תמונות מחיי הכפר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמונות מחיי הכפר
מכר
מאות
עותקים
תמונות מחיי הכפר
מכר
מאות
עותקים

תמונות מחיי הכפר

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 218 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 38 דק'

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

תקציר

תייר מזדמן שיגיע לכפר הפסטורלי תל אילן יראה בתי-איכרים בני מאה שנה ויותר, ברושים גבוהים, גבעות מוריקות ומטעי פרי. ממש טוסקנה בלב הרי מנשה. אבל מתחת לפני השטח רוחשים סודות וחידות: מישהו חופר בלילות מתחת לבית של פסח הזקן. משהו מסתורי חבוי בחדר השינה של משפחת לוין. ולמה מתווך הנדל"ן נותר נעול במרתף של הסופר המת? כל הסיפורים(מלבד האחרון) בספרו החדש של עמוס עוז מתרחשים בכפר הדמיוני. זהו מקום שנבנה מעלילה לעלילה כמין מקונדו ישראלית - "דמות על" מוחשית, רוטטת ובעלת עוצמה. אך יותר מכול תמונות מחיי הכפר הוא מלאכת מחשבת של דמויות הנעות מסיפור אחד למשנהו, נודדות בין מה שכבר אבד להן ובין מה שהן עתידות לאבד. ראש המועצה מחפש את אשתו שנעלמה; בנם של דליה ואברהם ירה בעצמו; אשתו של צלניק נסעה לקליפורניה ולא חזרה; המאהב של רופאת הכפר נפל בלבנון; ועל מה ידברו הספרנית הגרושה והנער שמתייסר בתשוקתו האומללה אליה אם לא על התאבדותה של וירג´יניה וולף? התוצאה היא פסיפס מהפנט של אנטי גיבורים שכבר נואשו מהניסיון למצוא משמעות. הם מבקשים רק להבין את חוקי המשחק. עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, הסופר הישראלי המוכר והנקרא ביותר בעולם, זכה בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים, ובהם פרס גתה, פרס היינה ופרס נסיך אסטוריאס. ספריו תורגמו לשלושים ושבע שפות.

