סימנים מעידים

מבוא

שבועיים לפני המלחמה, ב-22 בספטמבר 1973, חצתה דיוויזיה 23 את קהיר. זו היתה הדיוויזיה העילית, החדשנית והמצוידת ביותר בצבא מצרים. היא נעה ממערב לקהיר לכיוון התעלה, ובדרך עברה בקהיר עצמה, על כל עשרות אלפי אנשיה וציודם - הטנקים, הג'יפים, הנגמ"שים, המשאיות.

הייתי הקצין התורן במודיעין פיקוד דרום וקיבלתי את הידיעה, שהגיעה מאחד מסוכני המוסד במצרים. השעה היתה חצות, מוצאי שבת, ומבחינתי זה היה פעמון אזעקה משמעותי, מהדהד וחד־משמעי. מבחינת הסנסציה, אפשר לדמות את המעבר של דיוויזיה 23 בתוך קהיר לכך שאוגדה צה"לית תעבור לפתע בתל אביב באמצע הלילה.

קהיר היתה אז עיר ענייה מאוד, בין העניות בעולם, תוססת ורוחשת חיים. היו בה בתי קפה, שווקים, מסעדות, המולה ברחובות. בגלל החום הכבד, מרבית האנשים בילו את הימים והלילות מחוץ לבית. כולם ראו את המעבר של הדיוויזיה בלב קהיר. מהר מאוד הגיע המידע גם לוושינגטון - תנועה צבאית כבדה ובלתי־מוסברת בקהיר. ההערכה שהתגבשה בכל מוקדי ההערכה היתה שעומדת להתרחש במצרים הפיכה צבאית. איש לא דיבר על מלחמה.

דיווחתי על כך בטלפון המוצפן לקצין המודיעין של הפיקוד ולראש מדור מצרים באמ"ן. לשניהם אמרתי שבעיני זה סימן מעיד למלחמה. שניהם פסקו שמדובר בתרגיל. אלא שהתנועה של הדיוויזיה היתה בלילה, בדממת אלחוט מוחלטת. אם מדובר בתרגיל, מדוע להסתיר? מדוע לשמור על דממת אלחוט? מדוע לא לדווח על כך לאו"ם, כמקובל בתרגילים של הצבא המצרי?

בקורס קציני מודיעין למדתי שהמודיעין אמור לתת התרעה על מלחמה שבועיים מראש. בדיעבד זה אכן קרה. ידיעת הזהב הגיעה בדיוק שבועיים לפני המלחמה. היא היתה ההתרעה הקונקרטית הראשונה על המלחמה, שבועיים לפני שהיא פרצה. המחדל היה בהערכה, לא באיסוף המידע או בעיבודו. מי שקיבל ממני את הידיעה הזו - ללא ספק ידיעה מטרידה בחומרתה המודיעינית - לא העריך נכון את משמעותה הדרמטית.

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973, דקות אחדות לפני השעה שתיים בצהריים, בעיצומו של צום יום הכיפורים. היא החלה בהתקפה מתואמת של צבאות מצרים וסוריה ומצאה את ישראל לא מוכנה ולא ערוכה. מקובל לומר כי מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי לא היו אמורים להיות מופתעים כלל. שנה וחצי לפני המלחמה הם ידעו על ההכנות הצבאיות של מצרים וסוריה, הכירו את ההיערכות הצבאית לקראת המלחמה, קיבלו אינספור התרעות על אפשרות של מלחמה - אבל העדיפו לא להאמין. הם העדיפו לדבוק ב"קונספציה" של בכירי אגף המודיעין, הרמטכ"ל ושר הביטחון, בהנחה השגויה שמצרים לא תעז לצאת למלחמה נגד ישראל בלי סוריה, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.

אגף המודיעין, שתפקידו הראשון במעלה היה לספק התרעה על מלחמה, קבע כי "הסבירות למלחמה נמוכה". הוא קבע זאת לאורך שבועות ארוכים, שבהם הלכו והצטברו ידיעות אינספור על ההכנות למלחמה, והוא דבק בהערכה הזו גם יממה לפני שפרצה המלחמה. זהו כישלון נורא ואיום, שהתבסס על שיקול דעת שגוי, ניתוח מציאות שגוי, ויהירות בלתי־נתפסת.

