צמחונות יהודית

מבוא אישי:
מסע בעקבות הצמחונות היהודית

היש צמחונות ביהדות? — האם להיעשות צמחוני? —

המלך שיבי והנשר — רבי זושא פודה שבויים — שוחטים ובוכים —

מהי צמחונות יהודית? — תודות

מוזר ככל שזה נשמע, הספר שלפניכם מעולם לא היה נכתב לולא עניין הקטניות. המנהג האשכנזי להימנע מאכילת קטניות בפסח מביא עמו בכל שנה גל של דיונים ושאלות, הן בנוגע למינים שונים שלא ברור אם הם כלולים באיסור, הן באשר ליישום שלו במצבים מורכבים כגון במשפחות המורכבות מיוצאי עדות שונות. בשנים האחרונות הבחנתי בשאלה נוספת שהגיעה שוב ושוב אל שולחני: מה יעשו צמחונים, ובעיקר טבעונים, שמקור החלבון העיקרי שלהם הוא קטניות? האם יש מקום לפטור אותם משמירת המנהג?

יותר משהטרידה אותי השאלה המעשית, שלה היה אפשר למצוא פתרונות מקומיים, הטרידה אותי השאלה העקרונית. כיצד אפשר למדוד את משקלה ההלכתי של בחירה צמחונית או טבעונית, כדי לשקול אותה מול ערך מנהג הקטניות? האם כאיש הלכה עליי לראות בכך קפריזה חסרת משמעות, או שמא יש לאמץ את נקודת המבט של השואלים, שעבורם אכילת בשר היא דבר שאיננו בגדר האפשר כלל?

מתוך הלבטים הללו פרסמתי, ביום השני של חול המועד פסח תשפ״א, את הטקסט הבא בדף הפייסבוק שלי:

בעקבות שאלות רבות על צמחונות וקטניות החלטתי לבחון את הסוגיה מחדש.

ואחר העיון דומני שכיוון שמקורו של האיסור אינו ברור, ובכל מקרה לא נהגו בו כל ישראל, יש מקום בשעת הדחק להקל לשומרי־קטניות בדיני צמחונות בפסח.

ואמנם מאכילים אותו הקל הקל תחילה, כגון דגים או תבשילים שיש בהם טעם עוף, אבל בשעת הדחק יש מקום להקל גם בבשר ממש, ויאכלו ענווים וישבעו.

הייתה זו בדיחה תמימה, שמנקודת מבטי שידרה בעיקר מבוכה אל מול העולם החדש והקשה להמשגה של צמחונות וטבעונות, אך יש שראו בה לגלוג על צד זה או אחר של המשוואה. הדיון הסוער שהתעורר, הן בין המגיבים ברשת הן עם בני משפחתי הצמחונים, הביא אותי להכרה שנדרש בירור מעמיק יותר בשאלה: מהו מעמדה של צמחונות או טבעונות בעיני היהדות?

היש צמחונות ביהדות?

התחלתי ללמוד את הנושא אפוא מנקודת המבט ההלכתית. ביקשתי מחבריי הצמחונים שישתפו אותי בדילמות הלכתיות, וחיברתי את הסעיפים שתופסים כעת את החלק האחרון של הספר. רק לאחר שדנתי בשאלות אלו, עלה בדעתי להוסיף מבוא רעיוני. רציתי שיהיה מקיף ויסודי, ויזכיר את כל המקורות היהודיים בנושא, ולכן חשבתי שראוי להקדיש לו אפילו ארבע או חמש פסקאות. למיטב ידיעתי, זה אמור היה להספיק לגמרי.

את 'חזון הצמחונות והשלום' של הרב קוק הכרתי כמובן, ובמעורפל זכרתי גם את הדברים שכתב בנושא רבי יוסף אלבו בספר העיקרים. אבל בכך, פחות או יותר, הסתכם הידע שלי בעניין. ידידים שעמם שוחחתי, צמחונים ושאינם כאלו, הפגינו בקיאות דומה. רק מתי מעט, בעיקר מי שיש להם יד ורגל במחוזות אקטיביסטיים ואידאולוגיים, ידעו לספר קצת יותר.

