איך לעשות מכה באסיה המתעוררת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לעשות מכה באסיה המתעוררת
מכר
מאות
עותקים
איך לעשות מכה באסיה המתעוררת
מכר
מאות
עותקים

איך לעשות מכה באסיה המתעוררת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

מוחסין חאמיד

מוחסין חאמיד, סופר פאקיסטני שחי בלונדון. הוא נולד בפקיסטן בשנת 1971, למד משפטים בארצות הברית, בפרינסטון ובהארוורד, ועבד כמה שנים כיועץ בניו-יורק וכעיתונאי בעיר לאהור (שבה גדל בפקיסטן). ספרו הראשון "עשן עש", שראה אור בעברית ב"כתר", עובד לטלוויזיה בפקיסטאן ולאופרה באיטליה.

תקציר

"איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" הוא פיסת חיים מסעירה, רומן חניכה מרגש וסיפור אהבה שבלבו שתי דמויות בלתי נשכחות. במסווה של ספר עזרה-עצמית לאנשי עסקים מספר מוחסין חאמיד את סיפור מסעו המופלא והמרתק של נער כפרי חסר כול אל העיר הגדולה והעושר המופלג.

"זהו סיפור אהבה וגם בחינה של שינויים חברתיים סמויים מן העין. זו פרודיה על ספרי 'איך להתעשר מהר' וגם קריאת כיוון חדשה לגמרי לָרומן, וכל זאת בפרוזה טהורה ומדויקת כל כך עד שהיא נכנסת ישירות לזרם הדם. הספר הזה משכר."   ניו יורק טיימס

"כל החדשנות, החיוניות והרגש שאוהביו של הסופר הזה למדו לצפות להם ממנו... נפלא ומרגש." מגזין טיים

"מוחסין חאמיד הוא אחד הסופרים החשובים ביותר היום. והקריאה מענגת."   דיילי ביסט

"מסחרר... סופר בשיאו, שיש לו סיפור מדהים לספר... רומן אדיר: בעל רכות ועוצמה, נועז מבחינה צורנית, שער לעולם בתנועה שמתעורר לחיים משלו."  הגרדיאן

"מדהים. סיפור שאפתני ומרגש על אהבה ובדידות שאינו חדל מלהפתיע." סן פרנסיסקו כרוניקל

"האין זו עצם ההגדרה של ספרות נהדרת - ספר שנפתח בדמות השונה ממך תכלית השינוי, ובסופו אין לך ספק שהוא בעצם על אודותיך?" סלון

מוחסין חאמיד, סופר פאקיסטני שחי בלונדון. הוא נולד בפקיסטן בשנת 1971, למד משפטים בארצות הברית, בפרינסטון ובהארוורד, ועבד כמה שנים כיועץ בניו-יורק וכעיתונאי בעיר לאהור (שבה גדל בפקיסטן). ספרו הראשון עשן עש, שראה אור בעברית ב"כתר", עובד לטלוויזיה בפקיסטאן ולאופרה באיטליה.

פרק ראשון

1 - עבור לעיר הגדולה

אתה יודע, כל ספר עזרה עצמית סותר את עצמו מעצם הגדרתו, אלא אם כן אתה הוא מי שכתב אותו. הרי אתה מעיין בספר עזרה עצמית כדי לקבל עזרה מהמחבר, כלומר מאדם שאינו אתה עצמך. כל הז'אנר של העזרה העצמית הוא כזה. ספרי הדרכה, למשל, הם כאלה. וגם ספרי שיפור עצמי הם כאלה. יש שיאמרו שאפילו ספרי דת הם כאלה. אבל אחרים יאמרו שצריך להשכיב על הקרקע את אלה שאומרים זאת, לרתק אותם למקומם, לשסף לאט את גרונם ולהניח להם למות מאובדן דם. על כן, הדבר הנבון לעשותו הוא פשוט להכיר בכך שניתן למצוא בתת-קטגוריה הזאת פנים לכאן ולכאן, ומשם להמשיך מהר הלאה.

אין באמור לעיל כדי לטעון שאין לספרי עזרה עצמית כל ערך. נהפוך הוא, עשוי להיות להם ערך רב. אך פירוש הדבר הוא שבעולמה של העזרה העצמית מושג ה"עצמי" הוא עניין חלקלק. ועניין חלקלק יכול להיות דבר טוב. הוא יכול להיות מענג. הוא יכול להקל עליך את הכניסה אל תוך מה שבלעדיו היה משפשף ושורט.

הספר הזה הוא ספר עזרה עצמית. מטרתו, כאמור על גבי הכריכה, היא להסביר לך איך לעשות מכה באסיה המתעוררת. ולשם כך עליו לפגוש אותך, בבוקר קר ולח, כשאתה מכורבל ורועד על האדמה הכבושה מתחת למיטה המתקפלת של אמך. הייסורים שאתה סובל דומים לייסוריו של ילד שזרקו לו את השוקולד, שנגמרו לו הסוללות בשלָט, שהתרסק לו הקטנוע, שגנבו לו את נעלי ההתעמלות. וזה ראוי לציון במיוחד, מפני שכל אלה הם דברים שמעולם לא ראית במו עיניך.

הלובן בעיניך צהבהב, וזאת בשל ריכוז הבּילירוּבּין המרקיע שחקים בדמך. לווירוס שאתה נגוע בו קוראים הפטיטיס E. בדרך כלל נדבקים בו כאשר צואה באה במגע עם הפה. בתיאבון. רק אחד מחמישים בערך מת מזה, כך שסביר להניח שתחלים. אבל בינתיים, נדמה לך שאתה הולך למות.

אמך כבר נתקלה פעמים רבות במחלה הזו, או במחלות מסוגה. ייתכן אפוא שהיא אינה חושבת שאתה הולך למות. מצד שני, ייתכן גם ההפך. יכול להיות שדווקא מזה היא חוששת. בסוף כולם מתים, וכשאמא כמו אמא שלך מביטה בבן שלישי כמותך ורואה איך הוא מייבב כך מתחת למיטתה מרוב כאבים, ייתכן שהיא חשה כיצד מותך מדלג על אי-אילו עשרות שנים, מסיר את הכיסוי השחור והמאובק מעל ראשו, מחייך בציפייה ומתיישב לו בניחותא כאן, בחדר שקירותיו עשויים בוץ ושאותו היא חולקת עם כל צאצאיה שנותרו בחיים.

