פושע, כל החיים

מזרח ירושלים, 1973

 

איש מהעוברים ושבים שפקדו את סמטאות העיר העתיקה בירושלים, לא הקדיש יותר מדי תשומת לב לשלושה גברים, שניים מהם בהירי עיניים ובעלי חזות אירופית, שצעדו משער יפו לעבר הרובע הנוצרי.

זו הייתה שעת ערב מוקדמת. מצריחי המסגדים נשמעו קולות המואזין שקראו לתפילה, ואלה התערבבו בצלצול פעמוני הכנסיות. פה ושם צעדו יהודים־חרדים לתפילה בכותל המערבי.

תיירים מאירופה מילאו עדיין את החנויות וחיפשו מזכרות ומתנות לפני שיעלו על המטוס בחזרה הביתה. מהם שמנסים להתמקח על המחיר במאבק שתוצאותיו ידועות מראש: במקח ובממכר המזרח תמיד ינצח את המערב. בבתי קפה מקולפי טיח יושבים גברים בכאפיות על כיסאות קש רעועים, לוגמים תה עם נענע, סחלב או קפה שחור. שיר של אום כולתום מסתלסל ברקע. נרגילות מבעבעות, ועשן של סיגריות חריפות עולה באוויר. קוביות שש־בש מושלכות, קריאת שמחה נשמעת ולצידה קללה. עוד ערב רגיל בעיר העתיקה.

אני אחד משלושת הצועדים בסמטאות. לצדי שני חברים ותיקים. אחד מהם הוא שוקי ויינגרטן, שותפי בלא מעט מבצעי פשע. השני מכונה "זורו". כל אחד מאיתנו נושא על גופו אקדח "קולט" 045 טעון בכדורים - האקדח המיתולוגי והאמין ששימש עשרות שנים את הצבא האמריקאי, את האף־בי־איי ואת המשטרות בארצות הברית.

אנחנו בדרך למבצע נועז. אם הוא ישתבש, תוצאותיו עלולות לגרום לתקרית בינלאומית שתסבך לא רק את שלושתנו, אלא גם את מדינת ישראל. אבל כותרות העיתונים בעולם לא מעניינות אותנו באותם רגעים. אנחנו לא מדינאים וגם לא פוליטיקאים. יש לנו מטרה אחת, ואם נצליח - נהיה אנשים עשירים. מאוד מאוד עשירים.

***

 

הכול התחיל להתגלגל כמה חודשים קודם לכן. במהלך אחד המאסרים הרבים שריציתי בימי חיי, הפעם בכלא שאטה שבעמק בית־שאן, קיבלתי מידע מעניין מאסיר ערבי שישב איתי באגף, מידע ששטף את גופי בכמויות עצומות של אדרנלין והצית את הדמיון הפורה שלי.

האסיר סיפר לי שלכנסיית הקבר שבעיר העתיקה בירושלים, הגיע באחרונה תשמיש קדושה מצופה ביהלומים יקרים, שמוצג על אחד מקירות הכנסייה - כנראה בלי שום אמצעי אבטחה מיוחדים.

מאותו רגע היה לי רק דבר אחד בראש: ביום שאשתחרר מהכלא אתחיל לתכנן איך לשדוד את היצירה הזאת.

מאסרים, גם הקצרים, הם תמיד ארוכים מדי. הזמן עובר לאט, ואתה סופר את הימים, את השעות ואת הדקות עד לשחרור. אבל יש בהם גם צד מנחם: אם לא נידונת למאסר עולם באי השדים או בכלא אלקטרז בלב ים - בסופו של דבר יסתיים המאסר ואתה תהיה אדם חופשי.

וכך היה גם הפעם: המאסר בכלא שאטה הגיע לסיומו. הפעם, לשם שינוי, לא נסעתי מהכלא לביתי בתל־אביב, אלא ישר לכנסיית הקבר בירושלים העתיקה.

צעדתי בלב הולם מהתרגשות לכנסייה, נכנסתי פנימה ושוטטתי בין האגפים האפלוליים אפופי ריח הקטורת והקדושה הנוצרית. תוך זמן קצר התברר לי שהאסיר צדק. אל מול עיניי נגלתה היצירה במלוא הדרה. היה לי קשה להוריד ממנה את העיניים. היהלומים זהרו ונצצו - וכבר דמיינתי איך אני שודד אותם, מוכר אותם - ובבת אחת הופך לאדם עשיר וחסר דאגות עד יומי האחרון.

אבל אני לא איזה בחור תמים. אני יודע שכדי לבצע שוד כזה צריך לבצע הכנות ארוכות, יסודיות ומדוקדקות - ממש כמו הכנות למבצע צבאי בעורף האויב. כל פספוס, כל מעידה הכי קטנה - ובמקום איש עשיר, אני חוזר להיות אסיר...

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא לעשות את זה לבד. בלי שותפים. למה להתחלק עם מישהו אחר בכל הכסף הגדול שאקבל לאחר שאמכור את היצירה המופלאה הזו.

אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. במהלך השבועות הבאים ביקרתי לא מעט בכנסייה והבנתי שאם אני באמת רוצה לצאת עם היהלומים, אני צריך לקחת שותפים.

האבטחה בעיר העתיקה לא הייתה אמנם הדוקה כמו בימים אלה. הרבה פחות שוטרים, פחות מצלמות אבטחה ופחות מאבטחים. אבל עדיין, יחסית לאותה תקופה, מדובר היה באזור שמור ביותר שהיו בו לא מעט שוטרים ואנשי כוחות הביטחון, גלויים או סמויים.

במהלך התצפיות ראיתי ששערי הכנסייה ננעלים בשעות הערב. אין ספק שהשעות היחידות לביצוע הן שעות הלילה, לאחר שהקהל הרב עזב את המקום, וכדי להימלט החוצה עם השלל יהיה צורך להפעיל אי אלו כישורים אתלטיים ואקרובטיים: טיפוס על החומה הגבוהה שמקיפה את המתחם, וקפיצה ממנה אל הקרקע.

היצירה עצמה לא הייתה נעולה בארון זכוכית משוריין אלא תלויה על הקיר, בגובה של כארבעה מטרים. כל כך פשוט, כל כך מפתה. במהלך הביקורים הבחנתי שבמקום נערכים שיפוצים, ושבסוף היום משאירים שם תמיד סולם גבוה שמשמש את הפועלים. פתרו לי את הבעיה איך להגיע לגובה של ארבעה מטרים.

