עסקי תיווך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עסקי תיווך
הוספה למועדפים

עסקי תיווך

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

עינת יקיר (נולדה ב-9 בינואר 1977) היא סופרת, מתרגמת, עורכת ומבקרת ספרות ישראלית.

בין השנים 2007-2004 עבדה יקיר כעורכת טורים אישיים במוסף "סופשבוע" של מעריב. כיום היא כותבת ביקורות ספרות ותיאטרון במגזין "Time Out תל אביב", מלמדת כתיבה יוצרת בקאמרה אובסקורה ובהליקון, ועורכת בהוצאת מפה.
פרסים בהם זכתה:מקום שני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2000, על הסיפור "ליקוי חמה". פרס אשת השנה בספרות לשנת 2003. פרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ט על ספרה "מרכז בעלי מלאכה".

נושאים

תקציר

אדם, מתווך דירות צעיר המתגורר בתל אביב, נוסע עם פיש, חבר לעבודה, למסיבת יום הולדת של אביו בקריית חיים. הוא חש זה זמן מה שהדירות בתל אביב והחיים עצמם מקיאים אותו מתוכם, והנסיעה היא ניסיון למצוא מחדש בית ולהדוף את זיכרון אחיו המת, דורי, המשבש את ההווה שלו. זהו גרעין הנובלה עסקי תיווך, שהיא הציר המרכזי של הספר, המכיל עוד חמישה סיפורים קצרים. בדומה לאדם, עומדות במרכז חמשת הסיפורים דמויות שנזנחו באיזשהו אופן על ידי העולם המוכר, והן מחפשות אחר רשות מסוימת - אהבה, משפחה, יחסים, עבר - שבכוחה לתווך בינן ובין החיים. המפגש, המתרחש בלי הרף אך לעולם אינו אפשרי, מרחף על פני היצירה של עינת יקיר, מספרת בחסד היודעת ללכוד בחדות מעוררת השתאות מצבים אנושיים. אך הקורא נלכד בראש ובראשונה ביכולתה הלשונית של יקיר. בלשון שלה יוצרת יקיר מקבילה של סוגיית המפגש שסיפוריה מתחבטים בה. בעברית של יקיר רוחשים רבדים שונים, והיא מתנהלת ביניהם בחופשיות, עם זאת, היא מודעת לאחריות המוטלת עליה בתור יוצרת ששפתה מתחיה תמיד, שפה בעלת עבר מפואר לא פחות מעתיד התובע את קיומו. הזיוגים שיקיר מזווגת בין הקנון הספרותי העברי לשפת הרחוב, בין פיוט מדויק להבעה מרושלת, בין וירטואוזיות תחבירית לעילגות, ממחישים כל העת את סוגיית המפגש ואת החבטים המלווים אותה. כבר במשפט הראשון בסיפוריה של יקיר הקורא נעטף בהלך הנפש המחלחל בכל נימי יצירתה - העושר הלשוני משרה אווירה עזה שבה בחירה במילה הבאה מלווה בתחושת ההחמצה של השפה כולה, שמשותפפת כצל, תמיד, לנוכח כל פעולה. עסקי תיווך הוא ספרה הראשון של עינת יקיר, ילידת חיפה, זוכת פרס הסיפור הקצר של"הארץ" לשנת 2000.

