לס הולך לאיבוד

שקיעה
 

לס היה צריך להבין כבר לפני כמה שבועות, במרפאה, שמערכת היחסים שלו בצרות. היתה זאת בדיקת דם שגרתית במהלך בדיקה שגרתית, ממין הבדיקות שגבר אמריקאי בן יותר מחמישים נאלץ לעשות פעם בשנה. הפעמון צלצל כשפתח את דלת המרפאה, צלצל שוב כאשר לא הצליח לסגור אותה, ושוב צלצל. "סליחה!" הוא צעק אל חדר ההמתנה הריק, שנכחו בו רק לוח כתיבה, מִתקן מים קרים וכמה מגזיני רכילות בצבעים אבסורדיים שסודרו כמניפה. אך הביטו בו, בלֶס: סווטשרט בוהק כמו מרקֶר, כובע דייגים צרפתי קטן. אל לנו לנופף כך סתם במילים כמו אבסורדי.

לחדר הבדיקה נכנס אח הדמים (קירח, טייוואני, המון קעקועים, סובל משיברון לב טרי שאין לו כל השפעה על סיפורנו), בידו לוח כתיבה שאותו הושיט לארתור לס.

"בבקשה לכתוב למעלה שם מלא," אמר אח הדמים והכין מגש מבחנות מסקרן.

המטופל כתב את השם ארתור לס.

"בבקשה לכתוב שם של איש קשר למקרה חירום," אמר אח הדמים, בזמן שהכין את השרוולית המתנפחת.

המטופל כתב את השם פרדי פֶּלוּ.

"בבקשה לכתוב מה מהות הקשר ביניכם," אמר אח הדמים.

המטופל הרים מבט מופתע. אח הדמים חולה האהבה הציץ בשאלון והניח על מגש לצדו את שרוולית לחץ הדם, עם צינור ופקעת ניפוח שנראים כמו בצל ירוק מוגדל (מכשיר שנקרא, אגב, מַנומֶטר).

"מהות הקשר ביניכם, מר לס," הוא אמר נמרצות.

"שאלה קשה," אמר המטופל. אחרי שהשתהה לרגע, רגע שבו טעה בהבנת היקום כולו, כתב לבסוף: לא ברור.

הגמלוניות הזאת של הלב התגלתה גם בנסיעה מסוימת בכבישי קליפורניה: לס היה מצויד רק באהובו, במכונית סאאב ישנה ובציוד קמפינג שנקנה בחופזה ובו שני שקי שינה שניתן לרכוס זה לזה ועיגול ניילון גדול. העיגול, פאר תוצרת שווייץ, נפתח לאוהל שחללו הפנימי העצום קרא תיגר על כל אמונה; לס נשבה בקסמי כיסיו, פתחי האוורור, הדשים נגד גשם; התפרים, הרשתות ותקרת הגוגנהיים המעגלית. אבל, בדומה לשווייצרים, האוהל היה ניטרלי; הוא לא אהב אותו בחזרה. כשהוא בטוח בעמידותו לתקלות, לס פתח את רשת החרקים והכניס פנימה מסיבת רווקות רעשנית של יתושות שפשטו על הבר החופשי של דם אנושי; הוא אפילו רכס את שקי השינה לתקרה. וביום האחרון, כשמבול פראי ירד לעת ארוחת הצהריים, הוחלט כי אף שניתן לסמוך על האוהל, על לס עצמו קשה לסמוך. יש להזמין מלון. והמלון הקרוב נקרא הוטל דַ'אמוּר. והתגלה כעוגה בצבע שמנת ביער שטוף גשם, תוכו מקושט בוְורדים לבנים ורהיטים מוזהבים, ופקידת הקבלה קיבלה את פניהם בהפתעה ועונג; לא היו אורחים במלון בשל ביטול חתונה של הרגע האחרון. "יש לנו מזבח מוורדים וכומרית וארוחת חתונה ועוגה ושמפניה ודי־ג'יי והכול!" היא נאנחה ושאר אנשי המלון הביטו באורחיהם החדשים בציפייה. יונים בכלוב המו המיה רומנטית. הכומרית החסונה, גלימתה כהה מגשם, חייכה בתקווה. רביעיית מיתרים ניגנה את Anything Goes. בחוץ טרקה הסופה את הדלת וחסמה את דרך המילוט. נדמה היה כי לא ניתן לחמוק מן הגורל.