היא אומרת, "אל תשאיר אותנו כאן."

אביך כבר שמע את הבקשה הזאת מפיה. אבל אין בכך כדי לחסן אותו לגמרי מפניה. הוא גבר בעל תיאבון מיני בריא, וכשאינו בבית הוא מהרהר לעתים קרובות בשדיה הכבדים של אמך ובירכיה המוצקות והשופעות, והוא עדיין משתוקק לבקע אותה מדי לילה, ולא רק בביקוריו בבית, שלוש או ארבע פעמים בשנה. הוא נהנה גם מחוש ההומור שלה, שהוא גס במידה בלתי מצויה, ומדי פעם גם מעצם חֶברתה. ולמרות שאינו נוטה להפגין חיבה כלפי הצעירים במשפחה, היה אביך שמח לגור בקרבתכם ולראות אתכם גדלים. אביו שלו התענג לא מעט על ההתבוננות היומיומית ביבול הצומח בשדה, ומבחינה זו, עד כמה שאפשר להשוות את הדבר להתפתחותם של ילדים, הוא דומה לאביו.

הוא אומר, "אין לי מספיק כסף בשביל שתחיו בעיר."

"נוכל לגור איתך במגורי העובדים."

"השותף שלי לחדר הוא הנהג. הוא מאונן, מעשן בשרשרת, מפליץ בכמויות ובן זונה. לא מביאים משפחה למגורי עובדים."

"אתה מרוויח עשרת אלפים עכשיו. אתה לא עני."

"בעיר, עשרת אלפים זה עני."

הוא קם ויוצא. עיניך עוקבות אחריו. סנדלי העור שלו פרומים מאחור, רצועותיהם מיטלטלות, ועקביו הסדוקים קשים, מיובלים ודומים לשריונו של סרטן. הוא עובר בפתח ויוצא אל האוויר הפתוח שבחצר, המצויה במרכז המתחם של משפחתך המורחבת. לא סביר שהוא מתכוון להישאר בחצר ולהתבונן בעץ היחיד הצומח בה, שמעניק צל נעים בימות הקיץ אך כעת, באביב, עודנו עומד בלבלובו. אולי הוא יוצא מן המתחם ועושה את דרכו לעבר הרכס שמאחוריו, שם הוא מעדיף להטיל צואה, משתופף על רגליו ולוחץ בכוח כדי לפלוט את תוכן המעי הגס שלו החוצה. אולי הוא לבד, אולי לא.

לצד הרכס עוברת תעלה בשׂרנית שעומקה כגובה אדם, ובתחתית התעלה זורם קילוח דק של מים. בעונה זו של השנה אין השניים הולמים זה את זה: אסיר במחנה ריכוז, כחוש כשלד, העוטה כותונת של טבּח כרסתן. רק בעונת המונסונים מתמלאת התעלה לרגעים לכדי משהו שמזכיר את מלוא קיבולה, וגם זה מתרחש לעתים נדירות יותר מבעבר, בגלל התנאים האטמוספריים שנעשים הפכפכים מיום ליום.

בני כפרך שותים מים במעלה הנחל, מכבסים בגדים בהמשכו ועושים צרכים במורדו. בני הכפר הבא, השוכן הלאה במעלה הזרם, עושים אותו הדבר. מעבר להם, במקום שבו מגיחים המים מן הגבעות בצורת פלג, ולעתים אף פורצים ממש, משתמש בהם בית חרושת ישן וחלוד לטקסטיל, הן לצורך תהליכים תעשייתיים והן לצורך ניקוז השפכים האפורים הנובעים מהם, שריחם ריח נפיחוֹת.

אביך טבּח, אך למרות שהוא טבּח טוב למדי ולמרות שנולד בכפר, אינו נמנה עם המתעקשים על מרכיבים טריים או איכותיים. בעיניו, הבישול הוא מלאכת שמן ותבלינים. המזון שהוא מכין חורך את הלשון וסותם את העורקים. כאן, כאשר הוא מביט סביבו, הוא לא רואה עלים משונני שׂפה ופירות יער שעירים קטנטנים שיהיו לסלט קופצני, גבעולי חיטה זהובים שייטחנו בריחיים של אבן ויהפכו לבלון שמימי אפוי על גבי הטאבון. הוא רואה יחידות של עבודת פרך. הוא רואה שעות וימים ושבועות ושנים. הוא רואה את עמלו של האיכר, הממיר את מנת החיים שהוקצבה לו בעולם הזה במנת החיים שהוקצבה לו בעולם הזה. כאן, בתוך המזווה המשכר של הטבע, חש אביך בנגיעת אצבעו של המוות.

רוב בני הכפר העובדים בעיר חוזרים בכל זאת לקציר החיטה. אבל עונת הקציר עוד לא הגיעה. אביך נמצא כאן לרגל חופשה. אף על פי כן, הוא מתלווה אל אֶחיו בבוקר וקוצר איתם תלתן ועשב למספוא. הוא ישוב וישתופף, הפעם עם מגל ביד, ותנועות של איסוף-חיתוך-השלכה-התקדמות הן תנועות שיַחזור ויעשה שוב ושוב ושוב, בשפיפה, בעוד השמש חוזרת שוב ושוב על מסלולה שלה על פני השמים.

לצדו עוברת בין השדות דרך עפר יחידה. אם בעל האדמות, או מי מבניו, יעבור כאן ברכב השטח שלו, ירימו אביך ואחיו ידיים אל המצח, ירכינו ראש ויתחמקו ממבט עיניהם. זה מאות שנים שלא כדאי להביט בעיניו של בעל אדמות בחבלי הארץ הללו, וייתכן שכך היה מאז שחר ההיסטוריה. בזמן האחרון הופיעו כמה אנשים שהחלו לעשות זאת. אבל להם יש זקָנים, והם מתפרנסים מסמינרים דתיים. הם מתהלכים זקופים ומבליטים את החזה. אביך אינו אחד מהם. למעשה הוא סולד מהם כמעט כשם שהוא סולד מבעלי האדמות, ומאותן סיבות עצמן. הם נראים לו שתלטנים ועצלנים.

