תיק ריכטר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיק ריכטר

תיק ריכטר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

יעקב שביט

יעקב שביט (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס, בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר. בעת שירותו הצבאי החל לפרסם סיפורים, שירים ומאמרי ביקורת בעיתונים "דבר", "הארץ", "מעריב", ו"ידיעות אחרונות". בתחילת שנות השמונים הנחה את תוכנית הטלוויזיה "דברים בגו", שאפשרה לציבור הרחב להכיר את עולמם של היסטוריונים. לימד באוניברסיטת שיקגו ובפריס. 

יעקב שביט שימש כמייסדם וכעורכם הראשי של מספר מפעלי מחקר בהיסטוריה של ארץ ישראל ושל היישוב העברי. שביט ערך בין השנים 1981–1986 את סדרת ספרי ההיסטוריה של ארץ-ישראל. שביט יזם את חיבור לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799, אותו ערך בצוותא עם חיים באר ויעקב גולדשטיין. יעקב שביט היה המייסד והעורך הראשון של קתדרה - רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, הרואה אור מאז שנת 1976. ערך בשנת 1997 את לקסיקון סטימצקי

מספריו:
הקוקיה • אחים (תל אביב : הדר, 1977)
קמיע ועוד סיפורים (תל-אביב : משרד הבטחון, ההוצאה לאור : ספריית תרמיל, תשל"ח 1978) 
עוג הגדול ועוג הקטן (תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ב  1982) <איורים – עמוס קינן>
מעברי עד כנעני (תל אביב : הוצאת ספרים דומינו בשתוף אוניברסיטת תל-אביב, בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, 1984)
הטיול הגדול : שירים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1993)
נגה דמעות (בני ברק : ספרית פועלים, 2006) <איורים - דני קרמן>
שנות אור : נובלה (בנימינה : נהר ספרים, תשס"ט 2009) <עריכה - ראובן מירן>
"האל המדעי" : מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 : בין ידע ותמונת יקום חדשה (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011) <בשיתוף יהודה ריינהרץ>
הדרך לספטמבר 1939 : היישוב, יהודי פולין והתנועה הציונית ערב מלחמת העולם השנייה (תל אביב : עם עובד : ספרית אפקים, תשע"ג 2013) <בשיתוף יהודה ריינהרץ>
תיק ריכטר : נובלות (מושב בן שמן : חרגול : מודן, 2014)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/58ea54cn

תקציר

גיבורה של הנובלה הראשונה, 'תיק ריכטר', פורש לגמלאות ממשרד החקירות שבראשו עמד ונפרד מהתיקים שעסק בהם. עכשיו הוא פנוי להשליט סדר בתיק הפרטי שלו – פרשת חייו. מחשבה אחת מתמשכת, נפתלת, חולפת במוחו של ריכטר: איך לספר לנירית, כלתו לשעבר, הנפש הקרובה היחידה כמעט שנותרה לו, על ימיו בבריגדה ובמוסד לעלייה ב', על אשתו מאשה שלא התאוששה מאימי המלחמה, ובעיקר על שרה בתם, שכעת הוא מוכרח למצוא דרך לחשוף את סודה ולהסדיר את ענייניה בטרם יבגוד בו הזיכרון.

הנובלה השנייה, 'הקוקייה', מתרחשת מרחק שנות דור לפני כן. פוקס, סטודנט צעיר להיסטוריה, מתיידד עם פרופסור דחוי בן הדור הישן אחרי שגילה באקראי חיבור פרי עטו בהערת שוליים. הוא הופך לבן בית אצל הפרופסור, מתחתן עם בתו, ופותח בקריירה אקדמית צנועה. אלא שככל שהקריירה הזו נבנית הולכים חיי המשפחה שלו ונסדקים, ובנו החידתי מעמיד אותו במבחנים קשים הרבה יותר מאלה שזימנו לו חיי האקדמיה. נובלה זו ראתה אור לראשונה ב-1982, ונכתבה מחדש לקראת הופעתה בספר זה.

יעקב שביט הוא היסטוריון וסופר. מספריו הקודמים בפרוזה: 'קמיע ועוד סיפורים' (1978), 'לא היו הלילה חזירים' (1978), 'סיפור מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה' (1992), 'שנות אור' (2009). שירה: 'הטיול הגדול' (1993). ספרי ילדים: 'אונייה במזוודה' (1974), 'מסע בתולעת ספרים' (1975), 'יותם וההיפופוטם' (1977), 'מדין' (1980),  'נגה דמעות' (2006), ועוד.