דרג השדה המודיעיני והאיסופי עשה את עבודתו כהלכה. הוא סיפק לבכירי אגף המודיעין מידע עשיר על ההיערכות המצרית והסורית לקראת המלחמה. הוא סיפק נתונים למכביר על ההתעצמות הצבאית, על השינויים המפליגים בקווי החזית - אבל כל המידע הזה התנפץ על כותלי הקונספציה, היהירות והשאננות. בדרגים הבכירים לא היה מי שרצה להקשיב, ואף שראה את התמונה המלאה לא הסיק את המסקנות הנכונות.

עם פרוץ המלחמה הייתי קצין מערך צעיר במחלקת המודיעין של פיקוד דרום. חוליית המערך היתה אחראית על היערכות, מיקום ותנועות האויב, על הערכה ו/או התרעה על בסיס תמונת המודיעין, והיתה שותפה בבניית דרכי הפעולה האפשריות מול האויב כחלק מהתכנון המבצעי.

מפקדי הישיר היה סגן בנימין סימן טוב, ראש חוליית המערך במודיעין הפיקוד. מפקדו היה סא"ל דוד גדליה, קצין המודיעין של הפיקוד. אומר זאת חד וחלק: היחסים בין שניהם היו אבן נגף בגיבוש הערכת המודיעין. האיבה ששררה ביניהם עיוורה את גדליה ומנעה ממנו להקשיב לסימן טוב. סימן טוב זיהה את המלחמה שבפתח. הוא היחיד שהבין את התמונה. הוא התריע, בכתב ובעל־פה, בהליך רשמי ומנומק, עקף את מפקדו ופנה ישירות לבכירי אמ"ן. אבל בגלל הסכסוך שהיה לו עם גדליה והיחסים העכורים ששררו ביניהם, דבריו נפלו על אוזניים ערלות. גדליה כל כך בז לו, כל כך תיעב אותו, שלא העלה בדעתו שמא סימן טוב צודק. הוא אפילו לא בחן את טענותיו של סימן טוב. הוא פשוט דחה אותן על הסף.

גדליה אינו האשם היחיד. גם ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, וקציניו הבכירים בחטיבת המחקר ובענף שש (ענף מצרים) סירבו לקבל דעות שהיו מנוגדות לדעתם. זו גם היתה עמדתו של אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש), ערב המלחמה. זעירא וגורודיש גם לא חששו ממלחמה. לא היה להם ספק שישראל תנצח בה בדיוק כפי שניצחה במלחמת ששת הימים, ועוד בקלות.

אני חייב להודות שגם אני חשבתי כמותם. לא פחדתי ממלחמה, וכאשר היא פרצה - רק רציתי להיות כמה שיותר קרוב לחזית. הייתי בטוח שננצח ורציתי להיות שותף לניצחון הבא של ישראל, למלחמת ששת הימים השנייה.

כמעט 50 שנה חלפו מאז. בני דורי, הוריהם ומשפחותיהם, ובהם חברַי מילדות ומהשירות הצבאי, שילמו מחיר איום ונורא במלחמת יום הכיפורים. הצלקות לא הגלידו והפצע לא נרפא. יש קולות שעדיין רודפים אותי ויש מחזות שלעולם לא אשכח. אבל מעל לכול אני נושא איתי את התסכול המר על המחדל של בכירי המודיעין. על האטימות, היהירות ושיכרון הכוח. על אובדן האמון בהנהגה. על המחיר הנורא. על אלפי ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים, מאות השבויים ואלפי המשפחות השכולות.

איש מהם, מאותם אנשים שדחו על הסף את הערכת המודיעין המדויקת של סימן טוב, לא שילם מחיר. הם הודחו מתפקידם ובזה תם העניין. הם לא עמדו לדין, הם לא איבדו את זכאותם לפנסיה תקציבית עד יומם האחרון, הם לא הורדו בדרגה. גדליה אפילו המשיך להתקדם בצבא עד לדרגת תת־אלוף, ובתפקידו האחרון היה נספח צה"ל בפריז. וזה האדם שכקצין המודיעין של פיקוד דרום אמר בבוקר המלחמה: "תפרוץ מלחמה כשלסבתא שלי יהיו גלגלים".

