סימני שיניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סימני שיניים
מכר
מאות
עותקים
סימני שיניים
מכר
מאות
עותקים

סימני שיניים

4.4 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 43 דק'

חנוך מרמרי

את‭ ‬רוב‭ ‬שנותיו‭ ‬עשה‭ ‬חנוך‭ ‬מרמרי‭ ‬בעיתונות,‭ ‬13‭ ‬מהן‭ ‬כעורך‭ ‬‘הארץ‮'. ‬‭ ‬כמו‭ ‬כן‭ ‬שימש‭ ‬כראש‭ ‬מחלקה‭ ‬בבצלאל,‭ ‬ראש‭ ‬אגף‭ ‬בספרייה‭ ‬הלאומית,‭ ‬חבר‭ ‬בצוות‭ ‬המכון‭ ‬הישראלי‭ ‬לדמוקרטיה‭ ‬ועורך‭ ‬אתר‭ ‬ביקורת‭ ‬התקשורת‭ ‬‘העין‭ ‬השביעית‮'.‬‭ ‬ זוכה פרס סוקולוב בתחום העיתונאות הכתובה לשנת 2004. בשנת 2022 יצא לאור בהוצאת כתר הרומן "סימני שיניים" פרי עטו.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בשנות השישים, על הכרמל, לכולם נדמה שארֹון אייכנבלט הצעיר הוא מקרה אבוד. ארון, הבן של המורה יוסף ושל ריבה, הגננת הפרטיזנית, רחוק מלהיות תלמיד למופת. ארון החולמני והציניקן גם אינו הנער המרשים או הבולט ביותר בחבורה. התפקיד הזה שמור לחברו הטוב בז. על רקע משפט אייכמן ומות אביו של ארון, בשקט שבין מבצע קדש לששת הימים, הנערים עסוקים בפינות עישון, במסיבות תקליטים, בהתעוררות מינית ובהתאהבויות, כמחכים שחייהם האמיתיים יתחילו. דווקא אז איום הסילוק מהגימנסיה היוקרתית והנוקשה שבה הם לומדים מרחף מעל ראשם. ולכן, ימים ספורים לפני טקס יום הזיכרון, הנערים נוקטים צעד נואש שעומד לשנות את חייהם כליל.

סימני שיניים הוא רומן חניכה ישראלי ההולך בגדולות ומהווה דיוקן של דור ושל תקופה. ארון המתבגר מישיר מבט אל עבר האמיתות שלאורן חּונך ומאמין שמוכרחים להיות חיים אחרים. החיכוך הקבוע בין חלומותיו לבין המציאות הקשוחה ורווית הכאבים מציג בפנינו תמונת עולם עזה ודמות בלתי נשכחת.

פרק ראשון

פ ר ו ל ו ג

מעדר יש לו, כך שארוֹן צריך רק מסור. הוא הולך אל בַּז, מדלג על שש המדרגות ברחבת הכניסה, שולף את העיתון מהתיבה ומצלצל בדלת. עוזרת לא מוכרת פותחת ואומרת שבז ישן. ארון מבקש להיכנס, אבל היא לא יודעת אם אפשר. עד שתחליט איך לברר הוא חומק פנימה, מטיס את העיתון המקופל אל שולחן הסלון וכמעט קולע, עולה לקומה העליונה, קופץ מעל לַייקָה, הכלבה האסטרונאוטית, ובלי לדפוק נכנס לחדר. בז ישן בפה פעור, עטוף בסדיניו, אפוף ברֵיחות הלילה. ארון פותח חלון ומרים את התריס. אור מעוור חורך את המיטה ובז קופץ לישיבה, מביט בשעון ומתגרד: "רבע לשבע, מה עובר עליך? אחד במאי היום! תן לעמֵלים לישון!"

"הכול בסדר, תחזור למיטה," אומר ארון ויורד למטה. במוסך הצמוד לכניסה הראשית, שבו נהג להתגורר הפּוֹנטיאק צ'יפטֵיין הרחב של מקסים אלבז, לצד הפורד אנגליה החדש של סוזן, יש סדנה שאפשר להיכנס אליה גם מתוך הבית. הוא נכנס ומוריד מאחד המתלים מסור גיזום משונן ומתיישב לפרום מִקטע מפקעת חבל שזרוקה ליד הפח ולגלול אותו מחדש. בז מופיע, לבוש בתחתונים, ושואל: "מה בדיוק אתה הולך לעשות?"

"יש משהו שאני חייב לסדר בבית הקברות," אומר ארוֹן, "ואם תבוא נמשיך לים."

בז עדיין הלום־שינה, מזכיר שעמנואל שכטר יבוא לשֶבת על כימיה אורגנית. "קבענו איתו בעשר, אז איך יש לך קביעה בבית הקברות? למה? מה קרה, התאהבת בגופה?"

"תנסה לחשוב על זה אחרי שאלך. אני לוקח את המסור וסיגריה ומחזיר לך בערב."

"אם אתה קובר את המסור, רק תזכור שאתה מביא לי חדש."

"אם תבוא, נעשה טקס קבורת מסור ונביא את חוזליטו שישיר. אתה בא?"

"די, לֵך כבר! תן לישון."

בז חוזר אל השמיכה, וארון קושר את המעדר למסור ומהדק את החבילה לשִלדַת האופניים. כבר בתחילת הירידה מתרופפת הקשירה, ובאחד העיקולים נשמטים הכלים ומתפזרים על הכביש, מאלצים מכוניות חולפות לבלום ולסטות. הוא אוסף את החפצים, קושר את החבל לשני קצותיו של מוט המעדר ותולה אותו על כתפו כאילו היה רובה, ואת המסור המעוקל תוקע בחגורה בתנוחת פגיון. כשהכלים עליו, הוא עולה על האופניים בהנפת רגל מעל האוכף והכביש נבלע תחתיו לקול צווחות הצמיג האחורי.

בית הקברות נפרשׂ לרגלי ההר. רק הכביש מפריד בינו לבין הים הנסוג ברוח המזרחית החמימה. שלשום חרשו כאן הפריגטות תלמי קצף לבנים בתכלת הים, טורי השֶרמָנים חרצו באספלט טביעות שרשרת טריות מול במות המכובדים שכבר פורקו, והמיראז'ים שחרכו ברעש נורא את קצות תורני הדגלים שמעל היציעים נעלמו. עכשיו המהומה האיומה נמוגה כלא הייתה, ואי הסדר הנעים שב על כנו.

לפני הפנייה לשער הקבצנים עוקף אותו טקסי, נכנס לרחבת החנייה של חוף גְלִידוֹ ומוריד את היפות בבנות. יוּלי בכובע מצחייה, שערה אסוף, גופה נחבא תחת חולצת גברים ארוכה ועל כתפה תיק בד, ואיתה דָלידָה, חברתה הטובה לַנֶצח, שבמשרד הפנים קוראים לה דָווידָה גַטֶניוּ, במשקפי אודרי הפבורן וכובע קש רחב שוליים. ארון מבחין בהן וכבר פונה לעברן, אבל מראה הדחליל שלו מטופש מדי ויחייב הסבר פתלתל, והוא חוזר בו וממשיך היישר אל חלקות הקבורה.

יער המצבות מחולק למשבצות שתחומות בשורות ברושים. כבר שנתיים שהוא בא לכאן ועדיין תועה בין השורות והטורים במִסדר לוחות האבן ומחפש סימן, אם לא את הקבר עצמו, אולי יזהה את זרועות התמנון של שיח האגבה הענק שהביאה משלחת המוֹרטים לטקס גילוי המצבה בעציץ חרס רחב ושטוח. מאז צמח השיח, פלש מן העציץ לערוגת העפר שבלב הקבר וכמעט קבר את כולו.

*

שנתיים עברו מאז מסע ההלוויה של אביו, שהתנהל בתוך ענן אבק והמתאספים מוכי החום קיבלו כנראה בהקלה את משב הרוח השרבי שטאטא כל אפשרות לטקס קבורה כהלכתו, והוא אכן התקצר מאוד. הרוח העיפה עלים יבשים, קוצים מרוטים, גרגירי חול, וסחפה איתה אל הים את קול סלסוליו הפתלתלים של מלך שטַנגֶר ל'שיר המעלות' ול'אֵל מלא רחמים' ואת הקָדיש שארון נדרש למלמל מדף מנוּילָן שמֶלך תקע לידו ללא הכנה. איש לא נשא דברי הספד, ואחרי דומייה קלה עברו המנחמים בזה אחר זה, הביעו את צערם באוזני אימו ומיהרו לחזור לחייהם, בעוד ארון ניגש למלך להסדיר את התשלום. מכל היום ההוא זכר בבירור רק את רגע כיסוי גופו המדולדל של אביו העטוף בד שחור בערמת העפר. ככה קוברים נגר? אפילו לא ארון מתים מעץ? הנה עוד המחשה צורבת לכך שהשמיים ריקים.