פרק ראשון

ליידי לייזי


כשפשפשה בארנקה, אולי תמצא שקל נוסף ולא תצטרך לפרוט שטר של מאה, חשבה שהיא תמיד פורטת במקומות הלא נכונים, ואף על פי כן, בהזדמנויות הכרחיות, של מכונות וטלפונים של שקלים, חסר לה פתאום העודף הזה, מטבעות של עשר אגורות וכולי. אך הנה עומד המוכר מעליה, שזוף ואדיש, וכמה היא מגושמת כנראה בעיניו, עם החולצה הארוכה המכופתרת ומשקפי הקריאה הקשורים אליה בשרשרת, ובכל זאת היא מתעקשת, מרקידה את הארנק ימינה ושמאלה, המטבעות מתגלגלים שם ולא מגלים כסוף אחד, וכל הזהובים אינם מצטברים לשקל, והכול כל כך מגוחך לה פתאום, ולמה מתעקשת במקומות הלא נכונים, ובכל זאת לא תוותר, מצת של שישה שקלים ושטר של מאה, זה הרי לא הגיוני, כשם שלא הגיוני לה לאבד מדי יום את האש ובכל זאת מאבדת, ובינתיים מעכבת אנשים מאחוריה ומוכר מלפניה פניו תלויות במרקע מעליו, השירים מתחלפים שם, והוא רוקע ברגלו, והיא חושבת על הקלות הזו שבה הוא חי, ומאיפה מסיקה את זה, ובכל זאת מוציאה אותה מדעתה הקלות הזו, תשומת לבו צריכה להיות נתונה עכשיו לה, למאמץ שלה, למצוא ולשחרר את כולם מן הסיוט, כי היא רוצה למנוע את העודף הזה, הגדול, נדמה לה תמיד רב יותר ממה שהיה לה מלכתחילה, וכל עמידתה כאן מיותרת, אך דברים אובדים לה, כל הזמן, והיא אינה יכולה להיאבק בזה יותר, מצתים וכרטיסיות ושעונים של יד, קונה אותם מדי חודש והם אינם דבקים בה, מתעמרים בה, ונותרת עירומה מכל זה. מה הוא רואה שם במרקע, נערה מתפתלת על מזרן ורוד, שלושה בחורים דבוקי שיער דוהרים במכונית פתוחה לעבר השמים נעים מעליהם, מצבי אור ועננות משתנים, עיניה נופלות לאט אל מתקן הסיגריות, ומשם מסיטה ראשה איטית, כאילו אינה מעכבת יותר, ואז היא רואה אותה.
יושבת בקפה ממול ומגרשת זבובים.
אצבעותיה צובטות בתוך הארנק השחור בהלה איומה, ולאט חשה, על אף שעניין של שניות, איך זיעה שעצרה מעצמה עד עכשיו מצטברת במצח לנוכח ההיא. אותה סיגריה איומה, ארוכה, שטעמה בלתי מורגש היא יודעת, כי ניסתה (פעם היו חברות), ואותן אצבעות ארוכות מתוחות ציפייה שקינאה באורכן, מתארכות לנגד עיניה יותר כשהיו מעשנות, והאף המחודד כמו משלים את הציפוריוּת הגאה. חווה. אם כל חי קראה לה, וזו קראה לה אם המושבות, ולמה קראה לה אם המושבות, משום שקראה לה אֶמָה, ולמה אֶמָה, משום ששמה עמליה, ועמליה לא אהבה, וקיצרו לעמה, אך היה חסר משמעות בעיניהן, והחליפו עין באלף, ומכאן אמה, ושמחה בשם הזה, משום שיש בו כמיהה למקומות רחוקים וריח זרוּת מלטף את כל החלומות שחלמו יחד, עוד בטרם הכירו, וביום שהכירו ניסחו אותו דיעבד מיסטיות מתוקה של גשם פתאומי באמצע קיץ, ושל תנועת מטוסים מטורפת, אל סליחה מהוססת של המוכר החולמני היא מוסרת בכניעה את השטר, פניה מוסטות אל חווה ממול, בכובעה הרחב המגושם, בחולצה הלבנה שסוגרת על הצוואר, היא נושפת את העשן ממנה, כמו לא שייך לה, נטֵֶל.
העודף מתקבל, ונושר מידיה אל הרצפה, אנשים מתכופפים להרים, משום שהיא אינה מתכופפת, התכופפות היא ממנה והלאה עכשיו, אל מקום שבו זו יושבת, שברירית ועם זאת שלמה כל כך, נושפת שוב את העשן ממנה ציפייה ארוכה. האם מחכה למישהו, האם מחכה לו, ודאי מחכה לו, יהיה משונה לראות את שניהם עכשיו, משונה ומעורר כל כך, הזמן שעבר לא ימחק תנועות אחרונות שראתה מתגבשות לנגד עיניה, שבשתיקה עמומה קיבלה אותן גזירת גורל, בלתי נמנע שיקרה לה, כי בלתי נמנע היה תמיד כל מה שקרה לה, וגם זה היה בלתי נמנע, חלקיקים שקופים שראתה בנעוריה, מבלי שביקשה, מבעד למיקרוסקופ, חלקיקים כאלה היו פוגשים זה את זה ומתפרדים למפגשים חדשים, ואם הדבר מתרחש שם, היא חושבת, הלוא יתרחש גם כאן.
כמו נדחקת החוצה מן הקיוסק, כל גופה הופך מקום של עיניים, והעיניים נתונות אל מה שמעבר לכביש, שם בית הקפה, ושם יושבים האנשים להמיר לחצים של בית בלחצים של רחוב, היא מכירה את זה, היא יודעת את ההווי הזה, והוא לא מפוקפק בעיניה, לא לא, היא עושה את זה בעצמה, כל שנותיה, את בית הקפה, והיא יודעת כמה כאב יש בזה, וכמה סבל, להקשיב לשיחות זרים בסלידה שהיא משיכה, אחת הגדולות שיש לה בבטן, בטרם יתעורר בה רעב שגרתי יותר.
אבל עכשיו חווה, בכל שלוותה המתוחה, כמו מבטלת אותה לחלוטין, תנועותיה מדודות כל כך, כמו ערה להן, וכל מה שהיא יודעת לעשות בקפה עושה חווה טוב יותר, נכון יותר, האם יש דבר שהוא נכון יותר, כן, יש, אצל חווה, כי ממנה למדה הכול, את לגימות הקפה ואת גלגולי האישונים ואת העישון למדה בנעוריה ושיפרה עם השנים ועכשיו עושה את זה לבדה במקומות שונים, ומורתה מולידתה יושבת שם עכשיו להראות לה שלא עושה נכון, מה לא עושה נכון, עדיין נותרה בה העצבנות הזו, כאילו משחקת משחק של אחרים, וגם היום אם יבוא מישהו וינער אותה, יטלטל אותה ככה, מכתפיה ומטה, ינשרו התוספות האלה, אחת אחת, אל הרצפה, כמו מכיסים מחוררים, כי לא שלה, כי לא דבקו בה הדברים, היו של חווה ורצתה אותם לעצמה. זיעת המצח הניגרת לאט משני צדי הרקות ממיסה את האיפור הגס, וזה, היא חושבת, קורה לה עוד בעומדה ממרחק, ומה יהיה עליה כשתקרב, כביש סואן מפריד ביניהן, מפריד עמידה מתוחה מישיבה נינוחה שהמתיחות היא בה ופנימה, ואיך ידעה תמיד להפריד רגש ממראה, מעולם לא הסמיקה לא החווירה לא בכתה, פניה מסכה, ואיך ידעה תמיד להפוך פָּנים לרווח. כובעה המצל, ששוליו רחבים ונוקשים כל כך, מושכים אל פני הציפור כמו קן, ותמיד הסתתרה מאחורי דברים שמתוכם בלטה יותר, בדים צבעוניים כיסו את גופה הדק וכובעים רחבי שוליים.
ואם מחכה לו, לא מתאים לה שתחכה לו, תמיד חיכו לה, ולה היתה הרשות לאחר ולהופיע פטרייה שצמחה בשממת הציפייה, נסערת תמיד, אבל סערה יבשה, שאת הרטיבות הביאו אחרים כלפיה, סקרנות שלא היה לה די, דברים רבים קרו לחווה והיא רצתה לדעת. אבל מה בהמתנתה עכשיו, האם גם אצלה נולדה היכולת לחכות, והאם דברים השתנו מאז, ואם השתנו היא רוצה לדעת, לא תיתן שישתנו בלעדיה, דברים ודאי השתנו, היא מקדמת צעד אל עבר המדרכה, תפתיע אותה עכשיו מתוך המתנתה ואולי תשנה הרוח את כיוונה ותנשוב סוף סוף עליה, ובשביל רגע כזה היה שווה לחיות, היא חשה, רגע כזה יסמן לה שעוד לא נגמר, קיימות אפשרויות של חיים על כוכב אחר, חיים שניִים, חיי נצח אפילו, וכאלה משתלמים אם טומנים בחובם שינויים גדולים, עד עתה נראו לה לכן בלתי משתלמים ואילו עכשיו...
תשב שם, היא מדמיינת, שלושה כיסאות מקיפים את חווה במרחב מיושב נקודות נקודות לא צפופות של אנשים, והיא מתבלטת מתוכם ורד מסבך צמחי פרא, אך היא תשב מולה, כמו משקולת עבה תטיל מולה את כל גופה הכבד ותחל השיחה, תחילה מהוססת ודאי ואולי תיוותר כך, אי הנוחות שתשרה על חווה מסבה לה נחת רוח, הלב מפמפם פמפומים, ומעולם לא נראו לה קצות החבל הוגנים כל כך, עבים משני צדדיהם אופן שווה, אבל היא יודעת, היתה צריכה לצאת מחייה כדי שיהיה כך, כדי שתוכל לשבת מולה ולצפות שינויים של כיווני רוח, ועולה הביטחון הזה, סרט אדום ורחב כגלימה, ומציף אותה עד סחרחורת עוטפת אותה במלואה, בכל עמידתה בשמש לא חשה בזה, אך ברגע אחד התחושה המרירה והבחילה הצהובה, משום שהיא זוכרת איך דברים קרו, משום שלא יצאה חווה מחייה, אלא היא הוצאה מחייה של חווה.
ועכשיו תמצא דרך לשוב ורק כדי לסמן שלא עוד, אך איך תחתור אליה בין הכיסאות, אנשים קטנים במידתם חשים נוח יותר בעולם, הם אינם נתקלים בדברים, גופם נוח במקומות של צפיפות ובמקומות של מרחב, במקומות של צפיפות הם סיכה החולפת מבעד לחריצים מבלי להותיר שריטה ובמקומות של מרחב הם חלק מהרוח, אינם עוצרים את התנועה, וככה היתה חווה תמיד, העולם תאם את מידותיה ובמקומות שלא תאם היה מתאים עצמו.
שתיקותיה נאצלו תמיד תוכן מבחוץ, אנשים היו מגיבים ליופייה הנזירי, המכווץ, כמו גלומה בו צניעות כובשת, וגם בימיה הצבעוניים, וכאלה היו הרבה, נראתה הצבעוניות לבלוב על פני החדרים, שלא כמוה, שאם עטתה כתום סגרה עליו בידיה, הבושה מגופה המלא, כיצד הכתום מבקש לפלוש בחוצפה אל חדרים אחרים, כיצד מותיר עַכָּבוֹת מכוערות בכל מקום שדרכה. במקומות של שחור נראתה לעצמה משעממת ובמקומות של כתום עצומה וחצופה, ומעולם לא הצליחה לשוות לעצמה את הצניעות הזו, הכובשת, והנה גם עכשיו, בחולצה המכופתרת, אינה מעוררת דבר, ולצד חווה נראתה תמיד משהו, ערך מוסף, שערה יכול היה לפרוח פתע ואישוניה לגדול ולעתים נמלאו שפתיה אודם רענן כזה שנשכה אותן בעצמה. שנים במחיצת חווה הניחה בנעוריה ותהיה יפה כמוה, מכווצת כמוה בתנועתה השובה, לכן נגררה אחריה ברחובות הלילה, והיו עושות מה שקראו אז דברים משוגעים, להפשיל מכנסיים ולגלות את הישבן, שיכרון מרגש שחווה ביטלה אחרי רגע ואילו היא לא יכלה לשכוח עוד ימים ארוכים, וזה היה סוד הקסם, רגע גדול של אחת ומשך גדול של אחרת, אם כל חי ואם המושבות מתפרעות, מתפרעות, מתפרעות עולה על שפתיה כשהיא חוצה את הכביש הסואן לעברה ואינה מבחינה שסואן, ובאמצעו עוצרת. לא תקרב עוד. הוא הגיע.
גבוה מכפי שזכרה אותו, חותר אליה בין הכיסאות, המכוניות צופרות והיא נסוגה חזרה אל קצה המדרכה. נהגים עושים לה תנועות מגונות אך היא תעמוד בזה, רגילה לכך כבר ואינה מתרגשת, מחמיא לה אפילו, להיות מגונה, אך משום מה לא בא הדבר מהאנשים הנכונים. בעיני רבים, ודווקא בעיני אלה שביקשה את קרבתם, היתה שקולה מדי, צפויה מדי, שנים עמדה ובחנה את חווה ללמוד את ההפתעה שבקיום הנשי ולא הצליחה, היד הרועדת כשהיא אוחזת את צוואר הבקבוק ולוגמת פנימה גסות גברית כמעט את הבירה, וחווה היתה לוגמת לאט, מתחשבת, כמו ידעה שאֶמָה רצתה ללמוד ולא עולה בידה.
חותר בין הכיסאות לשבת ליד חווה, גופו מופנה אליה ומכופף את ראשו כלפיה וידיו אוחזות באצבעותיה פשוקות על השולחן ואינן נעות, נושק ללחייה תחת מעטפת הצל, והיא אינה משה, רק ניעת ראש קלה קדימה ואחורה מכילה את כל התנצלויותיו, כמה הוא מתכוון אליה, והיא מניחה הכול מאחוריה רדיד מאחורי הכיסא, אצילה כל כך להחליף שילובים של רגל ברגל, והוא סבלני כלפי כל ניע שלה, כי כך היתה סקרנותו כלפיה עוד בטרם חָברו, עוד כשהיה שלה והיתה חווה באה אליה חברה מדממת לדווח פציעות אחרונות, והיו יושבים על הספה, ולחווה כורסת הבד שהתפתלה עליה חתול ובעיניה נקוות הדמעות שלא זלגו מעולם ותמיד על סף, נכונה לפרץ ואינה פורצת, כיאה לשחקנית מוכשרת, בתוכה אצורים כל היסודות לדרמה טובה, אך לא תהפוך אותם למלודרמה, לא תתפתה, תשמור לעצמה מרחב אחרון של דריסת רגל, ובד בבד תעורר אותם רגשות של חיבה עוטפת, כי גם ממקום מושבו אז, כשידו היתה מונחת על אֶמָה, גופו היה נתון לחווה, ואט אט הפכה היד על הכתף קפואה ויבשה כמו לא קורצה מגוף, קורצה מאבן, כי המקום החי, המרטיב, עבר אל אישוניו, ואלה היו נעוצים בשיער הקצוץ של חווה, מבליט תווי פנים מחודדים עד דק, עד חוט, מעשה מחט היתה חווה, עבודת יד, לא פס הייצור של אֶמָה, על זרועותיה הרחבות מדי והמותניים המקיפים רחובות שלמים.
ושם היו יושבים שלושתם, לפחות אחת לשבוע, וחווה היתה מגיעה רק כאשר היה גם הוא שם, והיום היא יודעת - היה מחושב, אך גם אז ידעה - היה מחושב, ונתנה למחושב לבוא עליה ועל ראשה המדובלל. ובימים שהיה בחדר אחר, יושב וכותב את עבודותיו, קראה לו אֶמָה שיֵשב עמן, סטודנט למתמטיקה צריך שיפגוש סתירות כדי שיוכל ליישבן, והיא וחווה היו סתירה נפלאה ביותר, והיה רץ, במכנסיו הדהויים, ומתיישב בין שתיהן, שומע גברים שזרקו וגברים שדפקו וגברים ששרקו וגברים שירקו, ולו היה הכוח האחד, המשוך מן הצוואר ומעלה, משום שלא עשה את כל אלה, וקראה לו לפני חווה משום שרצתה להתהדר במה שלחווה לא היה לא יהיה מעולם לעולם היא הניחה, אך אותם רגעים, כשהיו שלושתם, יכלה לחוש שיש לחווה גם מזה, משום שכבשה אותו בבדידותה. ואחר כך היו מתיישבים צהריים במרפסת השמש, וחווה בלעה שתי קמיצות רעב מטורף והכריזה על שובע, ואֶמָה היתה אוכלת הכול בלי חשבון, ואחר כך היתה חווה שולחת חכת מזלג אל כל הקערות, מעלה מתוכן פיתיונות קטנים של תותים ושל חסה אל הפה המנקר בניקיון כמו מעולם לא טעמה, כי היתה לה היכולת הזו המופלאה לעשות מעשה ולמחוק עקבות בו ברגע, דברים שאכלה לא ניכרו בגופה הדק, גברים שטרפה לא הותירו צלקות ממושכות, כובעים שעטתה לא הותירו סימנים על הראש הקצוץ, ניזונה לא ניזונה, ואצל אֶמָה היה הכול שוקע מן המותניים והלאה, ובכל זאת היה להן הצחוק המטורף האווילי על מה שידעו רק שתיהן מנעורים, פעם היה לו תוכן ומאז נותר בריקותו, לעתים נמלא תכנים חדשים אך אלה נמוגו בו ברגע והוא ניסה לנחש, חווה כיסתה בידה את הפרץ הזה והצחוק ניכר בעיניה דומעות על סף, ואילו אצל אֶמָה התגלגל הצחוק סוס רוקע, ואחר כך נבוכה מהגילוי הגס של הקול, והוא ישב ביניהן ובחר לו אחת.
אחר כך, כששכב עמה, לא ידעה עם מי שוכב, נוגע בה כמו שנוגעים ברזות, חשבה, וניסתה לצמצם את קולה לציוץ של חווה, לומדת ממנה בצהריים תנועות ועושה אותן בלילה, אותם רגעים מלאה בה הרוח וניפחה אותה מכל הכיוונים, בחשכה יכלה להיות קו אחד, דק, של נייר, נקרע ומתפרק, שקית מתנפחת ממה שעשה לה, על מה חשב כשהתבונן בה מתוך העלטה, מָהן הידיים האלה שעוברות על גופה, את מי ליטפו, אבל אחר כך שנאה את עצמה כמו שלא שנאה מעולם, על שום מה מתקפלת כאילו אין לה גוף, ואיך מצליחה להחביא את כל הניירות שמפזרת מדי בוקר על שולחן האוכל, תשלום של חשבונות, כל הלכלוך היה שם, כל הדברים התפלים, פירורים שלא הצליחה לאסוף מן השולחן בתום ארוחת הבוקר, ואחר כך אל העבודה, מכנסת מסמכים בתוך הקלסרים של משרד עורכי הדין ערמוני ושות' מתגרים בה, בישבנה הגדל, ליידי לייזי קוראים לה, ליידי לייזי, היא מזיעה, טלפונים מנדנדים לה והיא מעבירה אותם עצבנית, ארוחת צהריים היא תשוקה אדירה נדחית כל הזמן משום התכיפות, והתכיפות אינסופית, הכול תכוף, שיחות הטלפון, אנשים בלתי מושגים שיש להשיג בו ברגע, מסמכים שיש להעביר לשליחים מופיעים בשנייה ונעלמים באחרת, ושתי מזכירות נוספות משני העברים משוות כל העת את צורתן, אחת הרה ואחת מתכוננת, לומדת מן השנייה סודות שינה ואכילה, ועם הזמן, כל חלומות העולם שהיו בה התנקזו אל חווה, ובזה היתה מנופפת לאהוד כאילו שלה, כל כך רצתה, כל כך רצתה להיות אחרת, חולמת ביום ועושה בלילה, ובמקום זה היתה חולמת בלילה ועושה ביום.
