האורות שלך דולקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האורות שלך דולקים

האורות שלך דולקים

עוד על הספר

יואב אבני

יואב אבני (נולד ב-24 לנובמבר 1969) הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. זוכה פרס גפן על ספריו "הרצל אמר" ו-"החמישית של צ'ונג לוי", מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד". סיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו ב"היה יהיה", תורגמו והופיעו במגזינים כ-"Words without borders" ו-"Zeek".

תקציר

כשני עשורים לאחר יציאתו לאור, מופיע לראשונה בפורמט דיגיטלי ומחודש ספרו הראשון של יואב אבני.

"האורות שלך דולקים" מכיל כשלושים סיפורים קצרים שהופיעו במהדורה המקורית שנקראה "איזה מטומטמים האמריקאים", ותוספת של סיפורים שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר.

אבני הוא מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד" וזוכה פרס גפן לשנת 2010 על הרומן "החמישית של צ'ונג לוי" ולשנת 2012 על הרומן "הרצל אמר".

סגנונו הייחודי המשלב בין האנושי והמוכר לפנטסטי, מתבטא גם בסיפוריו הקצרים המהווים הצצה מרתקת לעולמו של סופר בראשית דרכו המצליח להעניק לקוראיו חוויה מקורית ומענגת.

מתוך הביקורות על ספריו הקודמים:

"הקול הספרותי של יואב אבני הוא אחר במובן הטוב של המילה, יעיל ואינטיליגנטי." (אריאל שנבל, מקור ראשון).

"הצחוקים באמת מצחיקים, ההתחכמויות אכן מתוחכמות. משנתו המסקרנת בהחלט של סופר צעיר וחכם." (רן בן נון, ידיעות אחרונות(.

"בולט בכנפיו הססגוניות בנוף הכה-מתאמץ-להיות-רציני של הספרות הישראלית." (הגר ינאי, גלובס(.

"סוחף, משעשע ואמיתי מאוד." (אמנון ז'קונט, 88fm)

"אבני יוצר שפה משלו, ועולם דימויים שנון ובהחלט מצחיק." (ירון אביטוב, כל הזמן. )

יואב אבני הוא סופר ומתרגם. נולד ב-1969 בישראל. ספריו עד היום: קובץ הסיפורים הקצרים "איזה מטומטמים האמריקאים" (תמוז, 1995), הרומן רב המכר "שלושה דברים לאי בודד" (כנרת, זמורה-ביתן, 2006), זוכה פרס גפן בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר לשנת 2010 - הרומן "החמישית של צ'ונג לוי" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009), והרומן "הרצל אמר" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011) שזכה בפרס גפן בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר לשנת 2012.

פרק ראשון

קארמה של עכבר

שלושת הישראלים יצאו לרחוב הסואן. חודש עבר מאז שנחתו. חודש ארוך, זמן סמיך, מלא דקות יום ושעות לילה. חלוקת התפקידים הדמיונית ביניהם כבר החלה להתבהר. דמיונית עד כמה שהיתה, העסיקה אותם ופוררה את השיחות למשפטים בודדים. לעיתים היה נדמה להם ששלישיות מוצלחות יש רק בספרים.

היום הזה הוקדש למבצר הגדול, הנקרא מהרנג'ר. לפני הטיפוס מעלה החליטו לקנות לחם, ירקות ומים באחת מהחנויות המצטופפות בג'ודפור תחתית, וכמו תמיד הציע המוכר גם להתקשר הביתה, להינשא לקרובת משפחה, להשתקע בגסטהאוס של מכר או לפחות לרכוש נעליים בעלות חרטום מעוגל.

ליאור, שהתמנה למקבילו של שר החוץ בממשלה הקטנה והלא יציבה, הבטיח שיבואו מחר. ההודי חייך, כאילו יודע שכבר קנו כרטיסי רכבת לחצות. אז אם לא נעליים, חברים - אולי תכשיטים? או צמידים? עגילים? טבעות?

ענני פיראניה קטנים נגסו בשמש וג'ודפור נראתה קצת אחרת כשעזבו את השוק והתקדמו לעבר המבצר המתנשא מעל בתי העיר העלובים. הדרך לא היתה חשובה במיוחד - הכבישים הצרים התפתלו בחוסר נחת אבל הגיעו בסופו של דבר לאותו המקום. הפוך בדיוק ממה שמצאו בסביבה הכפרית, שם היו הכבישים נינוחים כנחשי פתן מנומנמים ונפגשו לעיתים רחוקות.