בטקס גילוי המצבה של אביו, שנערך אחד־עשר חודשים מאוחר יותר, כבר ניכר המאמץ להספיד את המנוח ולהעניק משמעות לפועלו. בכל החודשים ההם עסקה אימו בהקמת המצבה ובאופן ההנצחה, ובאותו טקס הוכרז כי צריף המלאכה הירוק באחורי הגימנסיה — הידועה יותר בכינויה המחתרתי 'המבצר' — ייקרא על שמו.

לפחות עשרים מוֹרטים ומוֹרטות התכנסו סביב המצבה ובראשם דוקטור אֶרווין רַף, הצימוק בן המאה ואחת ונשיא המבצר למאה הבאה. וכאשר דוקטורַף, שהשתתף בשעתו בחוג התנ"ך של ראש הממשלה, נקרא לשאת את דברו, לארון ברור היה שהוא חושב שהוא נואם בטקס הענקת פרס הנשיא לחינוך, מול כל חניכי המבצר במגרש המִסדרים הישן, זה שדחפורים הרסו ובמקומו הקימו את מעבדות הכימיה ומגרש המסדרים החדש, הידוע בקרב התלמידנים כאצטדיון אַתֶּמבְּלִי, ואת הממטרות המצרצרות שלו שומעים גם בלי הדליפות מהצינורות המחוררים. אַתֶמבּלי הוא זֵכֶר למשפט הגרוע מכול: "אתם־בלי אישור מרוּבּי קסטל לא עולים על הדשא." קבלו את רובי קסטל, רכז הספורט, אשף המשרוקית, השופט בעל קול הבָּריטוֹן וחורץ הגורלות.

ארון קיווה שאביו לא ייזכר רק כנגר זעפן, אבל כששמע את הדוקטור מתלהב ומתאר את עבודתו של מר אייכנבלט היקר שלנו כשליחוּת אמנותית, חינוכית וחלוצית מן המדרגה ראשונה, נפלטה ממנו נפיחת צחוק מריר. את המצב הציל דווקא הנורא במורטים, מר מחט, צבי מחט, שהתקלף לרגע מחליפת המנהל וסיפר על החבר הוותיק שאת זכרו ינצור.

צבי מחט, שזכה להדליק את המשואה בהר הקבורה הלאומית, גם מסר פרטים על פרויקט ההנצחה לזכרו של חברנו המנוח יוסף. הוא הודה לאלמנתו היקרה ריבה על היוזמה ועל סכום הכסף הנכבד שתרמה, בירך את כבוד המשפטן היקר ויליכַּץ, או אבא של אלכס, על נכונותו להכפיל את הסכום והודיע כי הנהלת המבצר תוסיף סכום דומה וכך יירכש גם מסור חשמלי חדיש ובטיחותי שסדנת המלאכה כה זקוקה לו. והנה, דווקא המחווה הנדיבה של אויבו המושבע ותליינו ביום הדין חוללה אצל ארון סערה שבה מסתחררים יחד רגשות גאווה, מבוכה וזעם.

"זה לא מוגזם לתרום הכנסה של כמעט חודש שלם מהגן דווקא למבצר?" שאל ארון את אימו כשטרחה על הכנת הטקס. "הרי יש שם הורים שיכולים לקנות מאה מסורים חשמליים בלי למצמץ." ואימו אמרה, "הם עשו כל כך הרבה בשבילנו, ואני רוצה לעשות משהו בשבילם. ואם ממשפחתי לא נותר כל זכר, חשוב שלפחות את אביך יזכרו."

לפי ההוראות שנתנה אימו, הקימו מצבת אבן שדופנותיה מקיפות ערוגת עפר מלבנית. כעבור שנה, לקראת טקס גילוי המצבה, דאגה שימלאו את הערוגה באדמה תחוחה וישתלו בה פרחים יפים. זה היה הטקס הכי חגיגי שאביו זכה לו, אולי כפיצוי על שהחמיץ בשבוע את הבר מצווה של בנו. אימו נשענה על כתפה של חברתה צילה במאמץ מוגזם להתאפק מלייבב, כפי שהיא נוהגת כל צהריים כשמשדרים את המדור לחיפוש קרובים, ורק שחררה אנחה קורעת לב כשארון שוב ממלמל בארמית רובוטית את "יְהֵא שְׁמֵיָה רָבָה... אוֹי... שְׁמֵי רַבָּא..."

דודו שלמה עמד לצידו, מוביל אצבע מחוספסת על השורות המוכתמות בסידור הקטן שאחז בידו. פתאום הוא הגיח מהמושב, אחרי שנים שבהן הוא ואביו לא החליפו מילה, ועכשיו הוא בא להשגיח שארון לא ישבש מילים ויאמר אמן במקומות הנכונים. באה גם גבירה אבּאיֶיב, הגננת־העוזרת, ובאו השכנות, וחסידה התופרת, ונציגת מועצת הפועלות ושתי גננות צעירות, עמיתות־מתחרות מהשכונות הקרובות, וכולן גרפו את אפיהן והספיגו את עיניהן בממחטות בהירות בעודן בוחנות את היתום הכל כך צעיר שהמנוח הותיר אחריו. אפילו בזווית עינה של זיווה, פקידת האשנב בבנק, הבת של מנוּחה מהעיירה, שמקבלת את אימו בלי תור ועוזרת לה למלא את פנקסי העובר ושב, נקוותה דמעה.

ארון ניסה לסחוט מעט לחוּת מעיניו, ללא הצלחה. הפעם האחרונה שבה ניסה לחלוב את בלוטת הדמעות התרחשה בסוף המשחק המכריע, ברגע שבו התברר שהכול אבוד והקבוצה העלובה, על כוכביה, יורדת ליגה - שזה מצב גרוע מלהישאר כיתה. השחקנים שוכבים על הדשא, פניהם אל הבוץ והיציע מייבב איתם. ארון מתאמץ להיכנס לאווירה, אם בגלל צריבת ההפסד ואולי בגלל גל השמחה לאיד הצפוי לו בפינת העישון, וצמד קילוחים מלוחים דקיקים המסמנים מסלולים הידרודינמיים על פי כללי תורת הכבידה של ניוטון גלשו במורד לחייו אל סנטרו. זה הרגע שבו הבין שחייו משתנים ללא תקנה, לפחות בעונה הבאה.

עכשיו הוא בוהה בפנים חתומות אל העתיד העגום שנגזר עליו ללא כל ערכאת ערעור, ללא אפשרות תיקון, בלי סיכוי להמתקה. כאן לא תושיע עונה חדשה ולא מאמן חדש. כמו אותו אבטיח שבז והוא העלו אל הגג וזרקו למטה - תמיד יהיו אבטיחים אחרים, אבל את זה שהוטח והתנפץ על מרצפת גן הילדים לא ניתן לחבר מחדש. תכף ייגרפו השיירים ויישטף הכתם הדביק כאילו לא היה מעולם.

ארון בחן את ההר שמחליף לקֵיצי, את בתי המדרגות הדבוקים למורדותיו, את האוויר הסמיך הרובץ במלוא כובדו על הקרוּאים, את מטס החרקים השחורים סביב החרציות הקמלות בשיא גובהן, את פלומת שׂפמפמה המוצהב של יונה יוגב מזכירת המנהל, את הקסקט של מר מחט, את כובע הטמבל שחובש לראשו מנצח המקהלה הרמן רננים, שהניח זר בשם נציגות המורטים, ואת ההתוויה התמציתית שנחרתה על המצבה: פ"נ יוסף אלוני בן מלכה (מרגוליס) ור' אהרון־לייב אייכנבלט, לוחם, אמן, מחנך, 1961-1912. גוֹדֶמיט, לוּ לפחות היה מצליח להישאר בחיים עד הבר מצווה לפני שטומנים אותו בחול.

בדממת המבוכה המשתררת, רגע לפני שכולם מתפזרים, מוסחת דעתם של המתקהלים בהופעת פּרַייבֶט שחורה שהחליקה חרישית על הדרך הפנימית ונעצרה ליד הנאספים. מדלת המושב האחורי הגיחה דמותו החלוּפה והענוּבה של ויליכַּץ, עורך הדין המפורסם. כשארון היה צעיר הוא חשב שווילי הוא אלוף הארץ בטיפוס על עצים, כי כתבו עליו בעיתון שהוא פרקליט צמרת. ארון לא הבין איך וילי מצליח להגיע עד הצמרות בנעלי הלק ובבגדים הטובים שלו, איך החולצות המעומלנות אינן מוכתמות בשרף האורנים, איך הוא מסתדר שם בלי טיפות אף ומשאֵף, ולמה דווקא בחצר שלו פועלים חופרים את בריכת השחייה.

