הישראלים שביקשו לרפא את העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הישראלים שביקשו לרפא את העולם
מכר
מאות
עותקים
הישראלים שביקשו לרפא את העולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הישראלים שביקשו לרפא את העולם

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

משה כהן–גיל

ד״ר משה כהן-גיל, איש הייטק, נשוי ואב לשלושה, כתב באוניברסיטת בר אילן את עבודת הדוקטור שלו בנושא ההיסטוריה של הרפואה האלטרנטיבית בישראל. בשעות הפנאי שלו הוא מצייר, רץ ומתרגל טאי צ׳י.

תקציר

תל אביב של שנות החמישים. ארבעה אנשים שונים, שגילו דבר מה יסודי ועמוק על גופם, מתגוררים בסמיכות זה לזה אך אינם מכירים זה את זה. ארבעתם עומדים לחולל מהפכה בשיטות הריפוי בארץ, ולסחוף באישיותם הכריזמטית אלפי מטופלים וממשיכי דרך גם לאחר מותם.

משה פֶלדֶנְקרַייז, דוקטור לפיזיקה, גר עם אמו ברחוב נחמני ומבצע בחדרו תנועות זעירות על מזרן. פּאוּלה גַרבּוּרג, רקדנית וזמרת אופרה, חיה בבית קטן ברחוב פינסקר ומתרגלת כיווץ והרפיה של שריריה הפנימיים. מרדכי נצח, מנהל חשבונות לשעבר, גר בשדרות בן-ציון ומקיים אורח חיים טבעוני. וַלטר הוֹפֶּה, פסיכיאטר, גר בדמי מפתח ברחוב בן-יהודה ונכנס מדי יום לקופסה גדולה כדי להיטען באנרגיה.

הישראלים שביקשו לרפא את העולם מספר את סיפורם של ארבעה פורצי דרך – שלושה גברים ואישה – שהניחו את המסד המעשי והרעיוני למה שמכונה "הרפואה האלטרנטיבית" בישראל. באומץ לב מול הממסד הרפואי השמרני ובמחיר אישי כבד הם דבקו בשיטותיהם וטיפלו במסירות באלפי אנשים, ממש עד ליום מותם. סיפורם הוא סיפור של נחישות והתמדה, הצלחות ואכזבות, שיטתיות ואינטואיציה, גוף ונפש.

פרק ראשון

מבוא: מורי הדרך שלי

 

תל אביב. 1950. הדי הקרבות נדמו, החורף הקשה שידעה העיר כבר חלף ואת האוכל מחלקים בקיצוב. ארבעה אנשים שגילו זה לא כבר משהו יסודי ועמוק על גופם עומדים ליצור שיטות טיפול חדשות ולהשפיע על המונים. הם מתגוררים בתל אביב בסמיכות זה לזה, אך אינם מכירים זה את זה. מצוקת השעה אינה מפריעה להם להתרכז בעולמם הפנימי.

משה פֶלדֶנְקרַייז, דוקטור לפיזיקה שעוסק בפיתוח רקטות, גר עם אמו ברחוב נחמני ומבצע בחדרו תנועות זעירות על מזרן כדי לשפר את המודעות. פּאוּלה גַרבּוּרג, רקדנית בלט וזמרת אופרה, גרה בבית קטן וצנוע ברחוב פינסקר ומתרגלת בו כיווץ והרפיה של שריריה הפנימיים. מרדכי נצח, מנהל חשבונות לשעבר, חי בשדרות בן ציון לפי אורח החיים הטבעוני ועורך לעצמו צומות, חוקנים ותרגילי התעמלות ייחודיים. וַלטר הוֹפֶּה, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מתגורר עם משפחתו בדמי מפתח ברחוב בן יהודה ונכנס מדי יום לקופסה גדולה ומיוחדת כדי להיטען באנרגיה.

 

ארבעתם נתונים בעיצומו של מסע אטי וארוך שתובע מהם כוחות נפש אדירים ומחולל שינוי יסודי באורחות חייהם. הם עתידים לפרוץ לעצמם דרך, לבנות שיטה ולסחוף באישיותם הכריזמטית אלפי מטופלים וממשיכי דרך גם לאחר מותם. ואולם בעת הזאת, כשהם מתקרבים לגיל חמישים, כל זה עוד לפניהם.

*

לכל אחד, אפשר לומר, יש דמות מסוימת שאליה הוא נושא את עיניו. יש הרואים במדינאים גדולים, במצביאים מוכשרים, באמנים יצירתיים או בספורטאים מחוננים את מקור ההשראה שלהם. עם השנים התברר לי שאני נושא את עיני לטיפוסים קצת פחות מקובלים, קצת יותר שנויים במחלוקת, שלא לומר מעט משונים. האנשים שעליהם מסופר בספר הזה - שלושה גברים ואישה אחת - חקרו את גופם ואת רוחם בחיפוש אחר ריפוי ומזור. לא הייתה להם הכשרה רפואית מסודרת, ופעמים רבות אף לא מצאו מילים מתאימות להסביר את דפוסי הפעולה הנסתרים והמפתיעים שגילו. אך הם הצליחו לנסח שיטה, להעמיד תלמידים וממשיכי דרך, והיו להם האומץ והנחישות לעמוד מול החברה והממסד הרפואי ולבקש הכרה בפועלם.

המטפלים האלטרנטיביים של שנות החמישים חיו בלב הכרך. הם קנו במכולת השכונתית, התרועעו עם בני זמנם והתהלכו ברחובות כמו כולם. בתיהם לא נראו שונים מבתי שכניהם, למעט הבדל אחד: על דלתותיהם התדפקו מאות עד אלפי בני אדם שביקשו מהם עזרה, טיפול, עצה. הם קיבלו את מטופליהם בחדר השינה, והסלון שימש חדר המתנה. לא הייתה הפרדה ברורה בין חייהם האישיים לבין חייהם כמטפלים.

הם נולדו באירופה בתחילת המאה העשרים והלכו בדרכים הרגילות של בני תקופתם - חוו עוני, רעב ואנטישמיות בתקופת מלחמת העולם הראשונה והרגישו חרדה קיומית בשנות מלחמת העולם השנייה. ואולם ברגע מסוים אחד, שהיה קשור לגופם, השתנו חייהם הפרטיים לבלי הכר.

