עיניים רגע אבל על הרציף שוטרים רכובים על מרכבות חשמליות דו־אופניות כמו אכילֶס או הֶקטוֹר בלי סוסים רודפים אחרי צעיר שחור שבורח לעבר הפסים מעוררים הפתעה והתרגשות בקרב הנוסעים, המלאכים הכחולים, אולי מבשרי האפוקליפסה, דוהרים על קורקינט מוזר בצבע תכלת דומם, כולם יורדים כדי ליהנות מהמחזה, פּאלאס אַתֵנָה ובן טידֵאוּס מסתערים על אנשי טרויה, כמה עשרות מטרים ממני בכיוון הקטר אחד משני הקַרַבִּינְיֶירי מדביק את הבורח ובתנועה אלימה להפליא עם כל עוצמת התנופה של כלי רכבו הוא מעיף את האיש הלכוד על אחד העמודים המוצקים שבאמצע הרציף, הנמלט מתרסק אל הבטון ראשו נחבט בעמוד והוא נופל, נופל על הבטן ממש באמצע תחנת הרכבת מילאנו צ'נטראלה ובו ברגע קופץ המלאך השני על גבו ומשתק אותו, יושב על גופו כמו שבוקר או חקלאי עוקד בהמה סוררת, אחר־כך הוא עולה שוב על המכונה שלו וגורר את הפושע המקרטע בקצה שרשרת נוכח מלמולי ההתפעלות של ההמון, תמונה של תהלוכת ניצחון בעת העתיקה, המנצחים מוליכים את המנוצחים הכבולים מאחורי מרכבותיהם, גוררים אותם לעבר ספינות המשוטים החלולות, פניו של השחור נפוחים ואפו שותת דם ראשו זקוף משתומם כולם עולים שוב לקרון התקרית הסתיימה יד הצדק הייתה על העליונה נשארו רק דקות מעטות עד היציאה, אני מעיף מבט במזוודה, אני חושש שלא אוכל לישון שירדפו אחרַי ברגע שאתנמנם ברגע שלא אעמוד על המשמר יחדרו לתוך שנתי או תחת עפעפי ויפשילו אותם כמו שפותחים תריס או סוכך ונציאני, מזמן לא חשבתי על ונציה, על המים הירוקים של פּוּנטָה דֶלָה דוֹגאנָה, על הערפל ברציף צַטֶרֶה ועל הקור העז כשמשקיפים על בית־הקברות מהרציף החדש, בשוּבי מהמלחמה לא חשבתי על הצללים שבוונציה הם יין ושותים אותם בחורף כבר בחמש לפנות ערב, אני רואה שוב את הכנרים הסלאבים שניגנו בשביל היפנים, צרפתים בתחפושת קרנבל מלאה, סַפר אמיד ממינכן שקנה לעצמו פַּלאצוֹ על הקַנאלֶה גְראנדֶה, ופתאום הרכבת מזנקת ממקומה, אני מטה את ראשי אחורנית יצאנו לדרך עכשיו רק חמש מאות קילומטר עד סוף העולם

מתיאס אנאר

מתיאס אנאר נולד בצרפת ב-1972. הוא מחשובי הסופרים בצרפת היום ומזרחן בהשכלתו. הוא נסע והתגורר במדינות שונות בעולם הערבי-המוסלמי ובשנת 2003 התיישב בברצלונה, שם הוא משמש כמרצה לערבית באוניברסיטה. מצפן הוא ספרו התשיעי, וזכה בפרס גונקור ובפרסים נוספים ותורגם לשפות רבות. בעברית ראו אור ספריו האזור (חרגול/מודן 2013) ורחוב הגנבים (עם עובד 2019).