ויליכץ שיגר בגבותיו ברכות שלום אל כמה ממכריו בקהל הסקרן. הוא ניגש לריבה אַלוני־אייכנבלט, כרך את כפות ידיו סביב כתפיה ולחש באוזנה דברי ניחומים, משם פנה לארון, טפח על שכמו ואמר: "תהיה חזק ושמור טוב־טוב על אימא שלך ותמיד כשתצטרך משהו תרים לי טלפון." לדוקטורף הוא מעניק לחיצת יד מלוּוה בקידה, ועם מר מחט הוא מחליף חיבוק אמיץ, ושוב מנופף לכל השאר, משגר קריצה פרטית לאלכס בנו, ונבלע במכונית הבוהקת המשייטת לדרכה.

באותו לילה ארון חלם שהוא עומד ברחבת המצפור שעל ההר, ברחוב נוף המפרץ, נשען על המעקה ומשקיף אל האופק. הים הכחלחל־ירקרק לוחך כמנהגו את שוברי הגלים של הנמל, ופתאום מתרומם מן המים השלווים גל ענק שכמוהו לא נראה מעולם ועומד להתנפץ על ההר. ארון נחרד וצועק בכל כוחו כדי להזהיר את האנשים סביבו, אבל אין לידו אף אחד והקול שבוקע מפיו אינו אלא חרחור צרוד, והוא מתעורר שטוף זיעה.

 

 

1. חאקינגים

הצרות התחילו כשאביו סגר את 'נגריית אייכנבלט יוסף', ואולי עוד קודם. אביו ראה את עצמו כנגר הכי טוב בעיר, אלא שהלקוחות, לפי מה שארון שמע במבצר, לא אהבו להזמין אצלו. לא רק כי יצא לו שם של יקרן, אלא בעיקר מפני שבענייני עבודה היה וכחן ונרגן. הוא לא ידע להיפרד יפה מאלה שלא הזמינו אצלו וידע למרר את חייהם של אלה שבכל זאת הזמינו.

יוסף אייכנבלט סגר את הנגרייה, נפרד משלושת פועליו ומכר בפרוטות את הטנדר החבוט, המדיף סירחון בנזין - הטנדר שאיתו התחפרו בשבתות הקיץ בחוף הסודי. הוא גילח את שארית שערו הנסוג, הותיר בעורפו צמה דקיקה ויצא לעבוד במבצר כמורה האחראי על שיעורי המלאכה של הצרצרונים מכיתות ז'. בכך היה למונרך אבסולוטי, אדון בממלכתו, גם אם זו משתרעת על פני הצריף הירקרק בצידו המרוחק של מגרש המסדרים. מספר הנתינים שחסו בצל קורתו של יוסף גדל לאין שיעור, גם אם לא הובאו בחשבון השיעורים של שש הכיתות המקבילות, ושליטתו במתרחש התבררה כרופפת. מה גם ששותפיו לקורות העץ שהתגוררו בתקרת המבנה היו עכבישים וקוּריהם, עכברים וגלליהם, והיונים החביבות ששחררו מטעני לשלשת.

לא קל היה לארון לשאת בתואר 'הבן של המורט יוסף אייכנבלט'. כשהתבשר ארון שאביו יהיה המורה האחראי על סדנת המלאכה של המבצר, הוא חיבק את גולגולתו השזופה ונשק לו בגאווה. כילד, אהב להשתעשע בעשן הסיגריות שהיתמר מפי אביו. כנער החל להתבייש בו ובחצי הסיגריה שהייתה תחובה לו תמיד בפיו, לחה וכבויה כדי שלא תפרוץ שרפה בהיכל העץ והטרפנטין, שאֶל דלתו הוברג השלט: חדר מלאכה - העישון אסור!

את דור התלמידנים שׂבע הפינוקים - המורט אייכנבלט לא הבין. אותו דור היורד בוקר־בוקר מטור המכוניות המשתרך מול חניון המבצר: שֶבִי נוֹבָה, אוֹלדסמוֹבִּיל רוֹקֶט, דוֹדג' וַליאנט, פוֹרד מֶרקוּרי אדום־הגה או פונטיאק שגגו נגלל לאחור ונוסעיו הצעירים חשופים לרוח הים הפורעת את בלוריותיהם המשומנות, אך אינה מצליחה להאפיל על קולו של הזמר השר ברדיו על מסיבת רוק של אסירים והסוהרים שלהם בכלא המחוז בעיר אחרת ביבשת אחרת, אם יש כזאת בכלל.

בשנתיים הראשונות במבצר לימד אביו את הגדולים ממנו, ובשנה האחרונה הגיע תור השִכבה שלו. וכך מצא ארון את אביו: שבע מרורים, משפיל, שנוא. תלמידיו של המורה יוסף נדרשו לעמוד במגוון מבחנים ומשימות כמו כיתוּת צינורות גז לפמוטים, גושי חֵמָר לקומקומי תה וקרשי בניין לחיים ביער. לכל מי שלא שייף במרץ או שאחיזתו בשופין רפה, מר אייכנבלט העניק מכת יד, סיבוב אוזן או מרפק בצלע. לנכה קרא צולע, לחלש רכיכה, למרושל סמרטוטר ולמשועמם חסר מוח. גם אם בילדותו ראה ארון את אביו כאיש מצחיק, למד שמדברים עליו כעל בדחן קרש. משחק מילים קטן וכואב, שחורר את הלב במקדח יהלום. חבל שבלתי אפשרי לחלוק אותו עם כְּנוּפיוֹנֵי הסלון של בז, שלא התאפקו ולעגו לאב בנוכחות בנו.

לפעמים המורה יוסף ארב מאחורי גבו של אחד מהסוּפר־בִּיוֹלוֹס, גְאוֹנְנֵי המגמה הביולוגית, שבעוד שלושים שנה אולי יצא מהם מועמד לנובּל על גילוי אצה מצילת חיים. בעודו מדיף לעברו צחנת אפר נטל מידו את הפצירה, רכן על בול העץ בצורת דג שבמלחציים, העלה את משקפיו אל מצחו, הדגים באצבעותיו הקצוצות כיצד יש לאחוז בכלי והסביר, כשדבריו נבלעים בגלי שיעול: "אם תשפשף ככה את הפּיצקל'ה שלך באמבטיה, הוא יֵצא פחות עקום מהדג הצולע שהבאת לעולם. עכשיו כבר מאוחר להתחיל מחדש ולכן, אם אינך רוצה לבוא הנה גם בשנה הבאה, אני מציע שתבחר איך להציל את הדג מטביעה: או שתסדר לו קביים, או שתבנה לו כיסא גלגלים. רק אל תשאיר לי אותו ככה."

וכשהתלמידָן נכנס להלם, לקול מצהלות שכניו, המורה יוסף העלה על פניו צל חיוך ונדמה שהתרכך: "טוב, קודם כול סימטריה, שצד אחד של הקרפיון שלך יתחיל להיות דומה לשני. תתחיל לפחות מקצת דומה. שנית, טפל בזנב! אתה לא רואה שהוא רחב יותר מהגוף? ואל תבהה! תסתכל עליי ותוציא את היד מהכיס! אני מדבר על הזנב של הדג, לא על הקטן שלך!"

ממקום מושבו בקצהו הרחוק של האולם, ארון שומע את דברי אביו ואוזניו מאדימות מבושה. הרי הוא בין אלה שבחרו להימנע משיופים נועזים כמו פיל או ג'ירפה ובחר ביצור שהכי קל לשייף. הוא היה מעדיף לפַסל אמבה ולכל היותר מלפפון גינה, אבל בסוף כמו כולם הפך את בול העץ שלו לשרשיר, אותו ברווז ירקרק חסר מעוף, וכל תקוותו שאביו יניח לו ולא יגיע לביקור בפינתו המוצנעת כדי להציק לו על הבחירה ועל טיב העבודה.

פעם שאל את אביו, "היית יכול להפוך ארון מתים לסירת הצלה?"

"איזו מין שאלה זאת?"

"זה מה שהנגר של הפֶּקווּד עשה."

"מי?"

"זה הנגר מ'מו­­ֹבּי דיק'. כשקְוויגקוֶוג הצִלְצַלָן חולה והולך למות, הנגר של הספינה בונה לו ארון מתים בצורת סירה, והוא נכנס אליו ולא יוצא ממנו עד שהוא מחלים לגמרי. פֶּקווּד, זה שם הספינה של ציידי הלווייתנים."

"מה זה קשור לסירת הצלה?"

"כשגלגלי ההצלה הישנים של הספינה איבדו יכולת לצוף, הנגר לוקח את ארון המתים הזה, סוגר לו את המכסה במסמרים, מדביק יריעות זפת על החיבורים, וככה נוצר מצוף שאפשר לזרוק למים ולחלץ את מי שנופל. אם לא ידעת, התפקיד הכי חשוב על הסיפון של כל ציידת לווייתנים היה נגר, והוא היה מאוד עסוק."

"די עם זה עכשיו, לך תרחץ ידיים, אנחנו תכף אוכלים."