כי חווה התעוררה לחיים בין תשע בערב לחמש לפנות בוקר, ושעות הצהריים שהקדישה להם היו רק קצה ציפורן של יקיצה, ובכל זאת היתה מעוררת מספיק בשביל אהוד כדי לטלטל אותו עד אפר, כדי להשכיבו על השטיח ולהפוך אותו חסר אונים, נתון למרותה האחת, המתמדת, כי אֶמָה היתה שם כל השנים, וצריך גם הוא שיטעם קצת, חשבה, אחרת לא יֵדע איך קוראים לה באמת, אם כך, מה התמיהה שהיא תמֵהה עכשיו כשרואה אותם יחד, ומה מקורה השרוף כל כך של הפגיעה, משום שכשקשרה אותו אליה ידעה שלא תוכל להתיר, ובכל זאת קשרה, ובכל זאת זעמה כל כך, וזעמה היה מטורף, על אף שצחקה מאוד אותו יום כשחווה, בשלווה ובבטיחות, מצצה מן המזלג את הדַיִג הזעיר של קערות התותים והחסה, כפי שעשתה מדי צהריים של שבת, ואחר כך עברה עם המזלג הזה עליו, וגירדה את זרועותיו החשופות של אהוד, תחילה רק לאורכן ואחר כך לרוחב החזה, ירדה אל הבטן, אהוד צוחק ומסרב ומתקרב אליה עוד, מפנה אליה את גופו, חווה סוגרת בידה את הצחוק המכשף ואֶמָה מתבוננת בשתיקה מבוהלת, סתומה, פולטת קולות סוס איומים, געיות של צחוק ואימה, כשזו ממששת אותו עם המזלג, ואחר כך קם, ורץ אל הסלון, וחווה אחריו, מתנפלת מאחוריו, והוא נופל על בטנו והיא דוקרת בישבן של מכנסיים קצרים, והוא גונח, והיא רוכבת עליו נמלה על פיל והוא גונח, מותח את צווארו ומרפה, ואֶמָה מציצה מן הסף במעשה הילדים ואחר סוגרת את הדלת ומחכה במרפסת שיעבור, מה שהתחיל, בזה הרגע, חד וברור כל כך, יושבת ומחכה, עד ערב, שייגמר, המשכב הראשון, שלאחריו תמצא עצמה כעבור שנה מעברו השני של הרחוב, עומדת וצופה בהם כשהוא, גם שם, בתוך ההמון הממלמל, מבקש אותה, והיא, בניד ראש קטן, בלתי מורגש, שרק אֶמָה יודעת כמה הוא גדול, יודעת שהוא שלה, ושתמיד יהיה.
ובכל זאת חוצה את הכביש לעברם, כמו נדחפת מגבה, משהו מושך אותה לעמוד, גם עכשיו, מולם, ולדרוש את מה שלא יודעת.
כשקרה אז מה שקרה לא התנצלו, הדבר היה גדול מכדי שיתנצלו, התנצלות היתה דבר בלתי אפשרי, וכשעמדה אחר כך בגבה בגפה בדירה הריקה מחצית וקשקשה לעצמה את הביצה, חשבה שאם תבוא התנצלות כזו עכשיו מצדם, תיסוב כלפיהם ותטיח את הביצה בפניהם, שתי ביצים, ביצה לכל אחד, הכעס היה בה רחב ולבן ואישוני העיניים היו חלמונים של שטן.
אחרי הפרידה הרבתה לראות סרטי אימה ולהפחיד את עצמה, נועצת אצבעות בריפוד התכלכל הפך כל הגוף פחד. אנשים הופכים את עורם ומגלים את המגל מתוך גלימתם, זחלים הגדלים לממדי ענק וטורפים עיר שלמה על בנייניה, מכוניות דוהרות ללא נהג אל עבר רגליים תמות חוצות דרכים, האימה היתה בחוץ, בכל מקום שדרכה בו. אהוד ניתק ממנה וכמוהו ניתק ממנה העולם, נסוג אחורה צעדים איטיים, מהוססים, וככל שאהוד לא היה עוד כן ראתה איך העיר מבקשת צמדים, ובכל מקום, כמו לא תוכננה לפרט, ספסלים בחוץ או באוטובוס, בתי קפה נעדרים שולחנות עם כיסא אחד, כוסות היין נמכרות בזוגות ובשישיות, יוגורטים באים בצמדים ומיטות יחידות נושאות צבעי ילדות ומוליכות תמיד אל הזוגית, לכל היותר מבצעים של שניים פלוס אחד, זוג ופרט, שתי קופסאות של טונה והשלישית חינם, וכמוהן מטליות רצפה.
אך העיר לא תכתיב לה את מצב הרוח, ומה זה הכעס הזה שלה, על מה כועסת, הוליכה אותו לשם, ודאי שהוליכה, לא הותירה לו ברירה ממשית, הביאה אליו את חווה מדי סוף שבוע, ציפור שיר נדירה ביופייה, משחררת לפניו שתעוף ואחר מבקשת להשיב לכלוב, לראות ולא לגעת, להשתוקק ולוותר, אנשים אינם ילדים, היא חושבת עכשיו, אינה יכולה לעורר בהם תשוקה, וברגע אחד שבו זיעתו ניגרת מן השעשוע המתוק הזה לקלוט הכול בידה הפרושה, כף ידה המלאה, הוורודה, לשאוב חזרה, לבלוע אצלה, היא אינה יכולה לנצל כך, טיפשי לחשוב שאפשר לנצל כך, טיפשי לחשוב שתצא מזה נקייה, והנה הם עכשיו משתרגים, שני קיסוסים על גדר, והיא עם הלכלוך, הלבלוב הנושר, אַת האדמה שלי, כתבה לה פעם חווה בברכת יום הולדת של נעורים משותפים לא יכלו להפריד, ועכשיו הברכה היא קללה, נדרסת מרגליה הקלילות של חווה, נרמסת אל עומק אדמתה שלה, כמו בור נתחבת פנימה ופנימה, ומה היא רוצה מהם עכשיו, כעבור שנה, מול שולחנם, עומדת, והם לוחשים זה לזה את השיחה, ואינם מבחינים בה, אבל משהו מצל על חווה יותר מכובעה הרחב, והיא נושאת ראשה איטי לראות את הצל. עומדת מולה, ידיה אוחזות הדוקות את מושב הכיסא לפניה, חיוכה הסתום נעוץ בפניה ואין לה שליטה עליו, כמו בסרטי אימה, ננעץ בה חיוך המרטש רגע לפני הנפת הגרזן, וחווה, עם הצמרמורת, לופתת את זרועו של אהוד, נושא אף הוא עיניו ומחוויר, ומשניהם מסתנן שמה אל השפתיים ונהגֶה לאט, שואל ומהוסס ומסרב ומופתע ומאוים ותוהה ובהול ואף לא אחד מהם, היא מתיישבת, ואהוד מקרב מושבו אל חווה ומרחיק ממנה.
דקות ארוכות של בחינה הדדית, מבקשת להסתתר ברעשי הסביבה, בשיחות סמוכות ובתנועת המטוטלת של המלצרים, וכמה הכרחי שתהיה תנודה בחוץ רגעים כאלה. ברגעים של נועם פושט איברים, חושבת, ואין רבים כמותם, אך חוותה מהם מעט, משיכה של קש, ברגעים כאלה נמהלת הסביבה אל תוך חורי האוזניים ותהיה אשר תהיה היא נמזגת אל הנועם הזה של הגוף שאוהב ורוצה בשיחה, מטפחת ראש מלטפת, היא מחדדת את פניו של מי שממול ומקרבת אותו אליה. אבל יש הרגעים ההפוכים, כמו עכשיו, כשהסביבה היא אי שלם לברוח אליו, נשבר לאלף אלפי רסיסים, קווי המתאר הממוזגים של היושבים סביב מתבהרים לפתע, זוכים כל אחד לתוקפו המלא, וכמוהם הבדלים מזעריים בין שולחן אחד למשנהו, לבושם של המלצרים והבעות פניהם, כל האנושי נמצא פתאום מחוצה לה, החיים עצמם, והיא הופכת ניצבת להם, מתנחמת בזה, וככה עושה גם עכשיו, משום המבוכה, עוקבת שערה האסוף עד שערה של מלצרית אחוזת עבודה, עוקבת ויכוח בין שתי נשים שאין בו איום ממשי, ערך קלורי של תפוח אדמה אחד, עם ובלי הרוטב של הפטריות, ופתע זה עולה מֵחַווה, עולה ובא, השקר הזה, הגס, שכמוהו, היא חושבת, לא נברא עוד, "נחמד לראות אותך." כל כך גס בעיניה השקר הזה עד שהיא מסוגלת לפרק את המילים להברות, ואם תצעק אותן, היא חושבת, יתפוצץ הספל שבידיה, שגם אהוד נבוך מן השקר, ותולה בזוגתו מבט שואל, מאיפה הביאה, כי כל ישיבתה אומרת שלא נחמד.
חריצי המצח קובעו והעיניים חדלות מלמצמץ, האם בזה רצתה, באימתם, בישיבתם הקפוצה–הדרוכה, המבקשת להיות נינוחה בעיניה, מאיפה התאווה החולה לראות שוב את אהוד חסר אונים אל מול התופעות, גופו מופנה אל חווה כמו אז, שחקנית שלא מומשה, שתאמר את המילים הנכונות, שתחווה את התנועות הנכונות, ממנה תבוא התשובה, אך היא כושלת, טובה לו רק ברגעי הביניים וברגעים של ממש, שבהם מוכרע הדין, מתקפלת אל עצמה וזוחלת אל המחילה, אוגרים ממחילה הם מציצים בה, אך היא לא תעשה דבר, ירצו - יגרשו אותה, ואם לא - תיוותר שם ותקשיב לשיחות בטלות.
במשך שנה היתה אחראית על התכנית האמנותית ומגיע לה עכשיו שיבדרו אותה, והם שניים והיא אחת, והם זוג והיא פרט, כל נתוני המציאות מצביעים בעדם וראוי לכן שיוכיחו, שיוכיחו לה מה שהעיר קורצת מכל הספסלים, מי יזכה לַשמש הטובה ומי לרעה, ועל אף שהיא רותחת בפנים, הכול מבעבע, שערה האסוף מכסה סיר לחץ של גוף, והגומייה מתפקעת את כל השיער, היא איננה יפה במיוחד, אך אין זה מפריע יותר, כוחות חדשים שמצאה בעצמה עכשיו מגרגרים את האצבעות, המובס יושב מול פני המביס, אינו מבקש דין וחשבון, אינו מבקש דבר, גם אין הוא חושף מקומו של הפצע, כמה כוח יש בישיבה שותקת, שהרעש עוטף אותה מכל העברים, שוב הראש מתרומם אופן בלתי נשלט לחשוב שאולי אשליה כל זה.
הם מחפשים, היא רואה, לאן יוליכו, כל מקום שמביטים מסתיים בה, היא חושבת, וחרפה כזו לא היתה גם לפני שנה, כשאסף את דבריו ועזב כמו עוזב מכולת, קנה מה שצריך והלך, עמדה לפניו כל הזמן הזה וביקשה התנצלות, התנצלות על מה, על כך שהוא חי, ולא באה, עמדה בדרכו ובכל זאת הצליח להגיע אל הארון ולהסיר את בגדיו מן הקולבים, את הנוסחאות המתמטיות תחב לקלסר אפור וידע שימשיך לפתור אותן שם, בשקט, עם זו שאהב, ואולי לא בשקט, אולי בסערה הזו שביקשה לעצמה, ועכשיו, ביושבו, נראה לה עלוב כל כך, נתלה על סולמות, וּודאי שחווה משתגעת ממנו, שאין הוא נותן לה דבר, שוב ראשה מתרומם ואולי שוב משלה את עצמה, אבל בחיוכו משהו רקוב כל כך, אולי שיניו, ודאי לימדה אותו לעשן ולשתות, ניכר בשיניו, ושוב אצלה הניקיון הזה, כאילו אין לה דבר עם הדברים, כיצד ניכר באחרים תמיד מחיר תאוותיה שלה, תמיד קינאה על זה, וחיוכו המסגיר של אהוד, שאין הוא בנוי להכיל גאות ושפל של חווה, העייפות בשערותיו המלאות החלו להאפיר, כשהוא שואל אותה, כמו מתגרה, "אז מה השתנה?"
"הכול," היא צוחקת, מאיפה פילחה התשובה הזו במהירות תער, חוד החנית, ישר אל לבו הקפוץ גם כך, אולי הגזימה, תשובה אחת נוספת כזו ותמצא אותו על הרצפה, אלא שחווה מתעשתת מכוח הזמן שניתן לה לאסוף עצמה אל אותה חזות עמידה, בלתי נשברת, כשהיא מפתלת בקולה, "באמת, מה?" סקרנות מכוערת שיש בה ביטול מכוער עוד יותר, אך היא לא תוותר עכשיו, במשחק הזה חובה לנצח, כי זו המערכה האחרונה.
"ספרו לי מה אצלכם," היא מתעלה.
מביטים זה בזה צופני סוד, כאילו עולם ומלואו.
"טוב," מותחת חווה את המילה, "טוב מאוד." חיוכו המושפל של אהוד מסגיר רוממות גדולה, אך היא תנעץ בחווה מבט מנקר, לסמן לה שלא די לה תשובות כאלה יותר, לא עוד, וחווה לא תיכנע גם לזה, "אני משחקת, אהוד מצא עבודה טובה."
"אה, באמת," מתבוננת באהוד, עיניו מושפלות עדיין, חיוכו גדל שם ממדי ענק, בולע את כל המילים. על עניין המשחק של חווה תפסח במתכוון, לבטל אותה כמו שהיא ביטלה אותה. "בתור מתמטיקאי?" היא צוחקת את הספק, מעולם לא האמינה, ניכר בקולה הבוז והיא שמחה על כך.
"מחשבים," משיבה לה חווה, המילה מתנפחת בפיה, עולם גדול ועשיר ומלא הבטחות הונח על השולחן ואיך תיחלץ מזה, סטירת לחי ממש.
"אבל אתה מתמטיקאי," היא פורצת, כמעט בכעס.
"הסבה," משיבה לה חווה ומשלבת בו אצבעות, ואהוד משחרר צחוק ומחזק את השילוב.
החשבון מונח על השולחן והוא שולף את ארנקו דרך אגב ומניח את הכרטיס, כמו לא שלו, למד ממנה, את התנועות החיוניות, את הקסם שבדרך אגב, את הקלות המשחררת, והיא למדה ממנו מושגים זרים ומנפחת אותם שחקנית, טוענת אותם משמעויות הרות גורל, הסבה, שונאת אותה על הסתגלותה, הסבה, אך עוד רגע יקומו וילכו ויאבדו לה, אולי לעולם, והיא רוצה לאחוז בהם עוד קצת, עוד מעט, לא תיתן להם ללכת עכשיו, יש לה הכוחות להיחלץ והיא חייבת, בשביל עצמה, כדי שתוכל להמשיך, "תקפצו אלי עכשיו, אני גרה ממול." נימתה יצאה מתחננת, מתחה ומתחה את החבל וסופה שנפלה, הסגירה עצמה, מה שהחל בכישלון של חווה הסתיים בכישלונה שלה, ולמה תמיד מפסידה היא, מהו אורך הרוח שלא סיגלה לעצמה, מהו החוק שהיא מדלגת עליו כשהם מתבוננים זה בזה ומתוך הסכמה רווית רחמים מחליאים הם אומרים יחד ומבלי שתיאמו מראש, "נבוא."
וכבר רוצה שלא יבואו, אך הם באים, משתרכים אחריה שלובי ידיים, מדוע גם עכשיו הם צריכים להפגין את אהבתם, ומצד שני, מדוע מתרגשת מכך, היא צריכה להתאדש, לעמוד מול התעלסותם בידיים שלובות ובמבט על, השמים יעניינו אותה יותר, מפגשי עננים ופריצתם יהיו לה ארוטיים יותר מהתעלסות עלובה זו שלהם, אך לא, היא דשה בזה בינה לבין עצמה, יום ביום היא רואה אותם מתעלסים, יום ביום תחוש מיותרת כל כך אל מול מה שעושים שם בין החדרים, היא משערת, אך לא מצאה בינתיים עזר שכנגד ואיך היא מובילה אותם לראות אותה עד חרפתה האחרונה, עד בדידותה המסמרת בווילונות הרקומים הבהירים שמבטיחים יום אחד את מה שרצתה להיות בפניהם היום. אולי מוקדם מדי היה לה לחצות את הכביש, מוקדם מדי להיות אחרת, אך אסור שתחשוב דברים כאלה, שהם מכשילים, כולה תתרכז עכשיו בניצחון ויבוא לה, מתחת לרצפות יופיע, במקום שלא צפתה.
חדר המדרגות של הבניין ברחוב סמולנסקין חשוך יותר היום, והיא רוגזת, בדרך כלל מפגין מאורו את הבקרים אך לא תצטדק עכשיו, בהיסוס היא פותחת את דלתה בפניהם והם נכנסים, סקרנותם אמיתית, היא מבחינה בזה, כמוה רוצים לדעת אם הכול נותר בעינו. במטבח שלה כיסא אחד ועציץ לימונית יחיד פורח על אדן החלון, והאחדים האלה מכים בה תופים ברקה, היא חייבת לבלוע כדור, וכמוהו מפוזרים אצלה בכל החדרים, כדורי שינה וכדורי הרגעה וכדורים משככים, אבל אין בכך שום דבר, היא חושבת, גם לחווה היו כאלה, וּודאי יש, וּודאי בולעת יותר ממנה, משום שהיא בולעת אותם גם במקום לאכול.
אהוד הולך אל הכורסה בסלון ושוקע, כל גופו אומר שהוא רוצה ללכת, אבל חווה מסתובבת ובוחנת, מרימה אגרטלים קטנים ועוברת על העיטורים.
"תמיד היו לך הרבה קשקושים," היא אומרת חיבה אמיתית מעוררת בה בחילה.
"כן," היא מאשרת, רק שילכו.
עיניו של אהוד עוקבות את הקשקושים, רגע אחד אוחזות בהם ובשני נפרדות מהם לתמיד.
"זה מהבית, החיבה הזו?" נועצת בה חווה את השאלה סכין, כל מה שרצתה לדעת ולא העזה לשאול, ומאיפה באו לה השאלה המטומטמת והעמידה המרתיחה הזו, כאילו זרה לה, כאילו לא ביקרה בביתה מעולם עודן נערות, לא הבחינה במאות הגלויות בעשרות השטיחונים והמפיות והכריות והסכו"ם ופסלוני החרסינה והשאריות במקרר, בבית הזה שלה בנעוריה, שלא היה בו מטר רבוע של מרחב אוורירי, עד כמה הרע הוא רע והאיבה היא איבה והכוח הוא כוח.