סקירות וביקורות

אח, העולם אכזר 'האזור' של מתיאס אנאר מתחזה לרומן חשוב אבל למעשה הוא קלישאה לאינטלקטואלים המונולוג הבהול והקדחתני עושה חיל בספרות העכשווית, בעיקר האירופית, של העשורים האחרונים. אני מדבר על זו המכוונת גבוה, גם אם היא לא תמיד פוגעת. תומאס ברנארד, חוויאר מריאס, ו.ג. זבאלד ורוברטו בולניו הם דוגמאות בולטות. זו ספרות של שטף, של הינשאות - ספרות שכמו חוששת שיפסיקו אותה באמצע ולכן היא אצה-רצה באותה בהילות, באותה קדחתנות, של נושא מונולוג שאין כביכול להשתיקו. '‭,'האזור‬ ספרו של הצרפתי מתיאס אנאר, שייך במובהק לספרות הזו, והוא אף מגדיל לעשות בהדגישו את השטף המונולוגי הזה על ידי היעדר נקודות בסוף משפטיו (כלומר, למעשה, באינסוף משפטיו) ועל ידי שימושו הקמצני בסימני פיסוק בכלל.

במקרה הרע, הבהילות והקדחתנות של "ספרות השטף" נחוות כמאולצות, ככפויות על נושא שאינו באמת חשוב ומעניין, והקדחתנות מנסה להסוות זאת. במקרה רע אחר, הבהילות והקדחתנות חוברות לנושא שאולי קשה להכחיש את חשיבותו, אבל הוא חשוב באופן רשמי כל כך ומתבקש כל כך - שהספר עצמו אינו חשוב בסופו של חשבון. זהו המקרה של ‭ .'האזור'‬

נושא המונולוג בספר הוא צרפתי ממוצא קרואטי בשם פראנסיס סרוואן מירקוביץ. פראנסיס השתתף במלחמת יוגוסלביה בשנות ‭ ,90-ה‬ שם לחם ורצח בשורות הקרואטים, ולאחר מכן הפך להיות איש שירותי הביון הצרפתיים, שביקר במסגרת תפקידו בזירות רצח נוספות באגן הים התיכון ‭ ")‬האזור‭,("‬ בביירות, אלג'יר ועיראק, למשל. פראנסיס הוא גם היסטוריון חובב, אוצר בלום של ידע על מלחמות עקובות מדם, השמדות עם וטבח חפים ולא חפים מפשע. הוא איש ביון אינטלקטואלי מדי - מסווה קלוש, אולי, לסופר עצמו.

המונולוג הרדוף של פראנסיס - שמדלג בין אנקדוטות בביוגרפיה הרצחנית האישית שלו לבין אנקדוטות היסטוריות על הריגות ומוות אַלים מראשית ההיסטוריה, ובעיקר מהמאה ה‭ - 20-‬ נישא במחשבתו בשעה שהוא עצמו נישא במהירות על גבי רכבת בין פריז לרומא, שם הוא מתעתד להפקיד את המידע שאגר על רוצחים ורציחות בני המאה שחלפה בידי שליח של הוותיקן. תמורת המידע שימסור הוא אמור לקבל כסף, ואז בכוונתו לערוק מהשירות הצרפתי, לשנות את זהותו ולהיעלם.

'האזור' שייך לקטגוריה ייחודית: קיטש לאינטלקטואלים. הרומנים בקטגוריה הזו כתובים היטב. גם כאן ישנה וירטואוזיות בשזירה של מאות פריטים בדויים והיסטוריים ותרבותיים, פרי תחקיר או ידע תרבותי או כושר המצאה מרשימים, ובתזמורם לשטף מונולוגי בעל איכות מוזיקלית. ישנה כאן, בקיצור, צורה מרשימה, גם אם כבר קלישאית ב"רומן המופת" של העשורים האחרונים. זה ספר "תרבותי" מאוד (מלא אזכורים מהמיתולוגיה היוונית, למשל( ו"אינטלקטואלי" מאוד )עמוס ידע היסטורי, פנומנלי באמת, על מלחמות ורציחות‭.(‬ יש גם הומור שחור ברומן, והוא מוגש בתרגום מצוין של משה רון. אבל הבעיה העיקרית היא ליבת התוכן עצמו, מה שיש לסופר "לומר‭."‬