"רק שתדע שישמעאל, זה שמספר את הסיפור, ניצל מהטביעה של הפֶּקווּד בגלל הארון הצף. יום שלם הוא נאחז בו עד שספינה אחרת אספה אותו. אתה מבין שאם היה טובע, לא היה מי שיספר את הסיפור?"

"אני לא מאמין שעם כמה מסמרים וקצת זפת אפשר להחזיק בנאדם על קופסת עץ בים סוער במשך יום שלם. כבר שמעתי על המובי דיק הזה, שמעתי עליו שזה ספר טוב, אבל לא כל מה שכותבים בספרים זו אמת לאמיתה. בוא, שב לאכול."

ארון רץ לחדרו והביא משם את הספר, "תראה מה עושה הנגר על הספינה. הוא לא רק בונה ארונות. הנה, תקשיב," ארון הקריא בכבדות, "'ציפור יפת נוצות סטתה מדרכה ונתפסה בספינה — עומד הנגר ומתקין לה מעצמות התנין הגרינלנדי ומשנהב תנין הספֶּרְם כלוב משונה הדומה לפגודה סינית. נקע פרק יד של אחד השווטים — בולל הנגר בליל־צרי לכאבו. נכסף סטאבּ לכוכב־שָׁשַׁר על כף כל אחד ממשוטיו — הנגר קובע כל משוט ומשוט במלחצת גדולה וממציא את צבאות השמיים הנדרשים. עלה על דעתו של אחד הספנים להתגנדר בעגילי שן־כריש באוזניו — הנגר רוצע את אוזנו. ספן סובל מכאב שיניים — הנגר מוכן לעקור את השן הרעועה.'1 ששר זה אודם, קראתי במילון. רוצה לשמוע הלאה?"

"אמרתי לך, הוא לא יודע עברית, המתרגם הזה. מה זה שווטים פתאום? למה לא שייטים? ולמה לעזאזל הוא קורא ללווייתן הזרע תנין הספֶּרְם?״

לפעמים ארון התגעגע לימים שבהם היה קק"ליסט, תלמידן בעממי שברחוב קק"ל. אביו היה אז נגר נמרץ, גס כנייר זכוכית, שניסה להיות אחד מהחֶברֶ'ה ובדרך כלל לא הצליח. אף אחד עוד לא הכשיר אותו להיות מורה, והוא עדיין לא יכול היה לשער את מקומו העתידי בשרשרת המזון של המבצר. ארון זכר יום אחד שבו חזר אביו באונייה לבנה מביקור באיטליה. הוא הביא משם ספרי אמנות בעטיפה מבריקה ובתוכם תמונות צבעוניות שכמותן לא ראה. ספר אחד הִדגים בצילומים איך הופכים בולי עץ לפסלים יפים של אנשים ושל חיות. אביו הושיבו אז על ברכיו, הראה לו תמונת דג מעץ והסביר שלדג יש מבנה מושלם. ארון למד ממנו מילים חדשות ונעימות לאוזן, הוא לא הבין בדיוק את פִּשרן אבל נהנה לגלגל אותן על לשונו. הרמוניה, סימטריה, פרספקטיבה, אירודינמיקה, הידרודינמיקה, אצטון.

מאיטליה הביא האב עט שרטוט כסוף שבקצהו כפיס־לֶבֶד מחוּדד, שהדיף ריח משכֵּר של חומר לא מוכר. אפשר היה לצייר בו קו שחור כצבע דפוס ועם זאת חד ומדויק. ארון אהב להתבונן באביו שצייר קתדרלות נישאות, משרטט בקו בוטח ומדויק מבנים וחפצים, והתגאה בעט החדיש שמציץ מכיס החזה של חלוק הנגרים האפור שהקפיד לעטות. עט לוֹרד קוראים לו. באחד השיעורים, מתוך ערפל הכימיה האורגנית שאפף את עפעפיו השמוטים, הגיע לאוזניו קולה של הנרייטה רזיאל מדברת על מולקולה אורגנית ממשפחת הקֶטוֹנִים, המכוּנה אצֶטוֹן, חומר מדלל ומנדף שעליו בנויה תעשיית הצבעים, הדבקים וחומרי הנפץ.

דוקטור רזיאל סיפרה שהנשיא הראשון היה גם כימאי חרוץ ומוכשר, ועוד בהיותו בחור צעיר הצליח לפתח דרך זולה לייצור אצטון, חומר חשוב בתעשיית חומרי הנפץ, ולעזור בכך לבריטניה לנצח את גרמניה. היא לא פסחה על המסקנה המתבקשת, לתועלתם של רפי השכל והמתנמנמים: "תהיו כימאים, תהיו חרוצים, תלמדו לחשוב, תדברו אנגלית, תמציאו משהו מועיל לאנושות, ואולי יום אחד מישהו מכם יהיה הנשיא שלנו — בוקר טוב גם לך, אייכנבלט, כנראה שזה לא אתה."

*

ארון נזכר בפעם הראשונה שבה ראה את הדוקטור לכימיה הנרייטה רזיאל. זה היה יומו הראשון ללימודים, ורזיאל נשפה לתוך המיקרופון על רחבת המסדרים הגדושה. אחת שתיים שלוש, נאבקה בצרימות שהחזיר לה המכשיר. "מישהו מוכן להזכיר לנו מדוע חשובה כל כך התלבושת האחידה בבית ספרנו, ולמה נבחר לשם כך דווקא צבע החאקי?" שאלה את הקהל שהתאסף לטקס פתיחת שנת הלימודים, ומייד ענתה: "חאקי הוא תערובת חומרים, צבעים, וגוונים. מן האדמה התחוחה ועד חול המדבר, מן הבוץ העירוני ועד השלג האפור. חאקי הוא צבע הסוואה אידיאלי לטורף ולמתגונן. חאקי הוא תלבושת כל הצבאות ורבים מהעובדים, יש חאקי לכל עיסוק ומקצוע, ויש חאקי אפילו על מסלולי האופנה.

"מה מסמל החאקי?" שאלה רזיאל.

"קחו את כל הגוונים, ערבבו אותם ותקבלו חאקי. קחו את כל מה שאנושי, את העשיר והעני, הקרוב והרחוק, החולה והבריא, המצטיין והכושל, היחיד וההמון. חאקי מסמל את הגיוון וגם את הדמיון האנושי. את השוויון בין תלמידי בתי הספר, המגיעים בכל העולם ללמוד בכל מקום ובכל גיל."

"ומה עם הג'ינס?" צועק מישהו בקהל. "למה אסור ללבוש ג'ינס?"

"מהפכת החאקי שלנו מחבקת את לבוש החאקי, פשטות צניעות וריחוק מדור הבטלנים המכונה 'דור האספרסו'. לא יאה לתלמידי מוסד המכבד את עצמו להתהלך בביגוד צמוד, צבעוני ובלתי צנוע, המכביד על התנועה ומסיח את הדעת," משיבה הנרייטה רזיאל.

*

בהפסקת הצהריים בז, אלכס והצרוד, כולם בחאקי מצניע לכת המסמן כל מה שאנושי, תפסו את ארון, האנושי מאוד גם הוא, בפינת העישון בשיחים שמתחת למבצר.

שלושתם ביקשו שישיג בשבילם אישור מאביו, כדי שיוכלו להיכנס אחר הצהריים לצריף המלאכה לנסר כמה קרשים כדי לשפר את המקפצה הגבוהה לטרזן. ארון התחמק ולבסוף, כשהתעקשו, התחפר בעמדתו. "ילד קשה," אמרו עליו המורים ביום ההורים האחרון. "עקשן גדול," אמרו ושאלו: "הכול בסדר בבית?"

"אני ואבא שלי לעולם לא מדברים בבית על מה שקורה במבצר," אמר ארון, "ולא על מה שאני עושה עם החברים שלי, ובטח שלא מדברים על דיקטים שמישהו רוצה לחתוך, או לוחות סנדוויץ' שחסרים במחסן. איך אתם בכלל מעיזים לחשוב שאני אבקש עכשיו להכניס לצריף הירוק קרשים שסחבתם מאיזו וילה שבונים פה, ועוד להפעיל עליהם את המסור החשמלי?"

"אתה אגואיסט או סתם פחדן," טענו נגדו השלושה, "הרי אתה בעצמך ביקשת שנוסיף לוח עץ ומעקה למקפצה."

"זה שאני מציע איך לשפר את הטרזן - זה לא קשור לחדר המלאכה, ואסור לנו שיהיה קשור אליו. מה שקורה אצל אבא שלי בעבודה זה דבר אחד, והחיים שלנו בבית זה דבר לגמרי אחר," חזר ארון ואמר, וביקש שייקחו בחשבון שגם ככה די קשה לו בשיעורי המלאכה עם כל מה שהתלמידנים עושים לאביו ומה שהוא מעולל להם, ושיסתדרו בלעדיו.