"את יודעת," היא משיבה לה בכעס, ואסור לה, אסור לה שתכעס, אסור לה שתפסיד.
"תראה, אהודי, מסכה," חווה מצביעה על הקיר והוא משחרר צחוק. אחר כך מסירה אותה מן הקיר, מצמידה אל פניה ביד אחת, ובשנייה עושה תנועות מגונות, הו הו הו, מפגן של משחק עלוב, מאולץ, חסר, אך אהוד צוחק שבוי, כל מחווה שלה הוא צוחק, והיא לא תצחק יותר אם לא מצחיק לה.
"מאיפה זה?" עיניה בוהקות עניין מאוס.
"מאינדונזיה," מסננת.
"היית באינדונזיה?" הפליאה הזו. יכלה לדחוף אותה עכשיו מבעד לחלון הפתוח, כל כך הרבה אפשרויות בחוץ, למה בחרה בזו. אין היא משיבה לה, אך חווה דורשת, דורשת.
"לא תשתו משהו?" שאלה בשאלה.
"אז קיבלת את זה," היא מתעקשת, כל כולה במסכה הטיפשית הזו, משום מה תלתה את זה על הקיר בכלל, אין היא מרגישה כלפיה דבר, לפתח חטאת רובץ, רק אסונות.
"כן, קיבלתי את זה, תשתו משהו?" מבקשת להמשיך, הלאה, אל מקום מבטחים.
"ממי?" דורשת לא פחות, ההתנצחות לא תסתיים, לה תהיה המילה האחרונה, היא חשה, חשה, איך היא מובלת אל המטווח, בתחכום, בסקרנות חולה, בשמחה לאיד, חייבת להשיב.
"את לא מכירה."
קריצת העין של חווה, והיא שונאת את זה עוד יותר, העליונות שיכולה להעביר אותה על דעתה, כאילו מאפשרת לה גם את המעשה הזדוני, את האהבות הסוערות, את החדווה המתוקה, אך היא עושה את זה משום שהיא יודעת שהכול יסתיים באפרוריות כאובה, צורבת, מבטלת, שקריצת העין רק תהיה לה מסגרת חדה יותר, מבליטה יותר, של האין. "את לא מכירה, מהמשרד,"
מתעקשת.
"ערמוני ושות'?" מצחקקת חווה.
"ערמוני ושות'."
"את עדיין שם?" פליאתה חולנית.
"משלמים לי טוב מאוד."
"ליידי לייזי?" מזכירה לה חווה צחקוק. לא היתה צריכה לספר לה את זה אז, פצע הפך נשק. האומנם היא רעה כל כך, לא זכרה אותה כך.
"ליידי לייזי," מאשרת. תלך אל המטבח, לא תשאל לרצונם, תתקין להם תה בספלים היפים ביותר, מחשבה רבה הושקעה בקנייתם, עוגיות החמאה הרכות שהיא בוררת בקפידה בסוּפר ייבלעו אל תוך קיבתם הסוררת, יסתמו את התנצחותם, ישיבו גבולות למקומם הטבעי, וטוב שכך, יותר ויותר היא משוכנעת כי ניסיון פריצת הגבולות שלה היה מוקדם מדי, אין הוא מופרך, לא לא, רק מוקדם מדי, דברים כאלה יש לתכנן, שרטוטי מפות ומהלכים מחושבים לטווח ארוך, מלחמה היא מלחמה, לא דבר שמתייחסים אליו בקלות ראש, המארב צריך להיבנות מתוך התחשבות בכל הנתונים, ביקור האויב בשטח שלה עלול להיות הרסני, היה עליה לתכנן זאת בקפידה, כמו העוגיות שהיא אוכלת עכשיו בסתר, שלא תאכל שם, לפניהם, מפוררת בין אצבעותיה, צובטת בקצוות הלא סימטריים ומותירה שברים, אסור שתאכל יותר מחווה, שאז תהיה התבוסה מוחלטת, צורבת, היה עליה להסיר את המסכה מן הקיר טרם נכנסו, וכן תמונות שאינן משרתות, כמו תמונת הפריחה בחדר השינה, ודאי תעורר צחוק עז, לא תעמוד בזה, היא לא תעמוד בזה, עליה להסיר, להסיר אותה מיד, היא רצה, אל המסדרון, אל המסדרון, אבל חווה כבר שם, ניצבת בפתח, מתבוננת בה בחיוך מריר.
"מה זה, את מציירת?" מפנה אליה את חיוכה.
"התחלתי לצייר," משיבה לה, לאט לאט היא מאבדת, אצבעותיה נשברות ממנה אחת אחת, הסיגריה מרקדת מהן ועומדת לנשור אל בין המרצפות.
"זה פרחים?" היא שואלת, כמו לא ברורים לה כתמי הצבע באגרטל.
"זה אבסטרקט."
"איזה יופי," היא צוהלת, "אהוד, בוא תראה איך היא מציירת."
"לא צריך."
"בוא תראה מה נהיה ממנה מאז שהלכת," היא צועקת לו, קורצת לה, או להפך, "אולי גם אני אפטר ממך ואגלה שאני ואן גוך," אוחזת בזרועה, סוגרת בכפה על צחוק הנחש, כל גופה מתפתל ממנו ונאחה מחדש.
אהוד נרדם על מושבו, או לפחות מפגין כך, מצחו שוקע אל תוך אצבעותיו אוחזות בו כשהמרפק שעון על המושב, וברקע קריאותיה הצוהלות של חווה, אך אהוד ממשיך לתבוע את דממתו ואֶמָה תמשיך אל המטבח, טרם סיימה, רעל עכברים היא צריכה, רעל עכברים אל תוך הספלים שלהם, אל תוך שלוותם מוצצת הדם בלחייה, דמה כולו מוקז אל לחייה התפוחות, מתנפחות עוד ומתייבשות באחת לצעקת הפתע של חווה "אה", כמו ראתה נחש, ואֶמָה רצה חזרה, אל המסדרון, אל המסדרון, אל חדר השינה.
כל הצנצנות פתוחות, כל הצנצנות הגבוהות המעוטרות בגוונים פסטורליים, כל הצנצנות שאספה פתוחות ותוכנן מפוזר על מיטתה מעשה ידיה של חווה, כי זה מה שאהבה באֶמָה, את הסודות, ולא יכלה להתאפק, מה שהיה של אֶמָה היה גם שלה, אך מה ששלה לא היה מעולם של אמה. פתחה את כולן ובחמישית נתקלה בשטרות.
"אה," קראה שוב אימה לוהטת, "כמה מזומנים יש לך!" לחייה בערו, שערה סמר, תאוות הטורפת שבה אל אישוניה הכבויים עד עכשיו, האישונים ששיחקו בה, שירקו את הבוז, פתע ניצתו ממש.
"כן, אני אוספת," לופתת את הצנצנת מתוך חזהּ.
"מה זה, למה יש לך כל כך הרבה מזומנים?"
"את שואלת הרבה שאלות היום," לא תשיב לה. הנה הוא. הנה הניצחון, הנה הסרט האדום שלה והסרט הלבן של חווה, הנה היא כנועה בפניה, ילדה נזופת קנאה עכורה, והיא שונאת את קנאתה יותר מאת משחקיה, במבט הזה הנזוף של חווה יש האשמה, כמו מונעת ממנה אֶמָה את החיים, כמו לקחה ממנה דבר שהוא שלה, כמו נגנב ממנה. היא לא עומדת בזה, היא לא עומדת בזה, היא רוצה להסביר.
"אני רוצה לקנות פסנתר יקר. הבעלים זקן, הוא רוצה רק מזומן." על שום מה מצטדקת כל כך, שוב נפלה ברשתה, האומנם כוחה כה גדול עדיין, על שום מה היא כנועה כל כך לעיניה הפגועות, השרוטות, של חווה, על שום מה חייבת לפצות אותה באמת ובשקר, שזו אף פעם לא הרגישה צורך לפצות, לנחם, לא כל שכן להתנצל, מעולם לא.
"את יודעת לנגן?"
"התחלתי ללמוד."
מבטה הקר של חווה, הפגוע.
שבה אל הסלון וזו אל המטבח, לא, עדיף לעבור בחדר השינה ולנעול את הדלת, היא מסוגלת לכול חווה, היא מסוגלת לכול, משחק לא משחק, עליה להגן על העתיד, העבר נלקח ממנה, עליה להגן על העתיד, המפתח בכיסה, המגש בידיה ושב הביטחון לפניה, אלפי נקודות תורפה שלה נפלו אל מול אחת גדולה של חווה, הניצחון ברור, על שום מה פחדה, כזאת היא חווה, מפזרת קסמים טחנת רוח ונשברת בבת אחת, גם עכשיו, יושבים שניהם, שתי כורסאות שהמשענות מפרידות ביניהם, ראשם שמוט, צווארם נבול, ידיהם נוגעות רפות אלו באלו. והיא בטוחה כל כך על כיסא ממולם מאלצה לשבת זקוף, המגש על השולחן, קופסת העוגיות נפתחת, אולי תאכל אחת. רומסת לאט, התיאבון בה ומהם והלאה, שעון הקיר מתנת ערמוני ושות' מטקטק עצבנות טהורה, מתבוננת בהם, נבולים כל כך, תריסים סגורים מיטיבים עמה ומשחירים אותם, בובות מכניות שהקפיץ רפה, חסרי רוח, חסרי חיים, האם בזה רצתה, האם בניצחון כזה רצתה, האם חשבה שיש ניצחון אחר, מה היא אוהבת יותר להיות, מביסה או מובסת. "תשתו משהו," מציעה רוחב לב נפתח, "זה תה צמחים."
בתנועה רפה, מכנית, מערבבת חווה את הסוכר בתה הבהיר, עפעפיה עצומים, בובה יפה, מתה, שעיניה עצומות, היא רואה אותה עכשיו, עלובה כל כך ובלתי ניתנת לאדישות, אך אין היא צריכה ללחוץ, יבוא ממנה, ברגעים שכאלה, על אף הכול, יודעת לבקש, הדמעות ניגרו תמיד ועתה הן זולגות, בלתי נשלטות לה, עכשיו היא הרוח מן המפרשים, יוצאת לאט, כמו המילים, חסרות חיים אצלה תמיד כשמספרות באמת על החיים, וכזה קורה מעט מאוד, אך לזה חיכתה תמיד, והיתה מוכנה לחכות לכן רגעים ושנים, אין עונג גדול יותר מלצפות מסכה שנושרת, איפור שהוסר, מסך שיורד, תמיד הצביטה הזו, החסָרת הפעימה כמעט במחיר של חיים, אין אושר גדול יותר מזה המהול במרירות, מה יקרה עכשיו, מתמקמת על כיסאה, זוקפת את ראשה, לא תבוא אשליה עוד, עכשיו החיים, עכשיו החיים, היא חושבת כשזו אומרת לה, חסרת קול כמעט, "אנחנו בצרות."
תורה לערבב, אין היא זוכרת אפילו כמה סוכר אוהבת, כל תה יהיה טעים לה, תסיים לערבב ותתבונן בה כדי שתוכל להמשיך.
"לקחנו הלוואה שאנחנו לא עומדים בה, אהוד לא מוצא עבודה, גם אני בקושי עובדת, אנחנו לא מצליחים להחזיק את עצמנו."
אהוד נשאר שעון על כפו, כמו לא שלו כל זה.
סוגרת את העוגיות, אם לא אוכלים שלא יתייבשו.
"ואני בהיריון מתקדם."
הכפית מתערבבת שוב בכוס, הרחק הרחק ממנה, המחשבות הרחק ממנה, מה היא עכשיו, גבב ריק.
"צריך לקנות מיטה לתינוק, עגלה לתינוק, צריך לחיות,"
ממשיכה בעקשנות חלושה, מסיטה אל אהוד נושך את שפתיו ושותק.
"לא רואים עלייך," היא פורצת, כעס איום, מתי תלמד לפוגג אותו בין המילים, "לא רואים עלייך בכלל," ומה הוא שותק, שלו כל זה, מעשה שלו, משפיל מבטו ילד ששבר חלון. חווה פותחת לאט את כפתורי החולצה וחוֹלֶצֶת בטן מחצאית גומי, גבעה קטנה, עגולה, לבנה, תפוחה מעט, כזו שיש לה בימים טובים יותר, כשמרזה, זה ההיריון של חווה, ידה הזעירה מלטפת את מה שיש שם ובוכה.
החלון הגדול מאחוריהם, לא נושב ממנו דבר ולמה שינשוב כשהגיפה תריסים, טיפשי היה להגיף אותם, לסגור עצמה כך מולם, צרתם הולכת ונוגסת מכל הדירה, התקרה יורדת עליהם, החשכה גדלה, הערב קרב צעדי ענק, נשמע במדרגות, צרתם מונחת על השולחן, בתוך העוגיות ובקופסאות הסיגריות בין אחת לאחרת, היא חולצת אחת לשאוב ממנה כוח, מדליקה לעצמה מחשבה, אבל הכעס הזה, הכעס הזה לא מרפה, משתלט על שיניה ועל לשונה, פניה חמורות, נמלאות טינה כשהיא נוזפת, "מה אתם רוצים ממני?"
חווה מושכת בכתפיה ילדה קטנה אבודה, ממלמלת, "לא יודעת.
שום דבר," מתבטלת, האומנם לא רוצים, האומנם לא יודעת, במרחק צעדים מהם נמצא חדר השינה והמפתח אצלה בכיס הסינר, נותר על גופה משום מה, הכלים בכיור, ובתוך חדר השינה צנצנות רבות, מעוטרות פסטורלי, בנלי אולי אבל זה מה שאוהבת, אין לה בעיה עם בנלי, לא חשה צורך להתנצל יותר, ובאחת מהן חבוי כל אושרה של חווה, כל עולמה תלוי שם, מה שהופך אותה גוזל כשאין ובז כשיש, עיניה נוצצות תמיד ערפל של רוח, יכולות להינעץ ולהתחדד, כל עולמה מתנקז לשם, כל מה שיודעת, עגלה, היא צריכה, עגלה לתינוק, הקלשון הונח תחת השולחן ועכשיו היא צריכה עגלה לתינוק.
כמו חוטים לא נראים משיאים את אֶמָה מן הכיסא, מכתפיה, ועכשיו נכרכים סביב הטבור, הם מושכים אותה, מושכים אותה אל המסדרון, אל החדר, תפתח את הדלת, לחשה של חווה מהדהד בה מילים שלא נאמרו בחוץ אמנם, אך היא שומעת אותן, שומעת אותן במקום העמוק ביותר של האוזן, שומעת אותן כשפותחת את הדלת, לכי, לכי, כמו שהיתה שולחת אותה לגנוב מהעץ של השכנים בנעוריה, לכי, אל הצנצנת, פתחי, כמו שקטפה לה את הלימונים, קחי את השטרות המאוגדים בגומייה הפשוטה, המרושלת, כל מה שאספת, כל התשעת אלפים שאספת, תני לה, תני לה, היא צריכה, היא צריכה את זה יותר ממך, היא צריכה את זה יותר משהיית צריכה את זה אי פעם, קחי ולכי אליה, קחי ולכי אליה, כמו שעשית תמיד, כמו שעשית תמיד, בובת אלחוט היא שבה אל הסלון, עומדת לפניהם, מושיטה את היד לפני חווה, כמו לא שלה היד, מושיטה אל חווה היא חשה איך ברגעים כאלה, דווקא ברגעים כאלה, שהם בלתי אפשריים, למדה ממנה דבר, את התנועות הקסומות, המתנערות מעצמן, תנועות ה"לא שלי"
שנשבתה בהן.
"קחי," שולחת לה נימה יבשה את השטרות.
שניהם זוקפים כלפיה, חווה פוקחת עיניה ותולה אותן פה פעור, "הו לא," היא מתנערת, אהוד משמיע הד נהימה מטופש אחריה, מושך בכתפיו ונסוג אל המשענת.
"קחי," היא דורשת.
"לא, מה פתאום," ממשיכה לנער את ראשה המחודד, אהוד ממשיך לנהום את הסתימוּת הזו, היא לא יכולה יותר, היא לא יכולה, שייקחו וילכו, רוצה שילכו, שיניחו לה, "קחי כבר," היא צועקת.
"את בטוחה?" קולה של חווה שב אליה, היא חשה, קולה שב, והוורוד הרך ללחיים כשהיא מתרוממת, כי אֶמָה אינה משיבה, סוגרת שמורות רוטטות כל הכעס בהן, מכַווצת את פניה.
"אנחנו נחזיר," היא ממלמלת, "נכון, אהוד?" היא ממלמלת, "יש לו ראיון עבודה מחרתיים."
"עכשיו לכו." עדיין עצומה, ברגע שתפקח תיפלט מהן האש.
"עכשיו לכו," היא מתיישבת שוב את כל כובדה, ראשה בידיה, לחייה בוערות נשיקת פרפר של חווה, מלטפת, נשיקה מרחפת של חווה, "אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך, את לא יודעת מה זה בשבילנו, את לא יודעת."
צעדי האיילה שלה והצל שלו, דלת נפתחת ונטרקת טריקה לא מכוונת, ירידתם במדרגות, קולה של חווה הזוהר מחדש, מחיאות הכפיים, מכת תוף ברקה הימנית, מכסה את אוזניה, שלא. מה היא רועדת כל כך, רצתה לשים לזה סוף, רצתה לשים לזה סוף, תוכל להמשיך עכשיו, הושלמה התכנית, תוכל לחיות עכשיו.
כוחות שאין לה היא מדדה אל חדר השינה, ראשה צונח על הכרית הרחבה, משפטים שנאמרו מתערבבים בה, ואחר כך מילים מגובבות, ואחר כך צחוק ההסבה של חווה, דממתו הסתומה, קולה שלה, הזר, נמלא הד, כמו ממרחק שומעת את עצמה, ואילו את חווה שומעת מקרוב, כל כך מקרוב, כאילו קולה שלה, אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך.
היו נערות צהריים כשלבשה פעם חצאית אדומה, וחווה חמדה אותה מרגע שראתה, הן רצו בשדה, באחורי הבית, חווה לבשה מכנסיים קצרים וגופייה ואֶמָה לבשה חצאית אדומה וחולצה רקומה של אִמה, ובכל זאת היתה חווה יפה יותר, יפה יותר מכדי שתוכל לסרב לה, יפה יותר מכדי שתאמר לה לא, די, די, מספיק, כשזו משכה ממנה את החצאית ומדדה על עצמה, פיזרה שיער היה אז ארוך ורקדה בחצאית גדולה מעט ממידותיה, קול קרא לחווה מאחורי הבית, והיא רצה, עם החצאית, מותירה את אֶמָה בתחתוניה מאחורי שיח, תחתונים של כותנה לבנה, תינוקית מעט, ישבה בשדה, בין החרקים, וזו רצה אל הקול הקורא, אולי אִמה מן העבר השני, היתה אז דממה של אֶמָה, דממה של עלבון והלם ועצבות שסגרה על הכול, על כל הרצונות, כשזו רצה אל הקול וצועקת מגבה, "אל תדאגי, אני אחזיר אותה תכף," מותירה אותה לשבת בשדה, לחכות בתחתוניה, תכף, תכף, עד ערב.


