אם ליהודי הנודד היו ברקסים

1

ארבעה ימים אחרי שהחיים החדשים שלי יצאו למראית עין לדרך, ובאותה מידה הסתיימו, עצר אותי שוטר תנועה על מהירות מופרזת. הייתי בעיצומה של דהירה על הכביש המהיר, דרומה מירקונה לצומת כפר סבא-רעננה. שנת אלפיים ושמונה הבטיחה ואכזבה ללא הפסק. בחציו השני של חודש מרץ השתוללה סערה ברחבי הארץ, והחזאים התקשו למצוא לה כינוי חיבה. באותם שלבים עדיין לא הרגשתי באמת מהי סערה, ונגררתי, פה ושם, למאוץ של מאה ושלושים קמ"ש בניסיון להדביק את קצב הסרטים שרצו לי בראש.

"תגיד", שאל אותי השוטר כשפתחתי את החלון, "לא ראית שסימנתי לך לעצור?"

"לקח לי קצת זמן, בקושי רואים משהו..." עניתי.

"לא ראית כלום, אה... טוב, תגיע עם המסמכים לניידת".

בניידת המחוממת והכמעט 'ביתית' השוטר עיין במסמכים ובתעודת הזהות שלי.

"יש לך בית?"

"אין לי בית", נמנעתי מלהרחיב.

"ובכל זאת, איפה אתה גר?"

"כרגע אני חי אצל סבא שלי, במושב, בירקונה".

"נסעת מאה שלושים קמ"ש, בכביש הזה החוק מאשר מהירות של מאה קמ"ש. לאן מיהרת? לעבודה?"

"תשמע... אין לי גם עבודה".

משאית שרקה לידנו וקילוח מכובד למדי של בוץ מעורב במי גשם שטף את הניידת.

השוטר מילא כמה עמודות בדו"ח שהיה מונח על ברכיו. עברו דקה או שתיים בהן חיכיתי לגזר הדין, עד שהניח את העט וקיפל את הדף.

"היום לא תקבל ממני דו"ח. ניצלת, פעמיים", הוא חנן אותי אגב נזיפה. הודיתי לו. וכשכבר אחזתי בידית הדלת אמר: "תסלח לי שאני מתעקש, אבל חשוב לי באמת לדעת, לאן מיהרת? תחושת הבטן שלי אומרת שנסעת מהר בגלל אישה... נכון? זה קשור לאישה שלך?"

"לא, לא ממש, אולי... בעצם אין לי אישה כרגע".

השוטר החרוץ קלט את מצבי הסבוך ושחרר אותי מהחקירה. שבתי למכוניתי המוזנחת. אפילו מזגן תקין לא היה בנמצא, והרכב היה קפוא למדי. מרחתי את שרוולי באדי החלון, מרגיש קצת את טעם עליבות החיים אחרי ההיתקלות הזאת עם החוק. התנעתי, הדלקתי את הרדיו והמשכתי לרעננה. דיברו שם על הפסקות חשמל והצפות, ועל חסרי בית למיניהם, כמוני. אחרי הפרסומות ציינו שדיוויד בואי הוא ככל הנראה המועמד הראוי לביצוע הספירה לאחור במהלך הטיסה ההיסטורית של ה"מיר 13". חשבתי לעצמי שזאת בטח עבודה חד פעמית מעולה. מצד שני, דיוויד בואי לא היה באזור התודעה כבר שנים. מה, או ליתר דיוק – כמה כסף גרם לו לחזור פתאום לעניינים האלה... תהיתי.

באותם ימי חורף אכזרי, לאחר שהפור נפל, העולם התעסק בספירה לאחור. איש עוד לא ניחש מה מידת הרצינות של "טרנס וויי אאוט".

באמצעי התקשורת והמדיה לא שאלו מי עומד מאחורי הפרויקט, את מי משגרים, מאיפה משגרים או מתי מתוכנן הפסטיגל הזה. כלום התעסקו סביב העיקר – מי יהיה אותו קול של כבוד שיספור ביום השיגור מעשר לאחת, כפי שהרגילה מסורת כיבוש החלל את בני האדם.

המארגנים, לפחות בזמנו, כיוונו לאירוע חגיגי ונוצץ. מראש הציבו רף ראשוני בעננים, במטרה לייצר את מירב הפרסום לכלל הציבור העולמי.

דיברו על איחוד של אגדות אנוש: ניל ארמסטרונג בכבודו ובעצמו, שעדיין צעד צעדים קטנים, היה מועמד מסורתי, לצד אלמנתו או בתו של יורי גאגרין זכרונו לברכה. האיחוד בין חלוצי החלל הרוסי והאמריקני עורר הרבה סימפתיה באמצעי התקשורת הרגשניים.

ואולם הייתה זו רק ספקולציה שהתנפצה.