וכך, ככל שהשלושה הגבירו לחץ, ארון התבצר בעמדתו, ובאין ברירה הלכו אל אביו בלעדיו. מר אייכנבלט לא קיבל אותם במאור פנים וסירב לשמוע מהם על עניינים שאינם קשורים לשיעור. "לפני שאתם מעיזים לבקש בקשות," אמר, "תוכיחו לי שאתם בני אדם אחראים וישרים," והם ידעו בדיוק למה הוא מתכוון.

 

 

חנוך מרמרי

את‭ ‬רוב‭ ‬שנותיו‭ ‬עשה‭ ‬חנוך‭ ‬מרמרי‭ ‬בעיתונות,‭ ‬13‭ ‬מהן‭ ‬כעורך‭ ‬‘הארץ‮'. ‬‭ ‬כמו‭ ‬כן‭ ‬שימש‭ ‬כראש‭ ‬מחלקה‭ ‬בבצלאל,‭ ‬ראש‭ ‬אגף‭ ‬בספרייה‭ ‬הלאומית,‭ ‬חבר‭ ‬בצוות‭ ‬המכון‭ ‬הישראלי‭ ‬לדמוקרטיה‭ ‬ועורך‭ ‬אתר‭ ‬ביקורת‭ ‬התקשורת‭ ‬‘העין‭ ‬השביעית‮'.‬‭ ‬ זוכה פרס סוקולוב בתחום העיתונאות הכתובה לשנת 2004. בשנת 2022 יצא לאור בהוצאת כתר הרומן "סימני שיניים" פרי עטו.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

חנוך מרמרי בנה עולם מרהיב. זה אחד הספרים המעמיקים והחכמים שקראנו באחרונה אודי בן סעדיה וואלה! 04/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"סימני שיניים" של חנוך מרמרי מעורר תחושה של נחמה מתוקה־מרירה עמרי הרצוג הארץ 03/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
חנוך מרמרי: "אם לא הייתי עיתונאי, לא הייתי אני" מאיה נחום שחל כלכליסט 31/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 43 דק'

סקירות וביקורות

חנוך מרמרי בנה עולם מרהיב. זה אחד הספרים המעמיקים והחכמים שקראנו באחרונה אודי בן סעדיה וואלה! 04/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"סימני שיניים" של חנוך מרמרי מעורר תחושה של נחמה מתוקה־מרירה עמרי הרצוג הארץ 03/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
חנוך מרמרי: "אם לא הייתי עיתונאי, לא הייתי אני" מאיה נחום שחל כלכליסט 31/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
סימני שיניים חנוך מרמרי

פ ר ו ל ו ג

מעדר יש לו, כך שארוֹן צריך רק מסור. הוא הולך אל בַּז, מדלג על שש המדרגות ברחבת הכניסה, שולף את העיתון מהתיבה ומצלצל בדלת. עוזרת לא מוכרת פותחת ואומרת שבז ישן. ארון מבקש להיכנס, אבל היא לא יודעת אם אפשר. עד שתחליט איך לברר הוא חומק פנימה, מטיס את העיתון המקופל אל שולחן הסלון וכמעט קולע, עולה לקומה העליונה, קופץ מעל לַייקָה, הכלבה האסטרונאוטית, ובלי לדפוק נכנס לחדר. בז ישן בפה פעור, עטוף בסדיניו, אפוף ברֵיחות הלילה. ארון פותח חלון ומרים את התריס. אור מעוור חורך את המיטה ובז קופץ לישיבה, מביט בשעון ומתגרד: "רבע לשבע, מה עובר עליך? אחד במאי היום! תן לעמֵלים לישון!"

"הכול בסדר, תחזור למיטה," אומר ארון ויורד למטה. במוסך הצמוד לכניסה הראשית, שבו נהג להתגורר הפּוֹנטיאק צ'יפטֵיין הרחב של מקסים אלבז, לצד הפורד אנגליה החדש של סוזן, יש סדנה שאפשר להיכנס אליה גם מתוך הבית. הוא נכנס ומוריד מאחד המתלים מסור גיזום משונן ומתיישב לפרום מִקטע מפקעת חבל שזרוקה ליד הפח ולגלול אותו מחדש. בז מופיע, לבוש בתחתונים, ושואל: "מה בדיוק אתה הולך לעשות?"

"יש משהו שאני חייב לסדר בבית הקברות," אומר ארוֹן, "ואם תבוא נמשיך לים."

בז עדיין הלום־שינה, מזכיר שעמנואל שכטר יבוא לשֶבת על כימיה אורגנית. "קבענו איתו בעשר, אז איך יש לך קביעה בבית הקברות? למה? מה קרה, התאהבת בגופה?"

"תנסה לחשוב על זה אחרי שאלך. אני לוקח את המסור וסיגריה ומחזיר לך בערב."

"אם אתה קובר את המסור, רק תזכור שאתה מביא לי חדש."

"אם תבוא, נעשה טקס קבורת מסור ונביא את חוזליטו שישיר. אתה בא?"

"די, לֵך כבר! תן לישון."

בז חוזר אל השמיכה, וארון קושר את המעדר למסור ומהדק את החבילה לשִלדַת האופניים. כבר בתחילת הירידה מתרופפת הקשירה, ובאחד העיקולים נשמטים הכלים ומתפזרים על הכביש, מאלצים מכוניות חולפות לבלום ולסטות. הוא אוסף את החפצים, קושר את החבל לשני קצותיו של מוט המעדר ותולה אותו על כתפו כאילו היה רובה, ואת המסור המעוקל תוקע בחגורה בתנוחת פגיון. כשהכלים עליו, הוא עולה על האופניים בהנפת רגל מעל האוכף והכביש נבלע תחתיו לקול צווחות הצמיג האחורי.

בית הקברות נפרשׂ לרגלי ההר. רק הכביש מפריד בינו לבין הים הנסוג ברוח המזרחית החמימה. שלשום חרשו כאן הפריגטות תלמי קצף לבנים בתכלת הים, טורי השֶרמָנים חרצו באספלט טביעות שרשרת טריות מול במות המכובדים שכבר פורקו, והמיראז'ים שחרכו ברעש נורא את קצות תורני הדגלים שמעל היציעים נעלמו. עכשיו המהומה האיומה נמוגה כלא הייתה, ואי הסדר הנעים שב על כנו.

לפני הפנייה לשער הקבצנים עוקף אותו טקסי, נכנס לרחבת החנייה של חוף גְלִידוֹ ומוריד את היפות בבנות. יוּלי בכובע מצחייה, שערה אסוף, גופה נחבא תחת חולצת גברים ארוכה ועל כתפה תיק בד, ואיתה דָלידָה, חברתה הטובה לַנֶצח, שבמשרד הפנים קוראים לה דָווידָה גַטֶניוּ, במשקפי אודרי הפבורן וכובע קש רחב שוליים. ארון מבחין בהן וכבר פונה לעברן, אבל מראה הדחליל שלו מטופש מדי ויחייב הסבר פתלתל, והוא חוזר בו וממשיך היישר אל חלקות הקבורה.

יער המצבות מחולק למשבצות שתחומות בשורות ברושים. כבר שנתיים שהוא בא לכאן ועדיין תועה בין השורות והטורים במִסדר לוחות האבן ומחפש סימן, אם לא את הקבר עצמו, אולי יזהה את זרועות התמנון של שיח האגבה הענק שהביאה משלחת המוֹרטים לטקס גילוי המצבה בעציץ חרס רחב ושטוח. מאז צמח השיח, פלש מן העציץ לערוגת העפר שבלב הקבר וכמעט קבר את כולו.

*

שנתיים עברו מאז מסע ההלוויה של אביו, שהתנהל בתוך ענן אבק והמתאספים מוכי החום קיבלו כנראה בהקלה את משב הרוח השרבי שטאטא כל אפשרות לטקס קבורה כהלכתו, והוא אכן התקצר מאוד. הרוח העיפה עלים יבשים, קוצים מרוטים, גרגירי חול, וסחפה איתה אל הים את קול סלסוליו הפתלתלים של מלך שטַנגֶר ל'שיר המעלות' ול'אֵל מלא רחמים' ואת הקָדיש שארון נדרש למלמל מדף מנוּילָן שמֶלך תקע לידו ללא הכנה. איש לא נשא דברי הספד, ואחרי דומייה קלה עברו המנחמים בזה אחר זה, הביעו את צערם באוזני אימו ומיהרו לחזור לחייהם, בעוד ארון ניגש למלך להסדיר את התשלום. מכל היום ההוא זכר בבירור רק את רגע כיסוי גופו המדולדל של אביו העטוף בד שחור בערמת העפר. ככה קוברים נגר? אפילו לא ארון מתים מעץ? הנה עוד המחשה צורבת לכך שהשמיים ריקים.

בטקס גילוי המצבה של אביו, שנערך אחד־עשר חודשים מאוחר יותר, כבר ניכר המאמץ להספיד את המנוח ולהעניק משמעות לפועלו. בכל החודשים ההם עסקה אימו בהקמת המצבה ובאופן ההנצחה, ובאותו טקס הוכרז כי צריף המלאכה הירוק באחורי הגימנסיה — הידועה יותר בכינויה המחתרתי 'המבצר' — ייקרא על שמו.