פרק ראשון

1

וזה יהיה בבוקרו של היום שבו ריכטר, נחום ריכטר, יתכוון לנסוע בצהריים לשרה, ואחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, ולבקש ממנה לבוא, וכשיחשוב מה יאמר לה כשתבוא, או נכון יותר איך יאמר לה, לפני שייפנה לחזור מהליכת הבוקר שלו מרמת אביב עד הירקון ובחזרה, נוהג שהתחיל בו רק כשבועיים קודם לכן בהמלצת רופא המשפחה, הוא יֵשב לנוח על ספסל בצלו של איקליפטוס, ולא מפני שיתעייף אלא משום שלא תהיה לו סיבה למהר לחזור, כי הרי בכוונתו לנסוע לשרה רק בצהריים, ורק אחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, שטרם ידע מה יספר לה, לכן יֵשב על ספסל העץ ויתבונן בזרימת המים השקטה, ינסה לסלק מתודעתו את כוונתו לנסוע לשרה, כוונה שתוסיף לעורר בו ספקות ולבטים, תזמזם במוחו כמו דבורים נרגנות, שכן קול אחד יאמר לו שלא ייסע היום, וגם לא בימים הבאים, ובעצם לחדול מהביקורים חסרי התכלית האלה, שכל השנים הסבו לו רק עוגמת נפש, ולפעמים מרירות ממש, ושאפילו לא יודיע שלא יגיע יותר, אלא פשוט לא יבוא, ואת זה היה צריך לומר לאח גנאדי כשזה טלפן לפנות ערב לשאול למה לא הגיע לבקר את שרה, שאלה שהייתה צריכה להכעיס אותו, משום שאינה מעניינו של האח גנאדי, וקול יאמר שעליו לנסוע, כפי שתמיד נסע, לבקר את שרה, ולכן יהיה עסוק בשאלה מה יספר ואיך יספר לנירית, כלתו לשעבר, אם יבקש ממנה לבוא, ועוד בהתראה קצרה, כדי לראות את שרה, ולספר לה מיהי שרה ולמה הביא את שרה, וכיוון שלא יֵדע היכן להתחיל, אולי יספר על הבזק הזיכרון שיעורר בו הזרם הנינוח של הנחל, כאילו גם למים אין סיבה למהר כדי לאבד בים, ואולי נכון יותר לומר, יהיה מדובר על גץ של היזכרות, כך יאמר לנירית, מראה שחשב שנשתכח, שכאילו יפעפע מתוך איזה סדק דקיק בזיכרונו, או אולי יחמוק בעדו, וזה יהיה מראה הדרך הארוכה והפתלתלה ממחנה יוּדֶנבּוּרג שליד קלאגֶנפוּרט לטרֶוויזוֹ, דרך שעברה על גשרים נטויים על פני תהומות, ליד יערות צפופים של עצי מחט, יערות של ממש, ובתוך ערפל ששקע מההרים הגבוהים ועטף את עמק האוֹריאנה כמו בצמר כבשים מדובלל, והיו גם נהרות, נהרות ששצפו בחורף, לא כמו המעיין־נהר שלגדתו יֵשב בבוקר כדי לנוח מעט לפני שיתחיל לחזור ויֵצא לשבת בחצר האחורית להמתין לשעת הצהריים, והבזק הזיכרון המפתיע הזה של הנתיב הפתלתל שעליו נסעו שלוש המשאיות של פלוגת התובלה 178 מאוסטריה לאיטליה, כשהמשאית שבה נהג ראשונה בטור, נשא איתו גם את פרדי אהרונסון, שנהג במשאית השנייה, מי שלפני הרבה שנים, כך אולי יספר לנירית, אמר לו אחרי 8 במאי, יום אחרי שראו קבוצה של איכרים עומדת על גבעה וקוראת בקול שהמלחמה הסתיימה, וזה היה כשעצרו לחניית ביניים ליד כפר איטלקי אחד, ליד פוֹרֶלי: "תראה, נחום, את הגפנים המטפסות על כלונסאות, ואיך האדמה שכחה מהר שהתחוללה כאן מלחמה וכבר מתחילה לקום לתחייה," ותהה בקול האם הוא, ריכטר, סבור שגם בני־אדם יכולים, כמו האדמה, להתעורר במהירות גדולה כזאת לתחייה ולשכוח כל מה שקרה עליה, והמראה הזה, שהתמלא בפרגים האדומים שכיסו את השדות יפליא אותו, משום שלא יעלה בדעתו שלא רק עצם הנסיעה, אלא גם המראה המוחשי של הדרך השתמר בזיכרונו כמו תמונה באלבום במשך כל השנים הארוכות שעברו מאז, ולפתע פתאום יקיץ מתרדמתו דווקא בבוקרו של היום שבו יהיה בכוונתו לנסוע לבקר את שרה, ואולי דווקא משום שיתכוון לנסוע לשרה, באיחור של יום, ואז ייזכר שאי־פעם ציטט מישהו באוזניו דברים שכתב חכם אחד: זיכרונות נשכחים אינם זיכרונות אבודים; ואולם, אז, כך יאמר, לא ירד לפשר ההבחנה העמומה בין "נשכחים" ל"אבודים", ובעצם גם לא ניסה לרדת לפשרם, כי סבר שכדי לגלות שמה שנשכח לא אבד, ה"נשכח" צריך קודם לקום לתחייה, כי רק אז ייוודע שלא אבד, וגם בבוקר, כשיֵשב על הספסל בחורשה לא יֵרד לפשר הדברים האלה, ורק יהרהר לעצמו כי ייתכן שיקיצת המראה הרחוק והנשכח הזה ניעורה משיחת הטלפון של האח גנאדי, שבערב הקודם התקשר כדי לומר ששרה חיכתה לו, ואולי השתמש במילים ציפתה לו, משום שאחרי חילופי הדברים הקצרים והמביכים האלה, אולי משום שחש נזוף, הפציע במוחו הרעיון לא רק לבקר את שרה, אלא גם להביא לכאן את שרה, דבר שלא היה עולה, מן הסתם, בדעתו אלמלא דבריו של האח גנאדי, אף שייתכן שאז, כלומר, לפנות ערב, אחרי שהאח גנאדי טלפן, התכוון רק לנסוע לבקר את שרה, ורק בבוקר, בעת שיֵלך בהליכה מדודה בצד הכביש, לפני שיגיע לגשר ויֵרד לחורשה, יחליט לא רק לנסוע לבקר את שרה, אלא גם להביא את שרה לכאן, ולכן, כשיֵשב לנוח על הספסל, יתהה למה נשתכח ממנו הפעם יום הולדתה של שרה, וגם שייתכן שמראה הדרך, שאותה עשה לפחות שלוש פעמים, כלומר, המראה שיבזיק בזיכרונו כשיֵשב על הספסל מול הנהר, יצמח מהשיחה הקצרה והמביכה משהו עם האח גנאדי, משום שהמסע ההוא, לפני כארבעים שנה, על הדרך הפתלתלה מאוסטריה לצפון איטליה, הוא שהוביל בסופו של דבר לישיבתו על הספסל בחורשה מול הירקון ולהרהורים בינו לבינו האם לנסוע להביא את שרה, ושזה יהיה סוף המסע ההוא ...