משום כך ההפתעה הראשונה שלי הייתה בעצם הגילוי שצמחונות היא נושא חשוב ומרכזי שהעסיק עשרות כותבים יהודים לאורך הדורות כולם: בעלי הלכה ובעלי מחשבה, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים. הופתעתי לגלות שמתקיים בעניינים אלו דיון ער גם בעשרות השנים האחרונות, אך הוא מתפרסם בעיקר בשפה האנגלית. אני יכול להעריך, ללא גוזמה, שכנגד כל פסקה שנכתבה בנושא בעברית אפשר למצוא מאמר באנגלית, ומול כל מאמר בעברית אפשר להציב ספר שלם שנכתב בשפה האנגלית.

הרגשתי שנגלה לפניי אוצר בלום, ושיהיה זה עוול להשאיר אותו חתום וסתום. על כן צללתי אל הספרים והמאגרים, בכוונה להביא לפני הקורא את דבריהם של חכמי ישראל בנושא שהולך ותופס תאוצה ומקום של כבוד בחברה ובתרבות. אך ככל שהעמקתי לחפור, וככל שמצאתי עוד ועוד מקורות יהודיים המסתייגים מאכילת הבשר, החליפה את הסקרנות האינטלקטואלית, המרוחקת, תהייה קיומית יותר. התחלתי לתהות: היכן פוגש אותי עצמי כל הסיפור הזה? האם יש כאן תביעה מוסרית שעליי להיענות לה?

האם להיעשות צמחוני?

המסע המשפחתי שלנו אל הצמחונות החל בבוקר של שבת חורפית אחת, לפני תשע שנים בקירוב, כאשר בתי בת הארבע שאלה את בתיה, אשתי, אם מותר להשתמש בגוף של חיות מתות. כן, הייתה התשובה. והילדה המשיכה: והאם מותר גם להרוג את החיות כדי להשתמש בגוף שלהן? וכאן, בתיה כבר ניצבה בגבה אל הקיר. עמדו לפניה רק שתי אפשרויות: 'כן' או 'לא'. אחרי כמה שניות של מחשבה היא השיבה: לא, אסור להרוג את החיות. ובסעודת הצהריים של אותה שבת כבר אכלתי את העוף לבדי.

המפגש עם ילדים קטנים הוא אירוע מערער בכל הנוגע ליחס לבעלי חיים. גם הסופר היהודי־אמריקאי ג'ונתן ספרן פויר חיבר את המניפסט הצמחוני 'לאכול בעלי חיים' בעקבות הולדת בנו הבכור. יש משהו במבט הילדי שמתקשה לראות את ההבחנות המלומדות בין סוגים שונים של חיים ובין הקשרים שונים של מוות או כאב. כמו במעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסן, הוא חודר את הבגדים והכיסויים שהתרבות מתאמצת להלביש בהם את מעשה ההרג ומכריז כי המלך הוא עירום.¹ בד בבד יש משהו בנוכחות של הילד שמעורר בנו, המבוגרים, תשוקה לשוב אל עולם בראשיתי שבו אין פער בין רצוי למצוי ובין חלום למציאות. עולם שבו לא הורגים חיות כדי להשתמש בגוף שלהן.

אותה שיחה של שבת בבוקר הייתה כמובן רק טריגר. הרבה לפני שהפכה לצמחונית באופן רשמי, קיננה בבתיה הסלידה מפני הרג של כל יצור חי, מעכברים ועד זבובים (אולי להוציא כינים). אני, לעומת זאת, הייתי במקום שונה לחלוטין. גם כאשר ילדיי הגדולים צעדו בעקבות אמם, ולמעשה כמעט לא נכנס בשר לביתנו בין כה וכה, לא רציתי להגדיר את עצמי כצמחוני. הרגשתי שיש בה, בצמחונות, משהו, שאיני יכול לשים עליו את האצבע, שהוא מעבר לעצם ההימנעות מן הבשר. משהו שהצלחתי להגדיר יותר כאשר נעה, דודה של בתיה ומומחית לתרבות ההודית, סיפרה לי את הסיפור על המלך שיבי.

המלך שיבי והנשר

המלך שיבי ישב פעם לבדו במרפסת הארמון, ולפתע ראה יונה לבנה מתקרבת אליו במהירות, כשאחריה דולק נשר גדול. כדי להימלט מציפורני הנשר נכנסה היונה תחת כנף בגדו של המלך, והמלך עטף והסתיר אותה בחיקו. בתוך כמה שניות הגיע גם הנשר אל המרפסת ואמר למלך: ״אתה מחזיק בידיך את הטרף שלי, שחרר אותו כדי שאוכל להביא אוכל לילדיי״.