לפחות עשרים מוֹרטים ומוֹרטות התכנסו סביב המצבה ובראשם דוקטור אֶרווין רַף, הצימוק בן המאה ואחת ונשיא המבצר למאה הבאה. וכאשר דוקטורַף, שהשתתף בשעתו בחוג התנ"ך של ראש הממשלה, נקרא לשאת את דברו, לארון ברור היה שהוא חושב שהוא נואם בטקס הענקת פרס הנשיא לחינוך, מול כל חניכי המבצר במגרש המִסדרים הישן, זה שדחפורים הרסו ובמקומו הקימו את מעבדות הכימיה ומגרש המסדרים החדש, הידוע בקרב התלמידנים כאצטדיון אַתֶּמבְּלִי, ואת הממטרות המצרצרות שלו שומעים גם בלי הדליפות מהצינורות המחוררים. אַתֶמבּלי הוא זֵכֶר למשפט הגרוע מכול: "אתם־בלי אישור מרוּבּי קסטל לא עולים על הדשא." קבלו את רובי קסטל, רכז הספורט, אשף המשרוקית, השופט בעל קול הבָּריטוֹן וחורץ הגורלות.

ארון קיווה שאביו לא ייזכר רק כנגר זעפן, אבל כששמע את הדוקטור מתלהב ומתאר את עבודתו של מר אייכנבלט היקר שלנו כשליחוּת אמנותית, חינוכית וחלוצית מן המדרגה ראשונה, נפלטה ממנו נפיחת צחוק מריר. את המצב הציל דווקא הנורא במורטים, מר מחט, צבי מחט, שהתקלף לרגע מחליפת המנהל וסיפר על החבר הוותיק שאת זכרו ינצור.

צבי מחט, שזכה להדליק את המשואה בהר הקבורה הלאומית, גם מסר פרטים על פרויקט ההנצחה לזכרו של חברנו המנוח יוסף. הוא הודה לאלמנתו היקרה ריבה על היוזמה ועל סכום הכסף הנכבד שתרמה, בירך את כבוד המשפטן היקר ויליכַּץ, או אבא של אלכס, על נכונותו להכפיל את הסכום והודיע כי הנהלת המבצר תוסיף סכום דומה וכך יירכש גם מסור חשמלי חדיש ובטיחותי שסדנת המלאכה כה זקוקה לו. והנה, דווקא המחווה הנדיבה של אויבו המושבע ותליינו ביום הדין חוללה אצל ארון סערה שבה מסתחררים יחד רגשות גאווה, מבוכה וזעם.

"זה לא מוגזם לתרום הכנסה של כמעט חודש שלם מהגן דווקא למבצר?" שאל ארון את אימו כשטרחה על הכנת הטקס. "הרי יש שם הורים שיכולים לקנות מאה מסורים חשמליים בלי למצמץ." ואימו אמרה, "הם עשו כל כך הרבה בשבילנו, ואני רוצה לעשות משהו בשבילם. ואם ממשפחתי לא נותר כל זכר, חשוב שלפחות את אביך יזכרו."

לפי ההוראות שנתנה אימו, הקימו מצבת אבן שדופנותיה מקיפות ערוגת עפר מלבנית. כעבור שנה, לקראת טקס גילוי המצבה, דאגה שימלאו את הערוגה באדמה תחוחה וישתלו בה פרחים יפים. זה היה הטקס הכי חגיגי שאביו זכה לו, אולי כפיצוי על שהחמיץ בשבוע את הבר מצווה של בנו. אימו נשענה על כתפה של חברתה צילה במאמץ מוגזם להתאפק מלייבב, כפי שהיא נוהגת כל צהריים כשמשדרים את המדור לחיפוש קרובים, ורק שחררה אנחה קורעת לב כשארון שוב ממלמל בארמית רובוטית את "יְהֵא שְׁמֵיָה רָבָה... אוֹי... שְׁמֵי רַבָּא..."

דודו שלמה עמד לצידו, מוביל אצבע מחוספסת על השורות המוכתמות בסידור הקטן שאחז בידו. פתאום הוא הגיח מהמושב, אחרי שנים שבהן הוא ואביו לא החליפו מילה, ועכשיו הוא בא להשגיח שארון לא ישבש מילים ויאמר אמן במקומות הנכונים. באה גם גבירה אבּאיֶיב, הגננת־העוזרת, ובאו השכנות, וחסידה התופרת, ונציגת מועצת הפועלות ושתי גננות צעירות, עמיתות־מתחרות מהשכונות הקרובות, וכולן גרפו את אפיהן והספיגו את עיניהן בממחטות בהירות בעודן בוחנות את היתום הכל כך צעיר שהמנוח הותיר אחריו. אפילו בזווית עינה של זיווה, פקידת האשנב בבנק, הבת של מנוּחה מהעיירה, שמקבלת את אימו בלי תור ועוזרת לה למלא את פנקסי העובר ושב, נקוותה דמעה.

ארון ניסה לסחוט מעט לחוּת מעיניו, ללא הצלחה. הפעם האחרונה שבה ניסה לחלוב את בלוטת הדמעות התרחשה בסוף המשחק המכריע, ברגע שבו התברר שהכול אבוד והקבוצה העלובה, על כוכביה, יורדת ליגה - שזה מצב גרוע מלהישאר כיתה. השחקנים שוכבים על הדשא, פניהם אל הבוץ והיציע מייבב איתם. ארון מתאמץ להיכנס לאווירה, אם בגלל צריבת ההפסד ואולי בגלל גל השמחה לאיד הצפוי לו בפינת העישון, וצמד קילוחים מלוחים דקיקים המסמנים מסלולים הידרודינמיים על פי כללי תורת הכבידה של ניוטון גלשו במורד לחייו אל סנטרו. זה הרגע שבו הבין שחייו משתנים ללא תקנה, לפחות בעונה הבאה.

עכשיו הוא בוהה בפנים חתומות אל העתיד העגום שנגזר עליו ללא כל ערכאת ערעור, ללא אפשרות תיקון, בלי סיכוי להמתקה. כאן לא תושיע עונה חדשה ולא מאמן חדש. כמו אותו אבטיח שבז והוא העלו אל הגג וזרקו למטה - תמיד יהיו אבטיחים אחרים, אבל את זה שהוטח והתנפץ על מרצפת גן הילדים לא ניתן לחבר מחדש. תכף ייגרפו השיירים ויישטף הכתם הדביק כאילו לא היה מעולם.

ארון בחן את ההר שמחליף לקֵיצי, את בתי המדרגות הדבוקים למורדותיו, את האוויר הסמיך הרובץ במלוא כובדו על הקרוּאים, את מטס החרקים השחורים סביב החרציות הקמלות בשיא גובהן, את פלומת שׂפמפמה המוצהב של יונה יוגב מזכירת המנהל, את הקסקט של מר מחט, את כובע הטמבל שחובש לראשו מנצח המקהלה הרמן רננים, שהניח זר בשם נציגות המורטים, ואת ההתוויה התמציתית שנחרתה על המצבה: פ"נ יוסף אלוני בן מלכה (מרגוליס) ור' אהרון־לייב אייכנבלט, לוחם, אמן, מחנך, 1961-1912. גוֹדֶמיט, לוּ לפחות היה מצליח להישאר בחיים עד הבר מצווה לפני שטומנים אותו בחול.

בדממת המבוכה המשתררת, רגע לפני שכולם מתפזרים, מוסחת דעתם של המתקהלים בהופעת פּרַייבֶט שחורה שהחליקה חרישית על הדרך הפנימית ונעצרה ליד הנאספים. מדלת המושב האחורי הגיחה דמותו החלוּפה והענוּבה של ויליכַּץ, עורך הדין המפורסם. כשארון היה צעיר הוא חשב שווילי הוא אלוף הארץ בטיפוס על עצים, כי כתבו עליו בעיתון שהוא פרקליט צמרת. ארון לא הבין איך וילי מצליח להגיע עד הצמרות בנעלי הלק ובבגדים הטובים שלו, איך החולצות המעומלנות אינן מוכתמות בשרף האורנים, איך הוא מסתדר שם בלי טיפות אף ומשאֵף, ולמה דווקא בחצר שלו פועלים חופרים את בריכת השחייה.

ויליכץ שיגר בגבותיו ברכות שלום אל כמה ממכריו בקהל הסקרן. הוא ניגש לריבה אַלוני־אייכנבלט, כרך את כפות ידיו סביב כתפיה ולחש באוזנה דברי ניחומים, משם פנה לארון, טפח על שכמו ואמר: "תהיה חזק ושמור טוב־טוב על אימא שלך ותמיד כשתצטרך משהו תרים לי טלפון." לדוקטורף הוא מעניק לחיצת יד מלוּוה בקידה, ועם מר מחט הוא מחליף חיבוק אמיץ, ושוב מנופף לכל השאר, משגר קריצה פרטית לאלכס בנו, ונבלע במכונית הבוהקת המשייטת לדרכה.