בעודך שוכב על הצד, באוזן צמודה לאדמה הכבושה, אתה צופה מגובה תולעת זקופה באמך, היוצאת אל החצר בעקבות אביך. היא מאכילה את תאואַת המים הקשורה שם, משליכה לשוקת מעץ חציר מעורב במספוא שנקצר אתמול, חולבת את הבהמה בזמן שזו אוכלת מן השוקת, וקילוחי נוזל ניתזים בכוח אל דלי הפח. כשהיא מסיימת, ילדי המתחם, אחיך ודודניך, מובילים את התאואה, את העגל שלה ואת העזים אל המרעה. אתה שומע את שריקות הענפים הקלופים המשמשים להם כשוטים, והם נעלמים.

אחריהם יוצאות מהמתחם דודותיך, נושאות על ראשיהן כדי חרס כדי לשאוב מים, ואוחזות בידיהן בגדים וסבון לכביסה. מלאכות אלה נעשות בצוותא. משימתה של אמך היא מטלה ליחיד. היא לבד, הן ביחד. ולא במקרה. היא משתופפת, כשם שאביך ודאי משתופף, מחזיקה מטאטא נטול ידית במקום מגל, ותנועות הטאטוא וההתקדמות שהיא עושה בשפיפה דומה לתנועותיו. השפיפה חוסכת מאמצים, טובה לגב ולפיכך ארגונומית, ואינה מכאיבה. אך לאחר שעות, ימים, שבועות ושנים של אי-נוחות הנובעת ממנה, מהדהדים בנפש קולות המזכירים צווחות עמומות העולות מתא עינויים תת-קרקעי. אפשר לשאת אותה לנצח, בתנאי שאין שמים אליה לב.

אמך מנקה את החצר תחת מבטה של חותנתה. הזקנה יושבת בצל, מכסה על פיה בשולי צעיפה, לא מטעמי צניעות אלא משום שאין לה שיניים, ומסתכלת בה בגינוי אין קץ. אמך נחשבת במתחם לאישה שחצנית, יהירה וקשת עורף, וההאשמות הללו מכאיבות במיוחד משום שכולן אמת. סבתך אומרת לאמך לנקות מקום שהחמיצה. מכיוון שאין שיניים בפיה והיא לוחצת את הצעיף אל שפתיה, נשמעים דבריה כיריקה.

אמך וסבתך משחקות במשחק הסבלנות. הזקנה מחכה שהצעירה תזדקן, הצעירה מחכה שהזקנה תמות. במשחק הזה עתידות שתיהן לנצח. בינתיים מפגינה סבתך את סמכותה בכל הזדמנות, ואילו אמך מפגינה את כוחה הגופני. יתר נשות המתחם היו חוששות מאמך לולא קיומם של הגברים, הנוסך בהן ביטחון. בחברה שכולה נשים הייתה אמך הופכת למלכה, ששרביט נוטף דם אחוז בידה וגולגלות מנופצות נערמות לרגליה. כאן, ההישג הרם ביותר שהצליחה להגיע אליו הוא התחמקות מהתגרויות קיצוניות. ובהתחשב בכך שנותקה מן הכפר שלה, גם זה הישג לא מבוטל.

אמך ואביך נמנעים מלהזכיר דבר אחד, והוא שבעשרת אלפים לחודש הוא יכול להרשות לעצמו, גם אם בדוחק, להביא העירה את אמך ואתכם, הילדים. זה יהיה קשה, אך לא בלתי אפשרי. כרגע הוא מצליח לשלוח את רוב משכורתו אל הכפר, ושם היא מתחלקת בין אמך ובין יתר המשפחה המורחבת. אם היא ואתם תעברו לגור איתו, הזרמת כספו אל הכפר תהפוך לטפטוף, שישוב לגאוֹת כמו המים בתעלה רק בשני חודשי החגים, במידה שלא יצטרך לסלק חובות, שכן אז אולי יקבל בונוס.

אתה מסתכל באמך כשהיא פורסת צנון לבן וארוך ומרתיחה אותו על מדורה. השמש גירשה את הטל, ולמרות שאתה מרגיש רע, כבר לא קר לך. אבל אתה חלש מאוד, והבטן כואבת לך כאילו נעוץ בה טפיל האוכל אותך חי מבפנים. לכן אינך מתנגד כשאמך מרימה את ראשך מהקרקע ויוצקת את שיקוי החיים שלה אל תוך פיך. יש לו ריח של גרֶפּסים, כמו הגזים העולים מקיבה של גבר. גרונך מתכווץ לעומתו. אבל כבר לא נשאר לך מה להקיא, והלגימה עוברת בשלום.

לאחר מכן, בעודך שוכב ללא ניע, ילד כפרי מוכה-צהבת שמיץ צנון נוטף מזווית פיו ונקווה על הקרקע כשלולית קטנה של בוץ, נראה לך מן הסתם שאינך מסוגל לעשות מכה ולהתעשר. אך אל נא תאמר נואש. אינך חסר אונים כפי שאתה נראה. הרגע שלך עומד להגיע. כן, הספר הזה יעמיד בפניך אפשרות בחירה.

כעבור כמה שעות מגיע הזמן להחליט. השמש שקעה ואמך העלתה אותך אל המיטה המתקפלת, ושם אתה שוכב, מכורבל בשמיכה למרות אוויר הערב החמים. הגברים חזרו מן השדות, וכל המשפחה מלבדך כבר אכלה ביחד בחצר. דרך הפתח אתה שומע גרגור של נרגילה, ומבחין בהבהוב הגחלים כשאחד מדודיך שואף ממנה.

הוריך עומדים מעליך ומביטים בך. מחר ישוב אביך העירה. הוא מהרהר.

"אתה תהיה בסדר?" הוא שואל אותך.