עם זאת, ככל שהעמקתי בפרטים הגעתי למסקנה שלא תהיה לי ברירה אלא לצרף שותפים. מה יקרה אם הכמרים יגלו אותי? איך אתגבר עליהם לבד אם יחליטו למנוע ממני בכוח להימלט? מה יקרה אם דווקא בליל השוד הסולם יילקח מהמקום?

עם כל הרצון ליהנות לבד מהשלל, היה לי ברור שהסיכוי להצליח לבד הוא כמעט אפסי. אני אמנם בחור מוכשר, מיומן ואתלטי, אבל סופרמן אני עוד לא, וגם לא רמבו. אין מה לעשות, יש דברים שאתה לא יכול לעשות לבדך. לפעמים צריך לקבל עזרה.

לא התלבטתי יותר מדי בשאלה את מי לצרף אלי. הבחירה נפלה מיד על ידידי שוקי ויינגרטן.

יש אנשים כמוני, שנולדו בבית עני, בית שהתנאים הקשים בו הובילו אותם לפשע. שוקי ויינגרטן גדל אחרת לגמרי. הוא ואחיו התאום, אלכס, נולדו לזוג הורים אמידים ומבוססים כלכלית, הבעלים של מלון העסקים "נחמני" במרכז תל אביב. שני האחים היו גברים חסונים, אתלטים ויפי תואר שהתנשאו שניהם לגובה של יותר מ־1.90 מטרים. שוקי היה באותם ימים שחקן במכבי תל אביב בכדורסל, וסל דרמטי שלו הוביל לאחד הניצחונות הגדולים של מכבי בדרבי מול היריבה המיתולוגית, הפועל.

מדוע פנו שני האחים לפשע? אף פעם לא ממש שאלתי אותם. אני טוען שהפשיעה היא תכונה שמועברת בגנים. כלומר, אם מישהו פונה לפשיעה זה מכיוון שהוריו או מישהו מאבות אבותיו עסק בפשיעה או היה בעל מוח קרימינלי. עם זאת, ייתכן שהאחים ויינגרטן - כמוני במידת מה - לא מצאו סיפוק בחיים נורמליים ובעבודה מסודרת, וחיפשו לעצמם אקשן מסוג אחר. אקשן שמזרים לך אדרנלין לדם כל הזמן.

מבין השניים אלכס היה המוח, ושוקי היה הכוח. אבל לי זה לא כל כך שינה מי המוח ומי הכוח. שוקי ואני עשינו בעבר כמה "עבודות" גדולות ביחד, והיה לי ברור שאם יש מישהו שאני סומך עליו במשימה כזו, זה שוקי.

***

 

שוקי ויינגרטן, כצפוי, לא אכזב. "בטח יורם, אני בפנים," הוא אמר לי מייד כשסיפרתי לו על התוכנית שלי. יום למחרת יצאנו ביחד לכנסיית הקבר. שוקי היה בחור יסודי לא פחות ממני, ורצה לבחון מקרוב את היצירה וכן את דרכי הגישה והמילוט מהמקום.

חוץ מזה הטרידה אותו שאלה נוספת. "איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שמדובר ביהלומים אמיתיים ולא בזיוף?" שאל אותי בדרכנו לירושלים.

התשובה שלי הייתה מוכנה מראש. כבר חשבתי על זה קודם. "אין מצב," שכנעתי אותו, "לא נראה לי הגיוני שמקום כל כך קדוש יציג תשמיש קדושה מזויף. כמו שלא יעלה על הדעת שבית כנסת ירכוש ספר תורה נדיר ויציג במקומו בארון הקודש העתק מזויף, כך לא הגיוני שכנסייה כל כך חשובה וידועה תציג על הקירות תשמיש קדושה לא אמיתי." חוץ מזה, אמרתי לשוקי שקיבלתי מידע אמין מאוד שמדובר ביצירה מקורית, ולא שמעתי מאף אחד שייתכן שמדובר בזיוף.

שוקי נטה לקבל את דבריי אבל בכל זאת התעקש לערוך ביחד איתי כמה בדיקות בשטח, למרות שאני כבר בדקתי את העניין מכל כיוון אפשרי.

כבר מהביקור הראשון שאבנו עידוד רב. שוקי, בניגוד אלי, דיבר אנגלית והבין היטב את השפה. כשהגענו לכנסייה הצטרפנו לקבוצת תיירים שנכנסה למקום מלווה במדריך. הלכנו אחריהם בסבלנות, וכשהם נכנסו לחדר עם יצירת היהלומים נדבקנו אליהם.

בחנתי את היצירה גם בביקורים הקודמים, אבל משום מה הפעם הבחנתי בפרטים שאליהם לא שמתי לב בעבר, או שאולי לא הקדשתי להם תשומת לב מספקת. היצירה הייתה ריבוע בגודל של מרצפת קטנה, בערך 20 סנטימטרים על 20 סנטימטרים. על הריבוע היו שלוש אותיות בלטינית, שהרכיבו כנראה מילה אחת. היצירה כולה שובצה בשלל יהלומים נוצצים.

שוקי כרה אוזן לדברי המדריך, ושמתי לב שהוא מתרגש למשמע הדברים. "המדריך אומר להם בפירוש שמדובר ביהלומים אמיתיים," לחש לי באוזן. כדי להיות בטוחים הצטרפנו לעוד כמה קבוצות, ובכל פעם המדריך אמר אותו דבר. כעת לא היה לנו שום ספק: מדובר ביצירת יהלומים אמיתית.

במסגרת טיולי המודיעין האלה, הספקתי גם ללמוד קצת על המקום עצמו. כנסיית הקבר היא אחד האתרים הכי מקודשים לנוצרים, שכן מרבית הפלגים בנצרות מאמינים שמדובר במקום שבסמוך לו נצלב ישו - ושכאן הוא למעשה קבור. מאז המאה הרביעית לספירה נחשבת הכנסייה הזו לאחת החשובות בעולם, והיא משמשת מוקד עלייה לרגל לאינספור צליינים ותיירים מכל רחבי העולם. חלק מהצליינים הם אנשים עניים ביותר, שחסכו פרוטה לפרוטה כדי להגיע לאתר הקדוש הזה פעם אחת בחייהם.

ככל שהעמקנו ללמוד על הכנסייה היה לנו ברור שאנחנו הולכים לפעול במקום רגיש מאוד. אם מישהו מהכמרים ייפגע במהלך השוד, אם משהו ישתבש - זאת עלולה להיות פרשה בינלאומית סבוכה.

