הוואלס האיטי של הצבים

אני צריכה לקבל חבילה," אמרה ז'וֹזֶפין קוֹרטֶס כשניגשה לאשנב בסניף הדואר של רחוב לוֹנשַם, ברובע השישה עשר של פריז.

"מצרפת או מחו"ל?"

"אני לא יודעת."

"מה השם?"

"ז'וזפין קורטס. ק־ו־ר־ט־ס..."

"הבאת את ההודעה?"

ז'וזפין מסרה את הפתקה הצהובה המבשרת שהגיע דבר דואר.

"תעודת זהות?" ביקשה בנימה יגעה הפקידה, בלונדינית לא טבעית שהצבע בשערה דהוי, ומצמצה בעיניה.

ז'וזפין הוציאה את תעודת הזהות מתיקה והניחה אותה לפני הפקידה, שפתחה בינתיים בשיחה על דיאטת כרוב סגול וצנוניות עם חברתה לעבודה. הפקידה הציצה בתעודה, הרימה פלח ישבן אחד, ואחר כך את משנהו, וקמה מן השרפרף בעודה מגרדת בבטנה.

היא דשדשה לעבר מסדרון ונבלעה בתוכו. מחוג הדקות השחור התקדם על פני השעון הלבנים. ז'וזפין חייכה במבוכה אל הממתינים בתור שהתארך מאחוריה.

זאת לא אשמתי שלא מוצאים את החבילה שלי, היא הרכינה את ראשה כמתנצלת. זאת לא אשמתי ששלחו אותה קודם לקוּרבֶּווּאָה, ורק אחר כך העבירו אותה לכאן. וחוץ מזה, ממי היא יכולה להיות? אולי משירלי, מאנגליה? אבל שירלי יודעת את כתובתה החדשה. מתאים לשירלי לשלוח את התה המפורסם ההוא שהיא קונה בפוֹרטנַם אֶנד מֵייסוֹן, ופּוּדינג וגרבי צמר עבים שיחממו לי את הרגליים בזמן שאני עובדת. שירלי תמיד אומרת שאין בעולם אהבה אלא פרטים של אהבה. אהבה בלי הפרטים, היא מוסיפה, היא כמו ים בלי מלח, חלזונות בלי מיונז, פרח בלי עלי כותרת. שירלי חסרה לה. היא עברה להתגורר בלונדון עם בנה גארי.

הפקידה שבה ובידיה חבילה שדמתה לקופסת נעליים.

"את אוספת בולים?" שאלה את ז'וזפין והניפה את עצמה אל הכיסא הגבוה. הוא חרק תחת כובד משקלה.

"לא..."

"אני כן. ואני יכולה להגיד לך שאלה נהדרים!"

היא הסתכלה בהם ומצמצה, ואחר כך הדפה את החבילה לעברה. על גבי הנייר החום העבה פענחה ז'וזפין את שמה ואת כתובתה הקודמת בקוּרבֶּווּאָה. החוט שקשר את החבילה, עבה אף הוא, התלכלך לאחר שבילה זמן רב כל כך על מדפי הדואר וקצותיו נפרמו והסתלסלו.

"בגלל שעברת דירה לא מצאתי אותה. היא הגיעה מרחוק. מקֶניה. עשתה דרך ארוכה! וגם את..."

היא אמרה את הדברים בנימה עוקצנית, וז'וזפין הסמיקה. היא גמגמה התנצלות חלושה. אמנם היא עברה דירה, אבל לא חדלה להעריך את הפרוור שלה, לא ולא! אדרבה, היא אוהבת את קוּרבֶּווּאָה, את השכונה שלה, את הדירה, את המרפסת חלודת המעקה, ולמען האמת, את מקום מגוריה החדש אינה אוהבת כלל, היא מרגישה שם זרה, שלא במקומה. לא, היא עברה דירה אך ורק משום שבתה הבכורה אוֹרטֶנס לא יכלה לשאת עוד את המגורים בפרוורים. וכשלאורטנס נכנס רעיון לראש, מוכרחים לממש אותו: אחרת היא יורה עלייך צרורות של בוז. תודות לתמלוגים שקיבלה ז'וזפין ממכירות ספרה מלכה כה ענווה, והלוואה גדולה מן הבנק, עלה בידה לרכוש דירה יפה בשכונה יפה. בשדרת רפאל, קרוב ללָה מוּאֶט. בקצה רחוב דֶה פַּאסי וחנויות היוקרה שבו, על גבול יער בּוּלוֹן. אזור עירוני וכפרי כאחד, הדגיש סוכן הנדל"ן. אורטנס נפלה על צווארה של ז'וזפין. "תודה, אמא'לה שלי, בזכותך אתחיל לחיות שוב, אהפוך לפריזאית אמיתית!"

"אם זה היה תלוי רק בי, הייתי נשארת בקוּרבֶּווּאָה," מלמלה ז'וזפין המבולבלת וחשה שתנוכי אוזניה מאדימים ובוערים.

זה חדש, בעבר לא הסמקתי ככה בגלל כל דבר קטן. בעבר הייתי במקומי, וגם אם לא תמיד הרגשתי שם טוב, זה היה המקום שלי.

"טוב... מה עם הבולים? את שומרת אותם?"

"אני פשוט פוחדת שאקרע את העטיפה אם אוריד אותם..."

"לא נורא, עזבי!"

"אני אביא לך אותם אחר כך אם תרצי..."

"אמרתי שזה לא נורא! סתם ביקשתי, כי הם נראו לי יפים באותו רגע... אבל כבר שכחתי אותם!"

מבטה היה מופנה אל האדם הבא בתור, והיא התעלמה במופגן מז'וזפין, שהחזירה את תעודת הזהות לתיקה, ואחר כך פינתה את המקום והתרחקה מהאשנב.

ז'וזפין קוֹרטֶס הייתה ביישנית, שלא כמו אמה ואחותה, שהיו מסוגלות להטיל מורא או לעורר אהבה במבט אחד, בחיוך אחד. היא נהגה לסור מדרכם של הבריות, להתנצל על נוכחותה עד שלעתים הייתה מגמגמת או מסמיקה. היה זמן שחשבה שההצלחה תעזור לה לרכוש ביטחון עצמי. שנה עברה מאז ראה אור ספרה מלכה כה ענווה, והוא עדיין בראש רשימת רבי־המכר. הכסף לא העניק לה שום שלוות נפש. אדרבה, היא החלה לפחד ממנו. הוא שינה את חייה, את יחסיה עם אחרים. רק את היחסים שלי עם עצמי הוא לא שינה, נאנחה בעודה תרה אחרי בית קפה להתיישב בו ולפתוח את החבילה המסתורית...