זו השאלה הראשונה ששאל אותך מאז הגיע לביקור, ואולי המשפט השלם הראשון שהפנה היישר אליך זה חודשים. כואב לך, ואתה פוחד. לכן התשובה היא ללא ספק לא.

ובכל זאת אתה אומר, "כן."

והופך להיות אדון לגורלך.

אביך מאזין לקול קרקורך ומניד בראשו. הוא אומר לאמך, "הוא ילד חזק, זה."

היא אומרת, "חזק מאוד."

לעולם לא תדע אם תשובתך היא שהביאה את אביך לשנות את תשובתו שלו. אך באותו הלילה הוא אומר לאמך שהחליט שהיא ואתם תצטרפו אליו בעיר.

הם חותמים את העסקה בסקס. בכפר, המשגל הוא עניין פרטי רק כאשר הוא מתרחש בשדות. בתוך הבתים אין לאף זוג חדר משלו. הוריך חולקים את חדרם עם כל שלושת ילדיהם החיים. אבל יש חושך, לכן קשה לראות. ובנוסף, אביך ואמך נותרים לבושים כמעט לגמרי. מעולם, בכל חייהם, לא התפשטו לשם משגל.

אביך כורע, ומתיר את שרוכי מכנסיו הרחבים. אמך, השוכבת על הקרקע על בטנה, מכוונת אליו את אגן הירכיים ועושה כמותו. היא שולחת יד לאחור כדי לאחוז בו, בתנועה ישירה ותקיפה שאינה שונה בהרבה מזו שבעזרתה חלבה בבוקר את תאואת המים, אך מגלה שהוא כבר מוכן. היא מתרוממת על שש. הוא חודר אליה, כשהוא נשען על ידו האחת ולופת את שדה בידו השנייה, לעתים לצורכי משמוש ולעתים כדי למשוך את גופו קדימה. הם מהסים את קולם, במידה כזו או אחרת, אך עדיין ניתן לשמוע את גניחות המאמץ, האיברים המתנגשים, ההתנשמות המזדעזעת והיניקה ההידראולית. אתה ואחיך ישנים, או מעמידים פני ישנים, עד שהם מסיימים. ואז הם מצטרפים אליך, מותשים, על מיטתה המתקפלת של אמך, ובתוך דקות הם שוקעים בחלומות. אמך נוחרת.

חודש לאחר מכן אתה מרגיש מספיק טוב כדי לנסוע עם אחיך ואחותך על גג אוטובוס מלא עד אפס מקום המוביל את משפחתך אל העיר הגדולה, עם שישים אנשים נוספים הדחוקים יחד. אם יתהפך האוטובוס בעודו מיטלטל במורד הדרך, מתנודד כמטורף כדי להקדים את יריביו המלאים לא פחות ממנו בדרכם לאסוף עוד ועוד קבוצות של נוסעים פוטנציאליים במסלול, יש סיכוי טוב מאוד שתמות או לפחות תרסק את איבריך. דברים כאלה קורים לעתים קרובות, אם כי לרוב אינם קורים. והיום הוא יום המזל שלך.

אתה נצמד לחבלים שמצליחים, פחות או יותר, לרתק את המטען אל גג האוטובוס, והזמן חולף על פניך ביותר ממובן אחד. ממש כשם ששינוי מהיר בגובה מעל פני הים עשוי להעביר את העולה בהר בן-רגע מג'ונגל סובטרופי אל טונדרה תת-ארקטית, כך יכולות מספר שעות על גג אוטובוס הנוסע מן הכפרים הנידחים אל המרכז העירוני להידמות לאלפי שנים.

מעל גבי אמצעי התחבורה שלך, הנוטה לצד ימין ויורק עשן שחור כדיו, אתה סוקר את השינויים ביראה ובפליאה. דרכי העפר מפנות את מקומן לדרכים סלולות, המהמורות בכביש נעשות נדירות יותר ויותר עד שהן נעלמות כמעט לגמרי, ומהומת הקמיקאזה של התנועה הבאה ממול נעלמת והופכת כמעט לגמרי לשַלווה שכופה עליה הכביש הדו-מסלולי. החשמל מופיע לראשונה, החל בהופעה חטופה, כשאתם חולפים מתחת למצעד הפלדה של ענקי מתח גבוה, המשך בכבלים הנמתחים משני צדי הדרך בגובה עיניהם של היושבים על האוטובוס, וכלה בפנסי הרחוב, שלטי החנויות ולוחות המודעות הנפלאים והמרהיבים. הבניינים הופכים מבתי בוץ לבתי לבנים, ואחר כך לבטון, ואז הם מזנקים מעלה לגובה הבלתי נתפס של ארבע קומות, אפילו חמש.

מול כל פלא ופלא אתה חושב שהנה הגעתם, שלא ייתכן שיופיע משהו שיהלום את יעדכם יותר מזה, ופעם אחר פעם אתה מתבדה, עד שאתה מפסיק לחשוב ופשוט מתמסר למסכי החזיונות המהממים השוטפים אותך כיריעות של גשם הבאות בזו אחר זו בלי הפסקה בזמן המונסון, כלומר, עד שהן נפסקות בלי אזהרה מוקדמת, ואז נרעד האוטובוס ונעצר וסוף כל סוף אתה שם, ואין עוד דרך חזרה.

כשאתה, הוריך ואחיך יורדים, אתם מגלמים בגופכם את אחד השינויים הגדולים המתחוללים בתקופה זו. פעם היו בני משפחתך המורחבת רבים מספור, מספרם לא היה אינסופי אך בהחלט גדול מכדי שאפשר יהיה לשולפו מן הזיכרון, ועכשיו אתם חמישה. חמישה. אצבעות של יד אחת, אצבעות של רגל, מקבץ זעיר לעומת נחילי הדגים, להקות הציפורים ושבטי האדם. בדברי הימים של התפתחות מוסד המשפחה, אתה ומיליוני מהגרים כמוך מייצגים התגרענות מתמשכת. זוהי תמורה נפיצה: כבליהם התומכים, החונקים והמייצבים של הקשרים המורחבים מתרופפים ונעלמים, ומותירים אחריהם חוסר ביטחון, חרדה, יצרנות ופוטנציאל.