פעמים רבות מאוד שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו. מה היה קורה אם במקום גורודיש כאלוף הפיקוד, היה שם קודמו, אריק שרון. מה היה קורה אם במקום אלי זעירא היה נותר בתפקיד אהרן יריב. מה היה קורה אם במקום גדליה היה מישהו אחר. מה היה קורה אם גדליה היה מקבל את ההערכה של סימן טוב ומעביר אותה לגורודיש. האם ההיסטוריה היתה שונה? אני מעריך שכן. אני מאמין שהנפשות הפועלות, מקבלי ההחלטות, אכן משנים את ההיסטוריה.

זו הסיבה שכתבתי את הספר. כדי שאנשי מודיעין - בכל דרג - יֵדעו שבכוחם לשנות. שלא יהססו להשמיע את דעתם ולהילחם עליה. שיתריעו ללא חשש על כל דבר שנראה להם ראוי. שיאפשרו לכפופים להם להשמיע את דעתם, ואף יעודדו אותם לנהוג כך. שלא יתבצרו מאחורי דרגות ושרשרת פיקוד. שיקשיבו לשטח, לא רק למטֶה. ומי שלא ינהג כך - שייענש. תקשורת פתוחה, נטולת פחד ומשוחררת מאימת הביקורת של סמכות גבוהה יותר, היא מאבני היסוד של הערוץ המודיעיני. בלעדיה, אין ערך לתמונת המודיעין ולהערכת המודיעין. אם חייל או קצין מרגיש שעליו לצנזר את דעתו בגלל יראת הממונה או הממונים עליו, הוא מועל בתפקידו. מפקדו, שגרם לכך, אשם עוד יותר. הצבא צריך לאפשר שזה יוכל לקרות.

המרכיב הפסיכולוגי שיבש את התקשורת בין גדליה לסימן טוב ולכן פגע בתהליך המודיעיני. נוצרו ביניהם קצר בתקשורת, חשדנות הדדית, איבה וחוסר אמון, ובסופו של דבר גדליה חסם את סימן טוב ולא אִפשר לו להיות המתריע בשער. אני הייתי ביניהם. הייתי נאמן לסימן טוב, אבל לא הייתי מנודה אצל גדליה. הייתי עֵד לדחייה של גדליה את הערכת המצב של סימן טוב - עד כדי כך שגדליה רצה להכניס אותו לכלא. הייתי עֵד לתסכול של סימן טוב ולניסיונות שלו לגבור על המחסומים שגדליה הציב בדרכו. בזמן אמת לא ידעתי שאני עֵד שמיעה וראייה לאירועים היסטוריים, שישפיעו על מדינת ישראל ויעצבו את דמותה. גם כשהעדתי בוועדת אגרנט, הוועדה שהוקמה כדי לחקור את מחדלי מלחמת יום הכיפורים, עוד לא הבנתי זאת.

זהו אינו מסמך היסטורי. כתבתי את הספר על סמך זיכרוני הפרטי ונעזרתי בזיכרונם של אחדים מהקצינים והחיילים שהיו איתי שם. מלחמת יום הכיפורים היא נקודת הציון המשמעותית בחיי, כמו שהיא נקודת הציון המשמעותית בחיי מדינת ישראל מאז הקמתה. המחדל המודיעיני שקדם לה גרם לי להיות ספקן יותר, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לחפש תמיד את הבלתי־צפוי, את מה שעלול להשתבש. המשכתי את דרכי הצבאית במילואים עד לדרגת אלוף־משנה. פרשתי בגיל 66. 48 שנים עקבתי מקרוב אחר אגף המודיעין וצה"ל כולו, ראיתי את ההתפתחויות הטכנולוגיות, את החזיתות החדשות, את האיומים החדשים שנוצרו עם השנים. ראיתי את ההצלחות המודיעיניות - וגם את הכישלונות.