"מה דעתך?" אמרתי לארתור לס.

זה אני. פרדי פֶּלוּ. איש הקשר למקרה חירום (שאסף את לס ממרפאת בדיקות הדם אחרי שהתעלף). אני גבר נמוך ורזה בואכה גיל ארבעים, גיל שבו האקסצנטריות המקסימה משנות העשרים שלך (לישון עם מצנפת משי כדי לשמור על תלתלַי ולנעול נעלי בית עם אוזני ארנב) הופכת למוזרות של גיל העמידה. התלתלים עטו מעטה לבנבן כמו תלמים בכלי כסף ישן; משקפי האדומים מגדילים את קוצר הראייה שלי; גם קוצר נשימה יש לי, כשאני רודף אחרי הכלב שלי סביב הגינה. אבל קמטים בינתיים אין לי; אני לא ארתור לס. אני דווקא מה שהייתי מכנה סגסוגת (וסבתי היתה מכנה פַּסטיצ'וֹ)2 של מורשות איטלקיות, ספרדיות ומקסיקאיות — זהויות לאומיות ותו לא, שהן עצמן תערובות של נדידת עמים: איבּרים, ילידיים, אפריקאים, ערבים ופרנקים, וגם אותם ניתן לפרק עוד ועוד, עד שמגיעים לבני האדם הראשונים שמהם באנו כולנו.

בתשעת החודשים האחרונים גרתי בסן פרנסיסקו עם המטופל־בצרות הזה, ארתור לס, סופר ואיש מסעות, בבית החד־קומתי כמעט־אבל־לא־לגמרי־עמיד־במים ובו שני חדרים הממוקם בוולקן סטֶפּס, קראנו לו בעדינות "הבקתה", בית של מאהבו משכבר הימים רוברט בּרַאוּנבֶּרן, שבו התגורר לס במשך עשור בלי לשלם שכר דירה. את כל הטוב הזה אנחנו חולקים עם טוֹמבּוי, שכולם חושבים לפי השם שזה בן, אבל מדובר בגורת בולדוג, אם כי — כפי שטורח לס לציין — הרי טומבוי זאת בת מעצם הגדרתה. בחיים לצד שניהם יש מן המטלה ומן הכבוד ומן הקומדיה. תשעה חודשים של אושר לא ממוסד. נוסף על תשע שנים שבהן הכרנו זה את זה.

נהיינו זוג, לא רשמי, כשהייתי בן עשרים ושבע והוא בן ארבעים ואחת, ו"לא רשמי" היה האופן שבו ניהלתי את העניינים במשך תשע שנים. אחרי שגרתי עם קרלוס, דודי הנרגן, אחרי שהתקשיתי להגיע ליציבות בארץ ובבית שאימצתי לעצמי (תוך שאני חי ונושם דרך המנגנון המגושם של שפה שנייה), הבקתה היתה בעיני מקום נעים להניח בו את ראשי. לס אף פעם לא לחץ למשהו שמעבר לנשיקה כשיוצאים מהבית; הנחתי שמעסיקים אותו עבודתו או דברים אחרים שבהם טרודים גברים בגילו. תשע שנים של הנחות כאלה — אני מרגיש אכזר להודות, אבל אלה שנים שאותן אוקיר ואנצור יותר מכול. התקופה היחידה בחיי שבה הייתי נסיך. בא ויוצא, מוקנט ונערץ. באותם ימים לא ידעתי לקרוא לזה "אהבה".

נאלצתי ללמוד בדרך הקשה. התעוררתי בוקר אחד במרחק חצי עולם מארתור לס ולא ראיתי דבר מלבד תכול החליפה שהתהדר בה. הבנתי כי האושר בהישג ידנו הוא, אם רק נשלח את היד. וכך יצאתי לבקש אחריו ולזכות בו...