המלך לא ידע מה עליו לעשות. הוא ראה את ההיגיון בדבריו של הנשר, אבל הבין גם את נקודת המבט של היונה. לאחר מחשבה הציע פשרה: הנשר יחוס הפעם על היונה, ובתמורה ייתן לו המלך בשר מגופו שלו, בדיוק כמשקל גופה של הציפור. הנשר הסכים, והמלך הניח את הציפור על כף אחת של מאזניים, והחל לחתוך חתיכות מבשרו ולהניח אותן על הכף השנייה. המלך הסיר מגופו חתיכה אחר חתיכה, אך למרבה הפלא, ככל שהוסיף המלך להניח בשר על הכף, כף המאזניים שעליה היונה המשיכה לנטות כלפי מטה. כאשר מחצית גופו הימנית של המלך כבר הייתה מונחת כולה על המאזניים, זלגה דמעה מעינו, והנשר הציע לו לסגת מן העסקה. ואולם המלך התעקש שהדמעה היא דמעה של שמחה, ושהוא נכון להקריב ברצון גם את מחצית גופו השנייה.

הסיפור, הלקוח מתוך ספרות החכמה ההודית העתיקה, המהאבהארטה, הוא סיפור מכונן בתרבות ההודית, והמלך שיבי ידוע בשלום ובשגשוג ששררו לאורך כל ימי מלכותו. אך כששמעתי אותו נמלאתי אימה מול הדימוי של כף המאזניים שלעולם איננה יודעת שובע. הבנתי את האינסופיות של התביעה המוסרית הנוצרת ברגע שבו מוכנים להכיר במעמדם המוסרי של בעלי החיים ולקבל אחריות על הכאב והסבל שלהם.

הקושי שמציף המלך שיבי איננו מיוחד לצמחונות בלבד. כל הכרה בעוול או במצוקה מאיימת לבלוע ולהציף את מי שנכון להיענות לה. אך בתחום היחס לבעלי חיים הדבר בולט במיוחד. ״יש משהו באכילת חיות שנוטה לקיטוב״, כתב ג'ונתן ספרן פויר, ״לא לאכול אותן לעולם או לא לערער לעולם בכנות על אכילתן, להיות אקטיביסט או לבוז לאקטיביסטים״.² מחקרים הראו שמִבין מי שמתחילים לצמצם את צריכת הבשר מטעמים אידיאולוגיים, שליש הופכים עד מהרה לצמחונים גמורים ואף לטבעונים.³ קשה להישאר במרחב הביניים, בתווך. וכאשר מאמצים את נקודת המבט של בעלי החיים, לפעמים היא באה על חשבון נקודת המבט של האדם, כמו בסיפור החסידי על רבי זושא מאניפולי.

כשההתנגדות לשחיטה באה ספונטנית ומצד הילדים עצמם — אין לנו רשות להילחם בה, לא באמצעי כפייה ואפילו לא באמצעי שידול והסברה, אלא לתת לילד להגשימה עד כמה שהילד ירצה בזה.

אנו נוטים להאשים את הילדים באכזריות, אנו יודעים לספר על כל מעשי אגרסיביות של הילד, על כל מיני דרכים לילך ולהזיק. אולם כשיש לנו כבר התגלות בולטת של ההיפוך הגמור מאכזריות, כשאנו נתקלים בביטויי רחמים אצל הילד — איך נבוא בידינו להשחיתם ולהשמידם?!

נתנהג לגבי אכילת הבשר לכל הפחות כמו שאנו נוהגים (או: צריכים לנהוג) כלפי יתר מאכליו האהובים והשנואים של הילד. אם הילד אינו רוצה בשעועית ורוצה דווקא באפונה — האם נראה לכפות עליו: ״שעועית דווקא תאכל״?

ולמה תהא לנו בחילתו של הילד במאכלי בשר ״יוצא מן הכלל״? בנטייתו של הילד לצמחונות יש ביטוי מוסרי גדול וחשוב! אם אנו, הוד רוממותנו הגדולים, שה״מוסר״ הוא אצלנו כאילו במונופול, לא זכינו לזה, למה נפריע בעד ביטוי מוסרי אמיתי זה אצל הילדים?