מודיעין הוא לא מדע מדויק. הוא היה ונותר מבוסס על אנשים, על שיקול הדעת האנושי, על הפסיכולוגיה האנושית, על יכולת הניתוח האנושית. האם ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה? האם מלכודת הקונספציה עדיין רלוונטית? אני סבור שכן. כל עוד אנשים מנהלים את עבודת המודיעין, זה בהחלט עלול לקרות. יותר מכך: אני בטוח שזה יקרה, על אף הפיתוחים והאמצעים הטכנולוגיים. לכן חייבים לוודא שהאנשים המתאימים ביותר יאיישו את התפקידים הללו, לעודד ולתמוך בחוש הביקורת שלהם.

פרק 1
סימן לבאות

כשהייתי בהכנה לקורס מ"כים, נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, מת מהתקף לב פתאומי. עד היום אני זוכר את התאריך - 28 בספטמבר 1970, שבעה שבועות אחרי תום מלחמת ההתשה. חודשיים אחרי המבצע הנועז לחטיפת המכ"ם הסובייטי על ידי לוחמי חטיבת הצנחנים והברחתו לישראל באמצעות מסוקי חיל האוויר. המכ"ם שהוצב בחוף המערבי של מפרץ סואץ שיבש את חופש התנועה של מטוסי חיל האוויר וגרם לגילויָם כמעט בכל פעם שחצו את מדבר סיני. המכ"ם הוטמן בשטח נידח, הוסווה היטב, והתגלה אחרי מאמצים רבים מאוד. משהתברר מיקומו המדויק, עלה הרעיון להביאו לישראל באמצעות השתלטות על השטח שבו הוטמן ונשיאתו באוויר על ידי מסוקי יסעור של חיל האוויר. המטרה היתה ללמוד איך הוא עובד, איך אפשר לנטרל אותו כדי לאפשר למטוסי חיל האוויר לטוס במרחבי סיני בלי להיפגע מטילים מצריים.

המבצע, "תרנגול 53", נחשב עד היום לאחד המבצעים המורכבים והמבריקים שביצע צה"ל. פיקדו עליו רפאל איתן (רפול), אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי, ולימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ומתן וילנאי, מפקד הכוח, ולימים סגן הרמטכ"ל. המבצע הנועז וחסר התקדים פגע פגיעה חמורה בגאווה הלאומית של מצרים. לימים נודע למודיעין הישראלי שנאצר עבר התקף לב אחרי אותו מבצע, וכעבור חודשיים עבר התקף נוסף, שגרם למותו.

הצטערתי על מותו של נאצר. הוא היה דמות משמעותית בחיי. עוד בתיכון "הכרתי" אותו דרך הקריקטורות של דוש ב"מעריב", ועם הזמן כבר ידעתי לצייר בעצמי את הדמות שלו. עקבתי אחרי האמירות שלו, הנאומים שלו וההופעות שלו במצעדים צבאיים של מצרים. יורשו, אנואר סאדאת, היה חיוור ואפור לעומת נאצר הכריזמטי. הוא אמנם הכריז מיד עם כניסתו לתפקיד שהוא יחזיר למצרים את חצי האי סיני, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, אבל ספק אם מישהו לקח את דבריו ברצינות. לפי תפיסתי, עם כניסתו של סאדאת לתפקיד נשיא מצרים, החלה למעשה מלחמת יום הכיפורים. אמנם סאדאת ניסה להחזיר את סיני באמצעות משא ומתן מדיני, אבל סירובה של ישראל דחק אותו לזירת המלחמה. במקביל, הוא ביצע ארגון מחדש בצבא המצרי על בסיס תורת הלחימה הסובייטית, בנה אותו כמעט מחדש בעזרת 40 אלף מומחים סובייטים שהגיעו למצרים, וצייד אותו לקראת מלחמה אפשרית. עקבנו אחרי המהלכים של סאדאת, אבל לא ייחסנו להם את המשמעות הנכונה. גם לא הבנו את המוטיבציה העזה של סאדאת לשחרר את האדמה שנכבשה במלחמת ששת הימים ואת התעוזה שהיא הולידה אצלו.

כשמדובר במלחמות, כמעט תמיד הצד המפסיד לומד ומפיק לקחים, ואילו הצד המנצח לא לומד דבר - בדיוק כמו שקרה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.