בהמשך צצה האפשרות הפורמאלית וחיברה בין כבוד הנשיא האין סופי ולדימיר פוטין, לבין כבוד הנשיא לשעבר ביל קלינטון האלמותי. אף הם לא התמידו לשרוד ונעלמו מאחורי מגוון של תירוצים. לבסוף, כאמור, דיוויד בואי ומטענו התרבותי זיכו אותו בזכות להזניק את החללית.

"שובו של מייג'ור טום מתחיל היום", התחכם בעוקצנות הקריין באותה מהדורת חדשות שליוותה את נסיעתי.

בינתיים ניסו המארגנים לתזמן במקביל הופעת ענק של דיוויד בואי בכיכר במוסקבה. האיש כבר היה בין שישים ואחת ועדיין ביקש להופיע. חייו נראו כשיא הפשטות. הרי זו עבודה נפלאה לספור עשרה מספרים, ואולי לשיר בין לבין כמה שירים שחצי עולם מזמן יודע בעל פה.

אני עצמי הייתי חסר כל, נווד של אמצע החיים. כדרך אגב חציתי את גיל השלושים, ובאפתיות יתר צלחתי גם את השנה השלושים ואחת לחיי.

באותו מרץ משוגע כבר לא היה לי ספק שנקלעתי לצומת חיים. בצד אחד מצאתי משבר, וגם בצד השני נמצא משבר, אבל משותף. ברשותי היה הכרטיס טיסה לחלל. כן, כן, היה סיכוי קלוש שאני ודיוויד ניפגש באותה טיסה מדוברת. הבעיה שהכרטיס הזה היה שייך גם למיקה וזו הייתה תסבוכת שאפיינה את אורח חיי עד מרץ אלפיים ושמונה.

תמיד אהבתי לקפוץ.

כבר ב"בית יחזקאל" - בית הספר היסודי בקריית ביאליק. בהפסקות, וכמובן גם אחרי הלימודים - כששיחקתי כדורסל, כדורגל, טיפסתי על עצים, זינקתי מהעצים ושוב טיפסתי על העצים – התמיד ה"בבון" שבי לבלות בין שמים לארץ.

כולם חשבו שאם כבר קיים ילד ג'ינג'י והיפר אקטיבי, עדיף שיפיח רוח נעורים סביבו, ולכן עזבוני לנפשי.

סבא זיו חש גועל מהקריות ולכן נמנע מלבקרנו, אמא נזהרה בי ואבא היה אבא וכעס עלי, אבל רוב הזמן מי ראה אותו?

כבן נוער ממוצע המניע העיקרי לפועלי היה לצאת הרחק ככל האפשר מידי ההורים. ואולם עד גיוסי היה אלו ניסיונות קטנים ומוגבלים.

בצבא נדלק מנוע הטורבו באחוריי.

במסגרת השנתיים הראשונות החלפתי שבעה תפקידים קטנים, שלא תרמו לתפארתי או לתפארת המדינה מאום. בשנת השירות האחרונה נמצא לי מקום ביחידת המחשב בפיקוד הצפוני, ושם סיימתי באופן סביר את חלקי בסדיר.

מיד עם השחרור עפתי לכמה חודשים להודו, וזה לא באמת ריכך או פתר משהו במבנה האישיות שלי. רציתי להרוויח כסף. שבתי למולדת ובפעם הכמעט אחרונה נעניתי להוריי והתיישבתי על התחת לשנה שלמה במסלול למנהל עסקים. במהרה הרגשתי שאני דורך במקום - ונטשתי. אחר כך התברברתי עוד שנה ולא עשיתי כלום, חוץ מניסיון נואש להתקבל לתוכנית ריאליטי. הם חיפשו יזמים צעירים לעסקים. נרשמתי ועברתי סינון ראשוני. הם בקשו יוזמה עסקית. הצעתי להריץ רעיון להקים צבא שמטרתו לנקות את נופי הארץ מפסולת. סבא זיו הצית בי את היוזמה. בסופו של דבר לא שכנעתי אותם ברצינותי. נקלעתי למדיום מלוכלך עם רעיון נקי מידי וחתכו אותי.

דווקא אז נפתחה לי דלת לעולם הפרסום. שנתיים השקעתי והשתקעתי במשרד הפרסום "המילה האחרונה בע"מ". כשקיבלתי הזדמנות להיות קופירייטר, או לפחות את המעמד והתלוש בהתאם, קבעתי לעצמי חוק ברזל אחד: עבודתי תתבטא בהמצאת בדיחות בלבד. לא רציתי חלק בתשדירי זהירות בדרכים, האגודה למלחמה בסרטן ושאר השכול והצער. אחרי כמה חודשים הבדיחות כבר לא הצחיקו את הבוס הקריאטיבי של המשרד. נחה עליו המוזה והוא זרק אותי. בצער, אבל זרק. בפגישת הפרידה הוא מכר לי סלוגן חינם: "הקופירייטר הוא לוחם! הוא יודע להצחיק אותך כשפשטת רגל, ולהעציב אותך כשעשית מכה".

אלא שאני לא התחברתי לחלק של העצב...