בית בפורטוגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית בפורטוגל
מכר
אלפי
עותקים
בית בפורטוגל
מכר
אלפי
עותקים

בית בפורטוגל

4.4 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יגאל סרנה

יגאל סַרְנָה (נולד ב-15 במאי 1952 בתל אביב) הוא סופר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי.

זוכה פרס סוקולוב לשנת 2011. זוכה פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2014.

בשנים 1970–1973 שירת בגדוד 46 של חיל השריון השתחרר כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה גויס למילואים ושירת כמפקד טנק בגזרת רמת הגולן. לאחר שחרורו למד מדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1978 נמנה עם מייסדי שלום עכשיו. בשנת 1980 החל לכתוב במקומון "כל העיר", משם עבר בשנת 1983 לעיתון "חדשות" שהוקם באותם ימים. בשנת 1984 הוא חשף את פרשת הנוסע הסמוי. בשנת 1986 החל לעבוד ככתב ב"ידיעות אחרונות". עד יולי 2017 כתב יגאל סרנה בעיקר למוסף "שבעה ימים". בשנות ה-90 החל לכתוב ספרים. בשנת 2015 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/f5vw2c43

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אדם יוצא לחופשי. הוא מתרחק ממולדתו ומוצא את מקומו. זוהי אירופה במאה העשרים ואחת. שבעים ושבע שנים אחרי שנחרב הבית של הוריו באירופה של המאה שעברה, הוא גולה ושב אל קצה מערב. בעזרת בנאים מקומיים הוא משפץ בית ישן בכפר. הפורטוגלים מזכירים לו את הוריו. עכשיו הוא יהודי נודד. הוא משוטט בבתים נטושים, בארמונות ריקים, במרתפים אפלים. הוא אוכל פירות שגדלים פרא. יחד עם אהובתו הוא מוצא מבנה אבן ומרגיש שזה הבית שחיכה לו. יום אחר יום הוא מתרגל לביתו החדש, מתאים אותו למידותיו. מקלף קירות, חושף אבן עתיקה, מזיז חפצים, מוסיף תנור, שטיח. כיסא ליד התנור. עיניהם של השכנים ממלאות אותו באהבה. הבית מגן על החולם.

יגאל סרנה ממשיך את פרויקט התיעוד של חייו, אליו התחייב עוד בספריו הקודמים: "שיטפון", "יד ענוגה", "פשוטעור" ו"השנה האחרונה", וכותב בכנות ובבהירות, בעברית שקופה כבדולח, על התרחשויות בנפש ומחוצה לה. זהו תיאור מסע, זהו ממואר, זהו ספר מלא סקרנות ואהבת חיים, עכשוויים וקודמים. זה ספר פורטוגל של ישראלי גולה.
 
יגאל סרנה (יליד תל אביב, 1952) הוא עיתונאי חתן פרס סוקולוב וסופר חתן פרס היצירה על שם לוי אשכול. היה עיתונאי הגון ומוערך במשך 37 שנים. פרסם עשרה ספרים שזכו לאהדת הביקורת והקוראים, מ"יונה וולך" ועד "השנה האחרונה". זהו ספרו האחד עשר.
 

פרק ראשון

מבוא לבית

מכל המוניות השחורות, המבהיקות כראי, שהמתינו בנמל התעופה של ליסבון, אצה לקראתנו ווקסהול מרופטת וצהובה, כאילו ארבה רק לנו. הנהג, גבר זקן, קיבל את הכתובת ודהר כמטורף בחום העז, בלי מזגן, חלונותיו פתוחים, מקלל את כל הנהגים. "לוקו", צעק על כל מי שעקף אותו, עד שנתקענו בפקק. "טרפיק", צחק. לא היה לו מושג איפה הסמטה שבה חיכה לנו החדר השכור ושעה ארוכה ניסה לברר עם נהגים אחרים. ואחר כך נהג מהר, מרקד בין רכבים, פקקים וכיכרות. "פאק", "שיט", צעק באנגלית רצוצה, טיפס במעלה תלול של הר ובלם בדרך נס, מול הבית ב-Rua de sao gens. כך נחתנו בבירת ארץ שטרם הכרנו, ושבה נתחיל, מהר יותר מכל מה שחלמנו, להקים את ביתנו, 400 קילומטרים צפונית מהלוקו, הטרפיק וליסבון, סמוך למקום שבו נשפך נהר המיניו אל האוקיינוס האטלנטי.