מזווית הראייה שלי, המלחמה בין ישראל למצרים נמשכה כמעט 30 שנה. מ-1948 ועד 1977, עם נחיתתו של סאדאת בישראל. לדעתי, כך צריך לראות זאת. פה ושם המלחמה שינתה פאזה, פה ושם היו בה הפוגות, אבל היא נמשכה לאורך 30 שנה. גם מוחמד עבד אל־גמאסי, שהיה אחד המפקדים הבכירים של צבא מצרים במלחמה ולימים הרמטכ"ל ושר המלחמה, אמר באחד הראיונות איתו כי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים הן למעשה אותה מלחמה. אם מישהו מהמודיעין הישראלי היה מלווה את כל התהליך הזה מתחילתו, ייתכן שההפתעה של מלחמת יום הכיפורים היתה נמנעת.

כל חיי אני עוקב אחרי מצרים. ביקרתי בה כמה פעמים לאחר שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות. היא מעניינת ומרתקת אותי מאז ומעולם, לא רק מאז נהייתי לקצין מודיעין בפיקוד דרום. ההתנהלות של מצרים מאז היתה אימפריה נותרה כשהיתה. עַם, שהיה בעברו אימפריה, לא שוכח זאת.

לא חלמתי להיות קצין מודיעין. במבט לאחור זה התאים לי מאוד, אבל זו לא היתה שאיפה או משאת נפש. אני מזהה בי תכונות של קמ"ן "טבעי", אחד שנולד עם הכישרון והחושים הנכונים למודיעין. עד היום אני מבחין בפרטים קטנים ומסיק מהם על התמונה הגדולה, אבל ערב הגיוס לא חשבתי על כך בכלל. כמו מרבית מחברי הילדות שלי, רציתי לשרת בתפקיד קרבי, תפקיד משמעותי, שאוכל לתרום בו למדינה. כך חונכתי וגדלתי - וזו גם היתה האווירה שבה עוצבה הילדות שלי.

אלה היו שנות התהילה של צה"ל, השנים שקדמו למלחמת ששת הימים - ובמיוחד השנים שאחריה. הקצינים והמפקדים של צה"ל היו גיבורי הילדות שלי ושל כל חברַי, ולא היה לנו ספק שעם הגיוס לצבא ניכנס לנעליהם. את חלקם הכרתי אישית ועם אחדים מבניהם ובנותיהם הייתי מיודד מילדות ואף שֵׁירַתִּי איתם בצבא. אני וחברַי חלמנו להשתתף כמותם במבצעי גבורה, לנצח במלחמות בנוסח מלחמת ששת הימים ולהיות מפקדים אמיצים שמובילים אחריהם חיילים ומסתערים על האויב. זו היתה האווירה, זה היה בית הגידול שלנו, ולשם כיוונה אותנו מערכת שלמה - המשפחה, בית הספר, הגדנ"ע, תנועות הנוער, התקשורת של אותה תקופה, אלבומי הניצחון, השירים של הלהקות הצבאיות.

למדתי להשתמש בנשק מגיל צעיר. אבי קנה לי רובה לבר המצווה ואימן אותי לירות בו. הייתי בחוג קליעה של הגדנ"ע ולמדתי להשתמש בכלי נשק שונים. בתיכון הייתי מלווה טיולים של בית הספר, כשאני נושא עמי נשק.

הייתי בן יחיד, אבל היה ברור לי שאשרת בתפקיד קרבי. גם להורי זה היה ברור. היד שלהם אולי רעדה כאשר חתמו לי על טופס ההתנדבות לקורס טיס, אבל לא הרגשתי לרגע שיש להם ספק שזה הדבר הנכון לעשותו. אבי היה קצין בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, והיה לי ברור עוד לפני הגיוס שרוב הסיכויים שגם אני אלך לקורס קצינים. רבים מהחברים של הורי היו קצינים בכירים בצה"ל, בקבע או במילואים, ולכן זה היה טבעי עבורי לראות בשירות הצבאי נקודת ציון הכרחית ומשמעותית בחיי.