משה פֶלדֶנקרַייז, מייסד שיטת הטיפול הקרויה על שמו, נפצע בברכו בהיותו בן עשרים וחמש (ושוב בגיל ארבעים) ולמד לרפא את גופו באמצעות מודעות לתנועה, מגע רך ודמיון. פאולה גַרבּוּרג, ממציאת שיטת השרירים הטבעתיים, שותקה בגיל שלושים וחמש כמעט בכל גופה, עד שגילתה יכולות ריפוי באמצעות כיווץ והרפיה של השרירים הטבעתיים. מרדכי נצח, שראייתו נחלשה במהירות ומצב בריאותו הכללי הידרדר מאוד בגיל שלושים, ריפא את עצמו כשאימץ את שיטות הריפוי הטבעיות. וַלטֶר הוֹפֶּה, שהאיום הקיומי על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה טלטל אותו, גילה בגיל ארבעים את שיטת הטיפול של הפסיכיאטר היהודי־אוסטרי וילהלם רייך המבוססת על אנרגיית האוֹרגוֹן, וחישל באמצעותה את הגוף והנפש.

בתחילה היו אלה רק התעמלות, תזונה או דפוס פעילות מועילים לטיפול עצמי, אבל בהמשך, כשהעמיקו בתרגול הפיזי, פגשו הארבעה בתוכם מרחב פנימי ושקט ליצירה בהיבטים רבים של חייהם. הם הצליחו לנשום עמוק יותר. גופם המתוח החל להתרפות, חוט השדרה שלהם הזדקף, שטף המחשבות שלהם נרגע ואיזו נינוחות נעימה התאפשרה. הם יצרו לעצמם תמונת עולם שלמה ומלאה, שאיתה ולמענה יצאו לעשות נפשות לשיטתם. ואולם העולם עדיין לא היה מוכן לקראתם.

ישראל של שנות החמישים הייתה מדינה של עלייה המונית, תוכניות צנע, מחנות עולים ומעבּרות. לעתים שילמו המטופלים על הטיפולים שקיבלו בפשטידה או בשיעורי פסנתר. טלפון היה מצרך נדיר בבתים (אלא אם כן הייתה לך פרוטקציה) והביקור במרפאות נערך ללא תור, על פי השעות המצוינות על שלט שהיה קבוע מתחת לביתו של המטפל. תל אביב הייתה אוסף של אדמות חוליות ובנחל הירקון שחו התושבים להנאתם. זו הייתה ישראל של אידאלים גדולים, של בנייה והתיישבות ושל הקולקטיב שעמד מעל הפרט.

שירותי הבריאות בישראל עדיין היו בהתהוות בעשור הראשון למדינה, אך לא היה ספק באשר לעליונותם של הרופאים בכל הקשור לטיפול הרפואי. החוק הישראלי, "פקודת המתעסקים ברפואה", ירושה מימי המנדט הבריטי, הגדיר את הרופאים כבעלי המקצוע היחידים המורשים לרפא חולים. יותר מ־4,000 רופאים מוסמכים היו רשומים במשרד הבריאות באותה תקופה ופעלו בבתי חולים, בקופות חולים ובקליניקות פרטיות. חלקם התברגו לתפקידי מפתח במשרד הבריאות ועיצבו את דמותה של המערכת הרפואית בארץ.

ואולם, הלכה למעשה, לא רק רופאים סיפקו שירותי בריאות בתקופה ההיא. מאות "מרפאים עממיים" פעלו בכפרים וביישובים מרוחקים וטיפלו בשיטות טיפול רבות ומגוונות דוגמת הקזת דם, לחשים, קמעות וצמחי מרפא. הגישה הרווחת בקרב קובעי מדיניות הבריאות הייתה שיש להתעלם מרפואה עממית זו, שכן היא עתידה להיעלם ברגע שהמשתמשים בה ייחשפו לרפואה המודרנית.[1] בכתב העת של ההסתדרות הרפואית לישראל ("הרפואה") התייחסו לתופעה ללא ספקות: "התיאוריות הרפואיות של הרופאים העממיים הן בלתי רציונאליות וילדותיות. הפעולה הסוגסטיבית הגסה והשקופה לעין מעוררת בנו, באופן טבעי ביותר, רגש של זלזול".[2]

בניגוד למטפלים העממיים שפעלו בשולי החברה, ארבעת המטפלים האלטרנטיביים שסיפורם מגולל בספר זה הצליחו לאתגר את הנורמות החברתיות והמדעיות שהיו נהוגות בישראל באותה תקופה. הם היו אנשים משכילים שידעו לשאת ולתת עם מוסדות השלטון ולהציג לפניהם את שיטתם באופן סדור ומדעי. עם קהל מטופליהם נמנתה העילית של המדינה, ובהם ראשי ממשלות, שרים, אמנים ועיתונאים. דרכי הפעולה שלהם, ושל עוד כמה עשרות מעטות של מטפלים שכמותם, עוררו סקרנות וחשדנות.

משה פלדנקרייז, שהעמיד את דוד בן גוריון על הראש, היה מושא הסיקור המרכזי של התקשורת בתקופה ההיא. ואולם לא רק הוא זכה לתשומת לב ציבורית. כתבות בעיתונות, ובהן "סוד חיי הנצח" על מרדכי נצח, "אנרגיה קוסמית בארגזי־עץ" על ולטר הופה, "אבוס הירק של גורן" על מיכאל גורן, גזבר "הסתדרות הנטורופתים", ועוד רבות אחרות, ביטאו את ההתעניינות הציבורית בשיטות הטיפול האלטרנטיביות האלה. בשנת 1960 נכתב בעיתון "דבר" כי "מי שנתקל למרפאתו של ד"ר נצח או רופא טבעוני אחר, נעשה לו שחור בעיניים מרוב חולים".[3] תחת הכותרת "זה הכל עניין של טבע", תוארו האולמות המלאים "כבתי הכנסת ביום הכיפורים" והודגש כי מטפלים אלה נותנים הרצאות בחיפה ובתל אביב ל"אנשים מיושבים בדעתם ומקובלים על הבריות, שמעולם לא חשדת בהם כי עלולים הם להידבק". שמם של המטפלים עבר מפה לאוזן והקליניקות שלהם התמלאו עד אפס מקום. "רק דבר זה היה חסר לי", כתב שבתאי קשב בעיתון "דבר" על ההשלכות של עמידת ראש הממשלה על הראש, "שחנה'לה ורבקה'לה, ינון ועזרי, מוטקה וצביקה - כל ילדי השיכון שלי יתחילו לעמוד על ראשיהם מול חלוני".[4] בקרב רבים הורגש החשש שמא הציבור מאבד את הראש בעקבות המטפלים המשפיעים האלה.

חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל זכו לשלל כינויים וספגו קיתוני עלבונות. רעיית ראש הממשלה, פולה בן גוריון, נהגה לקבל את פני פלדנקרייז בקריאה, "הנה בא אדון הוקוס־פוקוס". ולטר הופה כונה "נציג האנרגיה הקוסמית", ובדיון שנערך בשנת 1959 במשרד הבריאות אמר אחד הרופאים על הנטורופתיה כי "זוהי תנועה סקטריאנית שניתן לכנותה 'נטורו עשב'". רופא אחר אמר כי "בשמעו את השם המפורש נטורופתיה עולה באפו ריח של ידעונות".[5]

למרות הלעג מצד הממסד והזרם המרכזי, ביססו ארבעת המטפלים בעשור הראשון למדינה את עיסוקם הרפואי על פי שיטות טיפול המכונות היום "רפואה משלימה" או "רפואה אלטרנטיבית".[6] הם טיפלו במגוון בעיות ומחלות, שהרפואה הקונבנציונאלית נותנת להם מענה שונה או חלקי: כאבים (במיוחד כאבי גב וכאבי ברכיים), אסטמה ובעיות בדרכי הנשימה, שיתוק, בעיות באגן, הפרעות נפשיות, שיפור איכות החיים ועוד. מתיאוריהם של מטופלים עולה כי פעמים רבות הם הצליחו להשיג מזור חלקי או מלא לבעיה הרפואית, ואף דיווחו על שיפור כללי בהרגשתם ובמצב רוחם.

עם מובילי הרפואה האלטרנטיבית שפעלו באמצע המאה העשרים בישראל נמנים עוד עשרות ספורות של מטפלים אשר קצרה היריעה מלהכילם בספר זה. הבולטים שבהם הם ד"ר אריך ירוסלבסקי, רופא הומאופת שהקים בשנות השישים את בית המרגוע 'מִצפה הימים', דורה שוורץ, טבעונית שהקימה בית מרגוע סגפני בזכרון יעקב והפעילה שירות הסעות יום־יומי לחוף הים, מיכאל גורן, נטורופת שהקים בית הבראה טבעוני בראשון לציון, והלין את אורחיו במיטות מתחת לעצים בנחלתו, אויגן היימן, הומאופת תל אביבי ששירת בפלמ"ח כרופא בבית החולים השיקומי בנס ציונה בזמן מלחמת העצמאות וטיפל בפצועים באמצעות הומאופתיה, יום־טוב הל־אור, נטורופת, שהקים מרכז הבראה והתחדשות בירושלים וניסה להסדיר את מעמד הנטורופתיה בחוק בשלהי שנות החמישים, יוסף חסידוב, נטורופת שפעל בחיפה ונעצר על ידי משרד הבריאות ב־1957 באשמת התחזות לרופא, ועוד. כל אחד מהם היה פורץ דרך שהצליח לבטא את עצמו באופן ייחודי בחברה הישראלית של שנות החמישים. כל אחד מהם שילם מחיר אישי כדי לעשות את מה שהיה נכון בעבורו.

אני חוקר את תולדות הרפואה המשלימה בישראל משנת 2003. באותה עת התחלתי במחקר לצורך כתיבת עבודת הדוקטור שלי בתוכנית ל"היסטוריה ופילוסופיה של המדע", שנקראה לימים "מדע, טכנולוגיה וחברה", באוניברסיטת בר־אילן. ימים על גבי ימים נברתי בארכיונים, ראיינתי עשרות מטפלים, רופאים ואנשי ממסד רפואי, והתמקדתי בתהליך ההתפתחות של התחום הזה בישראל משנות החמישים של המאה העשרים ועד לעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. מיפיתי את התהליכים הסוציולוגיים, הפוליטיים והמדעיים של התופעה, ובמהלך המחקר נוכחתי שתהליך המיסוד של הרפואה המשלימה נעשה מסועף, פוליטי ורווי יצרים ככל שעברו השנים. הדברים שהיו חשובים לי באמת - תהליכי ההתפתחות שחוו המטפלים, השילוב שערכו בין רוח לחומר בחייהם והתובנות שגילו - נדחקו לקרן זווית. עניין המיסוד תפס את המרכז.

לאחר שסיימתי את כתיבת עבודת הדוקטור התגבש בתוכי הרצון לחזור לצומתי החיים של המטפלים האלטרנטיביים האלה וללמוד את מסע חייהם. ביקשתי להבין מדוע בחרו להסיט את חייהם לכיוון חדש, אילו אתגרים ניצבו לפניהם, מה היה טיבו של העולם שפעלו בו ואם היו מאפיינים ואבני דרך משותפים בדרכם.

אחד הדפוסים שנגלו לעיני כשגוללתי את סיפור חייהם על הנייר היה סוג של מחזוריות שבאה לידי ביטוי בחייהם. בסביבות גיל שלושים עבר כל אחד מהם אירוע טראומתי שגרם לו לצאת לחפש מרפא לכאביו הפיזיים והנפשיים. כשהצליחו לרפא את עצמם, החלו לפתח את גילוייהם לכלל שיטה סדורה. אחרי תקופת הבשלה מסוימת, בסביבות גיל ארבעים, הם החלו לטפל גם באנשים אחרים בצד עיסוקיהם הקודמים. רק לקראת גיל חמישים הם הפכו את שיטת הריפוי שלהם לעיקר חייהם. לא היה זה שינוי בעל מטרה ברורה ומוגדרת מראש, אלא תהליך ארוך ומתמשך של גילוי הייעוד.

פלדנקרייז עזב בגיל חמישים את משרתו כפיזיקאי בחיל המדע והחל לעסוק באופן בלעדי בשיטת הטיפול שהמציא. פאולה קיבלה בגיל ארבעים ושמונה את מטופליה הראשונים. נצח עבר בגיל ארבעים ושמונה מהעיר לכפר עם משפחתו החדשה כדי לחיות קרוב לטבע, והופה הקים בגיל ארבעים ושמונה בביתו שבתל אביב מעבדות מחקר באנרגיה לצורך ריפוי חולים. תנאי המעבר היו קשים, אבל אצל כולם בקע איזשהו קול פנימי, מצפן, שהִנחה אותם לבצע את השינוי כשכוחם עדיין במותנם.