במהלך הביקורים במקום למדנו מהמדריכים שסמוך ליצירת היהלומים נמצא כתר קדוש שלפי המסורת הנוצרית היה שייך למרים. כלומר, למריה הקדושה, אמו של ישו - שלפי האמונה הנוצרית ילדה אותו בתולה לאחר שהתעברה מרוח הקודש. נו, אשרי המאמין.

לרגע קל עבר במוחנו הרעיון לשדוד גם את הכתר הזה, אבל גם שוקי וגם אני היינו נבונים ומאופקים מספיק כדי לבטל אותו על הסף. מילא יצירת יהלומים, שנתרמה לפי דברי המדריכים על ידי איזה מיליארדר ארמני, אבל על שוד של כתר שהיה שייך למריה הקדושה ירים העולם הנוצרי קול זעקה כה גדול, שכל משטרת ישראל ומשטרות העולם יירתמו כדי למצוא אותו - ואת השודדים.

אנחנו נסתפק ביהלומים.

במהלך הביקורים בכנסייה שמנו לב לעוד כמה פרטים שהיו עשויים לסייע לנו במשימה. באחד החדרים היו תמיד גלימות חומות של כמרים. החלטנו שבליל השוד נלבש את הגלימות האלה. הן יעזרו לנו להיטמע בנוף ויסירו מעלינו חשדות מיותרים.

סיכמנו שאם הסולם של השיפוצניקים ייעלם דווקא באותו לילה, ניצור פירמידה אנושית כדי שנוכל להגיע אל היהלומים. שוקי הענק והחזק יהיה הבסיס, "זורו" מעליו, ואני, האתלט, אטפס על הכתפיים של שניהם ואקטוף את היצירה מהקיר.

שוקי התכוון להישאר בארץ אחרי השוד, אבל לי היה ברור שמייד לאחר שאקבל את חלקי בשלל אני נעלם ופותח חיים חדשים בחו"ל. ידעתי שגם אם לא אתפס המשטרה תחשוד שאני ביצעתי את השוד ולא תרפה ממני. לבלשי המדור המרכזי הספיק באותם ימים פחות משבב של מידע על מעורבותי־לכאורה בפשע הכי קל, כדי לעצור אותי מייד ולמרר לי את החיים.

תכננתי שאם לא נצליח למצוא במהירות קונה בארץ, אקח את חלקי ביהלומים הגנובים ואעביר אותם לחו"ל באמצעות אחת מידידותיי. היא תבריח אותם על גופה, ואני אמכור אותם באירופה בלי בעיות. היו לי שם מספיק חברים ישראלים שמקושרים לאנשים שמתעסקים עם סחורה גנובה. ידעתי שהסכום שאקבל יסדר אותי בחיים לתקופה ארוכה מאוד, וידעתי שבחו"ל מחכים לי חיים אחרים. שם לא תהיה משטרה שתשב כל הזמן על הזנב שלי, כמו כאן. המחשבה על העתיד הצפוי לי באירופה עודדה אותי ועזרה לי להיערך למבצע המתוכנן.

***

 

היום הגדול הגיע. גם בלילה שלפניו, כמו בלילות קודמים, הופיעה יצירת היהלומים בחלומי. ככל שחלפו השעות כך עלתה ההתרגשות. אם נצליח, אנחנו הולכים להיות מיליונרים. לא פחות מזה. לפי כל ההערכות, שוויה של יצירת האמנות הוא לפחות חמישה מיליון דולר. חמישה מיליון דולר. אלוהים. רק המחשבה על הסכום הזה סחררה אותי.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות אסף אותי שוקי במכוניתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה על הרכב "זורו" - הצלע השלישית בשוד. אינני מזכיר את שמו משום שלמיטב ידיעתי הוא השתקם בחלוף השנים ויצא מעולם הפשע. האם הוא בכלל בחיים כיום? אין לי מושג.

טיפסנו במעלה ההר לירושלים. הצינה גברה מרגע לרגע, אבל למרות זאת שלושתנו הזענו מעט, אולי כתוצאה מהמתח ומהדריכות העצומה.

שוקי החנה את המכונית באזור שער יפו, והקפיד לחנות במקום מותר. אם נחטוף במקרה דו"ח חניה זה עלול לקשור אותנו לשוד. אם הרכב ייגרר - המנוסה שלנו מהאזור תהיה הרבה יותר מסובכת ותחשוף אותנו לסכנות.

סמוך לשעה חמש וחצי בערב, כחצי שעה לפני סגירת השערים בפני מבקרים, הגענו לכנסייה ופסענו פנימה. הפה היה יבש מרוב מתח. ריח כבד ומתוק של קטורת קידם את פנינו בכניסה.

מהסיורים הקודמים הכרנו כבר כמעט כל פינה במבנה הסבוך, הקודר והמפותל הזה. כדי לא לעורר חשד נטמענו מייד בתוך אחת מקבוצות התיירים שסיירו במקום. שעת הסגירה התקרבה, והכנסייה החלה להתרוקן ממבקרים. לקראת סיום הסיור של הקבוצה שאליה נדבקנו, ניתקנו מגע בזהירות. מבלי שאיש ירגיש צעדנו אל אחד הכוכים, שם נחכה בסבלנות עד שהכמרים ילכו לישון. בדרך לכוך המסתור אספנו שלוש גלימות כמרים חומות מהחדר שבו ראינו אותן בסיורים הקודמים. הגלימות היו עשויות לשמש אותנו לצורכי הסוואה במקרה הצורך. יכול להיות שבסוף התחפושת לא תועיל, אבל בטח לא תזיק.

ציפו לנו כעת כמה שעות של המתנה מורטת עצבים בתנאים לא נוחים. בלי מזון, בלי שתייה, בלי לעשן ובלי לדבר. למזלנו, היה לנו לא מעט ניסיון במצבים כאלה והיינו מתורגלים בהמתנות ארוכות. מה שהדאיג אותנו יותר הוא שלב הורדת היצירה מהקיר - ולאחר מכן המילוט למקום מבטחים.

 

השערים הכבדים של הכנסייה ננעלו. אם משהו ישתבש, רוב הסיכויים שניתפס על חם. מה יקרה אז? העדפנו אפילו לא לחשוב על זה.

בשלב מסוים הבחנו בקבוצה גדולה של כמרים, כמה עשרות, שנכנסו לאולם הסמוך לכוך שבו הסתתרנו. התחלנו לחשוש. האם ייתכן שהם הבחינו בשלושת האלמונים שמסתתרים בכנסייה ונערכים לתפוס אותנו?