התגייסתי לצבא בידיעה ברורה שתתרחש עוד מלחמה ושאני אשתתף בה. זו היתה התחושה הכללית במדינה, לא רק התחושה הפרטית שלי. האפשרות של מלחמה כל הזמן היתה ברקע. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה מלחמת ההתשה, שכשמה כן היא - התשה הדדית של שני הצדדים. שני הצבאות, הישראלי והמצרי, היו ערוכים משני צדי התעלה ובעיקר הפציצו, הפגיזו וביצעו פעולות קומנדו זה נגד זה. בקיץ 1970, כשהסתיימה מלחמה ההתשה בהפסקת אש בין ישראל למצרים, היה ברור שהיא לא תהיה המלחמה האחרונה.

התקבלתי לקורס טיס, אבל לא עברתי את הגיבוש. נשלחתי לקורס הכנה למ"כים בבה"ד 4 ליד רמאללה. הקורס ארך שלושה חודשים ואז נשלחתי לקורס מ"כים בגולני בבסיס בזק, ושם הפכתי למ"כ. במסגרת הניווטים בקורס שנערכו בשטחים, נחשפתי לאורח החיים של הפלסטינים בכפריהם ובבתי הקפה שלהם, ובעיקר לריח הקבוע של האש שנבע מכך שלא היה להם חשמל.

בתום הקורס קיבלתי זימון להתייצב בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין כדי לשרת במודיעין קרבי. עד שהקורס יתחיל נשלחתי לבסיס בשארם א־שייח' בסיני והצטרפתי למחלקת המודיעין של חטמ"ר (חטיבה מרחבית) שלמה. זו היתה חטיבה מטכ"לית והמודיעין שלה היה שייך לענף שש, ענף מצרים במחלקת מחקר באגף המודיעין, שעוד ישחק תפקיד חשוב בהמשך דרכי בחיל המודיעין.

סיימתי קורס מש"קי מודיעין וחזרתי לשארם למשך כשנה. כחלק מהתפקיד שלי שימשתי כסייר אוויר במטוסים קלים של חיל האוויר מסוג פייפר וצסנה. זו היתה חוויה מיוחדת במינה, והרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה. חיכיתי לסיורים המוטסים בקוצר רוח והרגשתי במהלכם שאני מבצע תפקיד חשוב ומשמעותי. באחת הטיסות בפייפר הייתי אמור לזהות עצם לא מוכר שנצפה סמוך לאיים טיראן וסנפיר, שבהם ישבה מחלקה של הנח"ל, ועורר סימני שאלה מטרידים במטכ"ל. די מהר זיהיתי שזו אסדת נפט. הטייס העביר את הזיהוי שלי בקשר. פתאום שמעתי בקשר של הפייפר את קולו המוכר של הרמטכ"ל דאז, חיים בר־לב, שפנה אלי ושאל בטון הדיבור האטי שלו: "אתה בטוח שזו אסדת נפט?" עניתי בחיוב, כשאני מתרגש עד עמקי נשמתי. עד היום אני זוכר את התחושה המלחיצה של חייל פשוט שמדבר עם הרמטכ"ל.

קשה למי שלא חי באותה תקופה להבין את הגודל ואת המרחבים של סיני. עד מלחמת ששת הימים היינו מדינה קטנה, ענייה, שסבלה ממיתון כלכלי מתמשך, עם אוכלוסייה בת פחות משלושה מיליון תושבים, רובם עולים חדשים. בבת אחת השתלטנו על שטח מדברי שהיה פי שלושה מגודלה של מדינת ישראל כולה. אמנם לא היה בו כלום מלבד מדבר עצום, אבל עם הזמן הוקמו בסיני בסיסי צבא, מתקני מודיעין, שדות תעופה, כבישים וכמה יישובים אזרחיים קטנים. ובעיקר, חצי האי סיני היה שטח מעולה לאימונים. היו בו מרחבי תמרון ענקיים שאפשר היה להכניס אליהם מאות טנקים והיה בו מרחב אווירי לאימונים של מטוסי חיל האוויר. הגודל של חצי האי סיני והריחוק שלו ממרכז הארץ נתנו תחושה שאתה נמצא באמצע מדבר, ולמעשה באמצע כלום. שמונה שעות ארכה נסיעה בין תל אביב לעומק סיני. גם מזג האוויר המדברי היה חדש ולא מוכר: חם מאוד ביום, קר מאוד בלילה - וסופת אבק מדי צהריים.