כבר כמה דקות שלא דיברו. מהרנג'ר העצום, השתקן, העשוי אבן חול אדמדמה שבזים מוצאים בה עניין התנוסס מולם, אדיש. הם שתו מעט מים, מתעלמים מההתקהלות הרגילה שנוצרה סביבם. יואב חזר להביט בשתי הטבעות שקנה.

הטבעות היו פשוטות, מלוות בחריטה עדינה שנראתה לו כמו שפת סתרים רהוטה. הוא לא ידע מדוע קנה שתיים. אולי בגלל שהיו זולות כל כך. אולי בגלל שיהיה נחמד - בעצם יותר מנחמד - לתת אחת כשזה יתאים.

ממש לפני שהגיעו לשביל המטפס אל פסגת המבצר, נתקלו בשלושה ילדים ששיחקו בקרטון חום והפוך, כך שפתחו היה צמוד לאספלט. שלושת הישראלים התקרבו לילדים שהפכו פתאום לגאים מאוד ויצרו מעגל קטן ונמוך סביב הקרטון.

"מה יש להם שם?" שאל גיל תוך כדי הליכה. זו היתה מין שאלה מתבקשת. ניחוש בעל כורחו.

יואב הביט בטבעות. הן נראו טוב. הוא אמר: "עכבר מת." ושלושתם עצרו לרגע.

הילדים לא הבינו עברית, אבל היו מצויידים בחושיהם החדים של ילדים. כשהרימו מעט את שולי הקרטון חמק החוצה בריצה יצור קטן וחום. הוא פרץ למרכז הרחוב במהירות ואז השתהה, ממצמץ בעיניו הקטנות מול המהרנג'ר העצום כאילו חלק עימו דבר מה. כאילו נזכר במשהו מגלגוליו הקודמים.

העכבר לא התכוון לבזבז את זמנו. זמן זה גבינה. זמן זה ריצה. זמן זה-. הוא תכנן להישאר במרכז הרחוב שנייה או שתיים, לא יותר - ואז להיעלם בין הסמטאות, לחפש את קרוביו, לאכול מעט, לנוח במחילתו המוצלת, אבל אחד מאותם אופנועים הודיים מרעישים, חסרי הכישרון לבלום התפרץ למרכז הכביש ודרס אותו במהירות עצומה, יחסית לעכבר קטן כל כך.

גיל, ליאור ויואב נשארו שם גם לאחר שהילדים אספו את הגופה הרפוסה, אבל לבסוף המשיכו הלאה, שותקים.

מדי פעם הביטו מעלה, אל חומותיו הענקיות של המבצר, מדי פעם הסיטו את השיער מפניהם כשהרוח התעבתה, ואחד הבזים הגדולים וחסרי הגיל של המהרנג'ר ניתק מחבריו, התעלם מהמבנה הגיאומטרי המסובך שהיה שותף לו עד לפני רגע והתקרב מעט, מטיל צל של מסתורין על רחובות העיר, על הקרטון ההפוך, על הטבעות של יואב.

יואב אבני

יואב אבני (נולד ב-24 לנובמבר 1969) הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. זוכה פרס גפן על ספריו "הרצל אמר" ו-"החמישית של צ'ונג לוי", מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד". סיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו ב"היה יהיה", תורגמו והופיעו במגזינים כ-"Words without borders" ו-"Zeek".

עוד על הספר

האורות שלך דולקים יואב אבני

קארמה של עכבר

שלושת הישראלים יצאו לרחוב הסואן. חודש עבר מאז שנחתו. חודש ארוך, זמן סמיך, מלא דקות יום ושעות לילה. חלוקת התפקידים הדמיונית ביניהם כבר החלה להתבהר. דמיונית עד כמה שהיתה, העסיקה אותם ופוררה את השיחות למשפטים בודדים. לעיתים היה נדמה להם ששלישיות מוצלחות יש רק בספרים.