 

עינת יקיר (נולדה ב-9 בינואר 1977) היא סופרת, מתרגמת, עורכת ומבקרת ספרות ישראלית.

בין השנים 2007-2004 עבדה יקיר כעורכת טורים אישיים במוסף "סופשבוע" של מעריב. כיום היא כותבת ביקורות ספרות ותיאטרון במגזין "Time Out תל אביב", מלמדת כתיבה יוצרת בקאמרה אובסקורה ובהליקון, ועורכת בהוצאת מפה.
פרסים בהם זכתה:מקום שני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2000, על הסיפור "ליקוי חמה". פרס אשת השנה בספרות לשנת 2003. פרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ט על ספרה "מרכז בעלי מלאכה".

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

נושאים

עסקי תיווך עינת יקיר

ליידי לייזי


כשפשפשה בארנקה, אולי תמצא שקל נוסף ולא תצטרך לפרוט שטר של מאה, חשבה שהיא תמיד פורטת במקומות הלא נכונים, ואף על פי כן, בהזדמנויות הכרחיות, של מכונות וטלפונים של שקלים, חסר לה פתאום העודף הזה, מטבעות של עשר אגורות וכולי. אך הנה עומד המוכר מעליה, שזוף ואדיש, וכמה היא מגושמת כנראה בעיניו, עם החולצה הארוכה המכופתרת ומשקפי הקריאה הקשורים אליה בשרשרת, ובכל זאת היא מתעקשת, מרקידה את הארנק ימינה ושמאלה, המטבעות מתגלגלים שם ולא מגלים כסוף אחד, וכל הזהובים אינם מצטברים לשקל, והכול כל כך מגוחך לה פתאום, ולמה מתעקשת במקומות הלא נכונים, ובכל זאת לא תוותר, מצת של שישה שקלים ושטר של מאה, זה הרי לא הגיוני, כשם שלא הגיוני לה לאבד מדי יום את האש ובכל זאת מאבדת, ובינתיים מעכבת אנשים מאחוריה ומוכר מלפניה פניו תלויות במרקע מעליו, השירים מתחלפים שם, והוא רוקע ברגלו, והיא חושבת על הקלות הזו שבה הוא חי, ומאיפה מסיקה את זה, ובכל זאת מוציאה אותה מדעתה הקלות הזו, תשומת לבו צריכה להיות נתונה עכשיו לה, למאמץ שלה, למצוא ולשחרר את כולם מן הסיוט, כי היא רוצה למנוע את העודף הזה, הגדול, נדמה לה תמיד רב יותר ממה שהיה לה מלכתחילה, וכל עמידתה כאן מיותרת, אך דברים אובדים לה, כל הזמן, והיא אינה יכולה להיאבק בזה יותר, מצתים וכרטיסיות ושעונים של יד, קונה אותם מדי חודש והם אינם דבקים בה, מתעמרים בה, ונותרת עירומה מכל זה. מה הוא רואה שם במרקע, נערה מתפתלת על מזרן ורוד, שלושה בחורים דבוקי שיער דוהרים במכונית פתוחה לעבר השמים נעים מעליהם, מצבי אור ועננות משתנים, עיניה נופלות לאט אל מתקן הסיגריות, ומשם מסיטה ראשה איטית, כאילו אינה מעכבת יותר, ואז היא רואה אותה.
יושבת בקפה ממול ומגרשת זבובים.
אצבעותיה צובטות בתוך הארנק השחור בהלה איומה, ולאט חשה, על אף שעניין של שניות, איך זיעה שעצרה מעצמה עד עכשיו מצטברת במצח לנוכח ההיא. אותה סיגריה איומה, ארוכה, שטעמה בלתי מורגש היא יודעת, כי ניסתה (פעם היו חברות), ואותן אצבעות ארוכות מתוחות ציפייה שקינאה באורכן, מתארכות לנגד עיניה יותר כשהיו מעשנות, והאף המחודד כמו משלים את הציפוריוּת הגאה. חווה. אם כל חי קראה לה, וזו קראה לה אם המושבות, ולמה קראה לה אם המושבות, משום שקראה לה אֶמָה, ולמה אֶמָה, משום ששמה עמליה, ועמליה לא אהבה, וקיצרו לעמה, אך היה חסר משמעות בעיניהן, והחליפו עין באלף, ומכאן אמה, ושמחה בשם הזה, משום שיש בו כמיהה למקומות רחוקים וריח זרוּת מלטף את כל החלומות שחלמו יחד, עוד בטרם הכירו, וביום שהכירו ניסחו אותו דיעבד מיסטיות מתוקה של גשם פתאומי באמצע קיץ, ושל תנועת מטוסים מטורפת, אל סליחה מהוססת של המוכר החולמני היא מוסרת בכניעה את השטר, פניה מוסטות אל חווה ממול, בכובעה הרחב המגושם, בחולצה הלבנה שסוגרת על הצוואר, היא נושפת את העשן ממנה, כמו לא שייך לה, נטֵֶל.
העודף מתקבל, ונושר מידיה אל הרצפה, אנשים מתכופפים להרים, משום שהיא אינה מתכופפת, התכופפות היא ממנה והלאה עכשיו, אל מקום שבו זו יושבת, שברירית ועם זאת שלמה כל כך, נושפת שוב את העשן ממנה ציפייה ארוכה. האם מחכה למישהו, האם מחכה לו, ודאי מחכה לו, יהיה משונה לראות את שניהם עכשיו, משונה ומעורר כל כך, הזמן שעבר לא ימחק תנועות אחרונות שראתה מתגבשות לנגד עיניה, שבשתיקה עמומה קיבלה אותן גזירת גורל, בלתי נמנע שיקרה לה, כי בלתי נמנע היה תמיד כל מה שקרה לה, וגם זה היה בלתי נמנע, חלקיקים שקופים שראתה בנעוריה, מבלי שביקשה, מבעד למיקרוסקופ, חלקיקים כאלה היו פוגשים זה את זה ומתפרדים למפגשים חדשים, ואם הדבר מתרחש שם, היא חושבת, הלוא יתרחש גם כאן.
כמו נדחקת החוצה מן הקיוסק, כל גופה הופך מקום של עיניים, והעיניים נתונות אל מה שמעבר לכביש, שם בית הקפה, ושם יושבים האנשים להמיר לחצים של בית בלחצים של רחוב, היא מכירה את זה, היא יודעת את ההווי הזה, והוא לא מפוקפק בעיניה, לא לא, היא עושה את זה בעצמה, כל שנותיה, את בית הקפה, והיא יודעת כמה כאב יש בזה, וכמה סבל, להקשיב לשיחות זרים בסלידה שהיא משיכה, אחת הגדולות שיש לה בבטן, בטרם יתעורר בה רעב שגרתי יותר.
אבל עכשיו חווה, בכל שלוותה המתוחה, כמו מבטלת אותה לחלוטין, תנועותיה מדודות כל כך, כמו ערה להן, וכל מה שהיא יודעת לעשות בקפה עושה חווה טוב יותר, נכון יותר, האם יש דבר שהוא נכון יותר, כן, יש, אצל חווה, כי ממנה למדה הכול, את לגימות הקפה ואת גלגולי האישונים ואת העישון למדה בנעוריה ושיפרה עם השנים ועכשיו עושה את זה לבדה במקומות שונים, ומורתה מולידתה יושבת שם עכשיו להראות לה שלא עושה נכון, מה לא עושה נכון, עדיין נותרה בה העצבנות הזו, כאילו משחקת משחק של אחרים, וגם היום אם יבוא מישהו וינער אותה, יטלטל אותה ככה, מכתפיה ומטה, ינשרו התוספות האלה, אחת אחת, אל הרצפה, כמו מכיסים מחוררים, כי לא שלה, כי לא דבקו בה הדברים, היו של חווה ורצתה אותם לעצמה. זיעת המצח הניגרת לאט משני צדי הרקות ממיסה את האיפור הגס, וזה, היא חושבת, קורה לה עוד בעומדה ממרחק, ומה יהיה עליה כשתקרב, כביש סואן מפריד ביניהן, מפריד עמידה מתוחה מישיבה נינוחה שהמתיחות היא בה ופנימה, ואיך ידעה תמיד להפריד רגש ממראה, מעולם לא הסמיקה לא החווירה לא בכתה, פניה מסכה, ואיך ידעה תמיד להפוך פָּנים לרווח. כובעה המצל, ששוליו רחבים ונוקשים כל כך, מושכים אל פני הציפור כמו קן, ותמיד הסתתרה מאחורי דברים שמתוכם בלטה יותר, בדים צבעוניים כיסו את גופה הדק וכובעים רחבי שוליים.
ואם מחכה לו, לא מתאים לה שתחכה לו, תמיד חיכו לה, ולה היתה הרשות לאחר ולהופיע פטרייה שצמחה בשממת הציפייה, נסערת תמיד, אבל סערה יבשה, שאת הרטיבות הביאו אחרים כלפיה, סקרנות שלא היה לה די, דברים רבים קרו לחווה והיא רצתה לדעת. אבל מה בהמתנתה עכשיו, האם גם אצלה נולדה היכולת לחכות, והאם דברים השתנו מאז, ואם השתנו היא רוצה לדעת, לא תיתן שישתנו בלעדיה, דברים ודאי השתנו, היא מקדמת צעד אל עבר המדרכה, תפתיע אותה עכשיו מתוך המתנתה ואולי תשנה הרוח את כיוונה ותנשוב סוף סוף עליה, ובשביל רגע כזה היה שווה לחיות, היא חשה, רגע כזה יסמן לה שעוד לא נגמר, קיימות אפשרויות של חיים על כוכב אחר, חיים שניִים, חיי נצח אפילו, וכאלה משתלמים אם טומנים בחובם שינויים גדולים, עד עתה נראו לה לכן בלתי משתלמים ואילו עכשיו...
תשב שם, היא מדמיינת, שלושה כיסאות מקיפים את חווה במרחב מיושב נקודות נקודות לא צפופות של אנשים, והיא מתבלטת מתוכם ורד מסבך צמחי פרא, אך היא תשב מולה, כמו משקולת עבה תטיל מולה את כל גופה הכבד ותחל השיחה, תחילה מהוססת ודאי ואולי תיוותר כך, אי הנוחות שתשרה על חווה מסבה לה נחת רוח, הלב מפמפם פמפומים, ומעולם לא נראו לה קצות החבל הוגנים כל כך, עבים משני צדדיהם אופן שווה, אבל היא יודעת, היתה צריכה לצאת מחייה כדי שיהיה כך, כדי שתוכל לשבת מולה ולצפות שינויים של כיווני רוח, ועולה הביטחון הזה, סרט אדום ורחב כגלימה, ומציף אותה עד סחרחורת עוטפת אותה במלואה, בכל עמידתה בשמש לא חשה בזה, אך ברגע אחד התחושה המרירה והבחילה הצהובה, משום שהיא זוכרת איך דברים קרו, משום שלא יצאה חווה מחייה, אלא היא הוצאה מחייה של חווה.
ועכשיו תמצא דרך לשוב ורק כדי לסמן שלא עוד, אך איך תחתור אליה בין הכיסאות, אנשים קטנים במידתם חשים נוח יותר בעולם, הם אינם נתקלים בדברים, גופם נוח במקומות של צפיפות ובמקומות של מרחב, במקומות של צפיפות הם סיכה החולפת מבעד לחריצים מבלי להותיר שריטה ובמקומות של מרחב הם חלק מהרוח, אינם עוצרים את התנועה, וככה היתה חווה תמיד, העולם תאם את מידותיה ובמקומות שלא תאם היה מתאים עצמו.
שתיקותיה נאצלו תמיד תוכן מבחוץ, אנשים היו מגיבים ליופייה הנזירי, המכווץ, כמו גלומה בו צניעות כובשת, וגם בימיה הצבעוניים, וכאלה היו הרבה, נראתה הצבעוניות לבלוב על פני החדרים, שלא כמוה, שאם עטתה כתום סגרה עליו בידיה, הבושה מגופה המלא, כיצד הכתום מבקש לפלוש בחוצפה אל חדרים אחרים, כיצד מותיר עַכָּבוֹת מכוערות בכל מקום שדרכה. במקומות של שחור נראתה לעצמה משעממת ובמקומות של כתום עצומה וחצופה, ומעולם לא הצליחה לשוות לעצמה את הצניעות הזו, הכובשת, והנה גם עכשיו, בחולצה המכופתרת, אינה מעוררת דבר, ולצד חווה נראתה תמיד משהו, ערך מוסף, שערה יכול היה לפרוח פתע ואישוניה לגדול ולעתים נמלאו שפתיה אודם רענן כזה שנשכה אותן בעצמה. שנים במחיצת חווה הניחה בנעוריה ותהיה יפה כמוה, מכווצת כמוה בתנועתה השובה, לכן נגררה אחריה ברחובות הלילה, והיו עושות מה שקראו אז דברים משוגעים, להפשיל מכנסיים ולגלות את הישבן, שיכרון מרגש שחווה ביטלה אחרי רגע ואילו היא לא יכלה לשכוח עוד ימים ארוכים, וזה היה סוד הקסם, רגע גדול של אחת ומשך גדול של אחרת, אם כל חי ואם המושבות מתפרעות, מתפרעות, מתפרעות עולה על שפתיה כשהיא חוצה את הכביש הסואן לעברה ואינה מבחינה שסואן, ובאמצעו עוצרת. לא תקרב עוד. הוא הגיע.
גבוה מכפי שזכרה אותו, חותר אליה בין הכיסאות, המכוניות צופרות והיא נסוגה חזרה אל קצה המדרכה. נהגים עושים לה תנועות מגונות אך היא תעמוד בזה, רגילה לכך כבר ואינה מתרגשת, מחמיא לה אפילו, להיות מגונה, אך משום מה לא בא הדבר מהאנשים הנכונים. בעיני רבים, ודווקא בעיני אלה שביקשה את קרבתם, היתה שקולה מדי, צפויה מדי, שנים עמדה ובחנה את חווה ללמוד את ההפתעה שבקיום הנשי ולא הצליחה, היד הרועדת כשהיא אוחזת את צוואר הבקבוק ולוגמת פנימה גסות גברית כמעט את הבירה, וחווה היתה לוגמת לאט, מתחשבת, כמו ידעה שאֶמָה רצתה ללמוד ולא עולה בידה.