המעבר לעיר הגדולה הוא הצעד הראשון בדרך לעשות מכה באסיה המתעוררת. וזה הצעד שזה עתה עשית. מזל טוב. אחותך פונה להביט בך. בשמאלה היא מייצבת על ראשה צרור עצום של חפצים ובגדים. בימינה היא לופתת ידית של מזוודה חבוטה וסדוקה, שאותה השליך מן הסתם בעליה המקוריים בערך בתקופה שבה נולד אביך. היא מחייכת אליך ואתה מחייך בחזרה, ופניכם הם עיגולים קטנים ומוכרים בתוך עולם זר ומוזר. אתה חושב שאחותך מנסה לעודד אותך. משום שאתה כה צעיר, לא עולה בדעתך שהיא זו שזקוקה לעידוד, שהיא פונה אליך לא כדי לנחם אותך אלא כדי להתנחם במה שאתה, אחיה הקטן שזה עתה שב לאיתנו, יכול להעניק לה ברגע פגיע ושברירי אשר כזה.

מוחסין חאמיד

מוחסין חאמיד, סופר פאקיסטני שחי בלונדון. הוא נולד בפקיסטן בשנת 1971, למד משפטים בארצות הברית, בפרינסטון ובהארוורד, ועבד כמה שנים כיועץ בניו-יורק וכעיתונאי בעיר לאהור (שבה גדל בפקיסטן). ספרו הראשון "עשן עש", שראה אור בעברית ב"כתר", עובד לטלוויזיה בפקיסטאן ולאופרה באיטליה.

סקירות וביקורות

הספר שטומן מלכודת לכל הקומבינטורים נורית וורגפט הארץ 04/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

סקירות וביקורות

הספר שטומן מלכודת לכל הקומבינטורים נורית וורגפט הארץ 04/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
איך לעשות מכה באסיה המתעוררת מוחסין חאמיד

1 - עבור לעיר הגדולה

אתה יודע, כל ספר עזרה עצמית סותר את עצמו מעצם הגדרתו, אלא אם כן אתה הוא מי שכתב אותו. הרי אתה מעיין בספר עזרה עצמית כדי לקבל עזרה מהמחבר, כלומר מאדם שאינו אתה עצמך. כל הז'אנר של העזרה העצמית הוא כזה. ספרי הדרכה, למשל, הם כאלה. וגם ספרי שיפור עצמי הם כאלה. יש שיאמרו שאפילו ספרי דת הם כאלה. אבל אחרים יאמרו שצריך להשכיב על הקרקע את אלה שאומרים זאת, לרתק אותם למקומם, לשסף לאט את גרונם ולהניח להם למות מאובדן דם. על כן, הדבר הנבון לעשותו הוא פשוט להכיר בכך שניתן למצוא בתת-קטגוריה הזאת פנים לכאן ולכאן, ומשם להמשיך מהר הלאה.

אין באמור לעיל כדי לטעון שאין לספרי עזרה עצמית כל ערך. נהפוך הוא, עשוי להיות להם ערך רב. אך פירוש הדבר הוא שבעולמה של העזרה העצמית מושג ה"עצמי" הוא עניין חלקלק. ועניין חלקלק יכול להיות דבר טוב. הוא יכול להיות מענג. הוא יכול להקל עליך את הכניסה אל תוך מה שבלעדיו היה משפשף ושורט.

הספר הזה הוא ספר עזרה עצמית. מטרתו, כאמור על גבי הכריכה, היא להסביר לך איך לעשות מכה באסיה המתעוררת. ולשם כך עליו לפגוש אותך, בבוקר קר ולח, כשאתה מכורבל ורועד על האדמה הכבושה מתחת למיטה המתקפלת של אמך. הייסורים שאתה סובל דומים לייסוריו של ילד שזרקו לו את השוקולד, שנגמרו לו הסוללות בשלָט, שהתרסק לו הקטנוע, שגנבו לו את נעלי ההתעמלות. וזה ראוי לציון במיוחד, מפני שכל אלה הם דברים שמעולם לא ראית במו עיניך.

הלובן בעיניך צהבהב, וזאת בשל ריכוז הבּילירוּבּין המרקיע שחקים בדמך. לווירוס שאתה נגוע בו קוראים הפטיטיס E. בדרך כלל נדבקים בו כאשר צואה באה במגע עם הפה. בתיאבון. רק אחד מחמישים בערך מת מזה, כך שסביר להניח שתחלים. אבל בינתיים, נדמה לך שאתה הולך למות.

אמך כבר נתקלה פעמים רבות במחלה הזו, או במחלות מסוגה. ייתכן אפוא שהיא אינה חושבת שאתה הולך למות. מצד שני, ייתכן גם ההפך. יכול להיות שדווקא מזה היא חוששת. בסוף כולם מתים, וכשאמא כמו אמא שלך מביטה בבן שלישי כמותך ורואה איך הוא מייבב כך מתחת למיטתה מרוב כאבים, ייתכן שהיא חשה כיצד מותך מדלג על אי-אילו עשרות שנים, מסיר את הכיסוי השחור והמאובק מעל ראשו, מחייך בציפייה ומתיישב לו בניחותא כאן, בחדר שקירותיו עשויים בוץ ושאותו היא חולקת עם כל צאצאיה שנותרו בחיים.

היא אומרת, "אל תשאיר אותנו כאן."

אביך כבר שמע את הבקשה הזאת מפיה. אבל אין בכך כדי לחסן אותו לגמרי מפניה. הוא גבר בעל תיאבון מיני בריא, וכשאינו בבית הוא מהרהר לעתים קרובות בשדיה הכבדים של אמך ובירכיה המוצקות והשופעות, והוא עדיין משתוקק לבקע אותה מדי לילה, ולא רק בביקוריו בבית, שלוש או ארבע פעמים בשנה. הוא נהנה גם מחוש ההומור שלה, שהוא גס במידה בלתי מצויה, ומדי פעם גם מעצם חֶברתה. ולמרות שאינו נוטה להפגין חיבה כלפי הצעירים במשפחה, היה אביך שמח לגור בקרבתכם ולראות אתכם גדלים. אביו שלו התענג לא מעט על ההתבוננות היומיומית ביבול הצומח בשדה, ומבחינה זו, עד כמה שאפשר להשוות את הדבר להתפתחותם של ילדים, הוא דומה לאביו.