אבל הוא לא התחתן איתי ביום ההוא בהוטל ד'אמור. למרות היונים והקייטרינג והעדים ותיפוף הגשם הכבד על תקרת הזכוכית מעלינו. על פניו היו כתובות שתי מילים: לא ברור. "אני צריך לחשוב על זה," הוא אמר.

זה סיפורו של משבר בחיינו. לא במרפאה או בהוטל ד'אמור (או בנסיעות אחרות שנגמרו רע), אלא במהלך מסע שעשה לבדו. מסע שתחילתו בסן פרנסיסקו וסופו בסן פרנסיסקו. ובין לבין: מטוס, ואן, אוטובוס, רכבת; חמור, לווייתן ואייל קורא. נרחיק לעת עתה ממני, פרדי פלו. אני מופיע בסיפור בשלב מאוחר הרבה יותר.

(רק אבהיר: במרפאה, הוא היה צריך לכתוב בן זוג.)

הביטו נא בארתור לס היום:

עומד על סיפון מעבורת בסן פרנסיסקו, בחליפה אפורה שצבעה זהה כל כך לצבע הערפל עד שנדמה שהוא (כמו בסרט לא מפחיד דַיו) רק ראש רפאים מרחף. ראו את שערו המידלדל, מוקצף ברוח לכדי מרנג בלונדיני גלי ויציב, הביטו בשפתיו העדינות, באפו המחודד ובסנטרו המוארך שמזכיר פולשים ויקינגים משטיח הקיר של בַּאיֶה, הכי לבן שגבר לבן יכול להיות, כתמי הצבע היחידים הם הקצוות הוורודים של אפו ואוזניו וכחול הבקבוק של עיניו. הביטו נא בארתור לס. איפשהו אחרי גיל חמישים, הוא אכן רוח רפאים של מי שהיה פעם, אבל בשעה שהשמים מתחילים להחשיך, הוא מתממש לכדי גבר גבוה בגיל העמידה שרועד בקור. כך עומד לו גיבורנו, מסתכל סביב כמו גבר שגידל שפם ומחכה שמישהו יבחין בכך.

למען האמת הוא גידל שפם. ולמען האמת הוא מחכה שמישהו יבחין בכך.

בבוקר ערפילי זה של אוקטובר, הסופר האמריקאי הזוטר שלנו עושה את דרכו אל עיירת בהלה לזהב קטנה בסיירה נבדה כדי לשאת דברים בהרצאה בסדרת "דוברים מרכזיים". אצל כל אחד אחר היה מדובר בסתם נסיעה בת שלוש שעות, אבל ארתור לס שלנו חייב לעשות הכול בדרך הכי קשה; הוא בחר לקחת מעבורת ורכבת. אלה יביאו אותו לעיירונת בחמש שעות לערך, ולאורך הדרך הוא מצפה לראות את הנוף שבו חזו ודאי כורי הזהב כשטיפסו מסן פרנסיסקו שטופת הזימה אל הר הטרשים שישנה את גורלם.

הו, לו רק היה לנו מנומטר שמודד את מהות האדם! אלו מדדים היה קורא בגיבורנו, המחייך מעדנות אל עירו המתפוגגת בערפל כמו תצלום שנחשף יתר על המידה? אולי אי־שקט של הלב השוחה בכלוב צלעות בן חמישים פלוס. אבל גם, אני חושב: העונג המחלחל של ההכרה הספרותית בו, אשר אין ספק כי היא מחממת את שוכן הסיפונים העליונים היחיד הזה בבוקר יום ראשון קר וערפילי; אף כי סופרים טוענים שהם כמהים רק שייבש הדיו לפני שיעזבו את כוכב הלכת הזה. שהרי גם הוא דובר מרכזי, לא כן? ואף שהבהלה לזהב חלוף חלפה, גם הוא נוסע כדי לזכות בתשואות מצד כורי זהב, כמו אוסקר ויילד בסיבוב הופעותיו במערב הפרוע (באשליות כאלה שוגה לס עד כדי כך שהוא מדמיין כורים ולא חקלאֵי מריחואנה). זאת ועוד: ארתור לס קיבל בימים האחרונים יותר הזמנות משקיבל בשנה האחרונה כולה. פרס ספרותי חשוב ביקש ממנו לכהן בחבר השופטים; להקת תיאטרון ביקשה רשות להעלות את אחד מסיפוריו. אולי יש איזה קהל דומם שממתין בכמיהה לרומן חדש שלו? איזה כוח חבוי שטרם זוהה בחוגי המו"לות והביקורת של ניו יורק, אשר משקיף על שאר אמריקה ללא שום אינטראקציה איתה, כמו תחנת חלל במסלולה הסובב?

