רעבות

פרק 1: האובססיה לרזון
והסגידה לאלוהי המשקל 

לא אשכח את ההרגשה שתקפה אותי כשנתקלתי במשפט "פה קבורה אישה שנורא רצתה לרזות". חשתי שחטפתי אגרוף חזק וכואב לבטן. ידעתי שאם משהו דרסטי לא ישתנה בחיי, גם על המצבה שלי ייחרט המשפט הזה. ידעתי שאם המצבה שלי אמורה לבטא את מי שאני באמת, המשפט הזה אמור להיות חרוט עליה בגדול. באותיות ניאון זוהרות. לעתים קרובות נדמה היה לי כי המעגל הנצחי של הרצון לרזות והכישלון במימושו מאפיל על כל היתר: על היותי אמא, בת זוג, מטפלת, חברה. אם הייתי מציירת גרף בצורת עוגת פאי המחולקת לנושאים לפי כמות האנרגיה והמחשבות המושקעות בהם, החלק של האובססיה לרזות היה גדול, גדול מדי. ההבנה הזו דיכאה אותי. ועדיין, רק אחרי תהליך ממושך שעברתי יכולתי לומר שלמשפט הזה כבר אין מקום על המצבה שלי, או לכל הפחות לא מקום מרכזי כל כך.

אני מכנה את העיסוק באוכל ובמשקל "אובססיה", בשל האופן השתלטני שבו הוא נחווה, כאילו הוא כופה את עצמו על מחשבותינו. אם ישאלו אותי כמה חשוב המראה החיצוני בעיניי, אענה שהיופי עוזר בחיים, מקל עליהם, כיף, אבל הוא לא באמת כזה חשוב. נשים ששׂמות דגש מוגזם על המראה, ומשקיעות המון משאבים, זמן ואנרגיה כדי להיראות טוב, נדמות לי שטחיות. אני פסיכולוגית, ובעבודתי עוסקת בנבכי הנפש פנימה. אני מאמינה שהעולם הפנימי מרתק, חשוב ומשמעותי הרבה יותר מהמראה החיצוני שלנו. הערכים שלנו, ההתנהגות שלנו, הבחירות שלנו, הקשרים שלנו עם האנשים בחיינו, התרומה שלנו לעולם, כל אלה חשובים פי כמה מהמראה שלנו. ידעתי את כל זה, ועדיין, כשזה הגיע לדיאטה ולהיקף המותניים שלי, אני בעצמי הפכתי להכי שטחית בעולם! המחשבות מה לאכול, כמה לאכול, אוי למה לעזאזל אכלתי את מה שהרגע אכלתי, הביקורת העצמית ותחושת הכישלון שנובעות מכל ביס מיותר, התהיות אם השמנתי או רזיתי, כל אלו לא הרפו ממני ונדמה היה שהן משתלטות על מוחי "בניגוד לרצוני". כל בוקר נפתח בטקס שתיארתי בפתיחת הספר, טקס הסגידה לאלוהי המשקל. טקס הנחת המִנחה היומית לעריץ השולט בגאון במשטר הרזון. הטקס שנתן את הטון למצב רוחי להמשך היום.

גם הנשים שראיינתי תיארו בבירור את העובדה שמדובר בעיסוק שאינו מרפה, אינו נותן מנוח או שקט לראש ולנפש. גלית, אדריכלית בת שלושים ושלוש, נשואה ואם לשלוש בנות, מתארת את העיסוק שלה באוכל מאז היותה נערה: זה תופס לי המון אנרגיות היום. גם אם עליתי על המשקל ושמחתי בו, אז זה מוביל למחשבות כמו "יאללה, תדפקי אוכל, מגיע לך." וגם אם עליתי על המשקל בבוקר וראיתי שאני לא בטוב, אז "איך הגעת לפה... אני לא מאמינה. אז תאכלי כבר, אז תעזבי כבר..."