עברו כמה דקות של מתח ואחריהן נרגענו. התברר שהכמרים הגיעו לאולם לאיזה טקס תפילה מוזר. הם חגו במעגלים, ספרי תפילה בידיהם, ושרו מזמורי קודש נוצריים בשפה היוונית, או אולי בלטינית. המראה והקולות היו מהפנטים. ריח הקטורת היה חונק ומעיק והרגשתי לרגע כאילו חזרתי אחורה במכונת זמן לתקופת האינקוויזיציה.

הטקס הסתיים, הכמרים התפזרו איש איש לחדרו, ובתוך זמן מה השתלטה דממת אלוהים על הכנסייה. החלטנו להמתין עוד קצת, כדי להבטיח שכל הכמרים יישנו עמוק כשנרצה לצאת.

בזמן שהתחבאנו שם, מחכים שהכמרים יסתלקו וילכו סוף סוף לישון, חלפו בראשי כל מיני זיכרונות על האחים שוקי ואלכס ויינגרטן, תאומים שהדמיון הפיזי ביניהם היה מדהים. נזכרתי בין היתר בסיפור אמיתי שרץ בין החבר'ה על איזו צעירה שהייתה דלוקה על שוקי, וכשלא היה לו זמן בשבילה, הוא שלח אליה את אחיו אלכס, והיא בכלל לא הרגישה שזה לא החבר שלה... אני מאמין לסיפור הזה מסיבה אחת פשוטה: גם אני, למרות שהייתי קרוב מאוד לשניים, התבלבלתי ביניהם לא פעם.

גדלתי עם שניהם. כילדים וכנערים גנבנו יחד סחורות מכל מיני מחסנים. כילד, כנער וגם כבוגר הייתי בן בית בדירה של הוריהם - ופעמים לא מעטות סעדתי עם כל המשפחה על שולחנם. בתקופות שבהן הייתי בכלא, שוקי התייצב בכל הזדמנות שרק היה יכול. תמיד הביא משהו, תמיד דאג לי. לא במקרה בחרתי דווקא בו כפרטנר העיקרי לשוד. בנוסף להיותו חבר, הוא גם היה טיפוס שתמיד יכולת לסמוך עליו שאם מישהו ינסה לפגוע בך - הוא יגן עליך בגופו בלי שום פחד. חבר אמיתי ונאמן.

נעיצת מרפק חדה העירה אותי מהרהוריי. זה היה שוקי. "יאללה, שתיים לפנות בוקר. הגיע הזמן להתחיל."

חלפו כמה דקות עד שלבשנו את גלימות הכמרים על הבגדים שלנו. אם אחד הכמרים יתעורר פתאום ויראה אותנו, הוא יחשוב שגם אנחנו כמרים ולא יחטט יותר מדי במעשינו.

***

 

בשעה 2:07 לפנות בוקר יצאנו בזהירות מהכוך ופסענו לעבר החדר שבו הייתה יצירת האמנות היקרה. שלושתנו היינו חמושים באקדחים, גנובים כמובן, אבל לי היה די ברור ששימוש באקדח ייעשה רק במקרה של סכנת מוות. אני יודע בוודאות שתקרית דמים במקום כל כך קדוש, תקרית שבה ייפגעו אנשי דת נוצריים, תגרום למהומת עולמים. אם ניתפס, סביר להניח שנישלח לכלא לשנים ארוכות, גם אם לא יהיו בסוף הרוגים אלא רק פצועים.

עברו עוד כמה רגעי מתח עד שגילינו, למרבה ההקלה, שהסולם נמצא במקום. עוד כמה שניות ארוכות כנצח, ואנחנו בתוך האולם מול יצירת היהלומים. כמה קרוב, אבל עדיין כמה רחוק. בינתיים.

הכול התנהל לפי התוכנית. בשקט ובקור רוח הציב "זורו" הצנום והזריז את הסולם, השעין אותו על הקיר וטיפס למעלה במהירות של קוף.

בעוד הקוף שלנו מטפס החזיק שוקי את הסולם הרעוע שלא יזוז. חריקות חשודות בשעת לילה שכזאת עלולות להקים עלינו את הכנסייה כולה. אני עמדתי בכניסה לחדר באקדח שלוף, מחפה על שני חבריי ומתצפת, לוודא שאף אחד לא מתקרב למקום.

יחסי האמון בסיטואציות שכאלה דומים - להבדיל אלף אלפי הבדלות - ליחסי האמון בין לוחמים שיוצאים לקרב. אתה צריך לסמוך על החברים שלך במאה אחוזים, ולהיות בטוח שאם ישתבש משהו הם יעזרו לך ולא יפקירו אותך בודד בשטח. לשוקי ול"זורו" לא היה כל ספק שאם משהו ישתבש, אם מישהו יתקרב, אני לא אברח ולא אשאיר אותם לגורלם אלא אשאר ביחד איתם. לי היה ברור לגמרי שאם משהו אצלי ישתבש, גם הם יעשו בדיוק אותו דבר. היה ברור לי שהם לא יעזבו את הכנסייה בלעדיי.

רחש של צעדים קרבים גרם לכל שערותיי לסמור מאימה. קיוויתי שבגלל המתח הרב התחלתי לדמיין דברים, אבל לא. הרעש נמשך, והבנתי שמישהו צועד ומתקרב לעברי. מבעד לאור החלש שהיה במסדרון, הבחנתי בכומר. הייתי כמעט בטוח: הוא בדרך אלינו.

מה עושים עכשיו, לעזאזל? מצד אחד אני חייב להזהיר את שוקי ואת "זורו", ומצד שני, ברור לי שכל הגה שאוציא מפי יסגיר אותנו. בדממה ששררה בכנסייה יישמע אפילו זמזום של זבוב.

בלית ברירה המתנתי כשידי לופתת בכוח את קת האקדח. חלפו עוד כמה שניות, וכעת היה ברור ללא שום ספק: הכומר גילה אותנו. הוא עמד ממש מולי ובהה בי בתדהמה. קפאתי על מקומי. הוא הבחין באקדח השלוף שבידי ונסוג בבהלה שני צעדים לאחור.

הכול החל להתרוצץ לי עכשיו בראש. לירות? קול הנפץ יחריד את הדממה ויעיר את כל הכמרים. לא לעשות כלום? הוא יתחיל לצעוק. לחסל אותו? על האופציה הזו לא העזתי בכלל לחשוב. רצח של איש דת נוצרי בידי שודד יהודי יחולל מהומת אלוהים. אנחנו נירקב מאחורי הסורגים עד סוף ימינו, ומדינת ישראל תסתבך עד מעל לראש באשמתנו.