אלא מאי? הילד לא יעמוד במרדו כנגד אכילת הבשר. יעבור זמן והחיקוי למעשינו הרעים יתגבר על רצונו הספונטני להימנע ממעשים רעים אלה? — הכרה זו, אליבא דאמת, יכולה לשמש גורם לצער ולא לשמחה, אך בכל אופן לא לידי מרמה כנגד רצונו הטוב של הילד.

צמחוניותו של הילד — ברכה היא ולא קללה!

המחנך ישראל רבקאי, ממייסדי מערכת החינוך בת״א, 1930

רבי זושא פודה שבויים

״רבי זושא מאניפולי היה מכתת רגליו לקבץ מעות עבור פדיון שבויים. פעם אחת נכנס למלון אחד, ובעל הבית לא היה במקום. הוא ראה שם כלוב ובו לכודות ציפורי דרור, שטבען הוא לפרוח באוויר העולם. נכמרו רחמיו עליהן ואמר: אני מכתת את רגליי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה, להתיר הציפורים ממאסרן! עשה כן, ופתח את פתח הכלוב וברחו הציפורים לדרכן. אחר כך בא בעל הבית, וראה שהכלוב פתוח והציפורים אינן, והצטער מאוד ואמר לבני ביתו: מי הוא זה שעשה את הרעה הגדולה הזאת? ואמרו לו. אמר בעל הבית לצדיק: המשוגע אתה? איך מלאך לבך לעשות המעשה הרע להבריח הציפורים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם? אמר לו הצדיק: 'ורחמיו על כל מעשיו', ונכמרו רחמיי להוציא אותן מכלאן. והכה בעל הבית את הצדיק מכות אכזריות.״⁴

המספר החסידי מזדהה לחלוטין עם נקודת המבט של רבי זושא, וחותם את הסיפור בכך שלא עברו שבועות ספורים עד שנשרף אותו מלון ובעל הבית האכזר נותר חסר כול. אבל אני, בעוונותיי, מתקשה להתנתק מנקודת המבט של בעל הבית. והלוא הוא באמת שילם על אותן ציפורים ממון רב! ומדוע לא מגיע לו פיצוי כספי, לפחות כמו אותם שבאים שרבי זושא מקבץ ממון כדי לפדות מידם שבויים אנושיים?

האם הכרח הוא, במערכת היחסים המורכבת בין אדם לחיה, לבחור באופן מוחלט בצד אחד על פני משנהו? האם אפשר לראות את הציפורים כשבויות חרב, ובד בבד לא להתעלם כליל מכך שהן רכושו של האדם? ואם נרחיב מעט את השאלה: האם אפשר לתת מקום לכאבם של בעלי החיים בלי למוטט את אושיות החברה האנושית?

סבא של בתיה, הפרופסור ראובן פוירשטיין, לא היה צמחוני בעצמו, אך הנחיל לה ולרבים מצאצאיו את תנועת הנפש הצמחונית. אחד הסיפורים שהיה שב ומספר הוא המעשה ברבי ישראל בעל שם טוב.

שוחטים ובוכים

״סח לי הרב שמואל אריה עליו השלום, בילדותי גרתי בכפר קישיליביץ שיצא לו שם בעולם, שר' ישראל בעל שם טוב קודם שנתגלה היה שם שוחט. מצאתי שם שוחט זקן בן למעלה משמונים שנה. אמרתי לו, אפשר שהכרת אדם שהכיר את הבעל שם טוב? אמר לי: יהודי שראה את הבעל שם טוב לא מצאתי, גוי שראה את הבעל שם טוב מצאתי.

בימי חורפי גרתי אצל איכר אחד גוי. כל פעם שהייתי יוצק מים על האבן המשחזת להשחיז את סכיני היה זקינו של האיכר, זקן כבן תשעים שנה או כבן מאה שנה, מנענע ראשו. סבור הייתי שמחמת זקנה הוא עושה כן. פעם אחת הרגשתי בו שעושה כן דרך גנאי. שאלתי אותו, מפני מה אתה מנענע ראשך בשעת עבודתי? אמר לי, אי אתה עושה את מלאכתך יפה. ישראליק כשהיה משחיז את סכינו היה מלחלח את האבן בדמעות.״⁵

שוחט שעושה את מלאכתו יפה, כך לפי הסיפור, אמור לעשות אותה בבכי. הבכי מבטא את הפער, הדיסוננס, שבין ההכרה בחיה כיצור חי ומרגיש שיש ערך לכאבו, לבין ההתנהלות המעשית שמתעלמת מכך. אך האם הבכי הוא פתרון? האם הוא דוחף לתיקון המציאות או משלים עם חסרונה? אמנם דמעותיו של הבעל שם טוב מלחלחות את האבן, אבל בכך הן רק עוזרות לו להשחיז את הסכין.