שלומית, עובדת סוציאלית בת ארבעים ושלוש, נשואה ואם לשני בנים ובת, היא מהנשים שאם הייתי נתקלת בהן ברחוב הייתי מקנאה בהן על יופיין ומשוכנעת שהן חיות עם גופן בשלום. אבל שלומית גדלה כילדה מעט שמנמונת בבית שבו ההשמנה תפסה מקום מרכזי וכאוב, ועד היום היא סובלת מעיסוק אובססיבי במשקל ובאוכל: אני לא יודעת אפילו לדמיין תודעה שלא מתעסקת באוכל. אני לא יכולה לדמיין את המחשבה, את החוויה הפנימית, של בן אדם שמשוטט בעולם ואין לו מחשבות על אוכל. אני לא מכירה את זה. אני לא זוכרת יום בחיים שלי, נגיד מגיל שמונה־עשרה, שאני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי "היום את מצליחה לא לאכול הרבה." כאילו, זאת מחשבה ראשונה שעולה לי בבוקר.

אני קוראת לעיסוק הזה אובססיה מסיבה נוספת: כמו כל אובססיה הוא מהווה מנגנון הגנה. האובססיה מטרתה להסיט את תשומת הלב מבעיות ומכאבים אחרים שאנו נושאות בתוכנו. מטרתה לאפשר חוויית שליטה. אם אנו חושבות שכל הבעיות שלנו ייפתרו כשנהיה רזות, ושהיכולת לרזות מצויה בשליטתנו, אנחנו חיות באשליה שכל הבעיות שלנו הן בשליטתנו. אשליית השליטה הזו קיימת למרות כל הכישלונות הצורבים שחווינו בעבר. הרי יש דרך ברורה לרדת במשקל, אנחנו אומרות לעצמנו. פשוט לאכול פחות ולרוץ יותר. הבעיה הזו היא רק שלנו. אנחנו לא זקוקות לאף אחד כדי לפתור אותה. רק עוד טיפ־טיפה כוח רצון, עוד תפריט חדשני, עוד שיטת דיאטה פופולרית, והפעם בטוח נצליח.

העיסוק בהרזיה מאפשר לנו להסיט את המבט מבעיות החיים שאנו חשות חסרות אונים מולן: בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות, בעיות בהורות, קשיים חברתיים, נפשיים ורגשיים, בעיות עם חמותנו או עם בוס נוראי ובלתי נסבל, בעבודה שהיא כלוב זהב ואיננו יכולות לעזוב אותה. כל אלו הן בעיות קשות וכואבות, אבל איכשהו נדמה שאם רק נרד את אותם חמישה, עשרה, עשרים קילו, הבעיות ייפתרו מעצמן. ככל שאנו חשות חסרות אונים מול בעיותינו, כך נֵאחז חזק יותר באשליית השליטה שהעיסוק האובססיבי מבטיח.

כך למשל איילת, מורה למתמטיקה בת שלושים וחמש, אישה אנרגטית עם חיוך גדול ומאיר ואם לשני ילדים, שחיה שנים ארוכות בנישואים שאינם טובים לה. בעלה אינו מעוניין בה מבחינה מינית. מבחוץ נישואיה נראים מצוינים ומעוררי קנאה, אך איילת חווה דחייה מתמדת, בדידות וקושי נפשי עצום. היא מספרת: עוד לא היינו במערכת יחסי בעל ואישה תקינים, ויום אחד הוא אמר לי, "תגידי, מה את רוצה?" זה היה נורא מצחיק, אמרתי "להיות רזה!" כל בוקר קמתי עם "אני רוצה להיות רזה," וכל ערב הלכתי לישון עם "אני רוצה להיות רזה."