חותר בין הכיסאות לשבת ליד חווה, גופו מופנה אליה ומכופף את ראשו כלפיה וידיו אוחזות באצבעותיה פשוקות על השולחן ואינן נעות, נושק ללחייה תחת מעטפת הצל, והיא אינה משה, רק ניעת ראש קלה קדימה ואחורה מכילה את כל התנצלויותיו, כמה הוא מתכוון אליה, והיא מניחה הכול מאחוריה רדיד מאחורי הכיסא, אצילה כל כך להחליף שילובים של רגל ברגל, והוא סבלני כלפי כל ניע שלה, כי כך היתה סקרנותו כלפיה עוד בטרם חָברו, עוד כשהיה שלה והיתה חווה באה אליה חברה מדממת לדווח פציעות אחרונות, והיו יושבים על הספה, ולחווה כורסת הבד שהתפתלה עליה חתול ובעיניה נקוות הדמעות שלא זלגו מעולם ותמיד על סף, נכונה לפרץ ואינה פורצת, כיאה לשחקנית מוכשרת, בתוכה אצורים כל היסודות לדרמה טובה, אך לא תהפוך אותם למלודרמה, לא תתפתה, תשמור לעצמה מרחב אחרון של דריסת רגל, ובד בבד תעורר אותם רגשות של חיבה עוטפת, כי גם ממקום מושבו אז, כשידו היתה מונחת על אֶמָה, גופו היה נתון לחווה, ואט אט הפכה היד על הכתף קפואה ויבשה כמו לא קורצה מגוף, קורצה מאבן, כי המקום החי, המרטיב, עבר אל אישוניו, ואלה היו נעוצים בשיער הקצוץ של חווה, מבליט תווי פנים מחודדים עד דק, עד חוט, מעשה מחט היתה חווה, עבודת יד, לא פס הייצור של אֶמָה, על זרועותיה הרחבות מדי והמותניים המקיפים רחובות שלמים.
ושם היו יושבים שלושתם, לפחות אחת לשבוע, וחווה היתה מגיעה רק כאשר היה גם הוא שם, והיום היא יודעת - היה מחושב, אך גם אז ידעה - היה מחושב, ונתנה למחושב לבוא עליה ועל ראשה המדובלל. ובימים שהיה בחדר אחר, יושב וכותב את עבודותיו, קראה לו אֶמָה שיֵשב עמן, סטודנט למתמטיקה צריך שיפגוש סתירות כדי שיוכל ליישבן, והיא וחווה היו סתירה נפלאה ביותר, והיה רץ, במכנסיו הדהויים, ומתיישב בין שתיהן, שומע גברים שזרקו וגברים שדפקו וגברים ששרקו וגברים שירקו, ולו היה הכוח האחד, המשוך מן הצוואר ומעלה, משום שלא עשה את כל אלה, וקראה לו לפני חווה משום שרצתה להתהדר במה שלחווה לא היה לא יהיה מעולם לעולם היא הניחה, אך אותם רגעים, כשהיו שלושתם, יכלה לחוש שיש לחווה גם מזה, משום שכבשה אותו בבדידותה. ואחר כך היו מתיישבים צהריים במרפסת השמש, וחווה בלעה שתי קמיצות רעב מטורף והכריזה על שובע, ואֶמָה היתה אוכלת הכול בלי חשבון, ואחר כך היתה חווה שולחת חכת מזלג אל כל הקערות, מעלה מתוכן פיתיונות קטנים של תותים ושל חסה אל הפה המנקר בניקיון כמו מעולם לא טעמה, כי היתה לה היכולת הזו המופלאה לעשות מעשה ולמחוק עקבות בו ברגע, דברים שאכלה לא ניכרו בגופה הדק, גברים שטרפה לא הותירו צלקות ממושכות, כובעים שעטתה לא הותירו סימנים על הראש הקצוץ, ניזונה לא ניזונה, ואצל אֶמָה היה הכול שוקע מן המותניים והלאה, ובכל זאת היה להן הצחוק המטורף האווילי על מה שידעו רק שתיהן מנעורים, פעם היה לו תוכן ומאז נותר בריקותו, לעתים נמלא תכנים חדשים אך אלה נמוגו בו ברגע והוא ניסה לנחש, חווה כיסתה בידה את הפרץ הזה והצחוק ניכר בעיניה דומעות על סף, ואילו אצל אֶמָה התגלגל הצחוק סוס רוקע, ואחר כך נבוכה מהגילוי הגס של הקול, והוא ישב ביניהן ובחר לו אחת.
אחר כך, כששכב עמה, לא ידעה עם מי שוכב, נוגע בה כמו שנוגעים ברזות, חשבה, וניסתה לצמצם את קולה לציוץ של חווה, לומדת ממנה בצהריים תנועות ועושה אותן בלילה, אותם רגעים מלאה בה הרוח וניפחה אותה מכל הכיוונים, בחשכה יכלה להיות קו אחד, דק, של נייר, נקרע ומתפרק, שקית מתנפחת ממה שעשה לה, על מה חשב כשהתבונן בה מתוך העלטה, מָהן הידיים האלה שעוברות על גופה, את מי ליטפו, אבל אחר כך שנאה את עצמה כמו שלא שנאה מעולם, על שום מה מתקפלת כאילו אין לה גוף, ואיך מצליחה להחביא את כל הניירות שמפזרת מדי בוקר על שולחן האוכל, תשלום של חשבונות, כל הלכלוך היה שם, כל הדברים התפלים, פירורים שלא הצליחה לאסוף מן השולחן בתום ארוחת הבוקר, ואחר כך אל העבודה, מכנסת מסמכים בתוך הקלסרים של משרד עורכי הדין ערמוני ושות' מתגרים בה, בישבנה הגדל, ליידי לייזי קוראים לה, ליידי לייזי, היא מזיעה, טלפונים מנדנדים לה והיא מעבירה אותם עצבנית, ארוחת צהריים היא תשוקה אדירה נדחית כל הזמן משום התכיפות, והתכיפות אינסופית, הכול תכוף, שיחות הטלפון, אנשים בלתי מושגים שיש להשיג בו ברגע, מסמכים שיש להעביר לשליחים מופיעים בשנייה ונעלמים באחרת, ושתי מזכירות נוספות משני העברים משוות כל העת את צורתן, אחת הרה ואחת מתכוננת, לומדת מן השנייה סודות שינה ואכילה, ועם הזמן, כל חלומות העולם שהיו בה התנקזו אל חווה, ובזה היתה מנופפת לאהוד כאילו שלה, כל כך רצתה, כל כך רצתה להיות אחרת, חולמת ביום ועושה בלילה, ובמקום זה היתה חולמת בלילה ועושה ביום.
כי חווה התעוררה לחיים בין תשע בערב לחמש לפנות בוקר, ושעות הצהריים שהקדישה להם היו רק קצה ציפורן של יקיצה, ובכל זאת היתה מעוררת מספיק בשביל אהוד כדי לטלטל אותו עד אפר, כדי להשכיבו על השטיח ולהפוך אותו חסר אונים, נתון למרותה האחת, המתמדת, כי אֶמָה היתה שם כל השנים, וצריך גם הוא שיטעם קצת, חשבה, אחרת לא יֵדע איך קוראים לה באמת, אם כך, מה התמיהה שהיא תמֵהה עכשיו כשרואה אותם יחד, ומה מקורה השרוף כל כך של הפגיעה, משום שכשקשרה אותו אליה ידעה שלא תוכל להתיר, ובכל זאת קשרה, ובכל זאת זעמה כל כך, וזעמה היה מטורף, על אף שצחקה מאוד אותו יום כשחווה, בשלווה ובבטיחות, מצצה מן המזלג את הדַיִג הזעיר של קערות התותים והחסה, כפי שעשתה מדי צהריים של שבת, ואחר כך עברה עם המזלג הזה עליו, וגירדה את זרועותיו החשופות של אהוד, תחילה רק לאורכן ואחר כך לרוחב החזה, ירדה אל הבטן, אהוד צוחק ומסרב ומתקרב אליה עוד, מפנה אליה את גופו, חווה סוגרת בידה את הצחוק המכשף ואֶמָה מתבוננת בשתיקה מבוהלת, סתומה, פולטת קולות סוס איומים, געיות של צחוק ואימה, כשזו ממששת אותו עם המזלג, ואחר כך קם, ורץ אל הסלון, וחווה אחריו, מתנפלת מאחוריו, והוא נופל על בטנו והיא דוקרת בישבן של מכנסיים קצרים, והוא גונח, והיא רוכבת עליו נמלה על פיל והוא גונח, מותח את צווארו ומרפה, ואֶמָה מציצה מן הסף במעשה הילדים ואחר סוגרת את הדלת ומחכה במרפסת שיעבור, מה שהתחיל, בזה הרגע, חד וברור כל כך, יושבת ומחכה, עד ערב, שייגמר, המשכב הראשון, שלאחריו תמצא עצמה כעבור שנה מעברו השני של הרחוב, עומדת וצופה בהם כשהוא, גם שם, בתוך ההמון הממלמל, מבקש אותה, והיא, בניד ראש קטן, בלתי מורגש, שרק אֶמָה יודעת כמה הוא גדול, יודעת שהוא שלה, ושתמיד יהיה.
ובכל זאת חוצה את הכביש לעברם, כמו נדחפת מגבה, משהו מושך אותה לעמוד, גם עכשיו, מולם, ולדרוש את מה שלא יודעת.
כשקרה אז מה שקרה לא התנצלו, הדבר היה גדול מכדי שיתנצלו, התנצלות היתה דבר בלתי אפשרי, וכשעמדה אחר כך בגבה בגפה בדירה הריקה מחצית וקשקשה לעצמה את הביצה, חשבה שאם תבוא התנצלות כזו עכשיו מצדם, תיסוב כלפיהם ותטיח את הביצה בפניהם, שתי ביצים, ביצה לכל אחד, הכעס היה בה רחב ולבן ואישוני העיניים היו חלמונים של שטן.
אחרי הפרידה הרבתה לראות סרטי אימה ולהפחיד את עצמה, נועצת אצבעות בריפוד התכלכל הפך כל הגוף פחד. אנשים הופכים את עורם ומגלים את המגל מתוך גלימתם, זחלים הגדלים לממדי ענק וטורפים עיר שלמה על בנייניה, מכוניות דוהרות ללא נהג אל עבר רגליים תמות חוצות דרכים, האימה היתה בחוץ, בכל מקום שדרכה בו. אהוד ניתק ממנה וכמוהו ניתק ממנה העולם, נסוג אחורה צעדים איטיים, מהוססים, וככל שאהוד לא היה עוד כן ראתה איך העיר מבקשת צמדים, ובכל מקום, כמו לא תוכננה לפרט, ספסלים בחוץ או באוטובוס, בתי קפה נעדרים שולחנות עם כיסא אחד, כוסות היין נמכרות בזוגות ובשישיות, יוגורטים באים בצמדים ומיטות יחידות נושאות צבעי ילדות ומוליכות תמיד אל הזוגית, לכל היותר מבצעים של שניים פלוס אחד, זוג ופרט, שתי קופסאות של טונה והשלישית חינם, וכמוהן מטליות רצפה.
אך העיר לא תכתיב לה את מצב הרוח, ומה זה הכעס הזה שלה, על מה כועסת, הוליכה אותו לשם, ודאי שהוליכה, לא הותירה לו ברירה ממשית, הביאה אליו את חווה מדי סוף שבוע, ציפור שיר נדירה ביופייה, משחררת לפניו שתעוף ואחר מבקשת להשיב לכלוב, לראות ולא לגעת, להשתוקק ולוותר, אנשים אינם ילדים, היא חושבת עכשיו, אינה יכולה לעורר בהם תשוקה, וברגע אחד שבו זיעתו ניגרת מן השעשוע המתוק הזה לקלוט הכול בידה הפרושה, כף ידה המלאה, הוורודה, לשאוב חזרה, לבלוע אצלה, היא אינה יכולה לנצל כך, טיפשי לחשוב שאפשר לנצל כך, טיפשי לחשוב שתצא מזה נקייה, והנה הם עכשיו משתרגים, שני קיסוסים על גדר, והיא עם הלכלוך, הלבלוב הנושר, אַת האדמה שלי, כתבה לה פעם חווה בברכת יום הולדת של נעורים משותפים לא יכלו להפריד, ועכשיו הברכה היא קללה, נדרסת מרגליה הקלילות של חווה, נרמסת אל עומק אדמתה שלה, כמו בור נתחבת פנימה ופנימה, ומה היא רוצה מהם עכשיו, כעבור שנה, מול שולחנם, עומדת, והם לוחשים זה לזה את השיחה, ואינם מבחינים בה, אבל משהו מצל על חווה יותר מכובעה הרחב, והיא נושאת ראשה איטי לראות את הצל. עומדת מולה, ידיה אוחזות הדוקות את מושב הכיסא לפניה, חיוכה הסתום נעוץ בפניה ואין לה שליטה עליו, כמו בסרטי אימה, ננעץ בה חיוך המרטש רגע לפני הנפת הגרזן, וחווה, עם הצמרמורת, לופתת את זרועו של אהוד, נושא אף הוא עיניו ומחוויר, ומשניהם מסתנן שמה אל השפתיים ונהגֶה לאט, שואל ומהוסס ומסרב ומופתע ומאוים ותוהה ובהול ואף לא אחד מהם, היא מתיישבת, ואהוד מקרב מושבו אל חווה ומרחיק ממנה.
דקות ארוכות של בחינה הדדית, מבקשת להסתתר ברעשי הסביבה, בשיחות סמוכות ובתנועת המטוטלת של המלצרים, וכמה הכרחי שתהיה תנודה בחוץ רגעים כאלה. ברגעים של נועם פושט איברים, חושבת, ואין רבים כמותם, אך חוותה מהם מעט, משיכה של קש, ברגעים כאלה נמהלת הסביבה אל תוך חורי האוזניים ותהיה אשר תהיה היא נמזגת אל הנועם הזה של הגוף שאוהב ורוצה בשיחה, מטפחת ראש מלטפת, היא מחדדת את פניו של מי שממול ומקרבת אותו אליה. אבל יש הרגעים ההפוכים, כמו עכשיו, כשהסביבה היא אי שלם לברוח אליו, נשבר לאלף אלפי רסיסים, קווי המתאר הממוזגים של היושבים סביב מתבהרים לפתע, זוכים כל אחד לתוקפו המלא, וכמוהם הבדלים מזעריים בין שולחן אחד למשנהו, לבושם של המלצרים והבעות פניהם, כל האנושי נמצא פתאום מחוצה לה, החיים עצמם, והיא הופכת ניצבת להם, מתנחמת בזה, וככה עושה גם עכשיו, משום המבוכה, עוקבת שערה האסוף עד שערה של מלצרית אחוזת עבודה, עוקבת ויכוח בין שתי נשים שאין בו איום ממשי, ערך קלורי של תפוח אדמה אחד, עם ובלי הרוטב של הפטריות, ופתע זה עולה מֵחַווה, עולה ובא, השקר הזה, הגס, שכמוהו, היא חושבת, לא נברא עוד, "נחמד לראות אותך." כל כך גס בעיניה השקר הזה עד שהיא מסוגלת לפרק את המילים להברות, ואם תצעק אותן, היא חושבת, יתפוצץ הספל שבידיה, שגם אהוד נבוך מן השקר, ותולה בזוגתו מבט שואל, מאיפה הביאה, כי כל ישיבתה אומרת שלא נחמד.