כשנה אחרי מסע ליסבון, אני כבר עומד על רצפת עץ בלב בית פורטוגלי ישן, ערוף גג, ומקלל את הקרפינטיירה. אין תשובה בנייד של הנגר ג'ורג'. אין קול ואין עונה. איפה לעזאזל גג העץ שהבטיח ג'ורג' לפני הגשם? האדריכל ג'ילברטו, שמנהל את העבודה, פורש כפיו ופניו מלאי מצוקה רבה אף ממצוקתנו. כשגשמי הזעף של החורף קרבים וקירות הגרניט העתיקים שעוביים כמטר חשופים, אני חולם בלילות על בית שמעיין נובע מקירותיו. יש בו רצפות עץ ומטבח ישן, ארונות וקירות, דלתות וחלונות. אין גג, ובלי גג בית הוא כלום. הפקר לרוח ולגשמים.

ג'ילברטו אומר: "גם אם ירד קצת גשם על הבית, לא יקרה דבר. הגשם ישטוף אבק של מאה שנים." הוא מדבר על המים שירוו את העץ היבש, כאילו עמדנו בקִצן של מאה שנות בדידות של ג.ג. מארקס. האדריכל שלנו מוצא נחמה גם בצרות. זה חלק מהאופי המקומי: שהלקוח לא יכעס, שיחוש בנוח ואז גם למקומי יהיה נוח. אני מגלה לאט כי העיכוב הנמשך, היעלמות הנגרים והבטחות השווא, הן חלק מאותה נינוחות פורטוגלית והעדר חיפזון, כי ההווה הוא געגוע לעבר ואילו לגבי העתיד, נראה ביום שני, בשבוע הבא.

"הנגרים נדירים כמו אסטרונאוטים", אומר ג'ילברטו. רבים מהם עזבו בשנים הקשות שבהן לא היתה עבודה. חלקם היגרו לצרפת ועתה, כשיש ביקוש, קשה להשיג את אומני העץ שיודעים להכין את הקורות הגדולות, להקים גג מבודד של עץ ורעפים שיחזיק מעמד שנים רבות. "חלקם עובדים חצי חודש בצרפת וטסים הלוך ושוב כל כך הרבה, עד שמחלקת העסקים מלאה בנגרים פורטוגלים משודרגים."

אני מחייך למחשבה על ג'ורג' שלנו שנח עכשיו במחלקת עסקים, עד שאני נזכר כי גם איש הרעפים והאבן, סניור פרנקלין, מחכה שהנגרים יגמרו, ושבשורת בעלי המקצוע הפורטוגלים שלנו כולם מחוברים זה לעבודתו של זה כגלגלי שיניים: אחד מסיר, אחר מקים, וכולם מתחייבים לכמה בתים באותה עת ומדלגים ביניהם.

זהו נס אקלימי של סתיו מתמשך עם שמי תכלת קיציים. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר קרב. נובמבר מגיע. בכל בוקר אני תולה עיני בשמי קנדמיל ומייחל שיישארו כחולים ויבשים, אבל אני יודע היטב כי בסוף נזדקק לבני מקצועו של יוסף הנגר, מעבר לנס עצירת הגשמים שמתחולל בנו. בסוף נובמבר, מתחיל גשם קל לרדת. השמש הגוועת חולפת דרך גפנים שמאבדות את עליהן. יופיה של השלכת הזהובה עוד נאחז רגע בענפים בטרם ייעלם, והעלים נפלאים כפרחי כיליון. קִצו המתמשך של הסתיו הוא גם זמן של חסד, אך אני נכסף לשמוע המולת בנייה, נקישות פטיש, מנגינה מרנינה של מסור חשמלי; את שירת המקדחה וחריקת המברג המכני.