שלומית מספרת שרזתה בשבעה על אמה. היא אומרת: תביני כמה קיצוני זה היה. שמחתי. התעסקתי בזה שנורא רזיתי בשבעה של אמא שלי. נראה לי חולני לשמוח מזה בסיטואציה כזו. אבל השמחה של שלומית על ההרזיה אינה חולנית. היא מובנת מאוד ואנושית. היא מדגימה בדיוק את המנגנון, את הפונקציה שממלאת האובססיה: היא אִפשרה לשלומית לכאוב פחות על מותה של אמה ולאיילת לחוש פחות את חוסר האונים והכאב שכרוכים בנישואיה.

האובססיה לרזון והעיסוק המתמיד באוכל מרוקנים את החיים מתוכן. הדרמה העיקרית מתרחשת סביב המשקל והחיים הופכים להיות משניים, תפאורה לדרמה המרכזית של העיסוק האובססיבי. חשוב שנבין שאם המבט מופנה אל המשקל, אל המכשיר שעל הרצפה, הוא אינו יכול להיות מופנה למקומות אחרים. אם אנחנו משפילות את מבטנו אל המשקל — אנחנו לא יכולות באותו הזמן להביט בבעל או בילד או פנימה אל המתחולל בתוכנו. כך אנחנו יכולות להסיט את המבט מהבעל, שאולי בהמשך נגלה שהפך לזר ונבין עד כמה התרחקנו, או מהעיניים העצובות של הילד שלא רוצה ללכת לעוד יום בבית הספר כי הוא סובל מבדידות ומדחייה חברתית, או מעצמנו ומתחושות ההחמצה, החרטה או הכמיהות הלא ממומשות שלנו, שחונקות אותנו מבפנים. המשקל מספק לנו עוגן להיתלות בו, אחיזה בציפייה שאם נרד עוד קצת תגיע הישועה. הטרגדיה בכל אובססיה, והדבר נכון גם ביחס לאובססיה לרזון, היא שההקלה שאנו מקוות להשיג באמצעותה לא תופיע, אלא להפך: נוצר סבל עצום. האובססיה מגבירה את אותו רגש שניסינו להימנע מלהרגיש.

זו אמת שכדאי שנכיר בה: ההתנהגות שנועדה להרחיק ולמנוע את מה שאנו פוחדות מפניו — התנהגות שמוּנעת מהפחד — תביא עלינו בדיוק את הדבר שאנחנו מנסות להימנע ממנו. רק לצורך הדגמה, אציג התנהגות כזאת שאינה קשורה לאכילה. לא אשכח את המטופל שאמר לי שאינו יכול לסבול יותר את חרדת הנטישה של חברתו. היא הייתה מקנאת לו תדיר, חוקרת אותו על כל צעד ושעל, זקוקה לאישורים בלתי פוסקים לאהבתו ולכך שלא יעזוב אותה. ניסיונותיה של בת זוגו להרגיע את חרדת הנטישה שלה באמצעות קבלת אישורים יצרו אצל בן זוגה תחושת מחנק בלתי נסבלת, ודחפו אותו להיפרד ממנה וכך להגשים בדיוק את מה שהיא ניסתה להימנע ממנו.

באופן דומה, הלחץ לרזות, זה ששולח אותנו לעלות על המשקל בכל בוקר ולפצוח בדיאטה כזו או אחרת, בהגבלות, באיסורים ובתחושת קיפוח בלתי נסבלת, מהווה את הקרקע שעליה צומחות החריגוֹת והנפילות שתמיד יוצרות בסופו של דבר את ההפך הגמור: עלייה מחודשת עם ריבית. כך קורה שאמנם אנו מקוות לייצר חוויית שליטה, אך בהיותנו נתונות בְלופּ בין הרצון לרזות ובין הפיתוי לאכול, בסופו של דבר אנו חוות את המשקל והאכילה כדבר שיש לנו הכי פחות שליטה בו בחיינו!