באותו לילה ארון חלם שהוא עומד ברחבת המצפור שעל ההר, ברחוב נוף המפרץ, נשען על המעקה ומשקיף אל האופק. הים הכחלחל־ירקרק לוחך כמנהגו את שוברי הגלים של הנמל, ופתאום מתרומם מן המים השלווים גל ענק שכמוהו לא נראה מעולם ועומד להתנפץ על ההר. ארון נחרד וצועק בכל כוחו כדי להזהיר את האנשים סביבו, אבל אין לידו אף אחד והקול שבוקע מפיו אינו אלא חרחור צרוד, והוא מתעורר שטוף זיעה.

 

 

1. חאקינגים

הצרות התחילו כשאביו סגר את 'נגריית אייכנבלט יוסף', ואולי עוד קודם. אביו ראה את עצמו כנגר הכי טוב בעיר, אלא שהלקוחות, לפי מה שארון שמע במבצר, לא אהבו להזמין אצלו. לא רק כי יצא לו שם של יקרן, אלא בעיקר מפני שבענייני עבודה היה וכחן ונרגן. הוא לא ידע להיפרד יפה מאלה שלא הזמינו אצלו וידע למרר את חייהם של אלה שבכל זאת הזמינו.

יוסף אייכנבלט סגר את הנגרייה, נפרד משלושת פועליו ומכר בפרוטות את הטנדר החבוט, המדיף סירחון בנזין - הטנדר שאיתו התחפרו בשבתות הקיץ בחוף הסודי. הוא גילח את שארית שערו הנסוג, הותיר בעורפו צמה דקיקה ויצא לעבוד במבצר כמורה האחראי על שיעורי המלאכה של הצרצרונים מכיתות ז'. בכך היה למונרך אבסולוטי, אדון בממלכתו, גם אם זו משתרעת על פני הצריף הירקרק בצידו המרוחק של מגרש המסדרים. מספר הנתינים שחסו בצל קורתו של יוסף גדל לאין שיעור, גם אם לא הובאו בחשבון השיעורים של שש הכיתות המקבילות, ושליטתו במתרחש התבררה כרופפת. מה גם ששותפיו לקורות העץ שהתגוררו בתקרת המבנה היו עכבישים וקוּריהם, עכברים וגלליהם, והיונים החביבות ששחררו מטעני לשלשת.

לא קל היה לארון לשאת בתואר 'הבן של המורט יוסף אייכנבלט'. כשהתבשר ארון שאביו יהיה המורה האחראי על סדנת המלאכה של המבצר, הוא חיבק את גולגולתו השזופה ונשק לו בגאווה. כילד, אהב להשתעשע בעשן הסיגריות שהיתמר מפי אביו. כנער החל להתבייש בו ובחצי הסיגריה שהייתה תחובה לו תמיד בפיו, לחה וכבויה כדי שלא תפרוץ שרפה בהיכל העץ והטרפנטין, שאֶל דלתו הוברג השלט: חדר מלאכה - העישון אסור!

את דור התלמידנים שׂבע הפינוקים - המורט אייכנבלט לא הבין. אותו דור היורד בוקר־בוקר מטור המכוניות המשתרך מול חניון המבצר: שֶבִי נוֹבָה, אוֹלדסמוֹבִּיל רוֹקֶט, דוֹדג' וַליאנט, פוֹרד מֶרקוּרי אדום־הגה או פונטיאק שגגו נגלל לאחור ונוסעיו הצעירים חשופים לרוח הים הפורעת את בלוריותיהם המשומנות, אך אינה מצליחה להאפיל על קולו של הזמר השר ברדיו על מסיבת רוק של אסירים והסוהרים שלהם בכלא המחוז בעיר אחרת ביבשת אחרת, אם יש כזאת בכלל.

בשנתיים הראשונות במבצר לימד אביו את הגדולים ממנו, ובשנה האחרונה הגיע תור השִכבה שלו. וכך מצא ארון את אביו: שבע מרורים, משפיל, שנוא. תלמידיו של המורה יוסף נדרשו לעמוד במגוון מבחנים ומשימות כמו כיתוּת צינורות גז לפמוטים, גושי חֵמָר לקומקומי תה וקרשי בניין לחיים ביער. לכל מי שלא שייף במרץ או שאחיזתו בשופין רפה, מר אייכנבלט העניק מכת יד, סיבוב אוזן או מרפק בצלע. לנכה קרא צולע, לחלש רכיכה, למרושל סמרטוטר ולמשועמם חסר מוח. גם אם בילדותו ראה ארון את אביו כאיש מצחיק, למד שמדברים עליו כעל בדחן קרש. משחק מילים קטן וכואב, שחורר את הלב במקדח יהלום. חבל שבלתי אפשרי לחלוק אותו עם כְּנוּפיוֹנֵי הסלון של בז, שלא התאפקו ולעגו לאב בנוכחות בנו.

לפעמים המורה יוסף ארב מאחורי גבו של אחד מהסוּפר־בִּיוֹלוֹס, גְאוֹנְנֵי המגמה הביולוגית, שבעוד שלושים שנה אולי יצא מהם מועמד לנובּל על גילוי אצה מצילת חיים. בעודו מדיף לעברו צחנת אפר נטל מידו את הפצירה, רכן על בול העץ בצורת דג שבמלחציים, העלה את משקפיו אל מצחו, הדגים באצבעותיו הקצוצות כיצד יש לאחוז בכלי והסביר, כשדבריו נבלעים בגלי שיעול: "אם תשפשף ככה את הפּיצקל'ה שלך באמבטיה, הוא יֵצא פחות עקום מהדג הצולע שהבאת לעולם. עכשיו כבר מאוחר להתחיל מחדש ולכן, אם אינך רוצה לבוא הנה גם בשנה הבאה, אני מציע שתבחר איך להציל את הדג מטביעה: או שתסדר לו קביים, או שתבנה לו כיסא גלגלים. רק אל תשאיר לי אותו ככה."

וכשהתלמידָן נכנס להלם, לקול מצהלות שכניו, המורה יוסף העלה על פניו צל חיוך ונדמה שהתרכך: "טוב, קודם כול סימטריה, שצד אחד של הקרפיון שלך יתחיל להיות דומה לשני. תתחיל לפחות מקצת דומה. שנית, טפל בזנב! אתה לא רואה שהוא רחב יותר מהגוף? ואל תבהה! תסתכל עליי ותוציא את היד מהכיס! אני מדבר על הזנב של הדג, לא על הקטן שלך!"

ממקום מושבו בקצהו הרחוק של האולם, ארון שומע את דברי אביו ואוזניו מאדימות מבושה. הרי הוא בין אלה שבחרו להימנע משיופים נועזים כמו פיל או ג'ירפה ובחר ביצור שהכי קל לשייף. הוא היה מעדיף לפַסל אמבה ולכל היותר מלפפון גינה, אבל בסוף כמו כולם הפך את בול העץ שלו לשרשיר, אותו ברווז ירקרק חסר מעוף, וכל תקוותו שאביו יניח לו ולא יגיע לביקור בפינתו המוצנעת כדי להציק לו על הבחירה ועל טיב העבודה.

פעם שאל את אביו, "היית יכול להפוך ארון מתים לסירת הצלה?"

"איזו מין שאלה זאת?"

"זה מה שהנגר של הפֶּקווּד עשה."

"מי?"

"זה הנגר מ'מו­­ֹבּי דיק'. כשקְוויגקוֶוג הצִלְצַלָן חולה והולך למות, הנגר של הספינה בונה לו ארון מתים בצורת סירה, והוא נכנס אליו ולא יוצא ממנו עד שהוא מחלים לגמרי. פֶּקווּד, זה שם הספינה של ציידי הלווייתנים."

"מה זה קשור לסירת הצלה?"

"כשגלגלי ההצלה הישנים של הספינה איבדו יכולת לצוף, הנגר לוקח את ארון המתים הזה, סוגר לו את המכסה במסמרים, מדביק יריעות זפת על החיבורים, וככה נוצר מצוף שאפשר לזרוק למים ולחלץ את מי שנופל. אם לא ידעת, התפקיד הכי חשוב על הסיפון של כל ציידת לווייתנים היה נגר, והוא היה מאוד עסוק."

"די עם זה עכשיו, לך תרחץ ידיים, אנחנו תכף אוכלים."

"רק שתדע שישמעאל, זה שמספר את הסיפור, ניצל מהטביעה של הפֶּקווּד בגלל הארון הצף. יום שלם הוא נאחז בו עד שספינה אחרת אספה אותו. אתה מבין שאם היה טובע, לא היה מי שיספר את הסיפור?"