מהי צמחונות יהודית?

האם יש דרך נוספת, רביעית, להתמודד עם שאלת הצמחונות? מלבד האפשרות להתעלם ממנה כליל, לאמץ אותה באופן טוטאלי, או לבַכות את הפער שבין שני הקטבים?

נדמה לי שדרך כזו, אם אפשרית היא כל עיקר, עשויה לצמוח מתוך המקורות היהודיים. אין כוונתי לטעון כי זוהי 'עמדת היהדות'. תורתנו רחבה ועמוקה ומגוונת מכדי שאפשר יהיה להכניס אותה לסד של עמדה אחת בתחום זה, כמו בתחומים אחרים. ואכן, אפשר למצוא במקורותינו פנים רבות לכאן ולכאן. אולם מבין השיטין של המקורות כולם נושבת רוח חזקה של חמלה. חמלה על בעלי החיים אשר דמם הותר, וחמלה על בני האדם שנאלצים לשפוך אותו. וגם אם אפשר למצוא מגוון רחב של הכרעות מעשיות, הדרך אליהן עוברת בנקודות ציון ערכיות משותפות: היות החיים כולם מעשי ידיו של הקב״ה; היות האדם, הוא ורק הוא, עשוי בצלם אלוקים; והתיאור החוזר ונשנה של הא־ל עצמו כמי שרחמיו על כל מעשיו.

עיקרון החמלה על בעלי החיים משתלב במסגרת רעיונית רחבה יותר: האתיקה של האכילה. חכמינו תיקנו שיש ליטול ידיים לאחר הסעודה (״מים אחרונים״) ונימקו זאת בכך שבמהלך האכילה עשוי להידבק לידיים ״מלח סדומית שמסמא את העיניים״.⁶ הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביאר שמלח סדומית מסמל את היסוד האנוכי, הנהנתני, שמעורב בכל אכילה, ועשוי לסמא את העיניים מלראות את העקרונות המוסריים שלאורם אמור האדם לנהל את חייו.⁷ התורה הייתה מודעת לסכנה הגדולה שקיימת באכילה, שעשויה להפוך למרחב של שקיעה בחומריות ושכחת א־לוהים: ״וישמן ישורון ויבעט״. משום כך הקפידה לעטוף את פעולת האכילה בטקסים וברכות שעניינם גאולת החוויה החומרית וקישור שלה לעולמות ערכיים ורוחניים. מלבד הטקסים הללו, אפשר למצוא בתורה סדרה של מצוות המגדירות את המאכלים האסורים והמותרים תחת הכותרת ״והתקדשתם והייתם קדושים״,⁸ ובדברי חז״ל ישנן הנחיות רבות שנועדו להתאים את האכילה לצרכיו הגופניים והרוחניים של האדם.⁹ עצם הנכונות לעסוק, הלכה למעשה, בסוגיה הצמחונית, יש בה כדי לשטוף מעט ממלח הסדומית מן הידיים ולפקוח את עינינו אל שאלות מוסריות וערכיות הכרוכות בצריכת המזון שלנו.

הספר שלפניכם איננו מציג טיעונים חדשים בעד או נגד הצמחונות, וגם לא תמצאו בו סיכום מקיף בצורה יוצאת דופן של הטיעונים הקיימים בפילוסופיה הכללית. זהו מסמך פרשני יותר מאשר אידיאולוגי. ויותר מאשר הוא מבקש לסגור הוא מבקש לפתוח. להביא בפניכם את אוצרותיו, הכמוסים בחלקם, של העיסוק התורני בצמחונות לאורך הדורות. מתוך אמונה שרוח הדברים תופיע דווקא מתוך מורכבותם, ושהאור, כפי שאמר וויטגנשטיין, נוגה על המכלול.