ככל שהלחץ והעיסוק בירידה במשקל גוברים, כך גובר הלחץ הפנימי להימנע מאכילה, לשלוט בה, לצמצם אותה. וכמו סיר לחץ סגור שהלחץ בו עולה ועולה, בסוף מתרחש פיצוץ. פעמים רבות יתבטא הפיצוץ בבולמוס אכילה של "אם כבר אז כבר". חריגה קטנה מהכללים שהצבנו לעצמנו פותחת דחף עצום לפצות את עצמנו על כל הזמן שבו קופחנו. די. נצא לחופשה מכלא הדיאטה שפסענו לתוכו, ולפני שנסגיר את עצמנו שוב לסוהרת הדיאטה נחגוג את החופש. הפיצוץ הזה מתרחש בצדק רב. זהו החלק הבריא בתוכנו שמבקש שחרור! החלק שמתמרד נגד ההתייחסות לעצמנו כפגומות וכזקוקות לתיקון. הדיאטה מתפקדת כאמצעי תיקון, ולכן פעמים רבות היא נחווית כעונש שאנו מענישות בו את עצמנו על כך ששוב היינו "רעות" והתפתינו לזלילה חסרת מעצורים. היחסים עם האוכל והשומן הופכים לזירה שבה באים ליד ביטוי חלקים פגומים, חלשים, מעוררי בושה, יצריים וחסרי שליטה, שהם חלק ממי שאנחנו. מנגד, באים לידי ביטוי המאמצים העילאיים שאנחנו משקיעות כדי לתקן את עצמנו על מנת שנוכל סוף־סוף לחוש ראויות ושלמות.

בואו נתבונן במערכת היחסים שאנחנו מייצרות עם גופנו בעולם של דיאטה ולחץ מתמיד לרזות. אילו מסרים אנחנו מעבירות לעצמנו לגבי מי שאנחנו? באילו אמונות על עצמנו ועל העולם אנחנו אוחזות אם אנחנו מתייחסות לגוף שלנו כאל משהו פגום שמחייב תיקון, אם אנחנו מדגישות את החלקים המכוערים שבו? איזו מערכת יחסים יכולה להתפתח אם אנחנו מתעלמות מהצרכים של גופנו בהפגנתיות, גם כשאנחנו מרעיבות אותו וגם כשאנחנו נתונות בבולמוס וממשיכות לאכול על אף שהוא צורח די?

היכולת לחשוב על הגוף כעל ישות נפרדת מאיתנו מאפשרת התבוננות מלמעלה על מערכת היחסים איתו. במציאות הגוף והנפש אינם ישויות נפרדות, אבל אם נחשוב עליהם ככאלה נוכל להבין מה מפעיל אותנו, וכך לסייע לעצמנו להתבונן ביחסים עם גופנו מזוויות שפותחות אפשרויות חדשות.

אני אוהבת לדמות את היחסים עם הגוף שלי ליחסים שהייתי רוצה לבנות עם ילדיי. אם למשל ילדי מתקשה בלימודים, ומביא הביתה ציונים גרועים, אני רוצה להקשיב לצרכים שלו, לבחון איתו את החסמים שמונעים ממנו להצליח ואז לעזור לו, לראות את היופי שבו למרות הכישלונות הלימודיים, ואת המהות של היותו אדם שלם שהיא הרבה מעבר לציונים בבית הספר. אם במקום כל זה אבחן אותו בכל יום או בכל שבוע ואצפה לתוצאות מהירות, ארדה בו שכל מה שהוא צריך זה כוח רצון לשבת וללמוד, אתייאש ואתעצבן מכל נסיגה קטנה, לא אקשיב לו כשהוא מתחנן למנוחה או בוכה כי קשה לו, איזו מין אמא אהיה?

במובן מסוים אנחנו "האימהות" של גופנו. אנחנו האחראיות על הטיפול בו והדאגה לו. כשזה נוגע לגופנו ולעודף המשקל שהוא נושא עליו, קל לנו להתבלבל. אנו מתייחסות אליו כפי שלא היינו מעזות להתייחס לילדינו: מפעילות עליו לחץ שיביא תוצאות מיידיות, מתמקדות בחסרונותיו ומבקרות אותו תדיר במילים קשות, תוך התעלמות מצרכיו.