התעלם מכל זה, אומר לו בזיכרון המשורר רוברט בראונברן. מה שחשוב בכתיבה זה הדַף. המשורר המפורסם רוברט בראונברן; כמה קל לו להגיד, הַפנֶה עורף לאהבה.

המשורר רוברט בראונברן — קודמי בתפקיד. חמש־עשרה שנה הם היו יחד וברוב רובן גרו בַּבקתה. הם נפגשו כשלס היה בן עשרים ואחת בחוף בייקר בסן פרנסיסקו. לס פתח בשיחה עם אישה במשקפי שמש שעישנה סיגריה ואמרה ששמה מריאן, והיא יעצה לו לנצל את עלומיו בתבונה, לבזבז אותם, ואז ביקשה ממנו טובה: האם יוכל ללוות את בעלה אל בין הגלים המסוכנים? אז לס ליווה; והתברר כי אותו בעל הוא רוברט בראונברן. שעזב את מריאן כדי לחיות עם לס; שלקח את לס לטקס הפוליצר כשזכה בפרס; שלקח אותו לפריז ולברלין ולאיטליה. כשנפרדו היה לס באמצע שנות השלושים לחייו. אפשר לומר כי רוברט בראונברן היה עלומיו. אני הייתי גיל העמידה שלו. היֵש עוד גבר, שטרם פגשנו, שיהיה עת בלוֹתוֹ של ארתור לס? בהחלט ייתכן שהוא היה מתחתן עם רוברט בראונברן לו היה יכול. אבל הזמנים היו שונים, החוקים היו שונים. ואני אף פעם לא שאלתי.

נחזור לצינה של סן פרנסיסקו ולסיפון המעבורת, שם לס מקבל את הראשונה משלוש שיחות טלפון הבוקר:

"הלו־פיטר־האנט־על־הקו־נא־להמתין."

לס ממתין ושומע את סלין דיון מבצעת את You Shook Me All Night Long של איי־סי/די־סי מתחילתו ועד סופו, אחריו הפוגה דוממת ואחריה קולו של פיטר האנט, סוכנו הספרותי: "ארתור, אני אגש מיד לעניין." האיש מוֹסר חדשות, טובות או רעות, בטלטלה פתאומית, כמו שוקר חשמלי שנועד לדחוק בבקר.

"פיטר!"

"אתה בחבר השופטים של הפרס ההוא," אומר פיטר בנימה תמציתית; אפשר לדמיין את זנב הסוס של שְׂערו הלבן מקפץ מאחורי ראשו. "חבל שהסכמת, כי חשבתי שהשנה תהיה לך הזדמנות ל —"

"פיטר, תעשה לי טובה —"

"עצתי לך היא לא לטרוח לקרוא כלום. הזוכה יתגלה לעיניך, כמו בחזון. מוטב שתכלה את זמנך על דברים אחרים."

"תודה רבה, פיטר, אבל מחובתי —"

"ואם כבר מדברים על דברים אחרים," מתפרץ פיטר לדבריו, "חדשות טובות! השגתי לך כתבה בלעדית על הה"ה מַנדֶרן, כתבת פרופיל גדולה של עשרה עמודים, על נייר מבריק עם תמונות והכול. והוא ביקש אותך ספציפית."

"מי?"

"אותך, ארתור."

"לא, התכוונתי מי ביקש?"