הטופוגרפיה של סיני היתה שונה לחלוטין בשני חלקיו של המדבר, הצפוני והדרומי. את החלק הדרומי, באזור שארם א־שייח', אפשר היה לחצות רק דרך ואדיות, כי במרכז הכול היו רכסים והרים. החלק הצפוני היה מרחב עצום של מדבר. בין סיני למצרים חצצה תעלת סואץ. התעלה נחפרה בסוף המאה ה-19 על ידי אנגליה וצרפת כדי לקצר עבורן את הדרך אל הקולוניות שלהן במזרח אפריקה, הודו, הודו־סין וסין. עד 1956, כאשר נאצר הלאים את תעלת סואץ, אנגליה וצרפת שלטו בתעלה, לא מצרים. כיום עוברת בתעלת סואץ כעשירית מתנועת כלי השיט בעולם.

חצי האי סיני עוד לא היה אז מוקד תיירות, אלא מקום מגוריהם של שבטים בדואיים, שהתגוררו במערות, אוהלים וחושות שבנו מענפי עצים ומכפות תמרים. בצד הפעילות הצבאית האינטנסיבית שהתנהלה בו, היתה בו אווירה מיוחדת שלא היתה קיימת בשום מקום בישראל, ואולי גם בעולם. לרבים הוא הזכיר את המערב הפרוע, מין מקום ללא חוקים וגבולות, מדבר פראי, רחוק מכל יישוב, שההגעה אליו הצריכה שעות של נסיעה בדרכי עפר ובחולות. אווירת המערב הפרוע ששררה בסיני השפיעה גם על ההתנהלות הצבאית הישראלית. רבים מהמבצעים הצבאיים שביצעה ישראל במצרים החלו מסיני והיו יצירתיים, נועזים, מלאי השראה, משוחררים מתחושה של איום או סכנה.

אני זוכר שליוויתי את אחותו של ג'ון קנדי ובעלה שהגיעו לסופשבוע בשארם. השבט הבדואי אירח אותה ואת בעלה במאהל שלהם. היא ביקשה ממני לשאול אותם אם הם שמעו את השם קנדי. עיניה זרחו באושר כששמעה שהם מכירים את השם, אלא שהם התכוונו ל"ראס קנדי", סלע גדול במדבר סיני, שהזכיר את פניו של קנדי ולכן כונה "ראש קנדי".

חלק מהנוף שלנו היה מנזר סנטה קתרינה, ששוכן במרכזו של דרום סיני. כולם ידעו שראש המנזר הוא מרגל לטובת מצרים. כולם ידעו, אבל העלימו עין. באחד הימים היה בחטיבה תרגיל גדול מאוד. דימינו התקפה מצרית וכולם נכנסו לבונקר הפיקוד. ומי הגיע לתרגיל? משה דיין, שר הביטחון. באמצע התרגיל פרצה לפתע שריפה במנזר. כולם נלחצו ורק אני נשארתי אדיש. קצין המבצעים פנה אלי ואמר: "איך אתה לא נלחץ? המנזר יכול להישרף". עניתי: "מגיע להם". כולם צחקו, כולל משה דיין.

ביליתי זמן רב בכוננות בבסיס של חיל האוויר בשארם, לקראת סיורי האוויר. למדתי מהקמב"ץ עודד, יוצא סיירת שקד, שנקודת התורפה של צבא היא שגרה. הוא נהג לעשות ביקורות פתע בשעות לא צפויות כדי שהשומרים לא ייכנסו לשגרה וכדי שמארב אויב לא יחכה לנו. ספגתי ממנו הרבה מאוד ידע מבצעי ולמדתי איך לנהל מבצעים ואיך לחשוב כמו קומנדו ולא כמו שריונר. אורי ביידץ, מגיבורי הקרב על לטרון במלחמת העצמאות וחבר קרוב של אריק שרון, היה אז המח"ט של מרחב שלמה. אני אוהב אותו מאז ועד היום. הוא היה פלמ"חניק טיפוסי, שאהב לטייל בוואדיות ולבקר אצל הבדואים, והתלוויתי אליו להרבה סיורים. הוא הבין ערבית והכיר את המנטליות הבדואית היטב. בזכותו אפילו התנסיתי בשתיית חלב עזים טרי וחם ישר מהעז. מהבדואים למדתי כיצד לרפא כאב ראש - לשתות קפה שחור עם לימון. לימים היה ביידץ מנהל רשות שמורות הטבע במשך שנים ארוכות. בנו הבכור, שלמה, נהרג במלחמת יום הכיפורים, ובנו השני, יוסי, הפך אלוף בצה"ל.