הוא אומר, "אין לי מספיק כסף בשביל שתחיו בעיר."

"נוכל לגור איתך במגורי העובדים."

"השותף שלי לחדר הוא הנהג. הוא מאונן, מעשן בשרשרת, מפליץ בכמויות ובן זונה. לא מביאים משפחה למגורי עובדים."

"אתה מרוויח עשרת אלפים עכשיו. אתה לא עני."

"בעיר, עשרת אלפים זה עני."

הוא קם ויוצא. עיניך עוקבות אחריו. סנדלי העור שלו פרומים מאחור, רצועותיהם מיטלטלות, ועקביו הסדוקים קשים, מיובלים ודומים לשריונו של סרטן. הוא עובר בפתח ויוצא אל האוויר הפתוח שבחצר, המצויה במרכז המתחם של משפחתך המורחבת. לא סביר שהוא מתכוון להישאר בחצר ולהתבונן בעץ היחיד הצומח בה, שמעניק צל נעים בימות הקיץ אך כעת, באביב, עודנו עומד בלבלובו. אולי הוא יוצא מן המתחם ועושה את דרכו לעבר הרכס שמאחוריו, שם הוא מעדיף להטיל צואה, משתופף על רגליו ולוחץ בכוח כדי לפלוט את תוכן המעי הגס שלו החוצה. אולי הוא לבד, אולי לא.

לצד הרכס עוברת תעלה בשׂרנית שעומקה כגובה אדם, ובתחתית התעלה זורם קילוח דק של מים. בעונה זו של השנה אין השניים הולמים זה את זה: אסיר במחנה ריכוז, כחוש כשלד, העוטה כותונת של טבּח כרסתן. רק בעונת המונסונים מתמלאת התעלה לרגעים לכדי משהו שמזכיר את מלוא קיבולה, וגם זה מתרחש לעתים נדירות יותר מבעבר, בגלל התנאים האטמוספריים שנעשים הפכפכים מיום ליום.

בני כפרך שותים מים במעלה הנחל, מכבסים בגדים בהמשכו ועושים צרכים במורדו. בני הכפר הבא, השוכן הלאה במעלה הזרם, עושים אותו הדבר. מעבר להם, במקום שבו מגיחים המים מן הגבעות בצורת פלג, ולעתים אף פורצים ממש, משתמש בהם בית חרושת ישן וחלוד לטקסטיל, הן לצורך תהליכים תעשייתיים והן לצורך ניקוז השפכים האפורים הנובעים מהם, שריחם ריח נפיחוֹת.

אביך טבּח, אך למרות שהוא טבּח טוב למדי ולמרות שנולד בכפר, אינו נמנה עם המתעקשים על מרכיבים טריים או איכותיים. בעיניו, הבישול הוא מלאכת שמן ותבלינים. המזון שהוא מכין חורך את הלשון וסותם את העורקים. כאן, כאשר הוא מביט סביבו, הוא לא רואה עלים משונני שׂפה ופירות יער שעירים קטנטנים שיהיו לסלט קופצני, גבעולי חיטה זהובים שייטחנו בריחיים של אבן ויהפכו לבלון שמימי אפוי על גבי הטאבון. הוא רואה יחידות של עבודת פרך. הוא רואה שעות וימים ושבועות ושנים. הוא רואה את עמלו של האיכר, הממיר את מנת החיים שהוקצבה לו בעולם הזה במנת החיים שהוקצבה לו בעולם הזה. כאן, בתוך המזווה המשכר של הטבע, חש אביך בנגיעת אצבעו של המוות.

רוב בני הכפר העובדים בעיר חוזרים בכל זאת לקציר החיטה. אבל עונת הקציר עוד לא הגיעה. אביך נמצא כאן לרגל חופשה. אף על פי כן, הוא מתלווה אל אֶחיו בבוקר וקוצר איתם תלתן ועשב למספוא. הוא ישוב וישתופף, הפעם עם מגל ביד, ותנועות של איסוף-חיתוך-השלכה-התקדמות הן תנועות שיַחזור ויעשה שוב ושוב ושוב, בשפיפה, בעוד השמש חוזרת שוב ושוב על מסלולה שלה על פני השמים.

לצדו עוברת בין השדות דרך עפר יחידה. אם בעל האדמות, או מי מבניו, יעבור כאן ברכב השטח שלו, ירימו אביך ואחיו ידיים אל המצח, ירכינו ראש ויתחמקו ממבט עיניהם. זה מאות שנים שלא כדאי להביט בעיניו של בעל אדמות בחבלי הארץ הללו, וייתכן שכך היה מאז שחר ההיסטוריה. בזמן האחרון הופיעו כמה אנשים שהחלו לעשות זאת. אבל להם יש זקָנים, והם מתפרנסים מסמינרים דתיים. הם מתהלכים זקופים ומבליטים את החזה. אביך אינו אחד מהם. למעשה הוא סולד מהם כמעט כשם שהוא סולד מבעלי האדמות, ומאותן סיבות עצמן. הם נראים לו שתלטנים ועצלנים.

בעודך שוכב על הצד, באוזן צמודה לאדמה הכבושה, אתה צופה מגובה תולעת זקופה באמך, היוצאת אל החצר בעקבות אביך. היא מאכילה את תאואַת המים הקשורה שם, משליכה לשוקת מעץ חציר מעורב במספוא שנקצר אתמול, חולבת את הבהמה בזמן שזו אוכלת מן השוקת, וקילוחי נוזל ניתזים בכוח אל דלי הפח. כשהיא מסיימת, ילדי המתחם, אחיך ודודניך, מובילים את התאואה, את העגל שלה ואת העזים אל המרעה. אתה שומע את שריקות הענפים הקלופים המשמשים להם כשוטים, והם נעלמים.