בכל בוקר נפתח שער הברזל של החצר אל דממה. אני עובד שם לבדי כמו למלא את החסר. אני אדון הבית ופועלו היומי: אני שותל ונוטע בגינה קטנה שיצרתי בפתח מחסן, שיהיה לסטודיו, שהוא לבדו מתמלא חפצים והופך למקום חי. אני נוטע שתיל רך של בוגנוויליה שתטפס בבוא היום על הקיר. אני בא והולך, יום אחרי יום. עד שבוקר אחד, כמתוך כובעו של קוסם, צצה לה משאית הנגרים הלבנה של ג'ורג'.

היא עמוסה בקורת עץ אורן ארוכה כתורן וקורות קטנות ממנה. וג'ורג' מופיע, כאילו תמיד היה בחצר, פורק עם אנשיו את המטען, נושא על כתפו את קורות העץ הכבדות. הנגרים גונחים תחת כובד העץ. הם מניחים במחסן חלק מהן לבל ייפגעו מן הגשם. כאילו הרגע גילו שהחורף קרב והם חרדים מאוד מנזקיו.

"מחר נבוא", אומר ג'ורג' בלכתו.

מאז אותה הופעה, בכל בוקר כשאני נכנס לחצר, נתקלות רגלי בקורת העץ המהוקצעת, העצומה כאורך הבית, שמוטלת באלכסון. אחרות, קצרות ממנה, נחות במחסן. רק בראשית דצמבר, כשאני מגיע אחר הצהריים, חונים שני רכבי אופל קורסה ישנים ליד השער. נושא עיני אל פסגת הבית הערוף, אני רואה כי לכל אורכו מתוחה הקורה הגדולה, שִׁדרת הגג החדש, שמחברת בין שני משולשי הבטון של שוליו. תוך יומיים צומח כובע חדש לבית ופרנקלין שב עם פועליו לסיים את המלאכה. רק אז מגיע המבול ומציף יערות וחצרות, בתים פרוצים ללא גגות ודירי כבשים וכבישים.

והבית יבש.

 

1

חודשים רבים טרם המבול, בלילנו הראשון כתיירים בליסבון, התעוררה אורית מחלום ביעותים. בחלומה היינו נואשים מאוד לחזור לעיר שממנה הגענו, אך לא ידענו מהי העיר. צעדנו בין טיפות של כל מיני התרחשויות מוזרות. היא זכרה שמצאנו בניין וטיפסנו לגג. נשכבנו על שולי הבטון של בריכה ישנה ואנשים באו ונחו סביבנו. נדמה היה לה שחזרנו למקום שלנו, שנחלצנו מן הנסיגה בזמן, אבל כבר לא היינו חלק ממנו. "זה היה דומה לדיבור בשפה שהכרת וששכחת ואתה חורק שיניים בדברך", זכרה את התחושה. העיר הפורטוגלית נגעה ללבה, הציפה אותה, הטילה בה בלבול רב.

אהובתי העצובה לפעמים, השמחה תמיד. אהובתי החכמה שתלתליה כחורש פרוע, שבנתה את עצמה במו ידיה מחורבן ביתה, מתאהבת בעצב בליסבון כמו התנגן באוזניה הפאדו כשיר ערש שהיא זוכרת מילדות שלא היתה לה. "מאז הגענו לפורטוגל, אני מטולטלת. כאילו טיפסתי ושקעתי עם הסמטאות", היא חשה כי העיר הפסואית מטילה עליה את מצבי הרוח הגחמניים שלה. כל המעברים שאנו מגלים מן היופי אל בתי מתים חרבים. הדלתות הנעולות.

"אני מרגישה פה כפי שלא הרגשתי בשום עיר", החללים האפלים, ההיעדרות העמוקה. טלטלות של רגש. מהפכי נפש. עיר צבעונית, מתפוררת. חורבה נשענת על ארמון, עצמותיו הנחשפות של בניין השב לאדמה. עורקי הברזל. חיים לצד רפאים. לונה פארק ובית קברות. כל מה שהיה ואיננו עוד ובכל זאת נוכח מאוד בהעדרו. וילונות אכולי שנים מתעופפים ככנפי עש מחלון פתוח.

היא מחפשת את המילה המדויקת.