צה"ל לא התעסק עם הבדואים. המדיניות היתה לעזוב אותם בשקט ולתת להם לחיות. הם התפרנסו מהברחות סמים ומוצרים שונים בין סעודיה, ירדן, מצרים וישראל, וכדרך אגב גם ריגלו בו־זמנית הן לטובת ישראל והן לטובת מצרים. תוך כדי מלחמת יום הכיפורים חיילי קומנדו מצרים שנותרו בסיני הסתתרו אצלם באזור רומני שבצפון סיני. השתתפתי במבצע שנועד לאתר אותם. אחד מהם ניסה לברוח, היה לי עוזי וסוף־סוף היתה לי הזדמנות להרוג חייל מצרי. יריתי, אבל הוא המשיך לרוץ הלאה וניצל.

בספטמבר 1971 המצרים הפילו לנו מטוס מסוג סטרטוקרוזר, שהוסב בישראל למשימות לוחמה אלקטרונית (ל"א). הוא היה בעיצומה של משימת איסוף מודיעין ממזרח לתעלת סואץ, שנועדה לאתר את מיקומן החדש של סוללות טילי קרקע־אוויר, שהוזזו מזרחה זמן קצר קודם לכן. שני טילי קרקע־אוויר מצריים נורו לעברו והוא התרסק. שבעה מתוך שמונת אנשי הצוות שהיו בו נהרגו. כבר אז היינו צריכים להבין שזה סימן לעתיד. המצרים ידעו שזהו מטוס ל"א, שמטרתו לשתק את מערך הנ"מ שלהם. הם הפילו את המטוס כדי שלא ייקח חלק במלחמה העומדת לבוא ולא יחסום להם את טילי הנ"מ, שישוגרו לעבר מטוסינו. היו לנו רק שני מטוסים מהסוג המסוים הזה, והרי לא כל יום בונים מטוס כזה. מאותה הפלה היינו גם צריכים להבין את מידת האפקטיביות של טילי הנ"מ החדשים שברשות מצרים. יום לפני הפלת הסטרטוקרוזר נאם סאדאת והתייחס למצב במזרח התיכון. בין היתר אמר כי הוא "מוכן להקריב מיליון איש למען העצמאות והשחרור". איש לא חיבר בין שני האירועים ואיש לא לקח ברצינות את הצהרתו של הנשיא המצרי.

באותה תקופה, עדיין בשארם, הגיע בדואי שסיפר כי יום קודם הוביל שני חיילים מצרים לנקודה מסוימת בשארם. התארגנו למרדף אחרי אותם שני חיילים שהיו לבושים כמו בדואים, איתרנו אותם על צוק הצופה אל שארם ומצאנו אצלם ציוד צילום. הסתבר שהם שני סמלי מודיעין בצבא המצרי. בחקירתם סיפרו שהגיעו כדי לצלם את הבסיס בשארם ואת ההיערכות שבתוכו. גם זה היה אמור להיות סימן לבאות, אבל איש לא ידע לחבר את כל הסימנים.

בתחילת 1972 יצאתי לקורס קצינים ובסיומו עברתי קורס קציני מודיעין. בספטמבר 1972 הוצבתי במודיעין של פיקוד דרום, כקצין בחוליית המערך. אחד הדברים שלקחתי עמי מקורס קמ"נים היה שהמודיעין מתחייב לתת התרעה של שבועיים לפחות לפני שפורצת מלחמה. זה נחקק אצלי כמנטרה: התרעה למלחמה צריכה להינתן שבועיים לפני שהיא פורצת. נקודה.