עם עלות השחר

משפחה קטנה בתוך המשפחה הקיבוצית

אבא שלי השתלב בחיי הקיבוץ עמוס בזיכרונות, מצולק בנפשו אך חסון בגופו. הוא עבד באסם ובפרדס, ולאחר שעבר ניתוח בחזה ולא יכול היה לצאת לעבודת השדה, תרם לחברים את מיומנות התפירה שלו.

אימא, שמגיל צעיר עסקה בהזנת משפחתה, עבדה בשקידה בחדר האוכל הקיבוצי שבו אכלו ארבע מאות החברים שלוש ארוחות ביום.

המטפלת בבית הילדים הייתה אחראית לכל מחסורנו, ועם זאת גם להורים היה תפקיד מרכזי בחיינו. כך למשל, עם אימא ואבא נסעתי באוטובוס לירושלים לרופא ממוחה שיטפל בדלקות העיניים שלי. בעיר הגדולה, בעיניים אדומות ומשתאות, ראיתי לראשונה כבישים סואנים ורחובות הומי אדם.

המקום שבו אימא ואבא דווקא חסרו לי ולא היו איתי כדי לתמוך בי היה מרפאת השניים. מזל, המטפלת, הודיעה לי חגיגית, "טוביה לך למרפאת השניים, יש לך תור עכשיו."

הגעתי לבד מבית הילדים. חיהל'ה מוזס, אימו של בן הכיתה מאירק'ה, הייתה עוזרת הרופאה והיא קיבלה אותי בחיוך רחב. החיוך שהחזרתי לה התחלף עד מהרה לפרצוף כואב. השיניים שלי, שהיו במצב בכי רע, התמלאו סתימות ולא אחת אף נעקרו. יצאתי פעם אחר פעם סובל מכאבים, צועד חזרה לבית הילדים ומצטער שאימא או אבא לא איתי.

גם לטבריה הסמוכה נסעתי עם ההורים. באחת הנסיעות אימא ביקשה ממני לתת נדבה לקבצן.

"טוביה, תן לו את המטבע זו מצווה גדולה," הסבירה לי.

ראיתי את הקבצן יושב בבגדיו הבלויים וריחמתי עליו. נתתי לו את המטבע וחזרתי לאימא.

"יופי, עכשיו אקנה לך גלידה," היא אמרה בשמחה.

"אבל אימא, לא חבל על הכסף?" שאלתי, שכן לפני רגע הייתי ליד האביון החסר כול.

"לא חמוד, לא חבל," חייכה אימא. "אתה הבן שלנו ואנחנו אוהבים אותך." היה די במילים אלה כדי להרגיע בי את ההתלבטות, וכשאבא הושיט לי את גביע הגלידה, ליקקתי בהנאה את המתוק־מתוק הזה, ולא היה מאושר ממני בעולם.

השמחה נקטעה כשהגענו לחנות בגדים כדי לקנות חולצות. הקשבתי לאימא שהסבירה למוכר כי היא מבקשת הנחה משום שאנחנו קיבוצניקים. מעט התביישתי שקיבוצניקים זקוקים להנחות כי אין להם כסף. האם אנחנו עניים כאותו מקבץ נדבות? ואם כן, מדוע קנינו גלידה ולמה נתנו ממעט כספנו לקבצן? זה היה מביך, אולם באמת היה לנו מעט מאוד כסף.

במשך שנות ילדותי הוריי דיברו ביניהם וגם איתי ביידיש. עם חברי הקיבוץ דיברו עברית. רוב חברי הקיבוץ זנחו את שפת האם שלהם ואימצו את העברית כשפת הדיבור גם בבית וגם מחוצה לו. הוריי לא ראו בכך בעיה. הם קיבלו עיתון ביידיש ועיתון בעברית למתחילים.

הדבר נראה לי טבעי לגמרי, אבל יום אחד הפתעתי אותם, "בן גוריון אמר שצריך לדבר רק עברית," דקלמתי בפניהם את מה שאמרו לנו בכיתה.

"אבל טוביהל'ה זאת השפה שלנו והעברית קשה," הסבירו.

בחדר ההורים, מחוץ לטווח השמיעה של חבריי, גם אני הייתי קורא ביידיש, ונוסף להבנה ולדיבור, למדתי עקב בצד אגודל את קריאת השפה. אך עם הוריי הקפדתי לדבר בעברית גם כשהם דיברו אליי ביידיש. הייתי מקריא להם את העיתון בעברית קלה, ואז אבא היה פונה אליי בחיוך, "נו, עכשיו נראה איך אתה קורא גם ביידיש."

לימים בירכתי אותם על כך שהיידיש שגורה על לשוני, שפה כה עשירה ומיוחדת, מצחיקה ומתנגנת ומאליה, מתדברת. "עברית רעדט מען, יידיש רעדט זיך", עברית מדברים, יידיש מתדברת.

הפינה השלווה בחדר ההורים איזנה את ההמולה של חברת הילדים. שם יכולתי לעקוב במתח אחר סוכני ריגול ועלילותיהם ששודרו ברדיו, להזדהות עם החבורה־הסודית־בהחלט ולהפליג בעולמות הדמיוניים שבנה עבורי ז'ול וורן.

בתקופת לימודי התיכון הייתי מגיע מדי ערב לחדר ההורים. על מכתבה משלי הכנתי את שיעורי הבית, יכולתי ללמוד בשקט, ותוך כך ליהנות מעוגת השוקולד הנהדרת של אימא ומהתה הבהיר עם לימון שאבא הפליא להכין. כמה אהבה השפיעו עליי שני האנשים הטובים האלה, בצניעות, בתנאים מצומצמים, אבל מעומק ליבם החבול.

שמחתי במיוחד כשאימא הכינה געפילטע־פיש. למרות שלא עמד לרשותה מטבח מאובזר, היא הצליחה להפיק את טעם הבית, מתוק כמו שפולנים אוהבים, כפי שאני אוהב עד היום. בדייקנות הייתה חותכת את דגי הקרפיון לשלושה חלקים, ממלאת אותם בדג טחון ומקשטת אותם בפרוסת גזר. כשהייתה מניחה אותם בקערה היו בלוטות הרוק שלי מתכוננות, וכשאבא היה מנצל את ההזדמנות ואומר: "שנהיה לראש ולא לזנב", כבר הייתי חש בטעם.

לפעמים שיחקתי עם אבא שלי דמקה, וכשניצחתי אותו התעורר בי החשד שהוא אפשר לי לנצח. אימא הייתה צופה בנו מפינתה. הייתה לה מערכת סימנים שניבאו דברים חשובים שעתידים לקרות – כשנפל מזלג על הרצפה ידענו שיבוא אורח, וכשעמדה ציפור בחלון היא בישרה בואו של מכתב – הייתה לה גם שפה משלה, כך למשל כשהייתי מכין שעורי בית כשמוזיקה חזקה מתנגנת ברקע, הייתה אימא מתלוננת: "איך אתה יכול לעשות שיעורי בית עם הכאץ מוזיק הזה," עם מוזיקת החתולים הזאת, הייתה אומרת, נאנחת ומניחה לי להמשיך בשלי.

הייתה לאימא גם "פנינה משגעת פילים". לפעמים כשהזכרתי לה שאמרה או שהבטיחה לי דבר־מה, הייתה פולטת כבדרך אגב: "אוסט גחולמת", אתה חלמת... ובזה הוחלט פה אחד שלא היו דברים מעולם.

אימא בפולין