התזה הגדולה של 'האזור' נוגעת לרצחנות הנעוצה בטבע האנושי; רצחנות שנעוצה בו מקדמת דנא ושהתגלתה במיוחד במאה ‭ .20-ה‬ יש איזו תזה היסטורית חובבנית שנרמזת בספר, על הקשר כביכול בין אירועי הרצחנות השונים של המאה ה‭ ,20-‬ שהתחילו אף הם באזור יוגוסלביה לשעבר, ברצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בידי לאומן סרבי. ויש איזו תזה מיתית מפוקפקת המרחפת על פני הטקסט, שלפיה המלחמות הרצחניות כולן, מאז מלחמת טרויה, הן מין מאבק חסר טעם בין מזרח (הטרויאנים) למערב (היוונים‭.(‬ אבל תזת הרצחנות הכללית היא הבעייתית ברומן. והיא בעייתית גם אם היא נכונה. רומן שרוצה באופן חשוף כל כך לעסוק בנושא חשוב - הוא רומן לא חשוב. רומן שעוסק בנושא חשוב כל כך, חשוב באופן רשמי, הרי שהוא מראש טריוויאלי וקלישאי - גם אם הקלישאה שלו נכונה ואנינה ונאורה: הרצחנות שבטבע האנושי, קֶ ל הוֹ רוֹ ר!

אבל מלבד הבנאליות של הנושא "החשוב‭,"‬ יש משהו חסכוני ועצלני בפסימיזם גורף, בתזה שלילית מכלילה על הקיום האנושי. כך לא צריך לחתור ולהבין אותו במלוא מורכבותו, כך לא צריך לנסות לשנות אותו תוך הבחנה בהבדלים החשו - בים בין מקומות ותקופות ונסיבות ואנשים. 'האזור' מבטא למעשה תשוקה לסוף העולם, תשוקה גדולה לקץ המתחזה לבעתה ממנו; תשוקה למבול (אזכורי התחממות כדור הארץ‭,(‬ כי רבה רעת האדם.

זו הסכנה שטמונה באורח המחשבה הקודר שמבטא הרומן - הפטאליזם. ומה שאולי עוד יותר מעצבן היא התחושה שזה פסימיזם אופנתי בקרב אינטלקטואלים (מלווה בניחוח דק של השמצת הגבריות, אופנתית אף היא‭;(‬ פסימיזם מנדריני, כלומר שנובע מאיזו תשוקה אנינה, ואולי גם נגועת טינה, להתרחקות מהעולם. אין בעברית מקבילה למילה ‭ ,unearned‬ אבל התחושה היא שמתיאס אנאר לא הרוויח ביושר את הזכות להיות פסימיסט.

עוד כמה צרפתים עכשוויים:
לימונוב > עמנואל קארר
הייתי מאחוריך > ניקולא פארג
יומן של גוף > דניאל פנק

בתמונה: מפה של אגן הים התיכון ‭ 1624-מ ‬
אריק גלסנר 7 לילות 14/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 413 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 53 דק'

סקירות וביקורות

אח, העולם אכזר 'האזור' של מתיאס אנאר מתחזה לרומן חשוב אבל למעשה הוא קלישאה לאינטלקטואלים המונולוג הבהול והקדחתני עושה חיל בספרות העכשווית, בעיקר האירופית, של העשורים האחרונים. אני מדבר על זו המכוונת גבוה, גם אם היא לא תמיד פוגעת. תומאס ברנארד, חוויאר מריאס, ו.ג. זבאלד ורוברטו בולניו הם דוגמאות בולטות. זו ספרות של שטף, של הינשאות - ספרות שכמו חוששת שיפסיקו אותה באמצע ולכן היא אצה-רצה באותה בהילות, באותה קדחתנות, של נושא מונולוג שאין כביכול להשתיקו. '‭,'האזור‬ ספרו של הצרפתי מתיאס אנאר, שייך במובהק לספרות הזו, והוא אף מגדיל לעשות בהדגישו את השטף המונולוגי הזה על ידי היעדר נקודות בסוף משפטיו (כלומר, למעשה, באינסוף משפטיו) ועל ידי שימושו הקמצני בסימני פיסוק בכלל.