נחזור לילד שלנו. גם אם הוא היה מצליח בלימודים וציוניו היו משתפרים, האם זה היה שווה את זה? איזה מחיר הוא שילם על כך? האם מתוך הלחץ והביקורת היו צומחות בתוכו אהבה עצמית, גאווה וביטחון? ברור לנו שלא. נניח שהייתי אומרת לו שאני ממש אוהבת אותו עכשיו, שכיף לי איתו ואני גאה בו, אבל רק כל עוד הציונים שלו יישארו גבוהים, ורק בזכותם! אילו חיים אנחנו מדמיינות שיש לילד לאמא כזו? האם הוא רגוע? האם הוא מרגיש אהוב? שלם?

ובחזרה אלינו. כשאנו מצליחות בדיאטה ומרזות אנחנו שמחות, הביטחון העצמי שלנו עולה. כן, קל לנו יותר לאהוב את הגוף שלנו ולהרגיש טוב איתו, אבל אם נשמין הגלגל יתהפך. זו אהבה שתלויה בדבר, בציון שנביא הביתה. בדרך כלל נמשיך להיות עסוקות בקילוגרמים האחרונים, שרק אם גם הם יֵרדו נוכל באמת להיות שלמות עם עצמנו. אנחנו מוסיפות לחיות תחת לחץ נפשי מתמיד לשמר את ההישג ולהישאר בעמדת השמירה. ממשיכות לחוות דחף להתנחם, להתפנק, ולברוח לרגעי הקלה מבעיותינו בעזרת האוכל. כך אנחנו מייצרות מצוקה, עמה לעתים קרובות מגיעה התפכחות. אנחנו מגלות שגם אם רזינו אנחנו אומללות באותה מידה. מידת המכנסיים אולי ירדה, אך מידת חוסר שביעות הרצון שלנו מעצמנו ומחיינו לא השתנתה, ובדרך כלל, במוקדם או במאוחר, כוח הרצון פוחת והמשקל מתחיל לזחול לאטו כלפי מעלה. האהבה העצמית שהייתה תלויה במידת המכנסיים שלנו ובכמה שטוחה הבטן שלנו מתפוגגת, והמצוקה ממשיכה לבקר אותנו ולשלוח אותנו למקרר.

אלו החיים שעולם הדיאטה יוצר. אלו היחסים שאנחנו יוצרות עם הגוף שלנו כשאנו מפגינות כלפיו אהבה וכבוד אך ורק כשהוא במשקל האידיאלי לטעמנו. הגוף, שהוא חלקת האלוהים הקטנה שניתנה לנו בעולם הזה. פיסת היקום שהיא כל־כולה שלנו. הגוף שמאפשר לנו חיים, היחיד שיש לנו, שאם נלמד להקשיב נגלה שהוא מדבר אלינו ללא הרף, ועד כמה מתגמל להקשיב לו.

כל עוד אנחנו שבויות בפרדיגמה שכדי להיות מאושרות עלינו לרזות, ועל מנת לרזות אין לנו ברירה אלא להיכנס למשטר דיאטה, נמצא את עצמנו נכנסות למשטר של דיאטה למרות כל המחירים שלו.

אך כמו שנוכל לעזור לילדנו להעלות את ציוניו לא מתוך לחץ, הפחדה וביקורת, אלא מתוך קבלה, אהבה ותמיכה בו, כך אפשר להניח את המשקל בצד ולהתמקד בשורשי הבעיה. אפשר להבין את המנגנון שמשמר אותה ולהבין כיצד נוכל לפצח אותו. אפשר לעזור לגופנו להגיע לבריאות ולמשקל הטבעי שלו מתוך אהבה, הקשבה וכבוד אליו ולא מתוך ביקורת, שנאה עצמית ותחושת פגימוּת.