יעקב שביט

יעקב שביט (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס, בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר. בעת שירותו הצבאי החל לפרסם סיפורים, שירים ומאמרי ביקורת בעיתונים "דבר", "הארץ", "מעריב", ו"ידיעות אחרונות". בתחילת שנות השמונים הנחה את תוכנית הטלוויזיה "דברים בגו", שאפשרה לציבור הרחב להכיר את עולמם של היסטוריונים. לימד באוניברסיטת שיקגו ובפריס. 

יעקב שביט שימש כמייסדם וכעורכם הראשי של מספר מפעלי מחקר בהיסטוריה של ארץ ישראל ושל היישוב העברי. שביט ערך בין השנים 1981–1986 את סדרת ספרי ההיסטוריה של ארץ-ישראל. שביט יזם את חיבור לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799, אותו ערך בצוותא עם חיים באר ויעקב גולדשטיין. יעקב שביט היה המייסד והעורך הראשון של קתדרה - רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, הרואה אור מאז שנת 1976. ערך בשנת 1997 את לקסיקון סטימצקי

מספריו:
הקוקיה • אחים (תל אביב : הדר, 1977)
קמיע ועוד סיפורים (תל-אביב : משרד הבטחון, ההוצאה לאור : ספריית תרמיל, תשל"ח 1978) 
עוג הגדול ועוג הקטן (תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ב  1982) <איורים – עמוס קינן>
מעברי עד כנעני (תל אביב : הוצאת ספרים דומינו בשתוף אוניברסיטת תל-אביב, בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, 1984)
הטיול הגדול : שירים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1993)
נגה דמעות (בני ברק : ספרית פועלים, 2006) <איורים - דני קרמן>
שנות אור : נובלה (בנימינה : נהר ספרים, תשס"ט 2009) <עריכה - ראובן מירן>
"האל המדעי" : מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 : בין ידע ותמונת יקום חדשה (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011) <בשיתוף יהודה ריינהרץ>
הדרך לספטמבר 1939 : היישוב, יהודי פולין והתנועה הציונית ערב מלחמת העולם השנייה (תל אביב : עם עובד : ספרית אפקים, תשע"ג 2013) <בשיתוף יהודה ריינהרץ>
תיק ריכטר : נובלות (מושב בן שמן : חרגול : מודן, 2014)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/58ea54cn