אני מקריא לה מאנריקה וילה־מאטאס הספרדי שתיאר את ליסבון ב"המסע האנכי" שלו, כ"עיר מבוכית, עם מצפים המשקיפים על מראות מתישים, והאמת הנצחית הריקה של השמים, עצובים ושובי לב מאינכמוהם. עיר אווירית שנדמית מגיחה כמו נחש מעורו. עיר שאתה מהלך בה גם פעם ראשונה וחש שכל חייך היית שם". אהובתי אומרת: "ליסבון מעלה משקע מקרקעית נפשי. אולי דברים שצריכים להישאר בתחתיתה." היא מחפשת חלונות נטושים. דמות ממתינה במסגרת החלון.

בשכונת גראסה שבה שוכן חדרנו השכור אנו שותים אספרסו חזק נהדר בקפה דה מונטה, שנראה כדירת משפחה: בעלת הבית, ילדיה, אנשי השכונה, הברמן והמלצרית, מי שבא ומי שיוצא, מי שמגיש ומי ששותה. לברמן השחור כעץ הבנה של הקפה קוראים דמיס במבי. אמו ג'מייקאית והשם בא לו מאביו האנגולאי. הוא כמעט עשרים שנים בליסבון, "כי האנשים חמים וקרובים ללב". בנה של בעלת המקום הוא ילד הסנדקאות שלו.

בית הקפה הקטן צבוע, כמו הרבה מקומות פה, באדום כהה כאיבר פנימי של חיה, מלא בצעצועים, כאילו ילדי בעלת הבית חיים איתה פה. כרזת אלמודובר תלויה לצד כרזות טום ווייטס ופרננדו פסואה. הצטברות של חיים אמנותיים וחיים שימושיים בלי הפרדה. ילדים, מטריות, אמפנדוס, עוגת תפוזים רטובה, עוגת שוקולד והקפה מעורר המתים. ישישה שאצבעותיה מעוקמות משיגרון מתעקשת לכלות לבדה עוגה גדולה. גבר מחוספס כיורד ים משחק עם ילד הבית במכונית צעצוע כחולה. גבר כרסתן מסביר בהתלהבות דבר מה לאישה כחושה, כשיחה בין דב לאנפה. האלמנות הזקנות נמוכות, לבושן מיושן, כאילו חיו במאה אחרת מנכדותיהן הפרועות למראה.

יגאל סרנה

יגאל סַרְנָה (נולד ב-15 במאי 1952 בתל אביב) הוא סופר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי.

זוכה פרס סוקולוב לשנת 2011. זוכה פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2014.

בשנים 1970–1973 שירת בגדוד 46 של חיל השריון השתחרר כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה גויס למילואים ושירת כמפקד טנק בגזרת רמת הגולן. לאחר שחרורו למד מדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1978 נמנה עם מייסדי שלום עכשיו. בשנת 1980 החל לכתוב במקומון "כל העיר", משם עבר בשנת 1983 לעיתון "חדשות" שהוקם באותם ימים. בשנת 1984 הוא חשף את פרשת הנוסע הסמוי. בשנת 1986 החל לעבוד ככתב ב"ידיעות אחרונות". עד יולי 2017 כתב יגאל סרנה בעיקר למוסף "שבעה ימים". בשנות ה-90 החל לכתוב ספרים. בשנת 2015 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/f5vw2c43

סקירות וביקורות

הגלות היא אוצר של אי-ידיעה 'בית בפורטוגל' הוא ספר לכיד ויפה שמצליח לגעת באחד הנושאים של זמננו – אגדת נדל"ן קסומה, על מקום אחר, רווי מים ויין

בתמונה: הבית. הנריק פוסאו, פורטוגל ‭ 1881

בשנים האחרונות, בעיקר בערבי שבת וחג, מפנק אחד מעיתונינו את קוראיו, השרויים תדיר בבליל של ייאוש, טינה ומרמור, בכתבה חגיגית שעניינה החיים מעבר לים: שכבה אקדמית שנאלצה (או שמא זכתה?) לקבוע את משכנה באוניברסיטאות זרות; מנהגיהם האקזוטיים של עמי העולם כפי שהם נשקפים בעיניו של גולה חדש וכו'. כתבות אלו מזינות את "תחושת האופציה", שהיא חיונית לחייהם של רבים מתושבי ישראל, בעיקר לאלו המשתייכים למחנה פוליטי מסוים. הממואר 'בית בפורטוגל', הוא הגביע הקדוש של "תחושת האופציה": הנה, אפשר. הנה יכול אדם, לא צעיר ולא בהייטק, לעשות את הצעד: להעתיק את חייו, להתחיל מחדש, להניח את הצ'ימידן הישראלי הכבד מנשוא ובעיקר - אשכרה להשתמש בדרכון האירופאי שעשינו ג'אסט אין קייס.