הם לא עצרו בגיל חמישים. בשנות השישים והשבעים לחייהם, תקופה שבה רוב בני האדם פורשים מעבודתם ומאטים את קצב חייהם, הם היו נתונים בתהליך מואץ של התפתחות. הם הקימו מכונים ולימדו את עצמם טכניקות ותחומי ידע חדשים. נדמה היה שמרגע שגילו את עקרון הפעולה של שיטתם על הגוף, נגלה לפניהם מרחב חדש של אפשרויות.

ניסיתי להבין מה גילו בגופם שטלטל אותם כל כך. ראיינתי תלמידים ובני משפחה, עיינתי בחומרים ארכיוניים שנמצאו בגנזך המדינה ובארכיונים פרטיים נוספים, ועדיין לא הצלחתי לרדת לעומקם של דברים. סיפורי נסים התגלגלו על אודות המטפלים האלה. למשל, לא הצלחתי להבין מה קרה בשנת 1942, בדירה קטנה בחיפה, כשפאולה בת השלושים וחמש הייתה רתוקה לכיסא גלגלים ולפתע החלה להתרומם. סיפרו לי בראיונות שהיא ישבה מול מראָה וביצעה תרגילי כיווץ והרפיה עם הפה, כפי שלמדה בצעירותה בשיעורי הזִמרה והבלט. פעם אחת, כשפתחה את פיה בזווית מסוימת, הרגישה לפתע רצון לקום. גופה החל להימתח כלפי מעלה והיא מצאה את עצמה עומדת זקוף על קצות אצבעותיה. סיפורים כאלה שמעתי מכל עבר, ולא יכולתי לדעת אם אכן התרחשו במציאות או היו פרי הפרזה.

ההכרה שאם אני רוצה להבין מה באמת עבר על המטפלים האלה עלי להתנסות בשיטתם, נחתה עלי במלואה כשנסעתי לירושלים לראיין את התלמיד הראשון של פאולה, איציק מנדלברוד. הוא היה כבן שמונים, אבל נראה צעיר בהרבה מגילו. הוא סיפר כיצד גופו נע בחופשיות במשך שעות בסלון ביתה של פאולה. הוא המשיך לספר סיפורי ריפוי מופלאים שהתרחשו בקליניקה שלו ולבסוף, אחרי שעה וחצי של ריאיון, עצר את שטף דיבורו והסתכל עלי. הוא סקר אותי בקפידה. הרגשתי כאילו ביקש לבחון מה הבנתי. לאחר רגעים מספר אמר לי: "תראה, אני יכול לדבר עוד שעה וחצי על השיטה, אבל עד שלא תתנסה בה בעצמך, לא יהיה לך מושג על מה אני מדבר".[7]

הבנתי שהוא צודק. איך יכולתי לכתוב את סיפור חייה של פאולה מבלי להתנסות בשיטת הטיפול שלה, שצמחה מתוכה? חודשיים לאחר מכן התחייבתי לתהליך טיפולי של שלושים מפגשים עם מתלמדת בשיטת פאולה, שהיה לחלק מההתמחות שלה. כשנוכחתי לראות כיצד החל גופי לנוע מעצמו בזמן הטיפול, יכולתי להבין את עוצמת תחושותיה של פאולה כשגופה החל לנוע כך בשנת 1942. באופן דומה התנסיתי גם בשיטות הטיפול האחרות: הצטרפתי לשיעורים קבוצתיים של פלדנקרייז ולמדתי גם שיעורים אישיים בשיטתו. הרגשתי איך גופי מתארך במהלך השיעור וכיצד יציבתי משתפרת בדיוק כפי שהוא עצמו תיאר בספריו. התחלתי לשים לב להשפעת הבשר בתזונה על גופי וצמצמתי באופן ניכר את צריכתו במהלך השבוע, כפי שהטיף נצח למן הרגע שהבריא. התנסיתי בתרגילים ובשיטות המגבירים את האנרגיה בגוף, ויכולתי לחוש מה קרה להוֹפֶּה כשחש לראשונה בהשפעות האנרגיה על גופו.

הכרתי דרכים חדשות להתבונן בגופי, לשחרר אותו ולהזיז אותו באופנים שלא הכרתי קודם. הרגשתי שהשיטות של חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל מסוגלות לשפר את איכות חיי, להוביל להרפיה ולמודעות עצמית גבוהה יותר. מדובר בעבודה קשה וסיזיפית. פעמים רבות לא מצאתי את הכוחות להתמיד בתרגולים. אבל הבנתי שרק דרך הגוף - שחרור השרירים המתוחים והעצורים, שינוי התזונה והתעמלות מיוחדת - אפשר להתפתח באמת. פלדנקרייז ניסח זאת כך:

אתה רואה אדם שגבו עקום ואתה סבור, שהוא עיקם רק את גבו. למעשה הוא עיקם את ישותו, את נשמתו - וממילא את כל תפיסת עולמו - לפני שעיקם את גבו. החבלה ברוח קדמה לחבלה בגוף. ואם אתה מיישר את גבו אתה רואה לפניך לא רק אדם שגבו ישר, אלא אישיות אחרת לגמרי. קיצורם של דברים: חוסר הידיעה שלנו מונע מאתנו לפתח את אישיותנו לאחדות הרמונית אחת בגוף ובנשמה.[8]

בשל רעיונות מהפכניים אלה הפכו פלדנקרייז, פאולה, נצח והופה למטפלים בולטים בדורם. הם פרצו דרך. ואולם סיפורם של מנהיגי הרפואה האלטרנטיבית של שנות החמישים אינו מרתק רק בשל ההצלחה המרשימה שלהם, אלא גם בזכות הכשלים שלהם. הדרך לזרם המרכזי הישראלי דרשה מהם לפעול מחוץ לאזור הנוחות שלהם - לעמוד מול הממסד, להסביר את שיטתם הייחודית ולדרוש הכרה בפועלם. הם היו כל כך מרוכזים בהפצת שיטתם עד ששכחו את עצמם ואת הסובב אותם. לעתים הם נהגו ביד קשה כלפי תלמידיהם והעליבו אותם. לעתים בחרו להצניע היבטים "מוזרים" של הטיפול. בשנים האחרונות לחייהם הם דחקו בעצמם מעבר לגבול היכולת של גופם לשאת אותם. פלדנקרייז הסתובב בכל העולם והראה לכולם את שיטתו המופלאה כשהברכיים שלו ייסרו אותו בכאבים; לבסוף הוא התמוטט. פאולה עברה ממוסד בריאות אחד למשנהו וניסתה להוכיח את יעילות שיטתה באמצעות מחקרים מדעיים עד שקיבלה שבץ. כשהודיעו הרופאים לנטורופת מרדכי נצח שהוא חולה בסרטן ושחייבים לנתח אותו, הוא סירב והתעקש שביכולתו לרפא את עצמו בשיטותיו שלו. והופה התייאש מהניסיונות לקדם את שיטתו בארץ ובחר להמשיך את עבודתו הנמרצת בגרמניה ארץ הולדתו.

חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל לא היו מושלמים - בלשון המעטה. ובכל זאת היה משהו בכוח הרצון, באומץ ובחזון שלהם שמשך אותי להתעמק, לחקור ולאמץ אותם כמורי דרך. התובנות מהמסע הזה בעקבות חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל מוצגות באחרית דבר. אני מקווה שסיפורי החיים הקצרים המובאים בספר זה יעוררו את השראתם של הקוראים בנתיבי התפתחותם ויעודדו אותם לחקירה נוספת דרך הגוף ואל הרוח.

משה כהן–גיל

ד״ר משה כהן-גיל, איש הייטק, נשוי ואב לשלושה, כתב באוניברסיטת בר אילן את עבודת הדוקטור שלו בנושא ההיסטוריה של הרפואה האלטרנטיבית בישראל. בשעות הפנאי שלו הוא מצייר, רץ ומתרגל טאי צ׳י.

עוד על הספר

הישראלים שביקשו לרפא את העולם משה כהן–גיל

מבוא: מורי הדרך שלי

 

תל אביב. 1950. הדי הקרבות נדמו, החורף הקשה שידעה העיר כבר חלף ואת האוכל מחלקים בקיצוב. ארבעה אנשים שגילו זה לא כבר משהו יסודי ועמוק על גופם עומדים ליצור שיטות טיפול חדשות ולהשפיע על המונים. הם מתגוררים בתל אביב בסמיכות זה לזה, אך אינם מכירים זה את זה. מצוקת השעה אינה מפריעה להם להתרכז בעולמם הפנימי.

משה פֶלדֶנְקרַייז, דוקטור לפיזיקה שעוסק בפיתוח רקטות, גר עם אמו ברחוב נחמני ומבצע בחדרו תנועות זעירות על מזרן כדי לשפר את המודעות. פּאוּלה גַרבּוּרג, רקדנית בלט וזמרת אופרה, גרה בבית קטן וצנוע ברחוב פינסקר ומתרגלת בו כיווץ והרפיה של שריריה הפנימיים. מרדכי נצח, מנהל חשבונות לשעבר, חי בשדרות בן ציון לפי אורח החיים הטבעוני ועורך לעצמו צומות, חוקנים ותרגילי התעמלות ייחודיים. וַלטר הוֹפֶּה, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מתגורר עם משפחתו בדמי מפתח ברחוב בן יהודה ונכנס מדי יום לקופסה גדולה ומיוחדת כדי להיטען באנרגיה.

 

ארבעתם נתונים בעיצומו של מסע אטי וארוך שתובע מהם כוחות נפש אדירים ומחולל שינוי יסודי באורחות חייהם. הם עתידים לפרוץ לעצמם דרך, לבנות שיטה ולסחוף באישיותם הכריזמטית אלפי מטופלים וממשיכי דרך גם לאחר מותם. ואולם בעת הזאת, כשהם מתקרבים לגיל חמישים, כל זה עוד לפניהם.

*

לכל אחד, אפשר לומר, יש דמות מסוימת שאליה הוא נושא את עיניו. יש הרואים במדינאים גדולים, במצביאים מוכשרים, באמנים יצירתיים או בספורטאים מחוננים את מקור ההשראה שלהם. עם השנים התברר לי שאני נושא את עיני לטיפוסים קצת פחות מקובלים, קצת יותר שנויים במחלוקת, שלא לומר מעט משונים. האנשים שעליהם מסופר בספר הזה - שלושה גברים ואישה אחת - חקרו את גופם ואת רוחם בחיפוש אחר ריפוי ומזור. לא הייתה להם הכשרה רפואית מסודרת, ופעמים רבות אף לא מצאו מילים מתאימות להסביר את דפוסי הפעולה הנסתרים והמפתיעים שגילו. אך הם הצליחו לנסח שיטה, להעמיד תלמידים וממשיכי דרך, והיו להם האומץ והנחישות לעמוד מול החברה והממסד הרפואי ולבקש הכרה בפועלם.

המטפלים האלטרנטיביים של שנות החמישים חיו בלב הכרך. הם קנו במכולת השכונתית, התרועעו עם בני זמנם והתהלכו ברחובות כמו כולם. בתיהם לא נראו שונים מבתי שכניהם, למעט הבדל אחד: על דלתותיהם התדפקו מאות עד אלפי בני אדם שביקשו מהם עזרה, טיפול, עצה. הם קיבלו את מטופליהם בחדר השינה, והסלון שימש חדר המתנה. לא הייתה הפרדה ברורה בין חייהם האישיים לבין חייהם כמטפלים.

הם נולדו באירופה בתחילת המאה העשרים והלכו בדרכים הרגילות של בני תקופתם - חוו עוני, רעב ואנטישמיות בתקופת מלחמת העולם הראשונה והרגישו חרדה קיומית בשנות מלחמת העולם השנייה. ואולם ברגע מסוים אחד, שהיה קשור לגופם, השתנו חייהם הפרטיים לבלי הכר.

משה פֶלדֶנקרַייז, מייסד שיטת הטיפול הקרויה על שמו, נפצע בברכו בהיותו בן עשרים וחמש (ושוב בגיל ארבעים) ולמד לרפא את גופו באמצעות מודעות לתנועה, מגע רך ודמיון. פאולה גַרבּוּרג, ממציאת שיטת השרירים הטבעתיים, שותקה בגיל שלושים וחמש כמעט בכל גופה, עד שגילתה יכולות ריפוי באמצעות כיווץ והרפיה של השרירים הטבעתיים. מרדכי נצח, שראייתו נחלשה במהירות ומצב בריאותו הכללי הידרדר מאוד בגיל שלושים, ריפא את עצמו כשאימץ את שיטות הריפוי הטבעיות. וַלטֶר הוֹפֶּה, שהאיום הקיומי על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה טלטל אותו, גילה בגיל ארבעים את שיטת הטיפול של הפסיכיאטר היהודי־אוסטרי וילהלם רייך המבוססת על אנרגיית האוֹרגוֹן, וחישל באמצעותה את הגוף והנפש.