באותן שניות ממש "זורו" ירד מהסולם והיהלומים בידיו. הוא ושוקי החלו לצעוד במהירות לכיווני, לעבר הדלת, ולפתע הבחינו בכומר. מרוב תדהמה, או שאולי מרוב פחד שמא יחטוף כדור, הכומר שמר בינתיים על שתיקה. הוא עמד כמו נציב מלח - ושתק. ידעתי ששוקי חמום מוח לפעמים, ופחדתי שדווקא כעת הוא ישלוף אקדח ויחסל את הכומר. למרבה המזל, שוקי הצליח לשמור על קור רוח וסימן לכומר בתנועה מאיימת שעדיף לו להמשיך להיות בשקט. שלושתנו פתחנו בריצה מטורפת לנתיב המילוט שתכננו מראש. גם הכומר ברח, אבל לכיוון ההפוך.

טיפסנו במהירות במדרגות שמובילות למעין גגון שפנה לאחת הסמטאות הדוממות. גובהו היה כשלושה מטרים מעל האדמה, והצלחנו להשתלשל במהירות למטה. את מאות המטרים הראשונים עשינו בריצה מטורפת ונעלמנו במהירות מהאזור. את המהומה שקמה לאחר מכן בכנסייה לא הצלחנו לשמוע.

אחרי שהתרחקנו מספיק מהכנסייה עברנו להליכה, כדי לא לעורר חשד. אני לא מכיר שוטר או איש מג"ב שלא יעצור לבדיקה שלושה גברים שרצים במהירות בלילה, ועוד בסמטאות העיר העתיקה בירושלים.

האם הכמרים הזעיקו בינתיים עזרה? האם עד שנגיע לשער יפו תספיק משטרת ירושלים לחסום את כל היציאות מהעיר העתיקה? לא ידענו מה יקרה וקיווינו שלאחר השוד המוצלח גם שלב הבריחה יסתיים ללא תקלות. תוך כדי הליכה מהירה פשטנו מעלינו את גלימות הכמרים והשלכנו אותן בסמטאות. מכיוון ששלושתנו היינו עם כפפות, לא נשארו טביעות אצבע על הגלימות, והמשטרה לא תוכל לקשר אותנו לשוד. בדיקות די־אן־איי עדיין לא היו קיימות באותה תקופה.

חלפו עוד כמה דקות והגענו לרכב. "זורו", נהג מחונן, תפס את ההגה והניע. כשאני שומע כיום את צמד המילים "נהג שודים", ישר אני נזכר בפנים שלו. השכלה אמנם לא הייתה לו, אבל לנהוג ברכב במהירות ובמיומנות הוא ידע היטב.

השעה הייתה בערך רבע לארבע לפנות בוקר. רחובות הבירה היו עדיין דוממים, וצווחות הצמיגים של המכונית החרידו את השקט. בעוד "זורו" נוהג במכונית במהירות מסחררת ומבהילה, אחזתי בידיי את יצירת היהלומים. ממש חיבקתי אותה. מבטי הצטלב לרגע עם מבטו של שוקי, ושנינו החלפנו כאפות בחיוך של אושר. "עשינו את זה," מלמלתי בשמחה. "עשינו את זה. אנחנו מיליונרים, שוקי, מיליונרים," צעקתי בגרון ניחר.

***

 

סמוך לשעה ארבע בבוקר הגענו לדירת מסתור שבה הייתי אמור להישאר עד יעבור זעם. הערכנו שהשוד הבלתי שגרתי הזה יקפיץ על הרגליים לא רק את משטרת ירושלים אלא את משטרת ישראל כולה. ומה זה אומר? מחסומים ובדיקות על כל קילומטר. רק זה חסר לנו - שיתפסו אותנו עם יצירת היהלומים בידינו.

דירת המסתור שבה הייתי אמור להעביר את הלילה, ואולי גם את הלילות הבאים, הייתה בבניין שיכון מוזנח באחת השכונות של ירושלים. דירה של חבר שמסר לי מראש את המפתחות.

כמו כל מבצע שערכתי, גם המבצע הזה היה מתוכנן עד הפרט האחרון. מטפסי האוורסט נוהגים תמיד לומר שלהגיע להר זו לא הבעיה האמיתית, אלא לרדת ממנו בשלום, בחתיכה אחת. יש האומרים שכך זה גם במבצעי שוד סבוכים. הקושי האמיתי, המבחן האמיתי, מתחיל לא כאשר השלל בידך במקום השוד, אלא במהלך המנוסה מהמקום. את המנוסה הזו חייבים לבצע בזהירות, בתבונה, בקור רוח ובלי להשאיר עקבות מיותרות.

"זורו" החנה את הרכב בכניסה לבניין וכיבה את המנוע. כמה שפחות רעש ברגעים קריטיים אלה, כך עדיף. האזנו לרחשים בחוץ וניסינו לשמוע סירנות של ניידות משטרה שנמצאות אולי בעקבותינו, אבל כלום. דממה מבורכת של לפנות בוקר.

אספתי משוקי ומ"זורו" את האקדחים שלהם, אחזתי היטב בידי השנייה את יצירת היהלומים, ונפרדתי משניהם לשלום.

עליתי לדירה ושני השותפים המשיכו לתל אביב. הפעם לא נסיעה מטורפת, אלא רגועה ונורמלית. קבענו שאם המצב יאפשר, אם ההמולה המשטרתית תירגע, שוקי יגיע כבר בצהריים לאסוף אותי, וניסע לתל אביב עם השלל ועם האקדחים.

טיפסתי בחדר המדרגות, שלפתי מכיסי את המפתח, נעצתי אותו בדלת - וכלום. המפתח לא הסתובב.

המחשבה הראשונה הייתה שמדובר במלכודת. אבל מיד ביטלתי את זה. הכרתי היטב את החבר שהפקיד בידי את דירתו. לא מדובר במישהו שיבגוד בי. טלפון סלולרי עוד לא היה באותם ימים, לפחות לא בישראל, והמחשבה להיכנס לדירה סמוכה ולבקש רשות להשתמש בטלפון לא עלתה בראשי אפילו לשנייה.

אם לא בגידה - מדובר ככל הנראה בטעות טיפשית. הוא בטח נתן לי בטעות מפתח אחר במקום את המפתח לדירה.

מה עושה בן אדם רגיל שנתקע מחוץ לדירתו ללא מפתח? קורא לפורץ מנעולים. לשמחתי לא נצרכתי לזה. לא לחינם רכשתי מוניטין של פורץ מוכשר.