"אני לא מאמין שעם כמה מסמרים וקצת זפת אפשר להחזיק בנאדם על קופסת עץ בים סוער במשך יום שלם. כבר שמעתי על המובי דיק הזה, שמעתי עליו שזה ספר טוב, אבל לא כל מה שכותבים בספרים זו אמת לאמיתה. בוא, שב לאכול."

ארון רץ לחדרו והביא משם את הספר, "תראה מה עושה הנגר על הספינה. הוא לא רק בונה ארונות. הנה, תקשיב," ארון הקריא בכבדות, "'ציפור יפת נוצות סטתה מדרכה ונתפסה בספינה — עומד הנגר ומתקין לה מעצמות התנין הגרינלנדי ומשנהב תנין הספֶּרְם כלוב משונה הדומה לפגודה סינית. נקע פרק יד של אחד השווטים — בולל הנגר בליל־צרי לכאבו. נכסף סטאבּ לכוכב־שָׁשַׁר על כף כל אחד ממשוטיו — הנגר קובע כל משוט ומשוט במלחצת גדולה וממציא את צבאות השמיים הנדרשים. עלה על דעתו של אחד הספנים להתגנדר בעגילי שן־כריש באוזניו — הנגר רוצע את אוזנו. ספן סובל מכאב שיניים — הנגר מוכן לעקור את השן הרעועה.'1 ששר זה אודם, קראתי במילון. רוצה לשמוע הלאה?"

"אמרתי לך, הוא לא יודע עברית, המתרגם הזה. מה זה שווטים פתאום? למה לא שייטים? ולמה לעזאזל הוא קורא ללווייתן הזרע תנין הספֶּרְם?״

לפעמים ארון התגעגע לימים שבהם היה קק"ליסט, תלמידן בעממי שברחוב קק"ל. אביו היה אז נגר נמרץ, גס כנייר זכוכית, שניסה להיות אחד מהחֶברֶ'ה ובדרך כלל לא הצליח. אף אחד עוד לא הכשיר אותו להיות מורה, והוא עדיין לא יכול היה לשער את מקומו העתידי בשרשרת המזון של המבצר. ארון זכר יום אחד שבו חזר אביו באונייה לבנה מביקור באיטליה. הוא הביא משם ספרי אמנות בעטיפה מבריקה ובתוכם תמונות צבעוניות שכמותן לא ראה. ספר אחד הִדגים בצילומים איך הופכים בולי עץ לפסלים יפים של אנשים ושל חיות. אביו הושיבו אז על ברכיו, הראה לו תמונת דג מעץ והסביר שלדג יש מבנה מושלם. ארון למד ממנו מילים חדשות ונעימות לאוזן, הוא לא הבין בדיוק את פִּשרן אבל נהנה לגלגל אותן על לשונו. הרמוניה, סימטריה, פרספקטיבה, אירודינמיקה, הידרודינמיקה, אצטון.

מאיטליה הביא האב עט שרטוט כסוף שבקצהו כפיס־לֶבֶד מחוּדד, שהדיף ריח משכֵּר של חומר לא מוכר. אפשר היה לצייר בו קו שחור כצבע דפוס ועם זאת חד ומדויק. ארון אהב להתבונן באביו שצייר קתדרלות נישאות, משרטט בקו בוטח ומדויק מבנים וחפצים, והתגאה בעט החדיש שמציץ מכיס החזה של חלוק הנגרים האפור שהקפיד לעטות. עט לוֹרד קוראים לו. באחד השיעורים, מתוך ערפל הכימיה האורגנית שאפף את עפעפיו השמוטים, הגיע לאוזניו קולה של הנרייטה רזיאל מדברת על מולקולה אורגנית ממשפחת הקֶטוֹנִים, המכוּנה אצֶטוֹן, חומר מדלל ומנדף שעליו בנויה תעשיית הצבעים, הדבקים וחומרי הנפץ.

דוקטור רזיאל סיפרה שהנשיא הראשון היה גם כימאי חרוץ ומוכשר, ועוד בהיותו בחור צעיר הצליח לפתח דרך זולה לייצור אצטון, חומר חשוב בתעשיית חומרי הנפץ, ולעזור בכך לבריטניה לנצח את גרמניה. היא לא פסחה על המסקנה המתבקשת, לתועלתם של רפי השכל והמתנמנמים: "תהיו כימאים, תהיו חרוצים, תלמדו לחשוב, תדברו אנגלית, תמציאו משהו מועיל לאנושות, ואולי יום אחד מישהו מכם יהיה הנשיא שלנו — בוקר טוב גם לך, אייכנבלט, כנראה שזה לא אתה."

*

ארון נזכר בפעם הראשונה שבה ראה את הדוקטור לכימיה הנרייטה רזיאל. זה היה יומו הראשון ללימודים, ורזיאל נשפה לתוך המיקרופון על רחבת המסדרים הגדושה. אחת שתיים שלוש, נאבקה בצרימות שהחזיר לה המכשיר. "מישהו מוכן להזכיר לנו מדוע חשובה כל כך התלבושת האחידה בבית ספרנו, ולמה נבחר לשם כך דווקא צבע החאקי?" שאלה את הקהל שהתאסף לטקס פתיחת שנת הלימודים, ומייד ענתה: "חאקי הוא תערובת חומרים, צבעים, וגוונים. מן האדמה התחוחה ועד חול המדבר, מן הבוץ העירוני ועד השלג האפור. חאקי הוא צבע הסוואה אידיאלי לטורף ולמתגונן. חאקי הוא תלבושת כל הצבאות ורבים מהעובדים, יש חאקי לכל עיסוק ומקצוע, ויש חאקי אפילו על מסלולי האופנה.

"מה מסמל החאקי?" שאלה רזיאל.

"קחו את כל הגוונים, ערבבו אותם ותקבלו חאקי. קחו את כל מה שאנושי, את העשיר והעני, הקרוב והרחוק, החולה והבריא, המצטיין והכושל, היחיד וההמון. חאקי מסמל את הגיוון וגם את הדמיון האנושי. את השוויון בין תלמידי בתי הספר, המגיעים בכל העולם ללמוד בכל מקום ובכל גיל."

"ומה עם הג'ינס?" צועק מישהו בקהל. "למה אסור ללבוש ג'ינס?"

"מהפכת החאקי שלנו מחבקת את לבוש החאקי, פשטות צניעות וריחוק מדור הבטלנים המכונה 'דור האספרסו'. לא יאה לתלמידי מוסד המכבד את עצמו להתהלך בביגוד צמוד, צבעוני ובלתי צנוע, המכביד על התנועה ומסיח את הדעת," משיבה הנרייטה רזיאל.

*

בהפסקת הצהריים בז, אלכס והצרוד, כולם בחאקי מצניע לכת המסמן כל מה שאנושי, תפסו את ארון, האנושי מאוד גם הוא, בפינת העישון בשיחים שמתחת למבצר.

שלושתם ביקשו שישיג בשבילם אישור מאביו, כדי שיוכלו להיכנס אחר הצהריים לצריף המלאכה לנסר כמה קרשים כדי לשפר את המקפצה הגבוהה לטרזן. ארון התחמק ולבסוף, כשהתעקשו, התחפר בעמדתו. "ילד קשה," אמרו עליו המורים ביום ההורים האחרון. "עקשן גדול," אמרו ושאלו: "הכול בסדר בבית?"

"אני ואבא שלי לעולם לא מדברים בבית על מה שקורה במבצר," אמר ארון, "ולא על מה שאני עושה עם החברים שלי, ובטח שלא מדברים על דיקטים שמישהו רוצה לחתוך, או לוחות סנדוויץ' שחסרים במחסן. איך אתם בכלל מעיזים לחשוב שאני אבקש עכשיו להכניס לצריף הירוק קרשים שסחבתם מאיזו וילה שבונים פה, ועוד להפעיל עליהם את המסור החשמלי?"

"אתה אגואיסט או סתם פחדן," טענו נגדו השלושה, "הרי אתה בעצמך ביקשת שנוסיף לוח עץ ומעקה למקפצה."

"זה שאני מציע איך לשפר את הטרזן - זה לא קשור לחדר המלאכה, ואסור לנו שיהיה קשור אליו. מה שקורה אצל אבא שלי בעבודה זה דבר אחד, והחיים שלנו בבית זה דבר לגמרי אחר," חזר ארון ואמר, וביקש שייקחו בחשבון שגם ככה די קשה לו בשיעורי המלאכה עם כל מה שהתלמידנים עושים לאביו ומה שהוא מעולל להם, ושיסתדרו בלעדיו.

וכך, ככל שהשלושה הגבירו לחץ, ארון התבצר בעמדתו, ובאין ברירה הלכו אל אביו בלעדיו. מר אייכנבלט לא קיבל אותם במאור פנים וסירב לשמוע מהם על עניינים שאינם קשורים לשיעור. "לפני שאתם מעיזים לבקש בקשות," אמר, "תוכיחו לי שאתם בני אדם אחראים וישרים," והם ידעו בדיוק למה הוא מתכוון.