במקרה הרע, הבהילות והקדחתנות של "ספרות השטף" נחוות כמאולצות, ככפויות על נושא שאינו באמת חשוב ומעניין, והקדחתנות מנסה להסוות זאת. במקרה רע אחר, הבהילות והקדחתנות חוברות לנושא שאולי קשה להכחיש את חשיבותו, אבל הוא חשוב באופן רשמי כל כך ומתבקש כל כך - שהספר עצמו אינו חשוב בסופו של חשבון. זהו המקרה של ‭ .'האזור'‬

נושא המונולוג בספר הוא צרפתי ממוצא קרואטי בשם פראנסיס סרוואן מירקוביץ. פראנסיס השתתף במלחמת יוגוסלביה בשנות ‭ ,90-ה‬ שם לחם ורצח בשורות הקרואטים, ולאחר מכן הפך להיות איש שירותי הביון הצרפתיים, שביקר במסגרת תפקידו בזירות רצח נוספות באגן הים התיכון ‭ ")‬האזור‭,("‬ בביירות, אלג'יר ועיראק, למשל. פראנסיס הוא גם היסטוריון חובב, אוצר בלום של ידע על מלחמות עקובות מדם, השמדות עם וטבח חפים ולא חפים מפשע. הוא איש ביון אינטלקטואלי מדי - מסווה קלוש, אולי, לסופר עצמו.

המונולוג הרדוף של פראנסיס - שמדלג בין אנקדוטות בביוגרפיה הרצחנית האישית שלו לבין אנקדוטות היסטוריות על הריגות ומוות אַלים מראשית ההיסטוריה, ובעיקר מהמאה ה‭ - 20-‬ נישא במחשבתו בשעה שהוא עצמו נישא במהירות על גבי רכבת בין פריז לרומא, שם הוא מתעתד להפקיד את המידע שאגר על רוצחים ורציחות בני המאה שחלפה בידי שליח של הוותיקן. תמורת המידע שימסור הוא אמור לקבל כסף, ואז בכוונתו לערוק מהשירות הצרפתי, לשנות את זהותו ולהיעלם.

'האזור' שייך לקטגוריה ייחודית: קיטש לאינטלקטואלים. הרומנים בקטגוריה הזו כתובים היטב. גם כאן ישנה וירטואוזיות בשזירה של מאות פריטים בדויים והיסטוריים ותרבותיים, פרי תחקיר או ידע תרבותי או כושר המצאה מרשימים, ובתזמורם לשטף מונולוגי בעל איכות מוזיקלית. ישנה כאן, בקיצור, צורה מרשימה, גם אם כבר קלישאית ב"רומן המופת" של העשורים האחרונים. זה ספר "תרבותי" מאוד (מלא אזכורים מהמיתולוגיה היוונית, למשל( ו"אינטלקטואלי" מאוד )עמוס ידע היסטורי, פנומנלי באמת, על מלחמות ורציחות‭.(‬ יש גם הומור שחור ברומן, והוא מוגש בתרגום מצוין של משה רון. אבל הבעיה העיקרית היא ליבת התוכן עצמו, מה שיש לסופר "לומר‭."‬

התזה הגדולה של 'האזור' נוגעת לרצחנות הנעוצה בטבע האנושי; רצחנות שנעוצה בו מקדמת דנא ושהתגלתה במיוחד במאה ‭ .20-ה‬ יש איזו תזה היסטורית חובבנית שנרמזת בספר, על הקשר כביכול בין אירועי הרצחנות השונים של המאה ה‭ ,20-‬ שהתחילו אף הם באזור יוגוסלביה לשעבר, ברצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בידי לאומן סרבי. ויש איזו תזה מיתית מפוקפקת המרחפת על פני הטקסט, שלפיה המלחמות הרצחניות כולן, מאז מלחמת טרויה, הן מין מאבק חסר טעם בין מזרח (הטרויאנים) למערב (היוונים‭.(‬ אבל תזת הרצחנות הכללית היא הבעייתית ברומן. והיא בעייתית גם אם היא נכונה. רומן שרוצה באופן חשוף כל כך לעסוק בנושא חשוב - הוא רומן לא חשוב. רומן שעוסק בנושא חשוב כל כך, חשוב באופן רשמי, הרי שהוא מראש טריוויאלי וקלישאי - גם אם הקלישאה שלו נכונה ואנינה ונאורה: הרצחנות שבטבע האנושי, קֶ ל הוֹ רוֹ ר!

