הסיירת

מיטל

"אנחנו אוספים אותך בשלוש, תהיה מוכן," מיטל סימסה לאברם.
"אני יוצאת," כתבה לארנון ויצאה לדרך. 
את המטופל הראשון לא שוכחים אף פעם. היא, בכל אופן, לא תשכח אותה בחיים. לא אותה ולא את ההרגשה. את הרעד הקל באצבעות שניסתה בכל כוחה להסתיר, מקווה שהיא לא מרגישה בו את חוסר הביטחון שהתגנב לתוך הקול שלה והפך אותו לשבור ולמלא חריצים. "מיטל..." כחכחה בקושי, "מיטל שלֵו. נעים מאוד." הצליל של השם היה לה נעים ונסך בה שלווה. שלֵו... מיטל שלֵו... איזה שם מרגיע יש לי, חשבה לעצמה.
"אני קרן," חייכה הדמות מולה בביישנות, "כמו שאמרתי לך בטלפון, קיבלתי עלייך המלצה מעידן... ו... אני לא כל כך יודעת איך, ממה...  זאת אומרת, להתחיל ובכלל, אם טיפול זה הכיוון או ש..."
"זה בסדר," מיטל חייכה אליה, "תמיד בפגישה הראשונה יש קצת מבוכה. שנשבור אותה עם כוס קפה?" 
ככה בעצם התחילה הקליניקה. קרן המקסימה, שהייתה אצלה כמעט חמש שנים וחוותה גילויים עצמיים, החלטות אמיצות וגירושין כואבים; רווית, חברה של קרן מהעבודה, שקיבלה ממנה המלצה כשעברה בעצמה תהליך גירושין; יוני, שיצא מעט זמן עם רווית והקשר איתה נגמר, אך לדבריו זכה לפחות ב"מטפלת אליפות" — וככה מפה לאוזן, ומפלאפון לפלאפון, התגלגל הנס הזה והפך להיות קריירה מצליחה. ומקליניקה שכורה לפי שעות עברה לחדר בתוך הבית, ומשם לחדר נפרד עם יציאה נפרדת, ולפעמים נאלצה להגיד למטופלים הפוטנציאליים שכרגע אין לה יותר שעות פנויות.
הרעד באצבעות וההתרגשות הראשונית כבר נשכחו כמעט לגמרי. הרי חוויות ראשוניות כמעט שאי אפשר לשחזר, ורק לעיתים רחוקות, כששמעה שאלה חודרנית מדי ממטופל או פגשה עבר לא נעים, היה חוזר הרעד הקל הזה. חוזר ומזכיר לה — לא ליפול לחטא ההיבריס, להישמר מלשכוח.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך" — היה מנצנץ השלט על הקיר שמאחורי כורסת המטופלים בקליניקה המטופחת, באותיות זהב עדינות הנראות כמעט כמו רקמה, מנצנצות מולה, מנופפות, מאנפפות. דעי מאין באת ולאן את הולכת. דעי... 
עכשיו ישבה מול אחד המטופלים הוותיקים, אהרון, מנסה להסתיר מפניו את חוסר העניין שלה בו ואת המתיחות שלה לקראת היציאה. השעון הראה שנותרו עשר דקות לפגישה. היא המשיכה להנהן בזמן שטרח על איזה סיפור ארוך כאורך הגלות על הריב הנצחי והמתמשך עם אחיותיו. כבר ידעה מה יספר ומה תגיד לו אחר כך. ידעה שגם הפעם לא יקבל את דבריה וימשיך באותו הקו בדיוק. בכל יום אחר הייתה משקיעה מאמץ אמיתי לעזור לו למצוא דרך אחרת או פתרון, אבל היום רק חיכתה שתסתיים הפגישה. בעוד עשר דקות תיפרד ממנו, תעיף מבט אחרון בקליניקה המצוחצחת ותצא אל הדרך, אל המפגש השנתי.
ואולי השנה אוותר? אולי השנה ייקח אותי האוטו אל מחוזות אחרים? אולי יש מטופל שחייב שדווקא עכשיו איפגש איתו, משהו דחוף? דווקא היום אין דברים דחופים? ואני רוצה ללכת, רוצה להיפגש, רוצה לכבד ולהיזכר, אבל... המחשבות סבבו וחגו, בכיוונים שונים, מנוגדים, כמו להקת חסידות מבולבלת. כמה שנים עוד נעשה את זה? רעד קל שחלף באצבעותיה הזכיר לה: דעי מאין באת ולאן את הולכת.