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי

וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא

עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה

וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

הושע פרק ב, פסוקים יח - כא

תודות

אם אני מעיד בלב שלם על עושר המקורות הגודשים את הספר, הרי זה משום שאין בינינו יחס של נחתום ועיסתו. לא בכוחותיי הדלים ליקטתי את הידע המונח לפניכם, אלא בעזרתם של תלמידי חכמים רבים שהואילו לעבור על הטיוטות וחלקו עמי בנדיבות מבקיאותם וחכמתם, ובהם: הרב יעקב אריאל, הרב עזריה אריאל, הרב יוסי בן ארזה, פרופ' חנוך בן פזי, הרב בניהו ברונר, הרב אהוביה גורן, עו״ד יוסי וולפסון, הרב אליעזר מלמד, משה נחמני, הרב משה צוריאל, פרופ' יעל שמש, הרב יובל שרלו. למותר לציין כי אין בכך כדי לומר שקוראים אלו, שדעותיהם שונות כפרצופיהם, שותפים למסקנותיי.

תודה גדולה אני חב לאנשי הוצאת ידיעות ספרים בהנהלת דב איכנולד, ובפרט לעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ. עמיחי אימץ את הספר בחום עוד כשהיה טיוטה כמעט בלתי־קריאה, והשקיע מחשבה ועמל רב כדי להוציא אותו לאור באופן הטוב ביותר. תודה לעורך, דרור יהב, שסייע לי מאד במעבר משלב האיסוף והמחקר אל בניית הנראטיב וההנגשה של התכנים. תודה גם לעורכי־הלשון אביחי גמדני ואלישבע עשת שעמלו בסבלנות ובדקדוק ללטש את הסגנון ולנכש את שגיאותיי. תודה מיוחדת לדוב אברמסון וצוותו שהשכילו ללכוד ולהביע בשפה גרפית ייחודית את רוח הספר, ובעזרת האיורים המקסימים של יובל גזולי הוסיפו לו רובד אסתטי משובב נפש ומאיר עיניים.

הספר הזה הוא במובנים רבים גם פרי של מסע זוגי.¹⁰ התורה תיארה את חוה, האישה הראשונה, במילים ״היא היתה אם כל חי״ (בראשית ג, כ). ופירש רבי חיים פלטיאל (שם) שהיא ״הייתה יודעת כל מיני לשונות שבעולם, בהמות וחיות ועופות, אבל אדם לא היה מבין כשהבריות צועקות מה היו רוצות, והיה שואל מחוה״. את היכולת להרחיב את מעגל החמלה, ולשמוע את צעקתו של כל יצור חי, אני חב בראש ובראשונה לרעייתי בתיה, שהוליכה אותי אט אט בדרך שעדיין לא תמה. הערותיה היו, כתמיד, המעמיקות והמדויקות ביותר, וטביעות אצבעותיה ניכרות בכל פסקה ופסקה. יהי רצון שנזכה להתחיל עוד ספרים אחרים ולסיימם ולגדל בנים ובני בנים המאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים.

הערות

1. ראו גם בספרו של דויד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, הספרייה החדשה, תל אביב תשס״ח, עמ' 309: ״עופר רץ לקצה המסדרון... ומשם הוא צרח 'אתם הורגים אותה? אתם הורגים פרה בשביל לקחת לה את הבשר? תגידי! כן? כן? בכוונה אתם עושים לה?' ובאותו רגע אני קלטתי״, היא אומרת, ״אולי בפעם הראשונה בחיי תפסתי מה זה שאנחנו אוכלים יצורים חיים, שאנחנו הורגים אותם בשביל לאכול אותם, ואיך שאנחנו מאלפים את עצמנו לא להבין שבצלחת שלנו יש רגל כרותה של תרנגולת״.
2. לאכול בעלי חיים, כנרת זמורה 2010, עמ' 38.
3. Sally Ho, "A Third of Meat Free Monday Participants Go Vegetarian, New Study Finds", Green Queen 2/9/2021.
4. סיפורים נוראים, מונקאטש תרנ"ד, עמ' פט, בשינויי לשון קלים.
5. ש״י עגנון, אלו ואלו, עמ' שכא
6. עירובין יז ע״ב.
7. עין איה, ברכות, פרק א' אות מו.
8. ויקרא יא.
9. ראו למשל התייחסויות שליליות למילוי הכרס במעדנים בגמרא ברכות לב ע״א; סוטה טו ע״ב; משנת רבי אליעזר פרשה יג.
10. מחקרים רבים מראים בעקביות כי נשים נוטות יותר מגברים לצמחונות ולפעילות למען בעלי חיים, ראו: Zaria Gorvett, "The Mystery of Why There Are More Women Vegans", BBC Future, 18/2/2020.