בתחילה היו אלה רק התעמלות, תזונה או דפוס פעילות מועילים לטיפול עצמי, אבל בהמשך, כשהעמיקו בתרגול הפיזי, פגשו הארבעה בתוכם מרחב פנימי ושקט ליצירה בהיבטים רבים של חייהם. הם הצליחו לנשום עמוק יותר. גופם המתוח החל להתרפות, חוט השדרה שלהם הזדקף, שטף המחשבות שלהם נרגע ואיזו נינוחות נעימה התאפשרה. הם יצרו לעצמם תמונת עולם שלמה ומלאה, שאיתה ולמענה יצאו לעשות נפשות לשיטתם. ואולם העולם עדיין לא היה מוכן לקראתם.

ישראל של שנות החמישים הייתה מדינה של עלייה המונית, תוכניות צנע, מחנות עולים ומעבּרות. לעתים שילמו המטופלים על הטיפולים שקיבלו בפשטידה או בשיעורי פסנתר. טלפון היה מצרך נדיר בבתים (אלא אם כן הייתה לך פרוטקציה) והביקור במרפאות נערך ללא תור, על פי השעות המצוינות על שלט שהיה קבוע מתחת לביתו של המטפל. תל אביב הייתה אוסף של אדמות חוליות ובנחל הירקון שחו התושבים להנאתם. זו הייתה ישראל של אידאלים גדולים, של בנייה והתיישבות ושל הקולקטיב שעמד מעל הפרט.

שירותי הבריאות בישראל עדיין היו בהתהוות בעשור הראשון למדינה, אך לא היה ספק באשר לעליונותם של הרופאים בכל הקשור לטיפול הרפואי. החוק הישראלי, "פקודת המתעסקים ברפואה", ירושה מימי המנדט הבריטי, הגדיר את הרופאים כבעלי המקצוע היחידים המורשים לרפא חולים. יותר מ־4,000 רופאים מוסמכים היו רשומים במשרד הבריאות באותה תקופה ופעלו בבתי חולים, בקופות חולים ובקליניקות פרטיות. חלקם התברגו לתפקידי מפתח במשרד הבריאות ועיצבו את דמותה של המערכת הרפואית בארץ.

ואולם, הלכה למעשה, לא רק רופאים סיפקו שירותי בריאות בתקופה ההיא. מאות "מרפאים עממיים" פעלו בכפרים וביישובים מרוחקים וטיפלו בשיטות טיפול רבות ומגוונות דוגמת הקזת דם, לחשים, קמעות וצמחי מרפא. הגישה הרווחת בקרב קובעי מדיניות הבריאות הייתה שיש להתעלם מרפואה עממית זו, שכן היא עתידה להיעלם ברגע שהמשתמשים בה ייחשפו לרפואה המודרנית.[1] בכתב העת של ההסתדרות הרפואית לישראל ("הרפואה") התייחסו לתופעה ללא ספקות: "התיאוריות הרפואיות של הרופאים העממיים הן בלתי רציונאליות וילדותיות. הפעולה הסוגסטיבית הגסה והשקופה לעין מעוררת בנו, באופן טבעי ביותר, רגש של זלזול".[2]

בניגוד למטפלים העממיים שפעלו בשולי החברה, ארבעת המטפלים האלטרנטיביים שסיפורם מגולל בספר זה הצליחו לאתגר את הנורמות החברתיות והמדעיות שהיו נהוגות בישראל באותה תקופה. הם היו אנשים משכילים שידעו לשאת ולתת עם מוסדות השלטון ולהציג לפניהם את שיטתם באופן סדור ומדעי. עם קהל מטופליהם נמנתה העילית של המדינה, ובהם ראשי ממשלות, שרים, אמנים ועיתונאים. דרכי הפעולה שלהם, ושל עוד כמה עשרות מעטות של מטפלים שכמותם, עוררו סקרנות וחשדנות.

משה פלדנקרייז, שהעמיד את דוד בן גוריון על הראש, היה מושא הסיקור המרכזי של התקשורת בתקופה ההיא. ואולם לא רק הוא זכה לתשומת לב ציבורית. כתבות בעיתונות, ובהן "סוד חיי הנצח" על מרדכי נצח, "אנרגיה קוסמית בארגזי־עץ" על ולטר הופה, "אבוס הירק של גורן" על מיכאל גורן, גזבר "הסתדרות הנטורופתים", ועוד רבות אחרות, ביטאו את ההתעניינות הציבורית בשיטות הטיפול האלטרנטיביות האלה. בשנת 1960 נכתב בעיתון "דבר" כי "מי שנתקל למרפאתו של ד"ר נצח או רופא טבעוני אחר, נעשה לו שחור בעיניים מרוב חולים".[3] תחת הכותרת "זה הכל עניין של טבע", תוארו האולמות המלאים "כבתי הכנסת ביום הכיפורים" והודגש כי מטפלים אלה נותנים הרצאות בחיפה ובתל אביב ל"אנשים מיושבים בדעתם ומקובלים על הבריות, שמעולם לא חשדת בהם כי עלולים הם להידבק". שמם של המטפלים עבר מפה לאוזן והקליניקות שלהם התמלאו עד אפס מקום. "רק דבר זה היה חסר לי", כתב שבתאי קשב בעיתון "דבר" על ההשלכות של עמידת ראש הממשלה על הראש, "שחנה'לה ורבקה'לה, ינון ועזרי, מוטקה וצביקה - כל ילדי השיכון שלי יתחילו לעמוד על ראשיהם מול חלוני".[4] בקרב רבים הורגש החשש שמא הציבור מאבד את הראש בעקבות המטפלים המשפיעים האלה.

חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל זכו לשלל כינויים וספגו קיתוני עלבונות. רעיית ראש הממשלה, פולה בן גוריון, נהגה לקבל את פני פלדנקרייז בקריאה, "הנה בא אדון הוקוס־פוקוס". ולטר הופה כונה "נציג האנרגיה הקוסמית", ובדיון שנערך בשנת 1959 במשרד הבריאות אמר אחד הרופאים על הנטורופתיה כי "זוהי תנועה סקטריאנית שניתן לכנותה 'נטורו עשב'". רופא אחר אמר כי "בשמעו את השם המפורש נטורופתיה עולה באפו ריח של ידעונות".[5]

למרות הלעג מצד הממסד והזרם המרכזי, ביססו ארבעת המטפלים בעשור הראשון למדינה את עיסוקם הרפואי על פי שיטות טיפול המכונות היום "רפואה משלימה" או "רפואה אלטרנטיבית".[6] הם טיפלו במגוון בעיות ומחלות, שהרפואה הקונבנציונאלית נותנת להם מענה שונה או חלקי: כאבים (במיוחד כאבי גב וכאבי ברכיים), אסטמה ובעיות בדרכי הנשימה, שיתוק, בעיות באגן, הפרעות נפשיות, שיפור איכות החיים ועוד. מתיאוריהם של מטופלים עולה כי פעמים רבות הם הצליחו להשיג מזור חלקי או מלא לבעיה הרפואית, ואף דיווחו על שיפור כללי בהרגשתם ובמצב רוחם.