פרק ראשון

יורשים
א

האיש הזר לא היה זר. משהו בדמותו דחה וגם ריתק את אריה צֶלניק כבר ממבט ראשון, אם אכן היה זה מבט ראשון:
כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, את הזרועות הארוכות כמעט עד הברכיים, זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים.
האיש החנה את מכוניתו ממש לפני שער החצר. היתה זו מכונית מאובקת בצבע בז’, ועל שמשתה האחורית ואף על השמשות הצדדיות היה תשבץ שלם של מדבקות צבעוניות, כל מיני סימני קריאה, הצהרות, אזהרות וסיסמאות. הוא נעל את דלת המכונית אך התעכב לבדוק, בטלטול נמרץ, דלת אחר דלת, אם אכן כולן נעולות היטב. אחר־כך טָפח וחזר וטפח קלות על מכסה המנוע, כאילו היה זה סוס ותיק שקושרים אל עמוד הגדר ומסַמנים לו בטפיחות חיבה כי ההמתנה לא תארך. ועוד אחר־כך הדף האיש את השער ופסע לעבר המרפסת הקדמית, שסוכת גפנים הצלה עליה.
הליכתו נראתה קופצנית וגם קצת נכאבת, כמו פוסע יחף על פני חול חם.
ממקומו במושב־הערסל שבפינת המרפסת, רואה ואינו נראה, צפה אריה צלניק באורח מרגע שהחנה את מכוניתו.
אבל ככל שהתאמץ לא הצליח להעלות בדעתו מיהו הזר־ לא־זר הזה. היכן פגש בו, מתי פגש בו? באחת מנסיעותיו לחו”ל? במילואים? במשרד? באוניברסיטה? או אולי עוד בשנות בית־הספר? פני האיש היו ערמומיים וצוהלים, כאילו הצליח באיזה תעלול ועכשיו הוא שמח לאיד.
מאחורי הפנים הזרים או מתחת להם נרמז רישום עמום של פנים מוכרים, מעיקים, פנים טורדי מנוחה: פני מי שכבר הֵרַע לך אי פעם? או להפך, אתה עשית לו איזה עוול שָכוח? כמו חלום שתשע עשיריות ממנו שקעו ורק קצהו עדיין מבצבץ.
אריה צלניק החליט אפוא לא לקום ממקומו לכבוד הבא כי אם לקבל אותו כאן, במושב־הערסל שלו על המרפסת שבפתח הבית.
הזר ניתר והתפתל בחיפזון לאורך השביל המוליך מן השער אל מדרגות המרפסת כשעיניו הקטנות מתרוצצות בלי הרף ימינה ושמאלה, כמו חושש להתגלות לפני הזמן או להפך, כמתיירא מפני כלב זועם העלול בכל רגע לזנק עליו מתוך סבך שיחי הבוגנוויליאה הקוצנית שצמחה משני עברי השביל.
השיער הצהבהב המקליש, הצוואר האדום שעורו הקמוט המדולדל הזכיר זפק של תרנגול הודו, העיניים המימיות הדלוחות שהתרוצצו כמו אצבעות חטטניות, זרועות השימפנז הארוכות, הכול עורר איזו מועקה עמומה.
מתצפיתו הנסתרת במושב־הערסל בצל שלוחות של גפן מטפסת הבחין אריה צלניק בכך שהאיש גדל־גוף אך רופס קצת, כמו אך זה החלים ממחלה קשה, כאילו עד לפני זמן מה היה אדם עב־בשר ורק בזמן האחרון קרס פנימה, התכווץ בתוך עורו שלו. אפילו הז’קט הקיצי שלבש, ז’קט שכיסיו נפוחים וצבעו בז’ עכור, נראה רחב מדי, והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו.
למרות שהימים היו ימי סוף הקיץ והשביל היה יבש, התעכב הזר לחכך היטב את סוליות נעליו בשטיחון שלרגלי המדרגות. כשסיים הרים רגל אחר רגל וחזר ובחן, בזו אחר זו, את ניקיונן של סוליות נעליו. רק כאשר נחה דעתו עלה במדרגות ובדק את דלת הרשת שבראש המדרגות ורק אחרי שדפק עליה בנימוס כמה פעמים ולא נענה הסב סוף־סוף את עיניו וגילה את בעל הבית צומח לו במנוחה בערסל שהיה מוקף עציצים גדולים ושרכי אדניות בפינת סוכת־ הגפן, שהצלה עליו ועל כל המרפסת.
מיד העלה האורח חיוך רחב וכמעט גם קד קידה, וכחכח וניקה את גרונו לפני שפתח בהצהרה:
מקום יפהפה כאן אצלכם, מר צלקין! מהמם! זאת ממש פרובנס של מדינת ישראל! מה פרובנס! טוסקנה! והנוף שלכם! החורשה! הכרמים! תל אילן הוא פשוט הכפר הכי מקסים בכל המדינה הלוונטית הזאת. נחמד מאוד! בוקר טוב, מר צלקין. סליחה. אקווה שאני לא, במקרה, קצת מפריע? אריה צלניק החזיר בוקר טוב יבש, ותיקן ואמר ששמו צלניק ולא צלקין, וציין שהוא מצטער, אצלנו לא נוהגים לקנות שום דבר מסוכני מכירות.
צודק מאוד! בהחלט צודק! הריע האיש בעודו מוחה בשרוולו את זיעת מצחו, הלוא מנין לנו לדעת שלפנינו סוכן ולא סתם נוכל? או חס ושלום אפילו פושע שבא לבדוק את השטח כהכנה לכנופיה של פורצי בתים? אבל אני, מר צלניק, במקרה אני בהחלט לא סוכן. אני מפציר! מה? מפציר. וולף מפציר. עורך דין מפציר ממשרד עורכי דין לוטם־פּרוּז’ינין. נעים לי מאוד, מר צלניק. אני בא אליך, אדוני, בנושא, איך נאמר זאת, או אולי מוטב לנו שבכלל לא ננסה להגדיר את הנושא אלא ניגש ישר לעניין. מותר לי בבקשה לשבת? זה יהיה בירור פחות או יותר אישי, לא אישי שלי חלילה, הרי בעניינים אישיים שלי בשום פנים ואופן לא הייתי מעיז לפלוש ולהטריד ככה בלי שום הודעה מוקדמת. אמנם אנחנו ניסינו, בהחלט ניסינו, כמה וכמה פעמים ניסינו, אבל הטלפון שלך חסוי ועל מכתבנו כלל לא הואלת להשיב. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בביקור בלתי מתואם מראש, ואנחנו מתנצלים מאוד על ההפרעה.
בהחלט אין זה מקובל עלינו, להתפרץ אל תוך פרטיותו של הזולת, מה גם שהזולת הזה יושב באתר היפהפה ביותר במדינה כולה. כך או כך, כאמור, בהחלט אין זה רק עניין אישי שלנו. לא, לא. בשום פנים ואופן לא. אם כבר, אז בדיוק להפך: הכוונה היא, איך ננסח זאת בעדינות, אולי נאמר ככה, הכוונה היא לעניין אישי שלך, אדוני. עניין אישי שלך ולא רק שלנו. יותר נכון, זה בעצם בנוגע למשפחה שלך. או אולי למשפחה באופן כללי, ובאופן מיוחד - לבן משפחה אחד שלך, מר צלקין, בן משפחה מסוים. לא תתנגד שאנחנו נשב ונשוחח כמה רגעים? אני מבטיח לך להשתדל כמיטב יכולתי שכל העניין לא ייקח יותר מאשר עשר דקות? אם כי בעצם, הלוא זה תלוי רק בך, מר צלקין.
אריה צלניק אמר:
צלניק.
ואחר־כך אמר:
שֵב.
ומיד הוסיף:
לא כאן. כאן.
כי האיש השמן, או השמן לשעבר, נחת תחילה על מושב־הערסל הזוגי, ממש לצד המארח, ירך נוגעת בירך, ענן ריחות סמיכים אפף את גופו כמו פמליה, ריחות של עיכול של גרביים של אבקת טאלק ושל בתי שחי. על כל הריחות האלה פרושׂה היתה רשת דקה של ריח מי גילוח חריפים. אריה צלניק נזכר פתאום באביו, שגם הוא היה מכסה תמיד על ריחות גופו בניחוח חריף של מי גילוח.
ברגע שאמרו לו לא כאן כי אם כאן, קם האורח והתנודד קצת, זרועות הקוף תומכות את הברכיים, והתנצל ושינה מקום והניח את אחוריו שבמכנסיים הרחבים ממידתו במקום שסימנו לו, על ספסל עץ מעברו השני של שולחן הגינה. היה זה שולחן כפרי עשוי לוחות עץ מהוקצעים רק למחצה, דומים לאדנים שמתחת לפסי רכבת. חשוב היה לאריה שאמו החולה בשום אופן לא תראה מבעד לחלון שלה את האורח הזה, אף לא את גבו, אף לא את צלליתו על רקע סוכת הגפנים. על כן הושיב אותו במקום שאינו גלוי למבט מן החלון.
ואילו מפני הקול החזני השמנוני תגן עליה חירשותה.
 