יצאתי החוצה, בחנתי את הבניין, טיפסתי כמו קוף על אחד הצינורות - וכהרף עין נחתּי במרפסת הדירה. ניפוץ שקט ואלגנטי של דלת הזכוכית שמפרידה בין המרפסת לבין הדירה - ואני בפנים.

הדלקתי את האורות והתיישבתי על הספה בסלון. יצירת היהלומים מולי. הייתי אמנם רצוץ, אבל לא הרגשתי צורך לישון. האדרנלין זרם בחוזקה. למרות הלילה הארוך, המעייף ומורט העצבים שעבר עליי - הרי שלא היה שום סיכוי שבעולם שאצליח להירדם עכשיו "את שלי, מותק," קראתי בקול. אחזתי את יצירת היהלומים בשתי ידיי, נישקתי ובחנתי אותה מכל הכיוונים. רק עכשיו שמתי לב שעל היצירה יש שלוש מילים, ולא מילה אחת. כל אחת מהמילים הללו מנתה שלוש אותיות. המילים לא נכתבו או צוירו, והיהלומים המשובצים על פלטת הפלטינה הם שיצרו את הכתובת. בקיצור - משפט שעשוי מיהלומים.

"את שלי," לחשתי והידקתי את האחיזה. "סוף־סוף את שלי."

על אף שידעתי שהמבצע עוד לא הושלם הוצף גופי בתחושה של ניצחון. הייתי עדיין בירושלים ולא בעיר המבטחים תל אביב, היהלומים עדיין בידיי, וצריך יהיה למצוא כמה שיותר מהר את הקונה המתאים שישלם את הסכום הנדרש. הקונה צריך להיות מישהו שאנחנו בוטחים בו במאה ואחד אחוזים, לא אחד שירוץ אחר כך ויספר למשטרה, מסיבותיו שלו.

חלפה שעה, חלפו שעתיים נוספות - והעייפות בכל זאת עשתה את שלה. ניגבתי בקפדנות את טביעות האצבעות מעל שלושת האקדחים, הסתרתי אותם בדירה, השתרעתי על הספה - ושקעתי בשינה עמוקה.

בום, בום, בום. שלוש דפיקות חזקות על הדלת העירו אותי לקראת השעה שתיים אחר הצהריים. "משטרה, הלך עלי," חלפה מחשבה ראשונה בראשי. ניגשתי לדלת ברגליים כושלות, הצצתי בעינית - ונרגעתי. זה בסך הכול שוקי שבא לאסוף אותי.

את דלת הדירה אפשר היה לפתוח מבפנים, אבל במקום לקבל משוקי חיבוק, כמו שחשבתי שיקרה, נתקלתי בפנים חמוצות. "קרה משהו?" שאלתי בדאגה.

"היית צריך לדפוק בו. למה לא דפקת בו?" הוא אמר בכעס.

לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"לדפוק? במי? במי לדפוק?"

"בכומר. היית צריך לירות בכומר."

אין מה לעשות, זה שוקי. בחור טוב, אבל לפעמים אימפולסיבי מדי ומדבר שטויות. שכנעתי אותו שאם הייתי יורה זה היה מעיר את כל הכנסייה, ורק מסכן אותנו. הוא שתק, אולי כהסכמה - וזהו. בכך נגמר הוויכוח ויותר לא דיברנו על העניין הזה.

הדרך לתל־אביב עברה בשלום. לא מחסומים משטרתיים, לא מסוקים באוויר. כלום. מוזר, חשבנו לעצמנו, אבל מה זה חשוב - העיקר שהיהלומים אצלנו.

מראש סוכם ששוקי, שמכיר כמה וכמה יהלומנים שלהם הוא מכר בעבר סחורה גנובה, ייצור קשר עם אחד מהם כדי לקבל הצעת מחיר. אני עדיין תכננתי לצאת במהירות האפשרית לאירופה ולהיעלם שם.

את השעות הקרובות, עד לחזרתו של שוקי, העברתי בדירת מסתור ברחוב שבזי בדרום תל אביב, שהייתה שייכת לחבר אחר מעולם הפשע. המתח אכל אותי. האם הרכוש שווה באמת חמישה מיליון דולר? חמישה מיליון דולר זה אומר שאם שוקי יעשה עסקה טובה נקבל יותר ממחצית משווי היצירה. כלומר, כל אחד ייצא עם בערך מיליון דולר. לא רע, לא רע. מיליון דולר ללילה אחד של עבודה? נשמע הוגן למדי.

הפלגתי במחשבות על העתיד המצפה לי. יום אחרי שהעסקה נסגרת אני כבר לא בארץ. אירופה קרצה לי, וכך גם אמריקה. בעוד אני מפנטז על מנעמי חו"ל נפתחה דלת הדירה, ושוקי ו"זורו" נכנסו פנימה, שניהם עם פרצוף תשעה באב כאילו בישרו להם כרגע שכל יקיריהם נספו חס וחלילה בתאונה או משהו כזה.

"מה?" שאלתי בקוצר רוח.

שוקי היה הראשון שהגיב. "מה? אתה לא רוצה לדעת מה."

המחשבות התרוצצו במוחי. מה כבר יכול להיות גרוע כל כך? האם המשטרה קיבלה מידע על מעורבותנו באירוע? או שאולי הם קיבלו הצעת מחיר מאכזבת?

"מה קרה, למה אתם מצוברחים כל כך?"

"זה לא אמיתי," אמר שוקי והמילים בקושי יצאו לו מהפה.

"מה? מה לא אמיתי?" שאלתי בחרדה.

"היהלומים. סתם חתיכות זכוכית. הכול מזויף."

אני שומע את מה ששוקי אומר, אבל מסרב להאמין. כל החלומות, כל הפנטזיות, הכול התנפץ בשנייה אחת?

"איך זה יכול להיות?" שאלתי, ספק את עצמי, ספק אותם. "הרי כל מדריכי התיירים אמרו שמדובר ביצירת יהלומים אמיתית, כולם חזרו על זה שמדובר בתרומה של מיליארדר ארמני. מה? כולם שיקרו?"

שוקי סיפר לי שבינתיים התחילו לדבר ברדיו בהרחבה רבה על השוד, ושבאחד הדיווחים דיווח אחד הכתבים שהיצירה שנשדדה הייתה בכלל העתק, והיצירה האמיתית שמורה היטב בכספת שנמצאת בתוך הכנסייה.