אבל מלבד הבנאליות של הנושא "החשוב‭,"‬ יש משהו חסכוני ועצלני בפסימיזם גורף, בתזה שלילית מכלילה על הקיום האנושי. כך לא צריך לחתור ולהבין אותו במלוא מורכבותו, כך לא צריך לנסות לשנות אותו תוך הבחנה בהבדלים החשו - בים בין מקומות ותקופות ונסיבות ואנשים. 'האזור' מבטא למעשה תשוקה לסוף העולם, תשוקה גדולה לקץ המתחזה לבעתה ממנו; תשוקה למבול (אזכורי התחממות כדור הארץ‭,(‬ כי רבה רעת האדם.

זו הסכנה שטמונה באורח המחשבה הקודר שמבטא הרומן - הפטאליזם. ומה שאולי עוד יותר מעצבן היא התחושה שזה פסימיזם אופנתי בקרב אינטלקטואלים (מלווה בניחוח דק של השמצת הגבריות, אופנתית אף היא‭;(‬ פסימיזם מנדריני, כלומר שנובע מאיזו תשוקה אנינה, ואולי גם נגועת טינה, להתרחקות מהעולם. אין בעברית מקבילה למילה ‭ ,unearned‬ אבל התחושה היא שמתיאס אנאר לא הרוויח ביושר את הזכות להיות פסימיסט.

עוד כמה צרפתים עכשוויים:
לימונוב > עמנואל קארר
הייתי מאחוריך > ניקולא פארג
יומן של גוף > דניאל פנק

בתמונה: מפה של אגן הים התיכון ‭ 1624-מ ‬
אריק גלסנר 7 לילות 14/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
האזור מתיאס אנאר

1

 