היא נעלה את דלת הקליניקה ושמה לב פתאום שהעציצים בכניסה משוועים לקצת מים. אין ברירה, חשבה לעצמה וחייכה בתוכה. ההתעכבות הזאת לא תמנע את המשך הדרך, אבל תאפשר דחייה של כמה רגעים. המים ניתזים מהברז על הקיר החיצוני אל תוך המשפך האדום. מבטה עוקב אחריהם, עולה במעלה קיר הבטון הצמוד, לאורך מטפס היסמין המשתלשל לאורך הקיר. פרחיו העליזים בוהקים בלובנם, ריח האפונה הריחנית מתגנב בעדינות אל אפה ומסיט את מבטה אל פרחיו היפהפיים, שנדמים כפרפרים שבחרו לחנות בגינתה, בוהקים אליה בגוני סגול וורוד עזים, אך גם הם יודעים שאוטוטו יתחיל לו הקיץ הארץ ישראלי הלוהט, שכל עדנה קיימת תימס או תקמול ושגם הם — יתייבשו עד לאביב הבא.
השיר של גרוסמן על האביב הקצר מתחיל להזדמזם בתוכה שוב. עכשיו הוא ילווה אותה כל הדרך. נזכרת איך בפעם הראשונה ששמעה אותו, בנסיעה, החסירה פעימה. הדמעות החלו לזלוג ללא הפסקה במורד לחייה, והרחם שלה התכווץ כמו מנסה להתהדק ולהגן על עצמו. בדחף רגעי, שהיה ברור לה שהוא חסר כל היגיון, מיהרה להתקשר לגן, וכשהסייעת ענתה החלה לגמגם, כי הבינה פתאום שחיברה בין עולם הדמיון החרדתי שלה לעולם המציאותי המתקיים לו בחוץ. 
"אה... זאת מיטל, אימא של אושרי. רק רציתי לבדוק אם הוא... שהוא... בסדר? הוא הרגיש קצת לא טוב בבוקר." בשקרים היא דווקא שולטת היטב. 
"הוא בסדר גמור," ענתה הסייעת, "בדיוק מסיים ארוחת בוקר." 
"תודה," מלמלה והנשימה חזרה אל הגוף, מרפה את השרירים המתוחים ומשחררת את הרחם הקפוץ. עוד כמה מילות נימוס והיא ניתקה את השיחה, ומיד גאה בה קול; קול כמעט לא מוכר, נהמה. בכי בלתי נשלט, נטול אשכנזיות, שפורץ את כל הסכרים, מעיף את גדרות השנים שחלפו ובוקע ממנה בדמות קולות חייתיים וזרם דמעות חסר מעצורים שניגר מעיניה. היא עצרה בצד הדרך, עוד די מעשית בשביל ללחוץ על כפתור המשולש האדום, שיהבהב בחוץ, ונתנה לכול לצאת. הכול חלף לנגד עיניה; שמירת ההיריון, החרדה לאבד, השיתוק והחשש להתמודד עם דיכאון שוב, ואז — הוא הגיח לעולם. מתוך הכאב הגדול יצא לו גוש קטן, מצווח ומתנועע של אושר. אושרה בקע מתוכה, ועמית נשק לה, בוכה. שניהם בכו, בעצם שלושתם.
הצלחנו. זה קורה. אני אימא, הלמה בה ההבנה החדשה, התואר הנכסף, האמיתי כל כך — אימא.  
ואז גרוסמן הטרגי, עם השיר הנורא. הכואב. הלוקח. "רק ניתן לי ותכף נלקח," אל תיקחו לי. אלוהים. אל תיקח לי את אושרי. 
היא מאבדת סבלנות למחשבותיה הנודדות, המשפך עולה על גדותיו. כשמו כן הוא, אינו מכיל דבר, רק שופך מים ומרטיב את נעלי הקטיפה השחורות שלה. המים הצוננים דווקא נעימים לרגליה. היא משוכנעת שבתוך זמן קצר יתייבשו. על הקיר, המטפס הירוק מסמן לה בגאווה מהולה בבוז, לא לקחו לך כלום. כל מה שרצית השגת; יש לך בית, גדול, בורגני, מלא כל טוב. יש לך בעל אוהב ותומך, אפילו שני ילדים. יש עבודה טובה והערכה מהחברה סביב. יש לך הכול. הכול. 
אבל שנים של טיפול בעצמה ובאחרים לימדו אותה שיש מחיר כבד לכל הטוב הזה, והוא מחיר ה"יילקח". האם זה יילקח ממני? מתי זה יילקח ממני? מה יילקח? סיפורי איוב ממלאים את חלל הקליניקה מדי יום ביומו ומצטרפים, כמו בולים נדירים, לאוסף הפרטי שלה של אלבומי חרדות.