עם מובילי הרפואה האלטרנטיבית שפעלו באמצע המאה העשרים בישראל נמנים עוד עשרות ספורות של מטפלים אשר קצרה היריעה מלהכילם בספר זה. הבולטים שבהם הם ד"ר אריך ירוסלבסקי, רופא הומאופת שהקים בשנות השישים את בית המרגוע 'מִצפה הימים', דורה שוורץ, טבעונית שהקימה בית מרגוע סגפני בזכרון יעקב והפעילה שירות הסעות יום־יומי לחוף הים, מיכאל גורן, נטורופת שהקים בית הבראה טבעוני בראשון לציון, והלין את אורחיו במיטות מתחת לעצים בנחלתו, אויגן היימן, הומאופת תל אביבי ששירת בפלמ"ח כרופא בבית החולים השיקומי בנס ציונה בזמן מלחמת העצמאות וטיפל בפצועים באמצעות הומאופתיה, יום־טוב הל־אור, נטורופת, שהקים מרכז הבראה והתחדשות בירושלים וניסה להסדיר את מעמד הנטורופתיה בחוק בשלהי שנות החמישים, יוסף חסידוב, נטורופת שפעל בחיפה ונעצר על ידי משרד הבריאות ב־1957 באשמת התחזות לרופא, ועוד. כל אחד מהם היה פורץ דרך שהצליח לבטא את עצמו באופן ייחודי בחברה הישראלית של שנות החמישים. כל אחד מהם שילם מחיר אישי כדי לעשות את מה שהיה נכון בעבורו.

אני חוקר את תולדות הרפואה המשלימה בישראל משנת 2003. באותה עת התחלתי במחקר לצורך כתיבת עבודת הדוקטור שלי בתוכנית ל"היסטוריה ופילוסופיה של המדע", שנקראה לימים "מדע, טכנולוגיה וחברה", באוניברסיטת בר־אילן. ימים על גבי ימים נברתי בארכיונים, ראיינתי עשרות מטפלים, רופאים ואנשי ממסד רפואי, והתמקדתי בתהליך ההתפתחות של התחום הזה בישראל משנות החמישים של המאה העשרים ועד לעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. מיפיתי את התהליכים הסוציולוגיים, הפוליטיים והמדעיים של התופעה, ובמהלך המחקר נוכחתי שתהליך המיסוד של הרפואה המשלימה נעשה מסועף, פוליטי ורווי יצרים ככל שעברו השנים. הדברים שהיו חשובים לי באמת - תהליכי ההתפתחות שחוו המטפלים, השילוב שערכו בין רוח לחומר בחייהם והתובנות שגילו - נדחקו לקרן זווית. עניין המיסוד תפס את המרכז.

לאחר שסיימתי את כתיבת עבודת הדוקטור התגבש בתוכי הרצון לחזור לצומתי החיים של המטפלים האלטרנטיביים האלה וללמוד את מסע חייהם. ביקשתי להבין מדוע בחרו להסיט את חייהם לכיוון חדש, אילו אתגרים ניצבו לפניהם, מה היה טיבו של העולם שפעלו בו ואם היו מאפיינים ואבני דרך משותפים בדרכם.

אחד הדפוסים שנגלו לעיני כשגוללתי את סיפור חייהם על הנייר היה סוג של מחזוריות שבאה לידי ביטוי בחייהם. בסביבות גיל שלושים עבר כל אחד מהם אירוע טראומתי שגרם לו לצאת לחפש מרפא לכאביו הפיזיים והנפשיים. כשהצליחו לרפא את עצמם, החלו לפתח את גילוייהם לכלל שיטה סדורה. אחרי תקופת הבשלה מסוימת, בסביבות גיל ארבעים, הם החלו לטפל גם באנשים אחרים בצד עיסוקיהם הקודמים. רק לקראת גיל חמישים הם הפכו את שיטת הריפוי שלהם לעיקר חייהם. לא היה זה שינוי בעל מטרה ברורה ומוגדרת מראש, אלא תהליך ארוך ומתמשך של גילוי הייעוד.

פלדנקרייז עזב בגיל חמישים את משרתו כפיזיקאי בחיל המדע והחל לעסוק באופן בלעדי בשיטת הטיפול שהמציא. פאולה קיבלה בגיל ארבעים ושמונה את מטופליה הראשונים. נצח עבר בגיל ארבעים ושמונה מהעיר לכפר עם משפחתו החדשה כדי לחיות קרוב לטבע, והופה הקים בגיל ארבעים ושמונה בביתו שבתל אביב מעבדות מחקר באנרגיה לצורך ריפוי חולים. תנאי המעבר היו קשים, אבל אצל כולם בקע איזשהו קול פנימי, מצפן, שהִנחה אותם לבצע את השינוי כשכוחם עדיין במותנם.

הם לא עצרו בגיל חמישים. בשנות השישים והשבעים לחייהם, תקופה שבה רוב בני האדם פורשים מעבודתם ומאטים את קצב חייהם, הם היו נתונים בתהליך מואץ של התפתחות. הם הקימו מכונים ולימדו את עצמם טכניקות ותחומי ידע חדשים. נדמה היה שמרגע שגילו את עקרון הפעולה של שיטתם על הגוף, נגלה לפניהם מרחב חדש של אפשרויות.

ניסיתי להבין מה גילו בגופם שטלטל אותם כל כך. ראיינתי תלמידים ובני משפחה, עיינתי בחומרים ארכיוניים שנמצאו בגנזך המדינה ובארכיונים פרטיים נוספים, ועדיין לא הצלחתי לרדת לעומקם של דברים. סיפורי נסים התגלגלו על אודות המטפלים האלה. למשל, לא הצלחתי להבין מה קרה בשנת 1942, בדירה קטנה בחיפה, כשפאולה בת השלושים וחמש הייתה רתוקה לכיסא גלגלים ולפתע החלה להתרומם. סיפרו לי בראיונות שהיא ישבה מול מראָה וביצעה תרגילי כיווץ והרפיה עם הפה, כפי שלמדה בצעירותה בשיעורי הזִמרה והבלט. פעם אחת, כשפתחה את פיה בזווית מסוימת, הרגישה לפתע רצון לקום. גופה החל להימתח כלפי מעלה והיא מצאה את עצמה עומדת זקוף על קצות אצבעותיה. סיפורים כאלה שמעתי מכל עבר, ולא יכולתי לדעת אם אכן התרחשו במציאות או היו פרי הפרזה.