הכול קשה יותר בגיל הגברוּת, הכול מצלצל מזויף יותר מתכתי מעט כמו רעש של שני כלי נשק עשויים ארד המתנגשים זה בזה הם מחזירים אותנו אל עצמנו בלי להניח לנו לצאת משום דבר, זה יופי של כלא, אנחנו נוסעים עם לא מעט דברים, ילד שלא נשאנו בזרועותינו כוכב קטן מבדולח בוהמיה קמע ליד השלגים הנמסים לעינינו, אחר־כך היפוך זרם הגולף המקדים את הקפיאה, נטיפים ברומא וקרחונים במצרים, הגשם לא מפסיק לרדת על מילאנו החמצתי את המטוס היו לי אלף חמש מאות קילומטר ברכבת לפנַי כעת נשארו חמש מאות, הבוקר הבהיקו האלפּים כמו סכינים, רעדתי מתשישות על המושב בלי יכולת לעצום עין כמו מסומם זרוק לגמרי, דיברתי עם עצמי ברכבת בקול רם, או בלחש, אני מרגיש זקן מאוד הייתי רוצה שהרכבת תמשיך תמשיך שתלך עד איסטנבול או סירקוּזה שתלך עד הסוף או לפחות שתדע ללכת עד קץ המסלול, חשבתי אוי אני בצרות התחלתי לרחם על עצמי ברכבת הזאת שהקֶצב שלה פוער לך את הנשמה ביתר ודאות מאזמל מנתחים, אני נותן לכול לעבור על פנַי הכול בורח הכול קשה יותר בזמן הרץ עכשיו לאורך נתיבי מסילת הברזל הייתי רוצה פשוט להניח שיובילו אותי ממקום למקום ציפייה הגיונית של נוסע כמו עיוור שמישהו אוחז בזרועו כשהוא חוצה כביש מסוכן אבל אני נוסע רק מפריז לרומא, ובתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו, באותו מקדש אחנאתון לקטרים שנותרו בו עדיין כמה שרידי שלג למרות הגשם, אני מסתובב בלי מטרה, מביט בעמודי הענק המצריים התומכים בתקרה, אני שותה כוסית מרוב שעמום על מרפסת שנשקפת אל הרציפים כשם שאחרות נשקפות אל הים, הכוסית אינה משפרת את מצבי לא זה הרגע להרמת כוסיות יש דברים רבים כל־כך שמסיטים אותך מן הדרך, שמביאים עליך אבדון והאלכוהול הוא אחד מהם הוא מעמיק את הפצעים כשאתה לבד בתחנת רכבת עצומה קפואה רדוף יעד שנמצא לפניך ואחריך בעת ובעונה אחת: ואולם הרכבת לא סובבת במעגל, היא נוסעת מנקודה א' לנקודה ב' אני זה שמסתובב נישא בכוח הכבידה כמו חלוק אבן, הרגשתי כמו אבן קלת משקל כשניגש אלי האיש על הרציף, אני יודע שאני מושך אלי את המטורפים ואת המופרעים בימים אלה הם באים להשליך את עצמם לתוך השבריריות שלי הם מוצאים בי ראי או רֵע לנשק, והוא אמנם מטורף כוהן של אלוהות לא נודעת הוא חובש מצנפת שֵדונית ויש לו פעמון קטן בכף ידו השמאלית, הוא מושיט לי את הימנית וצועק אלי באיטלקית "חבר לחיצת יד אחרונה לפני סוף העולם" אני לא מעז לקחת את ידו מפחד שמא הוא צודק, הוא צריך להיות בן ארבעים לא יותר ויש לו המבט החד והחקרני הזה של הפסיכים שפונים אליך משום שגילו בך אח פתאומי, אני מהסס מול הזרוע המושטת מבועת נוכח חיוך המשוגע שלו ואני עונה לו "לא תודה" כאילו ניסה למכור לי עיתון או הציע לי סיגריה, ואז המטורף מצלצל בפעמון שלו ומתחיל לצחוק בקול נמוך ונוגה ומראה עלי באצבע ביד שהושיט לי, אחר־כך יורק על הרצפה מתרחק ובדידות עצומה כמעט נואשת מטאטאת את הרציף, באותו רגע הייתי נותן הכול למען זרועות או כתפיים אפילו את הרכבת המסיעה אותי לרומא על הכול הייתי מוותר כדי שיופיע שם מישהו ויעמוד באמצע התחנה, בין הצללים, בין הגברים באין גברים הנוסעים הנצמדים לטלפונים ולמזוודות שלהם, כל אלה שעומדים להיעלם ולהפקיר את גופם למשך פסק הזמן הקצר שיוליך אותם