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'
תיק ריכטר יעקב שביט

1

וזה יהיה בבוקרו של היום שבו ריכטר, נחום ריכטר, יתכוון לנסוע בצהריים לשרה, ואחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, ולבקש ממנה לבוא, וכשיחשוב מה יאמר לה כשתבוא, או נכון יותר איך יאמר לה, לפני שייפנה לחזור מהליכת הבוקר שלו מרמת אביב עד הירקון ובחזרה, נוהג שהתחיל בו רק כשבועיים קודם לכן בהמלצת רופא המשפחה, הוא יֵשב לנוח על ספסל בצלו של איקליפטוס, ולא מפני שיתעייף אלא משום שלא תהיה לו סיבה למהר לחזור, כי הרי בכוונתו לנסוע לשרה רק בצהריים, ורק אחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, שטרם ידע מה יספר לה, לכן יֵשב על ספסל העץ ויתבונן בזרימת המים השקטה, ינסה לסלק מתודעתו את כוונתו לנסוע לשרה, כוונה שתוסיף לעורר בו ספקות ולבטים, תזמזם במוחו כמו דבורים נרגנות, שכן קול אחד יאמר לו שלא ייסע היום, וגם לא בימים הבאים, ובעצם לחדול מהביקורים חסרי התכלית האלה, שכל השנים הסבו לו רק עוגמת נפש, ולפעמים מרירות ממש, ושאפילו לא יודיע שלא יגיע יותר, אלא פשוט לא יבוא, ואת זה היה צריך לומר לאח גנאדי כשזה טלפן לפנות ערב לשאול למה לא הגיע לבקר את שרה, שאלה שהייתה צריכה להכעיס אותו, משום שאינה מעניינו של האח גנאדי, וקול יאמר שעליו לנסוע, כפי שתמיד נסע, לבקר את שרה, ולכן יהיה עסוק בשאלה מה יספר ואיך יספר לנירית, כלתו לשעבר, אם יבקש ממנה לבוא, ועוד בהתראה קצרה, כדי לראות את שרה, ולספר לה מיהי שרה ולמה הביא את שרה, וכיוון שלא יֵדע היכן להתחיל, אולי יספר על הבזק הזיכרון שיעורר בו הזרם הנינוח של הנחל, כאילו גם למים אין סיבה למהר כדי לאבד בים, ואולי נכון יותר לומר, יהיה מדובר על גץ של היזכרות, כך יאמר לנירית, מראה שחשב שנשתכח, שכאילו יפעפע מתוך איזה סדק דקיק בזיכרונו, או אולי יחמוק בעדו, וזה יהיה מראה הדרך הארוכה והפתלתלה ממחנה יוּדֶנבּוּרג שליד קלאגֶנפוּרט לטרֶוויזוֹ, דרך שעברה על גשרים נטויים על פני תהומות, ליד יערות צפופים של עצי מחט, יערות של ממש, ובתוך ערפל ששקע מההרים הגבוהים ועטף את עמק האוֹריאנה כמו בצמר כבשים מדובלל, והיו גם נהרות, נהרות ששצפו בחורף, לא כמו המעיין־נהר שלגדתו יֵשב בבוקר כדי לנוח מעט לפני שיתחיל לחזור ויֵצא לשבת בחצר האחורית להמתין לשעת הצהריים, והבזק הזיכרון המפתיע הזה של הנתיב הפתלתל שעליו נסעו שלוש המשאיות של פלוגת התובלה 178 מאוסטריה לאיטליה, כשהמשאית שבה נהג ראשונה בטור, נשא איתו גם את