אחריהם יוצאות מהמתחם דודותיך, נושאות על ראשיהן כדי חרס כדי לשאוב מים, ואוחזות בידיהן בגדים וסבון לכביסה. מלאכות אלה נעשות בצוותא. משימתה של אמך היא מטלה ליחיד. היא לבד, הן ביחד. ולא במקרה. היא משתופפת, כשם שאביך ודאי משתופף, מחזיקה מטאטא נטול ידית במקום מגל, ותנועות הטאטוא וההתקדמות שהיא עושה בשפיפה דומה לתנועותיו. השפיפה חוסכת מאמצים, טובה לגב ולפיכך ארגונומית, ואינה מכאיבה. אך לאחר שעות, ימים, שבועות ושנים של אי-נוחות הנובעת ממנה, מהדהדים בנפש קולות המזכירים צווחות עמומות העולות מתא עינויים תת-קרקעי. אפשר לשאת אותה לנצח, בתנאי שאין שמים אליה לב.

אמך מנקה את החצר תחת מבטה של חותנתה. הזקנה יושבת בצל, מכסה על פיה בשולי צעיפה, לא מטעמי צניעות אלא משום שאין לה שיניים, ומסתכלת בה בגינוי אין קץ. אמך נחשבת במתחם לאישה שחצנית, יהירה וקשת עורף, וההאשמות הללו מכאיבות במיוחד משום שכולן אמת. סבתך אומרת לאמך לנקות מקום שהחמיצה. מכיוון שאין שיניים בפיה והיא לוחצת את הצעיף אל שפתיה, נשמעים דבריה כיריקה.

אמך וסבתך משחקות במשחק הסבלנות. הזקנה מחכה שהצעירה תזדקן, הצעירה מחכה שהזקנה תמות. במשחק הזה עתידות שתיהן לנצח. בינתיים מפגינה סבתך את סמכותה בכל הזדמנות, ואילו אמך מפגינה את כוחה הגופני. יתר נשות המתחם היו חוששות מאמך לולא קיומם של הגברים, הנוסך בהן ביטחון. בחברה שכולה נשים הייתה אמך הופכת למלכה, ששרביט נוטף דם אחוז בידה וגולגלות מנופצות נערמות לרגליה. כאן, ההישג הרם ביותר שהצליחה להגיע אליו הוא התחמקות מהתגרויות קיצוניות. ובהתחשב בכך שנותקה מן הכפר שלה, גם זה הישג לא מבוטל.

אמך ואביך נמנעים מלהזכיר דבר אחד, והוא שבעשרת אלפים לחודש הוא יכול להרשות לעצמו, גם אם בדוחק, להביא העירה את אמך ואתכם, הילדים. זה יהיה קשה, אך לא בלתי אפשרי. כרגע הוא מצליח לשלוח את רוב משכורתו אל הכפר, ושם היא מתחלקת בין אמך ובין יתר המשפחה המורחבת. אם היא ואתם תעברו לגור איתו, הזרמת כספו אל הכפר תהפוך לטפטוף, שישוב לגאוֹת כמו המים בתעלה רק בשני חודשי החגים, במידה שלא יצטרך לסלק חובות, שכן אז אולי יקבל בונוס.

אתה מסתכל באמך כשהיא פורסת צנון לבן וארוך ומרתיחה אותו על מדורה. השמש גירשה את הטל, ולמרות שאתה מרגיש רע, כבר לא קר לך. אבל אתה חלש מאוד, והבטן כואבת לך כאילו נעוץ בה טפיל האוכל אותך חי מבפנים. לכן אינך מתנגד כשאמך מרימה את ראשך מהקרקע ויוצקת את שיקוי החיים שלה אל תוך פיך. יש לו ריח של גרֶפּסים, כמו הגזים העולים מקיבה של גבר. גרונך מתכווץ לעומתו. אבל כבר לא נשאר לך מה להקיא, והלגימה עוברת בשלום.

לאחר מכן, בעודך שוכב ללא ניע, ילד כפרי מוכה-צהבת שמיץ צנון נוטף מזווית פיו ונקווה על הקרקע כשלולית קטנה של בוץ, נראה לך מן הסתם שאינך מסוגל לעשות מכה ולהתעשר. אך אל נא תאמר נואש. אינך חסר אונים כפי שאתה נראה. הרגע שלך עומד להגיע. כן, הספר הזה יעמיד בפניך אפשרות בחירה.

כעבור כמה שעות מגיע הזמן להחליט. השמש שקעה ואמך העלתה אותך אל המיטה המתקפלת, ושם אתה שוכב, מכורבל בשמיכה למרות אוויר הערב החמים. הגברים חזרו מן השדות, וכל המשפחה מלבדך כבר אכלה ביחד בחצר. דרך הפתח אתה שומע גרגור של נרגילה, ומבחין בהבהוב הגחלים כשאחד מדודיך שואף ממנה.

הוריך עומדים מעליך ומביטים בך. מחר ישוב אביך העירה. הוא מהרהר.

"אתה תהיה בסדר?" הוא שואל אותך.

זו השאלה הראשונה ששאל אותך מאז הגיע לביקור, ואולי המשפט השלם הראשון שהפנה היישר אליך זה חודשים. כואב לך, ואתה פוחד. לכן התשובה היא ללא ספק לא.

ובכל זאת אתה אומר, "כן."

והופך להיות אדון לגורלך.

אביך מאזין לקול קרקורך ומניד בראשו. הוא אומר לאמך, "הוא ילד חזק, זה."

היא אומרת, "חזק מאוד."

לעולם לא תדע אם תשובתך היא שהביאה את אביך לשנות את תשובתו שלו. אך באותו הלילה הוא אומר לאמך שהחליט שהיא ואתם תצטרפו אליו בעיר.

הם חותמים את העסקה בסקס. בכפר, המשגל הוא עניין פרטי רק כאשר הוא מתרחש בשדות. בתוך הבתים אין לאף זוג חדר משלו. הוריך חולקים את חדרם עם כל שלושת ילדיהם החיים. אבל יש חושך, לכן קשה לראות. ובנוסף, אביך ואמך נותרים לבושים כמעט לגמרי. מעולם, בכל חייהם, לא התפשטו לשם משגל.