ממילאנו צֶ'נטראלֶה לפוֹסוֹלי בּוֹלצאנוֹ או טרייֶסטֶה, די מזמן בגאר דה ליוֹן בפריז איזה מיסטיקן מופרע הודיע לי אף הוא על קץ העולם והוא צדק, נפערתי אז לשניים במלחמה ונמחצתי כמו מטאור זעיר, אחד מאלה שאפילו לא מנצנצים בשמים, פגז טבעי שהמסה שלו לדברי האסטרונומים זניחה, המטורף מהתחנה במילאנו מזכיר לי את הפסיכי החביב מהגאר דה ליון, קדוש, מי יודע, אולי זה אותו איש, אולי גדלנו באותו קצב כל אחד מצידו וכל אחד בטירוף שלו והנה אנו חוזרים ונפגשים ברציף מס' 14 בתחנת הרכבת של מילאנו, עיר הנושאת שם של עוף דורס ושל איש צבא ספרדי, מונחת על שפת השפלה כמו על קרום שלגי שהקיאו אט־אט האלפּים שאני רואה את פסגותיהם, להבי צור שחותכים את הרקיע ומשַווים את תחושת האפוקליפסה שמחזקים השדון והפעמון במקדש זה של הקידמה שהיא הסְטאציוֹנֶה די מילאנו צ'נטראלה התועה בזמן כשם שאני כאן תועה במרחבה של העיר האלגנטית, עם רטייה על העין כמו מִיאַן אַסְטְרָאִי הגנרל שׂתום העין, ששמו נכתב בספרדית Millán, עוף דורס, מנקר, מוכן לשסע רקמות חיות משעה שזיהה את אורה ואת תנועתה של הסכנה: מיאן אסטראי השתוקק כל־כך שמדריד תהיה רומא חדשה, הוא שירת את פראנקו הדוּצֶ'ה האיבֶּרי אלילו הקירח באותו פְּרֶלוּד מלחמתי גדול לשנות הארבעים, אותו קצין שתום עין שׂשׂ לקרב היה ליגיונר קרא וִיוָה לה מוּאֶרטֶה, יחי המוות, כנביא אמת צבאי, והוא צדק, פוּגת המוות עתידה להתנגן עד פולין, לערום גל כביר של גוויות מעלה קצף שעוד ילחך את חופי הים האדריאטי בטרייסטֶה ובקרוֹאטיה: אני חושב על מיאן אסטראי ועל הפולמוס שלו עם אוּנָמוּנוֹ כוהן התרבות הקפדן בעוד הנוסעים מתקהלים על הרציף כדי לעלות על הרכבת שתוביל אותם היישר אל סוף העולם, אונמונו היה פילוסוף כל־כך קלאסי וכל־כך אצילי עד שלא ראה את הטֶבח הקרב ובא, לא יכול היה להודות שצדק הגנרל שׂתום העין כשצעק יחי המוות מול צאן מרעיתו האוניברסיטאי שכן אותו עוף דורס כבר חש (בעלי־החיים רועדים לפני פרוץ הסערה) שבקרוב יהיה בשר נבֵלה לרוב, שהמוות ייהנה מכמה שנות שפע, בטרם יגמור גם הוא בתוך רכבת, רכבת ההולכת מבולצאנו לבּירקנאוּ, מטרייסטה לקְלגֶנפוּרט או מזַאגְרֶבּ לרומא, שהזמן עצר בה מלכת, כשם שעצר בשבילי על הרציף הזה שמשני עבריו קרונות, קטרים נושפים בזעף, הפוגה בין מוות למוות, בין החייל הספרדי והתחנה ששמה כשמו, מוחצת לא פחות מאָרֵס אל המלחמה עצמו - אני מדליק מוכנית סיגריה אחרונה צריך להתכונן למסע, לתנועה כמו כל אלה המתהלכים אנה ואנה על הרציף במילאנו צ'נטראלה ומבקשים אהבה, מבקשים מבט, מאורע שיעקור אותם מן המעגלים האינסופיים, מגלגל העינויים, פגישה, כל דבר שיאפשר בריחה מעצמם, מעסקי החיים, מזֵכר הריגושים והפשעים, אכן מוזר שאין שום אשה על הרציף ברגע המסוים הזה, וכך כשמניע אותי זכרם של מיאן אסטראי ושל הרטייה על עינו גם אני עולה על האקספרס חוצה־איטליה שנחשב ודאי לפני עשר שנים לשיא הקידמה והטכנולוגיה משום שהיו לו דלתות אוטומטיות ומהירותו עלתה על מאתיים קילומטרים בשעה בקו ישר במזג אוויר טוב ועכשיו, קרוב קצת יותר לסוף העולם, זאת סתם רכבת: והוא הדין בכל הדברים כמו ברכבות ובמכוניות, בחיבוקים, בפרצופים, בגופים, מהירותם יופיים או כיעורם נראים מגוחכים למדי כעבור שנים