פרדי אהרונסון, שנהג במשאית השנייה, מי שלפני הרבה שנים, כך אולי יספר לנירית, אמר לו אחרי 8 במאי, יום אחרי שראו קבוצה של איכרים עומדת על גבעה וקוראת בקול שהמלחמה הסתיימה, וזה היה כשעצרו לחניית ביניים ליד כפר איטלקי אחד, ליד פוֹרֶלי: "תראה, נחום, את הגפנים המטפסות על כלונסאות, ואיך האדמה שכחה מהר שהתחוללה כאן מלחמה וכבר מתחילה לקום לתחייה," ותהה בקול האם הוא, ריכטר, סבור שגם בני־אדם יכולים, כמו האדמה, להתעורר במהירות גדולה כזאת לתחייה ולשכוח כל מה שקרה עליה, והמראה הזה, שהתמלא בפרגים האדומים שכיסו את השדות יפליא אותו, משום שלא יעלה בדעתו שלא רק עצם הנסיעה, אלא גם המראה המוחשי של הדרך השתמר בזיכרונו כמו תמונה באלבום במשך כל השנים הארוכות שעברו מאז, ולפתע פתאום יקיץ מתרדמתו דווקא בבוקרו של היום שבו יהיה בכוונתו לנסוע לבקר את שרה, ואולי דווקא משום שיתכוון לנסוע לשרה, באיחור של יום, ואז ייזכר שאי־פעם ציטט מישהו באוזניו דברים שכתב חכם אחד: זיכרונות נשכחים אינם זיכרונות אבודים; ואולם, אז, כך יאמר, לא ירד לפשר ההבחנה העמומה בין "נשכחים" ל"אבודים", ובעצם גם לא ניסה לרדת לפשרם, כי סבר שכדי לגלות שמה שנשכח לא אבד, ה"נשכח" צריך קודם לקום לתחייה, כי רק אז ייוודע שלא אבד, וגם בבוקר, כשיֵשב על הספסל בחורשה לא יֵרד לפשר הדברים האלה, ורק יהרהר לעצמו כי ייתכן שיקיצת המראה הרחוק והנשכח הזה ניעורה משיחת הטלפון של האח גנאדי, שבערב הקודם התקשר כדי לומר ששרה חיכתה לו, ואולי השתמש במילים ציפתה לו, משום שאחרי חילופי הדברים הקצרים והמביכים האלה, אולי משום שחש נזוף, הפציע במוחו הרעיון לא רק לבקר את שרה, אלא גם להביא לכאן את שרה, דבר שלא היה עולה, מן הסתם, בדעתו אלמלא דבריו של האח גנאדי, אף שייתכן שאז, כלומר, לפנות ערב, אחרי שהאח גנאדי טלפן, התכוון רק לנסוע לבקר את שרה, ורק בבוקר, בעת שיֵלך בהליכה מדודה בצד הכביש, לפני שיגיע לגשר ויֵרד לחורשה, יחליט לא רק לנסוע לבקר את שרה, אלא גם להביא את שרה לכאן, ולכן, כשיֵשב לנוח על הספסל, יתהה למה נשתכח ממנו הפעם יום הולדתה של שרה, וגם שייתכן שמראה הדרך, שאותה עשה לפחות שלוש פעמים, כלומר, המראה שיבזיק בזיכרונו כשיֵשב על הספסל מול הנהר, יצמח מהשיחה הקצרה והמביכה משהו עם האח גנאדי, משום שהמסע ההוא, לפני כארבעים שנה, על הדרך הפתלתלה מאוסטריה לצפון איטליה, הוא שהוביל בסופו של דבר לישיבתו על הספסל בחורשה מול הירקון ולהרהורים בינו לבינו האם לנסוע להביא את שרה, ושזה יהיה סוף המסע ההוא ...