חריצי המצח קובעו והעיניים חדלות מלמצמץ, האם בזה רצתה, באימתם, בישיבתם הקפוצה–הדרוכה, המבקשת להיות נינוחה בעיניה, מאיפה התאווה החולה לראות שוב את אהוד חסר אונים אל מול התופעות, גופו מופנה אל חווה כמו אז, שחקנית שלא מומשה, שתאמר את המילים הנכונות, שתחווה את התנועות הנכונות, ממנה תבוא התשובה, אך היא כושלת, טובה לו רק ברגעי הביניים וברגעים של ממש, שבהם מוכרע הדין, מתקפלת אל עצמה וזוחלת אל המחילה, אוגרים ממחילה הם מציצים בה, אך היא לא תעשה דבר, ירצו - יגרשו אותה, ואם לא - תיוותר שם ותקשיב לשיחות בטלות.
במשך שנה היתה אחראית על התכנית האמנותית ומגיע לה עכשיו שיבדרו אותה, והם שניים והיא אחת, והם זוג והיא פרט, כל נתוני המציאות מצביעים בעדם וראוי לכן שיוכיחו, שיוכיחו לה מה שהעיר קורצת מכל הספסלים, מי יזכה לַשמש הטובה ומי לרעה, ועל אף שהיא רותחת בפנים, הכול מבעבע, שערה האסוף מכסה סיר לחץ של גוף, והגומייה מתפקעת את כל השיער, היא איננה יפה במיוחד, אך אין זה מפריע יותר, כוחות חדשים שמצאה בעצמה עכשיו מגרגרים את האצבעות, המובס יושב מול פני המביס, אינו מבקש דין וחשבון, אינו מבקש דבר, גם אין הוא חושף מקומו של הפצע, כמה כוח יש בישיבה שותקת, שהרעש עוטף אותה מכל העברים, שוב הראש מתרומם אופן בלתי נשלט לחשוב שאולי אשליה כל זה.
הם מחפשים, היא רואה, לאן יוליכו, כל מקום שמביטים מסתיים בה, היא חושבת, וחרפה כזו לא היתה גם לפני שנה, כשאסף את דבריו ועזב כמו עוזב מכולת, קנה מה שצריך והלך, עמדה לפניו כל הזמן הזה וביקשה התנצלות, התנצלות על מה, על כך שהוא חי, ולא באה, עמדה בדרכו ובכל זאת הצליח להגיע אל הארון ולהסיר את בגדיו מן הקולבים, את הנוסחאות המתמטיות תחב לקלסר אפור וידע שימשיך לפתור אותן שם, בשקט, עם זו שאהב, ואולי לא בשקט, אולי בסערה הזו שביקשה לעצמה, ועכשיו, ביושבו, נראה לה עלוב כל כך, נתלה על סולמות, וּודאי שחווה משתגעת ממנו, שאין הוא נותן לה דבר, שוב ראשה מתרומם ואולי שוב משלה את עצמה, אבל בחיוכו משהו רקוב כל כך, אולי שיניו, ודאי לימדה אותו לעשן ולשתות, ניכר בשיניו, ושוב אצלה הניקיון הזה, כאילו אין לה דבר עם הדברים, כיצד ניכר באחרים תמיד מחיר תאוותיה שלה, תמיד קינאה על זה, וחיוכו המסגיר של אהוד, שאין הוא בנוי להכיל גאות ושפל של חווה, העייפות בשערותיו המלאות החלו להאפיר, כשהוא שואל אותה, כמו מתגרה, "אז מה השתנה?"
"הכול," היא צוחקת, מאיפה פילחה התשובה הזו במהירות תער, חוד החנית, ישר אל לבו הקפוץ גם כך, אולי הגזימה, תשובה אחת נוספת כזו ותמצא אותו על הרצפה, אלא שחווה מתעשתת מכוח הזמן שניתן לה לאסוף עצמה אל אותה חזות עמידה, בלתי נשברת, כשהיא מפתלת בקולה, "באמת, מה?" סקרנות מכוערת שיש בה ביטול מכוער עוד יותר, אך היא לא תוותר עכשיו, במשחק הזה חובה לנצח, כי זו המערכה האחרונה.
"ספרו לי מה אצלכם," היא מתעלה.
מביטים זה בזה צופני סוד, כאילו עולם ומלואו.
"טוב," מותחת חווה את המילה, "טוב מאוד." חיוכו המושפל של אהוד מסגיר רוממות גדולה, אך היא תנעץ בחווה מבט מנקר, לסמן לה שלא די לה תשובות כאלה יותר, לא עוד, וחווה לא תיכנע גם לזה, "אני משחקת, אהוד מצא עבודה טובה."
"אה, באמת," מתבוננת באהוד, עיניו מושפלות עדיין, חיוכו גדל שם ממדי ענק, בולע את כל המילים. על עניין המשחק של חווה תפסח במתכוון, לבטל אותה כמו שהיא ביטלה אותה. "בתור מתמטיקאי?" היא צוחקת את הספק, מעולם לא האמינה, ניכר בקולה הבוז והיא שמחה על כך.
"מחשבים," משיבה לה חווה, המילה מתנפחת בפיה, עולם גדול ועשיר ומלא הבטחות הונח על השולחן ואיך תיחלץ מזה, סטירת לחי ממש.
"אבל אתה מתמטיקאי," היא פורצת, כמעט בכעס.
"הסבה," משיבה לה חווה ומשלבת בו אצבעות, ואהוד משחרר צחוק ומחזק את השילוב.
החשבון מונח על השולחן והוא שולף את ארנקו דרך אגב ומניח את הכרטיס, כמו לא שלו, למד ממנה, את התנועות החיוניות, את הקסם שבדרך אגב, את הקלות המשחררת, והיא למדה ממנו מושגים זרים ומנפחת אותם שחקנית, טוענת אותם משמעויות הרות גורל, הסבה, שונאת אותה על הסתגלותה, הסבה, אך עוד רגע יקומו וילכו ויאבדו לה, אולי לעולם, והיא רוצה לאחוז בהם עוד קצת, עוד מעט, לא תיתן להם ללכת עכשיו, יש לה הכוחות להיחלץ והיא חייבת, בשביל עצמה, כדי שתוכל להמשיך, "תקפצו אלי עכשיו, אני גרה ממול." נימתה יצאה מתחננת, מתחה ומתחה את החבל וסופה שנפלה, הסגירה עצמה, מה שהחל בכישלון של חווה הסתיים בכישלונה שלה, ולמה תמיד מפסידה היא, מהו אורך הרוח שלא סיגלה לעצמה, מהו החוק שהיא מדלגת עליו כשהם מתבוננים זה בזה ומתוך הסכמה רווית רחמים מחליאים הם אומרים יחד ומבלי שתיאמו מראש, "נבוא."
וכבר רוצה שלא יבואו, אך הם באים, משתרכים אחריה שלובי ידיים, מדוע גם עכשיו הם צריכים להפגין את אהבתם, ומצד שני, מדוע מתרגשת מכך, היא צריכה להתאדש, לעמוד מול התעלסותם בידיים שלובות ובמבט על, השמים יעניינו אותה יותר, מפגשי עננים ופריצתם יהיו לה ארוטיים יותר מהתעלסות עלובה זו שלהם, אך לא, היא דשה בזה בינה לבין עצמה, יום ביום היא רואה אותם מתעלסים, יום ביום תחוש מיותרת כל כך אל מול מה שעושים שם בין החדרים, היא משערת, אך לא מצאה בינתיים עזר שכנגד ואיך היא מובילה אותם לראות אותה עד חרפתה האחרונה, עד בדידותה המסמרת בווילונות הרקומים הבהירים שמבטיחים יום אחד את מה שרצתה להיות בפניהם היום. אולי מוקדם מדי היה לה לחצות את הכביש, מוקדם מדי להיות אחרת, אך אסור שתחשוב דברים כאלה, שהם מכשילים, כולה תתרכז עכשיו בניצחון ויבוא לה, מתחת לרצפות יופיע, במקום שלא צפתה.
חדר המדרגות של הבניין ברחוב סמולנסקין חשוך יותר היום, והיא רוגזת, בדרך כלל מפגין מאורו את הבקרים אך לא תצטדק עכשיו, בהיסוס היא פותחת את דלתה בפניהם והם נכנסים, סקרנותם אמיתית, היא מבחינה בזה, כמוה רוצים לדעת אם הכול נותר בעינו. במטבח שלה כיסא אחד ועציץ לימונית יחיד פורח על אדן החלון, והאחדים האלה מכים בה תופים ברקה, היא חייבת לבלוע כדור, וכמוהו מפוזרים אצלה בכל החדרים, כדורי שינה וכדורי הרגעה וכדורים משככים, אבל אין בכך שום דבר, היא חושבת, גם לחווה היו כאלה, וּודאי יש, וּודאי בולעת יותר ממנה, משום שהיא בולעת אותם גם במקום לאכול.
אהוד הולך אל הכורסה בסלון ושוקע, כל גופו אומר שהוא רוצה ללכת, אבל חווה מסתובבת ובוחנת, מרימה אגרטלים קטנים ועוברת על העיטורים.
"תמיד היו לך הרבה קשקושים," היא אומרת חיבה אמיתית מעוררת בה בחילה.
"כן," היא מאשרת, רק שילכו.
עיניו של אהוד עוקבות את הקשקושים, רגע אחד אוחזות בהם ובשני נפרדות מהם לתמיד.
"זה מהבית, החיבה הזו?" נועצת בה חווה את השאלה סכין, כל מה שרצתה לדעת ולא העזה לשאול, ומאיפה באו לה השאלה המטומטמת והעמידה המרתיחה הזו, כאילו זרה לה, כאילו לא ביקרה בביתה מעולם עודן נערות, לא הבחינה במאות הגלויות בעשרות השטיחונים והמפיות והכריות והסכו"ם ופסלוני החרסינה והשאריות במקרר, בבית הזה שלה בנעוריה, שלא היה בו מטר רבוע של מרחב אוורירי, עד כמה הרע הוא רע והאיבה היא איבה והכוח הוא כוח.
"את יודעת," היא משיבה לה בכעס, ואסור לה, אסור לה שתכעס, אסור לה שתפסיד.
"תראה, אהודי, מסכה," חווה מצביעה על הקיר והוא משחרר צחוק. אחר כך מסירה אותה מן הקיר, מצמידה אל פניה ביד אחת, ובשנייה עושה תנועות מגונות, הו הו הו, מפגן של משחק עלוב, מאולץ, חסר, אך אהוד צוחק שבוי, כל מחווה שלה הוא צוחק, והיא לא תצחק יותר אם לא מצחיק לה.
"מאיפה זה?" עיניה בוהקות עניין מאוס.
"מאינדונזיה," מסננת.
"היית באינדונזיה?" הפליאה הזו. יכלה לדחוף אותה עכשיו מבעד לחלון הפתוח, כל כך הרבה אפשרויות בחוץ, למה בחרה בזו. אין היא משיבה לה, אך חווה דורשת, דורשת.
"לא תשתו משהו?" שאלה בשאלה.
"אז קיבלת את זה," היא מתעקשת, כל כולה במסכה הטיפשית הזו, משום מה תלתה את זה על הקיר בכלל, אין היא מרגישה כלפיה דבר, לפתח חטאת רובץ, רק אסונות.
"כן, קיבלתי את זה, תשתו משהו?" מבקשת להמשיך, הלאה, אל מקום מבטחים.
"ממי?" דורשת לא פחות, ההתנצחות לא תסתיים, לה תהיה המילה האחרונה, היא חשה, חשה, איך היא מובלת אל המטווח, בתחכום, בסקרנות חולה, בשמחה לאיד, חייבת להשיב.
"את לא מכירה."
קריצת העין של חווה, והיא שונאת את זה עוד יותר, העליונות שיכולה להעביר אותה על דעתה, כאילו מאפשרת לה גם את המעשה הזדוני, את האהבות הסוערות, את החדווה המתוקה, אך היא עושה את זה משום שהיא יודעת שהכול יסתיים באפרוריות כאובה, צורבת, מבטלת, שקריצת העין רק תהיה לה מסגרת חדה יותר, מבליטה יותר, של האין. "את לא מכירה, מהמשרד,"
מתעקשת.
"ערמוני ושות'?" מצחקקת חווה.
"ערמוני ושות'."
"את עדיין שם?" פליאתה חולנית.
"משלמים לי טוב מאוד."
"ליידי לייזי?" מזכירה לה חווה צחקוק. לא היתה צריכה לספר לה את זה אז, פצע הפך נשק. האומנם היא רעה כל כך, לא זכרה אותה כך.
"ליידי לייזי," מאשרת. תלך אל המטבח, לא תשאל לרצונם, תתקין להם תה בספלים היפים ביותר, מחשבה רבה הושקעה בקנייתם, עוגיות החמאה הרכות שהיא בוררת בקפידה בסוּפר ייבלעו אל תוך קיבתם הסוררת, יסתמו את התנצחותם, ישיבו גבולות למקומם הטבעי, וטוב שכך, יותר ויותר היא משוכנעת כי ניסיון פריצת הגבולות שלה היה מוקדם מדי, אין הוא מופרך, לא לא, רק מוקדם מדי, דברים כאלה יש לתכנן, שרטוטי מפות ומהלכים מחושבים לטווח ארוך, מלחמה היא מלחמה, לא דבר שמתייחסים אליו בקלות ראש, המארב צריך להיבנות מתוך התחשבות בכל הנתונים, ביקור האויב בשטח שלה עלול להיות הרסני, היה עליה לתכנן זאת בקפידה, כמו העוגיות שהיא אוכלת עכשיו בסתר, שלא תאכל שם, לפניהם, מפוררת בין אצבעותיה, צובטת בקצוות הלא סימטריים ומותירה שברים, אסור שתאכל יותר מחווה, שאז תהיה התבוסה מוחלטת, צורבת, היה עליה להסיר את המסכה מן הקיר טרם נכנסו, וכן תמונות שאינן משרתות, כמו תמונת הפריחה בחדר השינה, ודאי תעורר צחוק עז, לא תעמוד בזה, היא לא תעמוד בזה, עליה להסיר, להסיר אותה מיד, היא רצה, אל המסדרון, אל המסדרון, אבל חווה כבר שם, ניצבת בפתח, מתבוננת בה בחיוך מריר.
"מה זה, את מציירת?" מפנה אליה את חיוכה.