אביך כורע, ומתיר את שרוכי מכנסיו הרחבים. אמך, השוכבת על הקרקע על בטנה, מכוונת אליו את אגן הירכיים ועושה כמותו. היא שולחת יד לאחור כדי לאחוז בו, בתנועה ישירה ותקיפה שאינה שונה בהרבה מזו שבעזרתה חלבה בבוקר את תאואת המים, אך מגלה שהוא כבר מוכן. היא מתרוממת על שש. הוא חודר אליה, כשהוא נשען על ידו האחת ולופת את שדה בידו השנייה, לעתים לצורכי משמוש ולעתים כדי למשוך את גופו קדימה. הם מהסים את קולם, במידה כזו או אחרת, אך עדיין ניתן לשמוע את גניחות המאמץ, האיברים המתנגשים, ההתנשמות המזדעזעת והיניקה ההידראולית. אתה ואחיך ישנים, או מעמידים פני ישנים, עד שהם מסיימים. ואז הם מצטרפים אליך, מותשים, על מיטתה המתקפלת של אמך, ובתוך דקות הם שוקעים בחלומות. אמך נוחרת.

חודש לאחר מכן אתה מרגיש מספיק טוב כדי לנסוע עם אחיך ואחותך על גג אוטובוס מלא עד אפס מקום המוביל את משפחתך אל העיר הגדולה, עם שישים אנשים נוספים הדחוקים יחד. אם יתהפך האוטובוס בעודו מיטלטל במורד הדרך, מתנודד כמטורף כדי להקדים את יריביו המלאים לא פחות ממנו בדרכם לאסוף עוד ועוד קבוצות של נוסעים פוטנציאליים במסלול, יש סיכוי טוב מאוד שתמות או לפחות תרסק את איבריך. דברים כאלה קורים לעתים קרובות, אם כי לרוב אינם קורים. והיום הוא יום המזל שלך.

אתה נצמד לחבלים שמצליחים, פחות או יותר, לרתק את המטען אל גג האוטובוס, והזמן חולף על פניך ביותר ממובן אחד. ממש כשם ששינוי מהיר בגובה מעל פני הים עשוי להעביר את העולה בהר בן-רגע מג'ונגל סובטרופי אל טונדרה תת-ארקטית, כך יכולות מספר שעות על גג אוטובוס הנוסע מן הכפרים הנידחים אל המרכז העירוני להידמות לאלפי שנים.

מעל גבי אמצעי התחבורה שלך, הנוטה לצד ימין ויורק עשן שחור כדיו, אתה סוקר את השינויים ביראה ובפליאה. דרכי העפר מפנות את מקומן לדרכים סלולות, המהמורות בכביש נעשות נדירות יותר ויותר עד שהן נעלמות כמעט לגמרי, ומהומת הקמיקאזה של התנועה הבאה ממול נעלמת והופכת כמעט לגמרי לשַלווה שכופה עליה הכביש הדו-מסלולי. החשמל מופיע לראשונה, החל בהופעה חטופה, כשאתם חולפים מתחת למצעד הפלדה של ענקי מתח גבוה, המשך בכבלים הנמתחים משני צדי הדרך בגובה עיניהם של היושבים על האוטובוס, וכלה בפנסי הרחוב, שלטי החנויות ולוחות המודעות הנפלאים והמרהיבים. הבניינים הופכים מבתי בוץ לבתי לבנים, ואחר כך לבטון, ואז הם מזנקים מעלה לגובה הבלתי נתפס של ארבע קומות, אפילו חמש.

מול כל פלא ופלא אתה חושב שהנה הגעתם, שלא ייתכן שיופיע משהו שיהלום את יעדכם יותר מזה, ופעם אחר פעם אתה מתבדה, עד שאתה מפסיק לחשוב ופשוט מתמסר למסכי החזיונות המהממים השוטפים אותך כיריעות של גשם הבאות בזו אחר זו בלי הפסקה בזמן המונסון, כלומר, עד שהן נפסקות בלי אזהרה מוקדמת, ואז נרעד האוטובוס ונעצר וסוף כל סוף אתה שם, ואין עוד דרך חזרה.

כשאתה, הוריך ואחיך יורדים, אתם מגלמים בגופכם את אחד השינויים הגדולים המתחוללים בתקופה זו. פעם היו בני משפחתך המורחבת רבים מספור, מספרם לא היה אינסופי אך בהחלט גדול מכדי שאפשר יהיה לשולפו מן הזיכרון, ועכשיו אתם חמישה. חמישה. אצבעות של יד אחת, אצבעות של רגל, מקבץ זעיר לעומת נחילי הדגים, להקות הציפורים ושבטי האדם. בדברי הימים של התפתחות מוסד המשפחה, אתה ומיליוני מהגרים כמוך מייצגים התגרענות מתמשכת. זוהי תמורה נפיצה: כבליהם התומכים, החונקים והמייצבים של הקשרים המורחבים מתרופפים ונעלמים, ומותירים אחריהם חוסר ביטחון, חרדה, יצרנות ופוטנציאל.

המעבר לעיר הגדולה הוא הצעד הראשון בדרך לעשות מכה באסיה המתעוררת. וזה הצעד שזה עתה עשית. מזל טוב. אחותך פונה להביט בך. בשמאלה היא מייצבת על ראשה צרור עצום של חפצים ובגדים. בימינה היא לופתת ידית של מזוודה חבוטה וסדוקה, שאותה השליך מן הסתם בעליה המקוריים בערך בתקופה שבה נולד אביך. היא מחייכת אליך ואתה מחייך בחזרה, ופניכם הם עיגולים קטנים ומוכרים בתוך עולם זר ומוזר. אתה חושב שאחותך מנסה לעודד אותך. משום שאתה כה צעיר, לא עולה בדעתך שהיא זו שזקוקה לעידוד, שהיא פונה אליך לא כדי לנחם אותך אלא כדי להתנחם במה שאתה, אחיה הקטן שזה עתה שב לאיתנו, יכול להעניק לה ברגע פגיע ושברירי אשר כזה.