זהו ספרו ה-‭11‬ של סרנה, המתעד את בנייתו הפיזית של ביתו בפורטוגל, בית ישן בכפר קנדמיל, באלטו מיניו שבצפון המדינה. המילה "בית" מתייחסת לקירות, לדלתות, לחלונות, אבל גם, או בעיקר, לשינוי הנדרש מאדם שהייתה לו מולדת, ובית, וכעת הוא מבקש לו מקום חדש לקרוא לו כך. "בית הוא זהות חדשה שאתה מאמץ", מצטט סרנה מהספר 'תחת שמש טוסקנה', מעין גרסה נשית של ספרו. סרנה עצמו מגלם כאן גיבור מסוג חדש: היהודי שחזר לנדוד, זה שאינו מחזיק רובה, אלא עט ומקדחה.

לספר הזה אורבות מהמורות רבות: מדורי העיצוב מלאים בכתבות שעוסקות במה שהוא ליבו של הספר: איתורו של נכס ישן והפיכתו לבית מודרני השומר על צביונו הכפרי. "שנינו איננו רוצים להמשיך במסע הנדל"ן ומרגישים כאילו רק לנו המתין המעון הראשון הזה שראינו: ביתה של הזקנה מריליה", מתאר סרנה את רגע הבחירה ב"נכס". "עד לא מזמן הוא היה בית חום וישן, עד שנרכש על ידי משפחה שזיהתה את הפוטנציאל הגלום בו והפך לאחד הבתים היפים באזור" - זה כבר ציטוט מתוך מדור 'בית ועיצוב' של וואלה. ההתפייטות על הקסם הווינטג'י, על החיים שיכולים להיות פשוטים, כמו פעם, אך עם זאת נוחים, כי בכל זאת היום; על המפגש עם רועה הצאן המקומי, שימור עצי הפרי, הרצפה העתיקה, חיפושים אחר הדלת הנכונה שפורקה מאיזו אחוזה נשכחת, שיוף עדין, בטון מוחלק ואפילו התאהבות באריח. אלו כמיהות בסגנון מושבים בשרון, גילום שיפוצניקי של פודיזם. במובן מסוים זה סיפור מתח, משהו שמגיע כמעט ממחוזות הריאליטי: האם יצליחו הבנאים והפועלים האיטיים והמבריזנים לסיים את הגג לפני בוא הגשם? האם יושלם אי פעם הבית?

קל לו, לזר, ליפול להיקסמות-יתר. למשל, כשהוא נוסע ברכבו ומאזין לרדיו, הוא שומע מגיש צרוד, שאותו הוא מדמיין כ"גבר עב בשר כבן חמישים ליד המיקרופון, משעשע לפעמים במידה וולגרית קצת, לא פוליטיקלי קורקט, מיושן אך מלא חיים". הנה, טיפוסים שבארצך ובשפתך היו מרתיחים את דמך, בתוכן מקומם או בנימה מבזה, הופכים נסבלים ואף רבי-קסם תחת חסותה של הזרות והיציאה מחוץ לשפה. הגלות היא אוצר של אי-ידיעה.

מעבר למנוסה הפוליטית, חבוי כאן רובד נוסף והוא הבריחה הדומרית, זו החוששת מיום הדין ומתבצרת מחוץ למרבדי הבטון, במקום שאדמתו פורייה וקשה לגווע בו ברעב. "ברחתם מהערים הגדולות... אנחנו הרי יודעים מה קורה שם! ובאלטו מיניו, אתה מת מרעב רק אם אתה מחליט שאתה רוצה למות", מפטיר לעברו מקומי.