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 218 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 38 דק'
תמונות מחיי הכפר עמוס עוז

יורשים
א

האיש הזר לא היה זר. משהו בדמותו דחה וגם ריתק את אריה צֶלניק כבר ממבט ראשון, אם אכן היה זה מבט ראשון:
כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, את הזרועות הארוכות כמעט עד הברכיים, זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים.
האיש החנה את מכוניתו ממש לפני שער החצר. היתה זו מכונית מאובקת בצבע בז’, ועל שמשתה האחורית ואף על השמשות הצדדיות היה תשבץ שלם של מדבקות צבעוניות, כל מיני סימני קריאה, הצהרות, אזהרות וסיסמאות. הוא נעל את דלת המכונית אך התעכב לבדוק, בטלטול נמרץ, דלת אחר דלת, אם אכן כולן נעולות היטב. אחר־כך טָפח וחזר וטפח קלות על מכסה המנוע, כאילו היה זה סוס ותיק שקושרים אל עמוד הגדר ומסַמנים לו בטפיחות חיבה כי ההמתנה לא תארך. ועוד אחר־כך הדף האיש את השער ופסע לעבר המרפסת הקדמית, שסוכת גפנים הצלה עליה.
הליכתו נראתה קופצנית וגם קצת נכאבת, כמו פוסע יחף על פני חול חם.
ממקומו במושב־הערסל שבפינת המרפסת, רואה ואינו נראה, צפה אריה צלניק באורח מרגע שהחנה את מכוניתו.
אבל ככל שהתאמץ לא הצליח להעלות בדעתו מיהו הזר־ לא־זר הזה. היכן פגש בו, מתי פגש בו? באחת מנסיעותיו לחו”ל? במילואים? במשרד? באוניברסיטה? או אולי עוד בשנות בית־הספר? פני האיש היו ערמומיים וצוהלים, כאילו הצליח באיזה תעלול ועכשיו הוא שמח לאיד.
מאחורי הפנים הזרים או מתחת להם נרמז רישום עמום של פנים מוכרים, מעיקים, פנים טורדי מנוחה: פני מי שכבר הֵרַע לך אי פעם? או להפך, אתה עשית לו איזה עוול שָכוח? כמו חלום שתשע עשיריות ממנו שקעו ורק קצהו עדיין מבצבץ.
אריה צלניק החליט אפוא לא לקום ממקומו לכבוד הבא כי אם לקבל אותו כאן, במושב־הערסל שלו על המרפסת שבפתח הבית.
הזר ניתר והתפתל בחיפזון לאורך השביל המוליך מן השער אל מדרגות המרפסת כשעיניו הקטנות מתרוצצות בלי הרף ימינה ושמאלה, כמו חושש להתגלות לפני הזמן או להפך, כמתיירא מפני כלב זועם העלול בכל רגע לזנק עליו מתוך סבך שיחי הבוגנוויליאה הקוצנית שצמחה משני עברי השביל.
השיער הצהבהב המקליש, הצוואר האדום שעורו הקמוט המדולדל הזכיר זפק של תרנגול הודו, העיניים המימיות הדלוחות שהתרוצצו כמו אצבעות חטטניות, זרועות השימפנז הארוכות, הכול עורר איזו מועקה עמומה.
מתצפיתו הנסתרת במושב־הערסל בצל שלוחות של גפן מטפסת הבחין אריה צלניק בכך שהאיש גדל־גוף אך רופס קצת, כמו אך זה החלים ממחלה קשה, כאילו עד לפני זמן מה היה אדם עב־בשר ורק בזמן האחרון קרס פנימה, התכווץ בתוך עורו שלו. אפילו הז’קט הקיצי שלבש, ז’קט שכיסיו נפוחים וצבעו בז’ עכור, נראה רחב מדי, והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו.
למרות שהימים היו ימי סוף הקיץ והשביל היה יבש, התעכב הזר לחכך היטב את סוליות נעליו בשטיחון שלרגלי המדרגות. כשסיים הרים רגל אחר רגל וחזר ובחן, בזו אחר זו, את ניקיונן של סוליות נעליו. רק כאשר נחה דעתו עלה במדרגות ובדק את דלת הרשת שבראש המדרגות ורק אחרי שדפק עליה בנימוס כמה פעמים ולא נענה הסב סוף־סוף את עיניו וגילה את בעל הבית צומח לו במנוחה בערסל שהיה מוקף עציצים גדולים ושרכי אדניות בפינת סוכת־ הגפן, שהצלה עליו ועל כל המרפסת.