ההכרה שאם אני רוצה להבין מה באמת עבר על המטפלים האלה עלי להתנסות בשיטתם, נחתה עלי במלואה כשנסעתי לירושלים לראיין את התלמיד הראשון של פאולה, איציק מנדלברוד. הוא היה כבן שמונים, אבל נראה צעיר בהרבה מגילו. הוא סיפר כיצד גופו נע בחופשיות במשך שעות בסלון ביתה של פאולה. הוא המשיך לספר סיפורי ריפוי מופלאים שהתרחשו בקליניקה שלו ולבסוף, אחרי שעה וחצי של ריאיון, עצר את שטף דיבורו והסתכל עלי. הוא סקר אותי בקפידה. הרגשתי כאילו ביקש לבחון מה הבנתי. לאחר רגעים מספר אמר לי: "תראה, אני יכול לדבר עוד שעה וחצי על השיטה, אבל עד שלא תתנסה בה בעצמך, לא יהיה לך מושג על מה אני מדבר".[7]

הבנתי שהוא צודק. איך יכולתי לכתוב את סיפור חייה של פאולה מבלי להתנסות בשיטת הטיפול שלה, שצמחה מתוכה? חודשיים לאחר מכן התחייבתי לתהליך טיפולי של שלושים מפגשים עם מתלמדת בשיטת פאולה, שהיה לחלק מההתמחות שלה. כשנוכחתי לראות כיצד החל גופי לנוע מעצמו בזמן הטיפול, יכולתי להבין את עוצמת תחושותיה של פאולה כשגופה החל לנוע כך בשנת 1942. באופן דומה התנסיתי גם בשיטות הטיפול האחרות: הצטרפתי לשיעורים קבוצתיים של פלדנקרייז ולמדתי גם שיעורים אישיים בשיטתו. הרגשתי איך גופי מתארך במהלך השיעור וכיצד יציבתי משתפרת בדיוק כפי שהוא עצמו תיאר בספריו. התחלתי לשים לב להשפעת הבשר בתזונה על גופי וצמצמתי באופן ניכר את צריכתו במהלך השבוע, כפי שהטיף נצח למן הרגע שהבריא. התנסיתי בתרגילים ובשיטות המגבירים את האנרגיה בגוף, ויכולתי לחוש מה קרה להוֹפֶּה כשחש לראשונה בהשפעות האנרגיה על גופו.

הכרתי דרכים חדשות להתבונן בגופי, לשחרר אותו ולהזיז אותו באופנים שלא הכרתי קודם. הרגשתי שהשיטות של חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל מסוגלות לשפר את איכות חיי, להוביל להרפיה ולמודעות עצמית גבוהה יותר. מדובר בעבודה קשה וסיזיפית. פעמים רבות לא מצאתי את הכוחות להתמיד בתרגולים. אבל הבנתי שרק דרך הגוף - שחרור השרירים המתוחים והעצורים, שינוי התזונה והתעמלות מיוחדת - אפשר להתפתח באמת. פלדנקרייז ניסח זאת כך:

אתה רואה אדם שגבו עקום ואתה סבור, שהוא עיקם רק את גבו. למעשה הוא עיקם את ישותו, את נשמתו - וממילא את כל תפיסת עולמו - לפני שעיקם את גבו. החבלה ברוח קדמה לחבלה בגוף. ואם אתה מיישר את גבו אתה רואה לפניך לא רק אדם שגבו ישר, אלא אישיות אחרת לגמרי. קיצורם של דברים: חוסר הידיעה שלנו מונע מאתנו לפתח את אישיותנו לאחדות הרמונית אחת בגוף ובנשמה.[8]

בשל רעיונות מהפכניים אלה הפכו פלדנקרייז, פאולה, נצח והופה למטפלים בולטים בדורם. הם פרצו דרך. ואולם סיפורם של מנהיגי הרפואה האלטרנטיבית של שנות החמישים אינו מרתק רק בשל ההצלחה המרשימה שלהם, אלא גם בזכות הכשלים שלהם. הדרך לזרם המרכזי הישראלי דרשה מהם לפעול מחוץ לאזור הנוחות שלהם - לעמוד מול הממסד, להסביר את שיטתם הייחודית ולדרוש הכרה בפועלם. הם היו כל כך מרוכזים בהפצת שיטתם עד ששכחו את עצמם ואת הסובב אותם. לעתים הם נהגו ביד קשה כלפי תלמידיהם והעליבו אותם. לעתים בחרו להצניע היבטים "מוזרים" של הטיפול. בשנים האחרונות לחייהם הם דחקו בעצמם מעבר לגבול היכולת של גופם לשאת אותם. פלדנקרייז הסתובב בכל העולם והראה לכולם את שיטתו המופלאה כשהברכיים שלו ייסרו אותו בכאבים; לבסוף הוא התמוטט. פאולה עברה ממוסד בריאות אחד למשנהו וניסתה להוכיח את יעילות שיטתה באמצעות מחקרים מדעיים עד שקיבלה שבץ. כשהודיעו הרופאים לנטורופת מרדכי נצח שהוא חולה בסרטן ושחייבים לנתח אותו, הוא סירב והתעקש שביכולתו לרפא את עצמו בשיטותיו שלו. והופה התייאש מהניסיונות לקדם את שיטתו בארץ ובחר להמשיך את עבודתו הנמרצת בגרמניה ארץ הולדתו.

חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל לא היו מושלמים - בלשון המעטה. ובכל זאת היה משהו בכוח הרצון, באומץ ובחזון שלהם שמשך אותי להתעמק, לחקור ולאמץ אותם כמורי דרך. התובנות מהמסע הזה בעקבות חלוצי הרפואה האלטרנטיבית בישראל מוצגות באחרית דבר. אני מקווה שסיפורי החיים הקצרים המובאים בספר זה יעוררו את השראתם של הקוראים בנתיבי התפתחותם ויעודדו אותם לחקירה נוספת דרך הגוף ואל הרוח.