סרנה, נדמה, מודע ברובד כזה או אחר לכך שרכישת נדל"ן עתיק במחיר טוב בארץ לא שלך, היא סוג של כיבוש. הוא מיישב את הקושי הזה בתחקיר העומק שהוא עורך על המקום שאליו הגיע, על יושביו, על הקשישה מריליה שהבית שבו בילתה בשכיבה את שנותיה האחרונות, עד שמתה, יהיה מעתה ביתו שלו. החיפוש הזה אחר פכים מחייה ומההסטוריה של הבית והיישוב, מוגשים כמעין  מנחה למצפון, אך בלולאת הניכוס הגדולה, דווקא הניסיונות האלה הופכים את מריליה ואת ההיסטוריה כולה, לעוד נכס של הכובש, נכס רוחני.

אך על אף המבוכה, על אף השמאלנות, האשכנזיות, האייל-שניזם, על אף החלון הפלסטיני שהובא מיפו וקובע בבית החדש - על אף כל אלו, 'בית בפורטוגל' הוא הישג. סרנה משכלל כאן את יכולת ההתבוננות שלו ואת סגנונו, שנע תמיד בין זה של עיתונאי לסופר. הוא מצליח לטוות מאינספור דמויות, פכים ומרישים, טקסט לכיד ויפה; ספר אישי ורומנטי, שאין לשוחרי אובייקטיביות או הייטרים מה לחפש בו. במובנים רבים, ולאוכלוסייה רחבה, עדיין, זה ה-טקסט של התקופה: אגדת נדל"ן קסומה, על מקום אחר, רווי מים ויין.

שרון קנטור
בתמונה: הבית. הנריק פוסאו, פורטוגל ‭ 1881

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 28/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"בית בפורטוגל" של יגאל סרנה מסתיים בשתי מילים מהיפות ביותר שקראתי לאחרונה אודי בן סעדיה וואלה! 02/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הגלות היא אוצר של אי-ידיעה 'בית בפורטוגל' הוא ספר לכיד ויפה שמצליח לגעת באחד הנושאים של זמננו – אגדת נדל"ן קסומה, על מקום אחר, רווי מים ויין

בתמונה: הבית. הנריק פוסאו, פורטוגל ‭ 1881

בשנים האחרונות, בעיקר בערבי שבת וחג, מפנק אחד מעיתונינו את קוראיו, השרויים תדיר בבליל של ייאוש, טינה ומרמור, בכתבה חגיגית שעניינה החיים מעבר לים: שכבה אקדמית שנאלצה (או שמא זכתה?) לקבוע את משכנה באוניברסיטאות זרות; מנהגיהם האקזוטיים של עמי העולם כפי שהם נשקפים בעיניו של גולה חדש וכו'. כתבות אלו מזינות את "תחושת האופציה", שהיא חיונית לחייהם של רבים מתושבי ישראל, בעיקר לאלו המשתייכים למחנה פוליטי מסוים. הממואר 'בית בפורטוגל', הוא הגביע הקדוש של "תחושת האופציה": הנה, אפשר. הנה יכול אדם, לא צעיר ולא בהייטק, לעשות את הצעד: להעתיק את חייו, להתחיל מחדש, להניח את הצ'ימידן הישראלי הכבד מנשוא ובעיקר - אשכרה להשתמש בדרכון האירופאי שעשינו ג'אסט אין קייס.

זהו ספרו ה-‭11‬ של סרנה, המתעד את בנייתו הפיזית של ביתו בפורטוגל, בית ישן בכפר קנדמיל, באלטו מיניו שבצפון המדינה. המילה "בית" מתייחסת לקירות, לדלתות, לחלונות, אבל גם, או בעיקר, לשינוי הנדרש מאדם שהייתה לו מולדת, ובית, וכעת הוא מבקש לו מקום חדש לקרוא לו כך. "בית הוא זהות חדשה שאתה מאמץ", מצטט סרנה מהספר 'תחת שמש טוסקנה', מעין גרסה נשית של ספרו. סרנה עצמו מגלם כאן גיבור מסוג חדש: היהודי שחזר לנדוד, זה שאינו מחזיק רובה, אלא עט ומקדחה.