ספורות, לאחר שהרקיבו או החלידו, מרגע שעליתי במדרגה אני נמצא בעולם אחר, הקטיפה מעבה את הכול, כך גם החום, אפילו את החורף עזבתי כשעליתי לקרון הזה, הרי זה מסע בזמן, היום הזה אינו ככל הימים, זה יום מיוחד השמונה בדצמבר יום העיבור הטהור וברגע זה אני מחמיץ את דרשתו של האפיפיור בפיאצה די סְפַּאנְיָה בשעה שמטורף בא ומודיע לי על סוף העולם, הייתי יכול לראות את ראש הכנסייה פעם אחרונה, לראות את צאצאו הרוחני של המנהיג הפלסטיני הראשון היחיד שהשיג הישג כלשהו, ואף־על־פי־כן ההצלחה לא הייתה מובטחת מראש ללוונטיני הכחוש התפרן והיבבן הזה שלא כתב שורה מימיו, בחוץ על המסילה הסמוכה חונה רכבת ומאחורי החלון בחורה יפה שיש משהו בעיניה, נדמה לי שהיא משוחחת עם מישהו שאני לא רואה, למעשה היא קרובה אלי מאוד מטר לכל היותר מפרידות בינינו שתי זגוגיות מלוכלכות למדי אני צריך להיות חזק אסור לי להתעכב על פניהן של נשים צעירות אני צריך לאזור כוח לקחת תנופה לקראת הקילומטרים שנותרו לפנַי לקראת הריק שאחר־כך והפחד מן העולם אני משנה חיים מקצוע מוטב לא לחשוב על כך, הנחתי את התיק הקטן מעל למושב ואזקתי אותו למדף המטען בלי למשוך תשומת לב כדאי היה לי לעצום עיניים רגע אבל על הרציף שוטרים רכובים על מרכבות חשמליות דו־אופניות כמו אכילֶס או הֶקטוֹר בלי סוסים רודפים אחרי צעיר שחור שבורח לעבר הפסים מעוררים הפתעה והתרגשות בקרב הנוסעים, המלאכים הכחולים, אולי מבשרי האפוקליפסה, דוהרים על קורקינט מוזר בצבע תכלת דומם, כולם יורדים כדי ליהנות מהמחזה, פּאלאס אַתֵנָה ובן טידֵאוּס מסתערים על אנשי טרויה, כמה עשרות מטרים ממני בכיוון הקטר אחד משני הקַרַבִּינְיֶירי מדביק את הבורח ובתנועה אלימה להפליא עם כל עוצמת התנופה של כלי רכבו הוא מעיף את האיש הלכוד על אחד העמודים המוצקים שבאמצע הרציף, הנמלט מתרסק אל הבטון ראשו נחבט בעמוד והוא נופל, נופל על הבטן ממש באמצע תחנת הרכבת מילאנו צ'נטראלה ובו ברגע קופץ המלאך השני על גבו ומשתק אותו, יושב על גופו כמו שבוקר או חקלאי עוקד בהמה סוררת, אחר־כך הוא עולה שוב על המכונה שלו וגורר את הפושע המקרטע בקצה שרשרת נוכח מלמולי ההתפעלות של ההמון, תמונה של תהלוכת ניצחון בעת העתיקה, המנצחים מוליכים את המנוצחים הכבולים מאחורי מרכבותיהם, גוררים אותם לעבר ספינות המשוטים החלולות, פניו של השחור נפוחים ואפו שותת דם ראשו זקוף משתומם כולם עולים שוב לקרון התקרית הסתיימה יד הצדק הייתה על העליונה נשארו רק דקות מעטות עד היציאה, אני מעיף מבט במזוודה, אני חושש שלא אוכל לישון שירדפו אחרַי ברגע שאתנמנם ברגע שלא אעמוד על המשמר יחדרו לתוך שנתי או תחת עפעפי ויפשילו אותם כמו שפותחים תריס או סוכך ונציאני, מזמן לא חשבתי על ונציה, על המים הירוקים של פּוּנטָה דֶלָה דוֹגאנָה, על הערפל ברציף צַטֶרֶה ועל הקור העז כשמשקיפים על בית־הקברות מהרציף החדש, בשוּבי מהמלחמה לא חשבתי על הצללים שבוונציה הם יין ושותים אותם בחורף כבר בחמש לפנות ערב, אני רואה שוב את הכנרים הסלאבים שניגנו בשביל היפנים, צרפתים בתחפושת קרנבל מלאה, סַפר אמיד ממינכן שקנה לעצמו פַּלאצוֹ על הקַנאלֶה גְראנדֶה, ופתאום הרכבת מזנקת ממקומה, אני מטה את ראשי אחורנית יצאנו לדרך עכשיו רק חמש מאות קילומטר עד סוף העולם