"מנדרן ביקש. הוא היה מבולבל; אני הבהרתי הכול. הוא יוצא לסיור חתימות עם ספרו האחרון. אתה נוסע לפאלם ספרינגס וסנטה פֶה. מראיין אותו מאחורי הקלעים. משוחח איתו לאחר מכן. כותב כתבת פרופיל למגזין. הבעיה היחידה היא שאתה טס בעוד יומיים."

"אז התשובה היא לא," אומר לס בנוקשות. "אני נוסע למֵיין."

"עובד על משהו?"

"פיטר, הספר החדש שלי יוצא בעוד חצי שנה!"

"אני בטוח שכבר התחלת משהו."

מובן שהוא לא התחיל. הסובייקט שלנו הגיע לנקודה המסוימת במחזור חייהם של סופרים, הרגע שבו הם משילים את פרוות החורף של עריכות אחרונות ושינויים תחביריים — לאחר שבזבזו חודשים בחיפוש אחר מאגרי האגוזים וגרגירי היער של תודעתם, כל אותם מאמרים וביקורות שבכוחם לדחות את הבלתי נמנע, לעתים לנֶצַח — והם עולים משנת החורף בסוג של ייחום ספרותי: זו העת להתחיל רומן חדש.

"אז בעניין פאלם ספרינגס —"

"פיטר, התשובה היא לא."

"זה מתחיל ביום שלישי, תחשוב על זה, תיהנה מוועדת הפרס, ברוך שובך —" והשיחה מתנתקת.

במים של מפרץ סן פרנסיסקו מופיעות פנים: כלב ים מיישיר מבט אל ארתור שעומד לבדו ברוח הקרירה של סיפון המעבורת. לס נועץ בו מבט בחזרה. מי חכם ויֵדע מפני מה הוא מנסה להזהיר את לס? כלב הים (ואולי זה סֶלְקי, היצור המיתולוגי?) נעלם במים ולס נותר לבדו.

ברוך שובו, כי הסופר האמריקאי הזוטר הזה נעדר זמן רב מארצו וממולדתו. זמן כה רב עד שעכשיו הוא חושב עליה כעל עוד ארץ זרה, כפי שנקבת הסלמון חושבת ודאי על שפך הנחל כשהיא חוזרת אליו. אחרי מסלול מזגזג סביב העולם — עשרת אלפים קילומטר כמעוף האלבטרוס (וזה סיפור לפעם אחרת) — הוא נחת בביתו בסן פרנסיסקו... רק כדי לשגר את עצמו בשנית לעוד שלושה חודשים נטולי אמריקה כדי לגמור את הרומן שלו. סופרנו החסכן הזמין לעצמו צריף על החוף באוֹאַחָאקָה, מקסיקו, כזה שמצויד בקולט סולרי, מה שאילץ אותו להשכים קום עם שחר ולעבוד עד שנפל החשמל עם רדת השמש. הוא היה שבר כלי כשחזר אלי, אבל ראיתי עליו שמעודו לא היה שבע רצון כל כך.

למה דומה השיבה לארצך אחרי זמן כה רב? לס הניח שזה יהיה כמו לשוב אל ספר שהנחת מידך לפני זמן־מה; אולי תצטרך לחזור קצת אחורה ולקרוא, להזכיר לעצמך מיהם ג'ני, בּוּץ' וג'ק, ולמה כולם בניוטון־און־טיפֶּט כל כך מבואסים מהטירה. אבל לא, לא, לא. זה היה הרבה יותר מוזר. כמו לחזור לרומן שהנחת מידך לפני זמן־מה ולגלות שבהיעדרך הרומן כתב את עצמו. אין ג'ני, אין בוץ', אין ג'ק. אין ניוטון. אין טירה. משום־מה אתה בחלל החיצון, מקיף את שבתאי. גרוע מזה, הדפים הקודמים נתלשו; אין לחזור קצת אחורה. יש להתחיל מהמקום שבו אתה נמצא — שבו נמצאת ארצך — ופשוט לדשדש קדימה. אולי תחשוב: מה קרה פה? אלוהים אדירים, הם מתלוצצים?

אבל אחד מחוקי החיים הוא, לדאבוננו, שאף אחד לא מתלוצץ.

*המשך הפרק בספר המלא*