מיד העלה האורח חיוך רחב וכמעט גם קד קידה, וכחכח וניקה את גרונו לפני שפתח בהצהרה:
מקום יפהפה כאן אצלכם, מר צלקין! מהמם! זאת ממש פרובנס של מדינת ישראל! מה פרובנס! טוסקנה! והנוף שלכם! החורשה! הכרמים! תל אילן הוא פשוט הכפר הכי מקסים בכל המדינה הלוונטית הזאת. נחמד מאוד! בוקר טוב, מר צלקין. סליחה. אקווה שאני לא, במקרה, קצת מפריע? אריה צלניק החזיר בוקר טוב יבש, ותיקן ואמר ששמו צלניק ולא צלקין, וציין שהוא מצטער, אצלנו לא נוהגים לקנות שום דבר מסוכני מכירות.
צודק מאוד! בהחלט צודק! הריע האיש בעודו מוחה בשרוולו את זיעת מצחו, הלוא מנין לנו לדעת שלפנינו סוכן ולא סתם נוכל? או חס ושלום אפילו פושע שבא לבדוק את השטח כהכנה לכנופיה של פורצי בתים? אבל אני, מר צלניק, במקרה אני בהחלט לא סוכן. אני מפציר! מה? מפציר. וולף מפציר. עורך דין מפציר ממשרד עורכי דין לוטם־פּרוּז’ינין. נעים לי מאוד, מר צלניק. אני בא אליך, אדוני, בנושא, איך נאמר זאת, או אולי מוטב לנו שבכלל לא ננסה להגדיר את הנושא אלא ניגש ישר לעניין. מותר לי בבקשה לשבת? זה יהיה בירור פחות או יותר אישי, לא אישי שלי חלילה, הרי בעניינים אישיים שלי בשום פנים ואופן לא הייתי מעיז לפלוש ולהטריד ככה בלי שום הודעה מוקדמת. אמנם אנחנו ניסינו, בהחלט ניסינו, כמה וכמה פעמים ניסינו, אבל הטלפון שלך חסוי ועל מכתבנו כלל לא הואלת להשיב. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בביקור בלתי מתואם מראש, ואנחנו מתנצלים מאוד על ההפרעה.
בהחלט אין זה מקובל עלינו, להתפרץ אל תוך פרטיותו של הזולת, מה גם שהזולת הזה יושב באתר היפהפה ביותר במדינה כולה. כך או כך, כאמור, בהחלט אין זה רק עניין אישי שלנו. לא, לא. בשום פנים ואופן לא. אם כבר, אז בדיוק להפך: הכוונה היא, איך ננסח זאת בעדינות, אולי נאמר ככה, הכוונה היא לעניין אישי שלך, אדוני. עניין אישי שלך ולא רק שלנו. יותר נכון, זה בעצם בנוגע למשפחה שלך. או אולי למשפחה באופן כללי, ובאופן מיוחד - לבן משפחה אחד שלך, מר צלקין, בן משפחה מסוים. לא תתנגד שאנחנו נשב ונשוחח כמה רגעים? אני מבטיח לך להשתדל כמיטב יכולתי שכל העניין לא ייקח יותר מאשר עשר דקות? אם כי בעצם, הלוא זה תלוי רק בך, מר צלקין.
אריה צלניק אמר:
צלניק.
ואחר־כך אמר:
שֵב.
ומיד הוסיף:
לא כאן. כאן.
כי האיש השמן, או השמן לשעבר, נחת תחילה על מושב־הערסל הזוגי, ממש לצד המארח, ירך נוגעת בירך, ענן ריחות סמיכים אפף את גופו כמו פמליה, ריחות של עיכול של גרביים של אבקת טאלק ושל בתי שחי. על כל הריחות האלה פרושׂה היתה רשת דקה של ריח מי גילוח חריפים. אריה צלניק נזכר פתאום באביו, שגם הוא היה מכסה תמיד על ריחות גופו בניחוח חריף של מי גילוח.
ברגע שאמרו לו לא כאן כי אם כאן, קם האורח והתנודד קצת, זרועות הקוף תומכות את הברכיים, והתנצל ושינה מקום והניח את אחוריו שבמכנסיים הרחבים ממידתו במקום שסימנו לו, על ספסל עץ מעברו השני של שולחן הגינה. היה זה שולחן כפרי עשוי לוחות עץ מהוקצעים רק למחצה, דומים לאדנים שמתחת לפסי רכבת. חשוב היה לאריה שאמו החולה בשום אופן לא תראה מבעד לחלון שלה את האורח הזה, אף לא את גבו, אף לא את צלליתו על רקע סוכת הגפנים. על כן הושיב אותו במקום שאינו גלוי למבט מן החלון.
ואילו מפני הקול החזני השמנוני תגן עליה חירשותה.