מרוב תסכול בעטתי בכוח בקיר, פעולה שחוץ מבהונות נפוחים לא נתנה לי דבר. זהו, כך התנפץ לו חלום.

***

 

אבל זו הייתה רק המכה הראשונה שחטפנו, וכעת ציפתה לנו בעיה נוספת. כמה ימים אחרי השוד קיבלה המשטרה מידע מודיעיני שביום האירוע ראו אותי בעיר העתיקה בירושלים ביחד עם אחד התאומים ממשפחת ויינגרטן ועם אדם נוסף, שזהותו לא ידועה. מי מהתאומים? בשל הדמיון הרב ביניהם לא יכול היה המודיע לקבוע בבירור.

המונח המפוצץ "מידע מודיעיני" שבו המשטרה אוהבת מאוד להשתמש תמיד מצחיק אותי מחדש ומעורר בי גיחוך. בתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים מדובר בכיבוס של המילה "הלשנה". לא מידע מודיעיני שהושג בדרכים עלומות, אלא בסך הכול הלשנה שמגיעה משטינקר, ממלשן שמחליט ללכלך על החברים שלו כדי לקבל הטבות.

במקרה הנוכחי, כך נודע לי מאוחר יותר, היה זה ערבי תושב מזרח העיר שאיתו ישבתי בעבר בכלא. הוא הפך כנראה למודיע של המשטרה, בטח כדי להינצל ממאסר או משהו כזה, ומסר למשטרה את המידע הסנסציוני.

הסיפור על השוד הנועז בכנסיית הקבר תפס בינתיים את כל הכותרות הראשיות בעיתונים וברדיו. כרגיל במקרים מתוקשרים שכאלה הופעל על המשטרה לחץ כבד לפענח את הפרשה.

הלחץ עשה את שלו והתוצאות לא איחרו להגיע. המשטרה הצליחה לאתר במהירות את האחים ויינגרטן - ומייד עצרה את שניהם. השמועות עוברות מהר מאוד בעולם התחתון, כך שהמידע על מעצרם של התאומים הגיע לאוזניי במהירות. כמנהגי במקרים שכאלה ירדתי למחתרת והסתתרתי בדירת מסתור.

בעודי מחופר בדירה יצרתי קשר עם עורך הדין שלי משה רום זכרו לברכה. את המילים "זכרו לברכה" אינני אומר כאן מטעמים דתיים כלשהם או כדי לצאת ידי חובה, אלא משום שמבחינתי משה רום היה לא רק עורך דין מבריק ומעולה, אלא קודם כל בן אדם טוב וישר.

"די, מספיק לעשות שטויות," הוא מיד אמר לי. "צא מהמחבוא - ותסגיר עכשיו את עצמך למשטרה."

מישהו אחר היה אולי דוחה את ההצעה הזו על הסף, אבל אני סמכתי עליו וידעתי שהוא מחפש בשבילי את הפתרון הטוב ביותר.

עוד באותו יום מצאתי את עצמי בקישלה, בעיר העתיקה בירושלים. זהו בית מעצר, לא הרחק משער יפו, שנבנה על ידי התורכים ומזכיר למי שמתעקש לשכוח איך היו כולאים בני אדם בימי הביניים. את שוקי ואלכס ויינגרטן החזיקו בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, שגם עליו אי אפשר לומר שהוא מזכיר את מלון ולדורף אסטוריה.

שלושים ימים ישבתי במעצר בקישלה. תנו למשטרה חשוד, והם יתישו אותו בחקירות על גבי חקירות עד שהנשמה תצא לו - ובסוף הוא יודה במה שלא עשה.

אבל להפתעתי, במהלך המעצר הזה קיבלתי יחס שונה לגמרי מזה שאליו התרגלתי בעבר. חוקרי הפרשה דיברו איתי על כל דבר שבעולם, חוץ מאשר על השוד בכנסיית הקבר.

קצין החקירות הממונה על התיק הגיע אמנם לתא שלי כל יום, אבל במקום להתיש אותי בשאלות הוא הוציא אותי לחצר, פתח לוח שש־בש ומזג קפה שחור חזק לספלונים קטנים. שתינו, שיחקנו וקשקשנו בינינו כאילו מדובר במפגש של חברים ותיקים.

נוסף ליחס המפנק הזה אפשרה לי המשטרה לקבל ביקורים בלי הגבלה. חברים, וגם חברות, לא היו חסרים באותם ימים. אחת מהן הייתה השחקנית והזמרת מרגלית אנקורי. באותה תקופה היא השתתפה בצילומים של סרט כלשהו בים המלח, אבל אותי היא לא שכחה. כל יום היא הגיעה לקישלה עמוסה במצרכים שונים בשבילי, כמו למשל מזון משופר שאותו לא תקבל אף פעם בחדר האוכל של הכלא, או כלי רחצה מפנקים כמו סבונים ריחניים ואפטרשייבים. שלטונות בית המעצר התירו לה להכניס פנימה את הציוד בלי שום בדיקה ובלי לחטט בשקיות, כפי שנהגו לעשות תמיד.

"משהו מסריח כאן," חשבתי לעצמי. קיבלתי יחס של בן מלך והייתה לי תחושה שמתבשל כאן משהו, אבל לא היה לי ברור מה בדיוק.

יום אחד שמעתי את קצין החקירות הממונה על התיק אומר לאחד השוטרים בבית המעצר, תוך שהוא מצביע עלי כבדרך אגב: "תן ללנדסברגר כל מה שהוא מבקש. מסכן, רחמים עליו. הוא עומד לשבת הרבה־הרבה שנים בכלא."

המשפט הזה נשאר לי תקוע חזק בראש. יום אחד, באחת הפגישות שלי עם קצין החקירות בחצר הכלא, הוא רמז לי שיש נגדי עד מדינה בפרשה, שהתיק כבר סגור, ושלמעשה זו הסיבה שבגללה איש לא טרח לחקור אותי.

עד מדינה? האם זה אומר ששוקי החליט לבגוד בי? האם השותף שכל כך סמכתי עליו סיפר למשטרה את הכול כדי לצאת בעונש קל או בלי עונש בכלל?

התקשיתי להאמין ששוקי ויינגרטן, חבר ילדות נאמן, יעשה לי דבר כזה. מצד שני, כבר לא ידעתי מה לחשוב. העובדה שלא נחקרתי בכלל בתיק, היחס הטוב מדי שקיבלתי במעצר - כל אלה הדליקו לי אורות אדומים, והכנתי את עצמי לגרוע מכול.