היום הזה הוקדש למבצר הגדול, הנקרא מהרנג'ר. לפני הטיפוס מעלה החליטו לקנות לחם, ירקות ומים באחת מהחנויות המצטופפות בג'ודפור תחתית, וכמו תמיד הציע המוכר גם להתקשר הביתה, להינשא לקרובת משפחה, להשתקע בגסטהאוס של מכר או לפחות לרכוש נעליים בעלות חרטום מעוגל.

ליאור, שהתמנה למקבילו של שר החוץ בממשלה הקטנה והלא יציבה, הבטיח שיבואו מחר. ההודי חייך, כאילו יודע שכבר קנו כרטיסי רכבת לחצות. אז אם לא נעליים, חברים - אולי תכשיטים? או צמידים? עגילים? טבעות?

ענני פיראניה קטנים נגסו בשמש וג'ודפור נראתה קצת אחרת כשעזבו את השוק והתקדמו לעבר המבצר המתנשא מעל בתי העיר העלובים. הדרך לא היתה חשובה במיוחד - הכבישים הצרים התפתלו בחוסר נחת אבל הגיעו בסופו של דבר לאותו המקום. הפוך בדיוק ממה שמצאו בסביבה הכפרית, שם היו הכבישים נינוחים כנחשי פתן מנומנמים ונפגשו לעיתים רחוקות.

כבר כמה דקות שלא דיברו. מהרנג'ר העצום, השתקן, העשוי אבן חול אדמדמה שבזים מוצאים בה עניין התנוסס מולם, אדיש. הם שתו מעט מים, מתעלמים מההתקהלות הרגילה שנוצרה סביבם. יואב חזר להביט בשתי הטבעות שקנה.

הטבעות היו פשוטות, מלוות בחריטה עדינה שנראתה לו כמו שפת סתרים רהוטה. הוא לא ידע מדוע קנה שתיים. אולי בגלל שהיו זולות כל כך. אולי בגלל שיהיה נחמד - בעצם יותר מנחמד - לתת אחת כשזה יתאים.

ממש לפני שהגיעו לשביל המטפס אל פסגת המבצר, נתקלו בשלושה ילדים ששיחקו בקרטון חום והפוך, כך שפתחו היה צמוד לאספלט. שלושת הישראלים התקרבו לילדים שהפכו פתאום לגאים מאוד ויצרו מעגל קטן ונמוך סביב הקרטון.

"מה יש להם שם?" שאל גיל תוך כדי הליכה. זו היתה מין שאלה מתבקשת. ניחוש בעל כורחו.

יואב הביט בטבעות. הן נראו טוב. הוא אמר: "עכבר מת." ושלושתם עצרו לרגע.

הילדים לא הבינו עברית, אבל היו מצויידים בחושיהם החדים של ילדים. כשהרימו מעט את שולי הקרטון חמק החוצה בריצה יצור קטן וחום. הוא פרץ למרכז הרחוב במהירות ואז השתהה, ממצמץ בעיניו הקטנות מול המהרנג'ר העצום כאילו חלק עימו דבר מה. כאילו נזכר במשהו מגלגוליו הקודמים.

העכבר לא התכוון לבזבז את זמנו. זמן זה גבינה. זמן זה ריצה. זמן זה-. הוא תכנן להישאר במרכז הרחוב שנייה או שתיים, לא יותר - ואז להיעלם בין הסמטאות, לחפש את קרוביו, לאכול מעט, לנוח במחילתו המוצלת, אבל אחד מאותם אופנועים הודיים מרעישים, חסרי הכישרון לבלום התפרץ למרכז הכביש ודרס אותו במהירות עצומה, יחסית לעכבר קטן כל כך.

גיל, ליאור ויואב נשארו שם גם לאחר שהילדים אספו את הגופה הרפוסה, אבל לבסוף המשיכו הלאה, שותקים.

מדי פעם הביטו מעלה, אל חומותיו הענקיות של המבצר, מדי פעם הסיטו את השיער מפניהם כשהרוח התעבתה, ואחד הבזים הגדולים וחסרי הגיל של המהרנג'ר ניתק מחבריו, התעלם מהמבנה הגיאומטרי המסובך שהיה שותף לו עד לפני רגע והתקרב מעט, מטיל צל של מסתורין על רחובות העיר, על הקרטון ההפוך, על הטבעות של יואב.