אלבום לחרדות על עמית — התקף לב? תאונה? בגידה? בגיל שלהם כבר שומעים סיפורים בלי סוף. ומה תעשה כשלא יהיה עמית? היא מסוגלת להתקיים בלעדיו? 
אלבום מהודר לחרדות על אושרי ותמר — מחלות ילדים? פגיעה מחיסון? פגיעת ראש מנפילה?
אלבום לאסונות כלליים — פיגועי טרור, אסונות טבע שמשמידים את כל הנקרה בדרכם, ועוד ועוד אלבומים. כל סיפור של מטופל מיד מתויג באחד מאלבומי הדמיון, באוסף הטרגי שלה. עוד מעט קט ויהפוך לסיפור משתולל בתוך מוחה הקודח, ובו תמונות מוחשיות ממש, דמיוניות, הממחישות ביתר שאת את חומרת המצב. זו חוויה כמעט אורגזמית. כל הגוף דרוך, ספק מתענה ספק מתענג על החוויה הנוצרת ואז — הרפיה. חזרה אל מציאות העולם החיצונית. ניעור קל וממשיכים.
היא משקה את העציצים אחד-אחד ומלטפת אותם במבט רך, נזכרת שקראה פעם על תאוריה שעל פיה חפצים, עציצים, אוכל, הכול מושפע מהדיבור שלנו אליו. עציץ שישמע מילים רעות וקיטורים —יבול. לעומתו עציץ שיקבל מסרי אהבה נעימים מבעליו — יגדל ויפרח. היא התחברה לתאוריה הזו, וחרף לגלוגיו החוזרים ונשנים של עמית הקפידה להרעיף מחמאות ומילים טובות על עציציה. עמית מבחינתו נחר לקראתה בבוז מעושה וצעק לה "פתוווווח" בכל פעם שמצא אותה משוחחת עם העציצים, כאילו הייתה חנה מרון המשוחחת עם עציציה בתוכנית הקאלט האהובה עליהם, "קרובים קרובים".
מול הרופא, המבשר לה בעיניים שמחות שהיא בהיריון, הרגישה כמו בפעם ההיא, כשהייתה נערה בטיול השנתי ולקולות עידוד חברותיה נכנסה בבת אחת אל המים של הבניאס. הצחוקים ומחיאות הכפיים מחוץ לנחל נשמעו כאילו מרחוק. המחשבות כמו ברחו אל החוף להתחמם, וכל מה שנותר לה היה גוף. כל מה שנותר במים היה אבן אחת מגושמת, בלתי ניתנת להזזה, שאינה שועה לפקודות. היא הייתה ללא נשימה. חודים של קור נכנסו כחניתות קפואות אל החזה ודקרו והלמו עד שבבת אחת הצליחה להחזיר את הדם אל העורקים ושאגה גדולה פרצה ממנה. אחר כך לאט-לאט התרגל הגוף אל הקור המקפיא של המים ואפילו התענג עליו, כאילו נזכר שבחוץ חם, שזה טיול סוף שנה ושמים רדודים, קפואים ככל שיהיו, אינם מסוכנים.
ועכשיו, מול הרופא, אף על פי שחזתה את הנולד, אף על פי שידעה מהם הסימנים, שוב גופה קפא, שוב חודי קור דקרו את החזה ובהלה אחזה בה.
אחר כך, בחוץ, מחוץ למרפאה של קופת החולים, ביקשה סיגריה מבחורה צעירה שהייתה שם והתיישבה על פיסת דשא צרה בין הכביש למרפאה. הסיגריה סחררה אותה. הפעם האחרונה שבה עישנה הייתה במחלקה. שם, קצת כמו בצבא, אתה חייב לעשן כדי להתקבל לחבר'ה. אבל מאז השחרור מהמחלקה לא עישנה. ועכשיו הסיגריה ממש ריפתה את גופה ואיבריה הפכו כבדים ונוזליים בעת ובעונה אחת. היא הרשתה להם לנזול אל הדשא,  מאפשרת להם מנוחה ורגע של התאוששות.
"אני לא מאמין!!!" צווח עמית והניף אותה אל על כשסיפרה לו את החדשות באותו אחר הצוהריים, "זה מדהים!!!" הוא כיסה את כולה בנשיקות קטנות אגב קריאות שמחה. היא לא הופתעה — הם דיברו על זה וחשבו על זה כבר תקופה, ועמית, שהיה ילד יחיד לזוג הורים משעממים, תמיד חלם על בית מלא ילדים ורעש. הוא עצר כשמליחות הדמעות שלה פגשה את שפתיו המנשקות. "מה קורה, בובי?" שאל והעביר את קצות שערה אל מאחורי אוזנה, כפי שהיה עושה תמיד.