בראש שלי חלפה כל הזמן המחשבה איך שוקי יוכל להסתכל לי בעיניים כאשר יעיד נגדי בבית המשפט. המחשבה הזו הייתה כל כך קשה, ובכל פעם שהיא צצה, ניסיתי לסלק אותה מייד. סמכתי על שוקי יותר מאשר על עצמי, והיה קשה לי לתפוס שהוא אכן החליט לבגוד בי כדי להציל את עורו.

חלפו שלושים ימי מעצר וכדי להאריך את מעצרי פעם נוספת נדרש כבר אישור של היועץ המשפטי לממשלה. אישור שכזה היה ניתן רק במקרה שהיועץ עיין בחומר החקירה והגיע למסקנה שהראיות אכן מצדיקות את המשך המעצר.

חיכיתי להחלטת היועץ אבל הפעם, לשם שינוי, הופתעתי לטובה. "מחר אתה משתחרר," בישר לי קצין החקירות כשנפגשנו לעוד כוס קפה בחצר של בית המעצר.

"נו, זה היה ברור," ניסיתי להסתיר את הפתעתי. "הרי אמרתי לכם מהרגע הראשון שאתם סתם מבזבזים את הזמן ושאתם בכיוון הלא נכון. תבדקו טוב טוב את השטינקרים שלכם...".

התמקדתי בעיניו כדי לנסות לבדוק אם הוא מאמין לדבריי, וניסיתי לבדוק מה קורה עם העצורים האחרים, שוקי ואלכס.

"הם לא משתחררים. אנחנו נבקש לעצור אותם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם."

כעת היה ברור לי שאיש מהם לא הלשין עלי. שוקי ואלכס היו תמיד חברים נאמנים, וכך בוודאי יהיו תמיד. אבל מדוע מתעקשת המשטרה להחזיק במעצר את שניהם, למרות שעל פי המידע שברשותה רק אחד מהם השתתף בשוד? התשובה ברורה: המשטרה מתקשה להחליט מי התאום שהשתתף בשוד. הסקתי מכך שהם שותקים. אפשר לסמוך עליהם. הם לא יפתחו עלי.

***

 

אני השתחררתי מהמעצר ונשמתי סוף־סוף את ריח החופש, והיועץ המשפטי לממשלה החליט להאריך את מעצרם של התאומים עד תום ההליכים. זה די הדאיג אותי. לא הרגשתי נוח עם העובדה שאלכס שכלל לא היה קשור לעניין, עצור עכשיו עד תום ההליכים המשפטיים. האם ייתכן שהוא יקריב את עצמו למעני? ואם זה יקרה, מה אעשה? האם במקרה כזה מצפוני יחייב אותי להודות שאני ולא אלכס הייתי שם - ולבקש שישחררו אותו ויעצרו אותי במקומו?

בניסיון להבין מה לכל הרוחות קורה כאן, יצרתי קשר עם עורך הדין של האחים ויינגרטן, שאותו כבר הכרתי ממקרים קודמים. לשמחתי הוא אפשר לי לעיין בחומר החקירה שנמסר לידיו. ראיתי שם דוח חקירה שבו נכתב שהמשטרה הכניסה למסדרון הצינוקים בבית המעצר אסיר עבודה שישמש כמדובב נגד התאומים. המדובב טען לאחר מכן שאחד התאומים סיפר לו דרך הסורגים ששניהם אכן השתתפו בשוד, וכי חצי שעה לאחר מכן כבר היו בתל אביב. עכשיו היה ברור לי שמדובר במדובב שבדה את הדברים מליבו כדי למצוא חן בעיני המשטרה ולקבל טובת הנאה כלשהי. הרי גם אלכס וגם שוקי בחיים לא יגידו למדובב דברים כאלה. בחומר החקירה גם נטען, בשמה של המשטרה, שבמהלך השוד פרצה תגרה בין השודדים לבין הכמרים, שבעקבותיה התנפצה מנורת שמן שהייתה בקרבת מקום. החוקרים טענו כי שרידים מהשמן שהיה במנורה נמצאו על הנעליים של התאומים, וכי מדובר בשמן מיוחד שמיובא מיוון - שאותו אין להשיג בשום מקום אחר.

נער הייתי וגם זקנתי, וברצוני להבהיר עתה עובדה אחת: טענות המשטרה, שאותן ניתן למצוא היום גם באינטרנט, ולפיהן השוד לווה בקטטה בינינו לבין הכמרים, ושבמהלך הקטטה חבטנו בכמרים בקתות האקדחים שלנו - הן שקר וכזב. לא היה ולא נברא. זה מלמד רק דבר אחד: הרצון של המשטרה להפליל גובל לא פעם באמירת שקרים, וכבר ידוע היום על מקרים רבים מדי שבהם נגבו מחשודים הודאות בכוח, על מעשים שהם בכלל לא עשו.

כל השקרים האלה שהופיעו בדוח המשטרתי הרתיחו אותי.

 "הכול שקר. אני מבקש שתעשה הכול כדי לשחרר את שוקי ואת אלכס בערבות," ביקשתי מעורך דינם, "כבר חצי שנה שהם יושבים במעצר. חצי שנה..." צעקתי.

הוא הביט בי וכמעט פרץ בצחוק. "איפה שמעת, אדון לנדסברגר, שעל שוד מזוין מישהו אי פעם שוחרר בערבות?"

 הוא צדק, אבל אני התעקשתי. "תנסה, אולי תעשה תקדים משפטי."

הוא סירב בתוקף. "אני לא אעשה צחוק מעצמי," אמר בתקיפות. החיוך שהיה שפוך קודם על פניו נעלם כלא היה - והוא השליך את התיק של האחים על השולחן.

לא התייאשתי. לקחתי את התיק למשה רום. הוא בחן את הממצאים ובניגוד לפרקליט של התאומים החליט לפחות לנסות - והצליח. הוא הגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט המחוזי, ובמהלך הדיונים הביא מומחים שקבעו שצמח ברזילאי מסוים משאיר בדיוק את אותם סימנים שהשאיר השמן שנשפך לכאורה במהלך התגרה עם הכמרים בכנסיית הקבר, ונדבק לסוליות נעליהם של התאומים. המשטרה נותרה חסרת אונים מול הממצאים האלה, ראיות מוצקות נגד האחים ויינגרטן לא ממש היו - ובסופו של דבר הם שוחררו מהמעצר ולא הוגש נגדם כתב אישום.

בכך הגיעה לסיומה עוד פרשה מחיי הסוערים ורצופי ההרפתקאות.