"התחלתי לצייר," משיבה לה, לאט לאט היא מאבדת, אצבעותיה נשברות ממנה אחת אחת, הסיגריה מרקדת מהן ועומדת לנשור אל בין המרצפות.
"זה פרחים?" היא שואלת, כמו לא ברורים לה כתמי הצבע באגרטל.
"זה אבסטרקט."
"איזה יופי," היא צוהלת, "אהוד, בוא תראה איך היא מציירת."
"לא צריך."
"בוא תראה מה נהיה ממנה מאז שהלכת," היא צועקת לו, קורצת לה, או להפך, "אולי גם אני אפטר ממך ואגלה שאני ואן גוך," אוחזת בזרועה, סוגרת בכפה על צחוק הנחש, כל גופה מתפתל ממנו ונאחה מחדש.
אהוד נרדם על מושבו, או לפחות מפגין כך, מצחו שוקע אל תוך אצבעותיו אוחזות בו כשהמרפק שעון על המושב, וברקע קריאותיה הצוהלות של חווה, אך אהוד ממשיך לתבוע את דממתו ואֶמָה תמשיך אל המטבח, טרם סיימה, רעל עכברים היא צריכה, רעל עכברים אל תוך הספלים שלהם, אל תוך שלוותם מוצצת הדם בלחייה, דמה כולו מוקז אל לחייה התפוחות, מתנפחות עוד ומתייבשות באחת לצעקת הפתע של חווה "אה", כמו ראתה נחש, ואֶמָה רצה חזרה, אל המסדרון, אל המסדרון, אל חדר השינה.
כל הצנצנות פתוחות, כל הצנצנות הגבוהות המעוטרות בגוונים פסטורליים, כל הצנצנות שאספה פתוחות ותוכנן מפוזר על מיטתה מעשה ידיה של חווה, כי זה מה שאהבה באֶמָה, את הסודות, ולא יכלה להתאפק, מה שהיה של אֶמָה היה גם שלה, אך מה ששלה לא היה מעולם של אמה. פתחה את כולן ובחמישית נתקלה בשטרות.
"אה," קראה שוב אימה לוהטת, "כמה מזומנים יש לך!" לחייה בערו, שערה סמר, תאוות הטורפת שבה אל אישוניה הכבויים עד עכשיו, האישונים ששיחקו בה, שירקו את הבוז, פתע ניצתו ממש.
"כן, אני אוספת," לופתת את הצנצנת מתוך חזהּ.
"מה זה, למה יש לך כל כך הרבה מזומנים?"
"את שואלת הרבה שאלות היום," לא תשיב לה. הנה הוא. הנה הניצחון, הנה הסרט האדום שלה והסרט הלבן של חווה, הנה היא כנועה בפניה, ילדה נזופת קנאה עכורה, והיא שונאת את קנאתה יותר מאת משחקיה, במבט הזה הנזוף של חווה יש האשמה, כמו מונעת ממנה אֶמָה את החיים, כמו לקחה ממנה דבר שהוא שלה, כמו נגנב ממנה. היא לא עומדת בזה, היא לא עומדת בזה, היא רוצה להסביר.
"אני רוצה לקנות פסנתר יקר. הבעלים זקן, הוא רוצה רק מזומן." על שום מה מצטדקת כל כך, שוב נפלה ברשתה, האומנם כוחה כה גדול עדיין, על שום מה היא כנועה כל כך לעיניה הפגועות, השרוטות, של חווה, על שום מה חייבת לפצות אותה באמת ובשקר, שזו אף פעם לא הרגישה צורך לפצות, לנחם, לא כל שכן להתנצל, מעולם לא.
"את יודעת לנגן?"
"התחלתי ללמוד."
מבטה הקר של חווה, הפגוע.
שבה אל הסלון וזו אל המטבח, לא, עדיף לעבור בחדר השינה ולנעול את הדלת, היא מסוגלת לכול חווה, היא מסוגלת לכול, משחק לא משחק, עליה להגן על העתיד, העבר נלקח ממנה, עליה להגן על העתיד, המפתח בכיסה, המגש בידיה ושב הביטחון לפניה, אלפי נקודות תורפה שלה נפלו אל מול אחת גדולה של חווה, הניצחון ברור, על שום מה פחדה, כזאת היא חווה, מפזרת קסמים טחנת רוח ונשברת בבת אחת, גם עכשיו, יושבים שניהם, שתי כורסאות שהמשענות מפרידות ביניהם, ראשם שמוט, צווארם נבול, ידיהם נוגעות רפות אלו באלו. והיא בטוחה כל כך על כיסא ממולם מאלצה לשבת זקוף, המגש על השולחן, קופסת העוגיות נפתחת, אולי תאכל אחת. רומסת לאט, התיאבון בה ומהם והלאה, שעון הקיר מתנת ערמוני ושות' מטקטק עצבנות טהורה, מתבוננת בהם, נבולים כל כך, תריסים סגורים מיטיבים עמה ומשחירים אותם, בובות מכניות שהקפיץ רפה, חסרי רוח, חסרי חיים, האם בזה רצתה, האם בניצחון כזה רצתה, האם חשבה שיש ניצחון אחר, מה היא אוהבת יותר להיות, מביסה או מובסת. "תשתו משהו," מציעה רוחב לב נפתח, "זה תה צמחים."
בתנועה רפה, מכנית, מערבבת חווה את הסוכר בתה הבהיר, עפעפיה עצומים, בובה יפה, מתה, שעיניה עצומות, היא רואה אותה עכשיו, עלובה כל כך ובלתי ניתנת לאדישות, אך אין היא צריכה ללחוץ, יבוא ממנה, ברגעים שכאלה, על אף הכול, יודעת לבקש, הדמעות ניגרו תמיד ועתה הן זולגות, בלתי נשלטות לה, עכשיו היא הרוח מן המפרשים, יוצאת לאט, כמו המילים, חסרות חיים אצלה תמיד כשמספרות באמת על החיים, וכזה קורה מעט מאוד, אך לזה חיכתה תמיד, והיתה מוכנה לחכות לכן רגעים ושנים, אין עונג גדול יותר מלצפות מסכה שנושרת, איפור שהוסר, מסך שיורד, תמיד הצביטה הזו, החסָרת הפעימה כמעט במחיר של חיים, אין אושר גדול יותר מזה המהול במרירות, מה יקרה עכשיו, מתמקמת על כיסאה, זוקפת את ראשה, לא תבוא אשליה עוד, עכשיו החיים, עכשיו החיים, היא חושבת כשזו אומרת לה, חסרת קול כמעט, "אנחנו בצרות."
תורה לערבב, אין היא זוכרת אפילו כמה סוכר אוהבת, כל תה יהיה טעים לה, תסיים לערבב ותתבונן בה כדי שתוכל להמשיך.
"לקחנו הלוואה שאנחנו לא עומדים בה, אהוד לא מוצא עבודה, גם אני בקושי עובדת, אנחנו לא מצליחים להחזיק את עצמנו."
אהוד נשאר שעון על כפו, כמו לא שלו כל זה.
סוגרת את העוגיות, אם לא אוכלים שלא יתייבשו.
"ואני בהיריון מתקדם."
הכפית מתערבבת שוב בכוס, הרחק הרחק ממנה, המחשבות הרחק ממנה, מה היא עכשיו, גבב ריק.
"צריך לקנות מיטה לתינוק, עגלה לתינוק, צריך לחיות,"
ממשיכה בעקשנות חלושה, מסיטה אל אהוד נושך את שפתיו ושותק.
"לא רואים עלייך," היא פורצת, כעס איום, מתי תלמד לפוגג אותו בין המילים, "לא רואים עלייך בכלל," ומה הוא שותק, שלו כל זה, מעשה שלו, משפיל מבטו ילד ששבר חלון. חווה פותחת לאט את כפתורי החולצה וחוֹלֶצֶת בטן מחצאית גומי, גבעה קטנה, עגולה, לבנה, תפוחה מעט, כזו שיש לה בימים טובים יותר, כשמרזה, זה ההיריון של חווה, ידה הזעירה מלטפת את מה שיש שם ובוכה.
החלון הגדול מאחוריהם, לא נושב ממנו דבר ולמה שינשוב כשהגיפה תריסים, טיפשי היה להגיף אותם, לסגור עצמה כך מולם, צרתם הולכת ונוגסת מכל הדירה, התקרה יורדת עליהם, החשכה גדלה, הערב קרב צעדי ענק, נשמע במדרגות, צרתם מונחת על השולחן, בתוך העוגיות ובקופסאות הסיגריות בין אחת לאחרת, היא חולצת אחת לשאוב ממנה כוח, מדליקה לעצמה מחשבה, אבל הכעס הזה, הכעס הזה לא מרפה, משתלט על שיניה ועל לשונה, פניה חמורות, נמלאות טינה כשהיא נוזפת, "מה אתם רוצים ממני?"
חווה מושכת בכתפיה ילדה קטנה אבודה, ממלמלת, "לא יודעת.
שום דבר," מתבטלת, האומנם לא רוצים, האומנם לא יודעת, במרחק צעדים מהם נמצא חדר השינה והמפתח אצלה בכיס הסינר, נותר על גופה משום מה, הכלים בכיור, ובתוך חדר השינה צנצנות רבות, מעוטרות פסטורלי, בנלי אולי אבל זה מה שאוהבת, אין לה בעיה עם בנלי, לא חשה צורך להתנצל יותר, ובאחת מהן חבוי כל אושרה של חווה, כל עולמה תלוי שם, מה שהופך אותה גוזל כשאין ובז כשיש, עיניה נוצצות תמיד ערפל של רוח, יכולות להינעץ ולהתחדד, כל עולמה מתנקז לשם, כל מה שיודעת, עגלה, היא צריכה, עגלה לתינוק, הקלשון הונח תחת השולחן ועכשיו היא צריכה עגלה לתינוק.
כמו חוטים לא נראים משיאים את אֶמָה מן הכיסא, מכתפיה, ועכשיו נכרכים סביב הטבור, הם מושכים אותה, מושכים אותה אל המסדרון, אל החדר, תפתח את הדלת, לחשה של חווה מהדהד בה מילים שלא נאמרו בחוץ אמנם, אך היא שומעת אותן, שומעת אותן במקום העמוק ביותר של האוזן, שומעת אותן כשפותחת את הדלת, לכי, לכי, כמו שהיתה שולחת אותה לגנוב מהעץ של השכנים בנעוריה, לכי, אל הצנצנת, פתחי, כמו שקטפה לה את הלימונים, קחי את השטרות המאוגדים בגומייה הפשוטה, המרושלת, כל מה שאספת, כל התשעת אלפים שאספת, תני לה, תני לה, היא צריכה, היא צריכה את זה יותר ממך, היא צריכה את זה יותר משהיית צריכה את זה אי פעם, קחי ולכי אליה, קחי ולכי אליה, כמו שעשית תמיד, כמו שעשית תמיד, בובת אלחוט היא שבה אל הסלון, עומדת לפניהם, מושיטה את היד לפני חווה, כמו לא שלה היד, מושיטה אל חווה היא חשה איך ברגעים כאלה, דווקא ברגעים כאלה, שהם בלתי אפשריים, למדה ממנה דבר, את התנועות הקסומות, המתנערות מעצמן, תנועות ה"לא שלי"
שנשבתה בהן.
"קחי," שולחת לה נימה יבשה את השטרות.
שניהם זוקפים כלפיה, חווה פוקחת עיניה ותולה אותן פה פעור, "הו לא," היא מתנערת, אהוד משמיע הד נהימה מטופש אחריה, מושך בכתפיו ונסוג אל המשענת.
"קחי," היא דורשת.
"לא, מה פתאום," ממשיכה לנער את ראשה המחודד, אהוד ממשיך לנהום את הסתימוּת הזו, היא לא יכולה יותר, היא לא יכולה, שייקחו וילכו, רוצה שילכו, שיניחו לה, "קחי כבר," היא צועקת.
"את בטוחה?" קולה של חווה שב אליה, היא חשה, קולה שב, והוורוד הרך ללחיים כשהיא מתרוממת, כי אֶמָה אינה משיבה, סוגרת שמורות רוטטות כל הכעס בהן, מכַווצת את פניה.
"אנחנו נחזיר," היא ממלמלת, "נכון, אהוד?" היא ממלמלת, "יש לו ראיון עבודה מחרתיים."
"עכשיו לכו." עדיין עצומה, ברגע שתפקח תיפלט מהן האש.
"עכשיו לכו," היא מתיישבת שוב את כל כובדה, ראשה בידיה, לחייה בוערות נשיקת פרפר של חווה, מלטפת, נשיקה מרחפת של חווה, "אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך, את לא יודעת מה זה בשבילנו, את לא יודעת."
צעדי האיילה שלה והצל שלו, דלת נפתחת ונטרקת טריקה לא מכוונת, ירידתם במדרגות, קולה של חווה הזוהר מחדש, מחיאות הכפיים, מכת תוף ברקה הימנית, מכסה את אוזניה, שלא. מה היא רועדת כל כך, רצתה לשים לזה סוף, רצתה לשים לזה סוף, תוכל להמשיך עכשיו, הושלמה התכנית, תוכל לחיות עכשיו.
כוחות שאין לה היא מדדה אל חדר השינה, ראשה צונח על הכרית הרחבה, משפטים שנאמרו מתערבבים בה, ואחר כך מילים מגובבות, ואחר כך צחוק ההסבה של חווה, דממתו הסתומה, קולה שלה, הזר, נמלא הד, כמו ממרחק שומעת את עצמה, ואילו את חווה שומעת מקרוב, כל כך מקרוב, כאילו קולה שלה, אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך.
היו נערות צהריים כשלבשה פעם חצאית אדומה, וחווה חמדה אותה מרגע שראתה, הן רצו בשדה, באחורי הבית, חווה לבשה מכנסיים קצרים וגופייה ואֶמָה לבשה חצאית אדומה וחולצה רקומה של אִמה, ובכל זאת היתה חווה יפה יותר, יפה יותר מכדי שתוכל לסרב לה, יפה יותר מכדי שתאמר לה לא, די, די, מספיק, כשזו משכה ממנה את החצאית ומדדה על עצמה, פיזרה שיער היה אז ארוך ורקדה בחצאית גדולה מעט ממידותיה, קול קרא לחווה מאחורי הבית, והיא רצה, עם החצאית, מותירה את אֶמָה בתחתוניה מאחורי שיח, תחתונים של כותנה לבנה, תינוקית מעט, ישבה בשדה, בין החרקים, וזו רצה אל הקול הקורא, אולי אִמה מן העבר השני, היתה אז דממה של אֶמָה, דממה של עלבון והלם ועצבות שסגרה על הכול, על כל הרצונות, כשזו רצה אל הקול וצועקת מגבה, "אל תדאגי, אני אחזיר אותה תכף," מותירה אותה לשבת בשדה, לחכות בתחתוניה, תכף, תכף, עד ערב.