לספר הזה אורבות מהמורות רבות: מדורי העיצוב מלאים בכתבות שעוסקות במה שהוא ליבו של הספר: איתורו של נכס ישן והפיכתו לבית מודרני השומר על צביונו הכפרי. "שנינו איננו רוצים להמשיך במסע הנדל"ן ומרגישים כאילו רק לנו המתין המעון הראשון הזה שראינו: ביתה של הזקנה מריליה", מתאר סרנה את רגע הבחירה ב"נכס". "עד לא מזמן הוא היה בית חום וישן, עד שנרכש על ידי משפחה שזיהתה את הפוטנציאל הגלום בו והפך לאחד הבתים היפים באזור" - זה כבר ציטוט מתוך מדור 'בית ועיצוב' של וואלה. ההתפייטות על הקסם הווינטג'י, על החיים שיכולים להיות פשוטים, כמו פעם, אך עם זאת נוחים, כי בכל זאת היום; על המפגש עם רועה הצאן המקומי, שימור עצי הפרי, הרצפה העתיקה, חיפושים אחר הדלת הנכונה שפורקה מאיזו אחוזה נשכחת, שיוף עדין, בטון מוחלק ואפילו התאהבות באריח. אלו כמיהות בסגנון מושבים בשרון, גילום שיפוצניקי של פודיזם. במובן מסוים זה סיפור מתח, משהו שמגיע כמעט ממחוזות הריאליטי: האם יצליחו הבנאים והפועלים האיטיים והמבריזנים לסיים את הגג לפני בוא הגשם? האם יושלם אי פעם הבית?

קל לו, לזר, ליפול להיקסמות-יתר. למשל, כשהוא נוסע ברכבו ומאזין לרדיו, הוא שומע מגיש צרוד, שאותו הוא מדמיין כ"גבר עב בשר כבן חמישים ליד המיקרופון, משעשע לפעמים במידה וולגרית קצת, לא פוליטיקלי קורקט, מיושן אך מלא חיים". הנה, טיפוסים שבארצך ובשפתך היו מרתיחים את דמך, בתוכן מקומם או בנימה מבזה, הופכים נסבלים ואף רבי-קסם תחת חסותה של הזרות והיציאה מחוץ לשפה. הגלות היא אוצר של אי-ידיעה.

מעבר למנוסה הפוליטית, חבוי כאן רובד נוסף והוא הבריחה הדומרית, זו החוששת מיום הדין ומתבצרת מחוץ למרבדי הבטון, במקום שאדמתו פורייה וקשה לגווע בו ברעב. "ברחתם מהערים הגדולות... אנחנו הרי יודעים מה קורה שם! ובאלטו מיניו, אתה מת מרעב רק אם אתה מחליט שאתה רוצה למות", מפטיר לעברו מקומי.

סרנה, נדמה, מודע ברובד כזה או אחר לכך שרכישת נדל"ן עתיק במחיר טוב בארץ לא שלך, היא סוג של כיבוש. הוא מיישב את הקושי הזה בתחקיר העומק שהוא עורך על המקום שאליו הגיע, על יושביו, על הקשישה מריליה שהבית שבו בילתה בשכיבה את שנותיה האחרונות, עד שמתה, יהיה מעתה ביתו שלו. החיפוש הזה אחר פכים מחייה ומההסטוריה של הבית והיישוב, מוגשים כמעין  מנחה למצפון, אך בלולאת הניכוס הגדולה, דווקא הניסיונות האלה הופכים את מריליה ואת ההיסטוריה כולה, לעוד נכס של הכובש, נכס רוחני.

אך על אף המבוכה, על אף השמאלנות, האשכנזיות, האייל-שניזם, על אף החלון הפלסטיני שהובא מיפו וקובע בבית החדש - על אף כל אלו, 'בית בפורטוגל' הוא הישג. סרנה משכלל כאן את יכולת ההתבוננות שלו ואת סגנונו, שנע תמיד בין זה של עיתונאי לסופר. הוא מצליח לטוות מאינספור דמויות, פכים ומרישים, טקסט לכיד ויפה; ספר אישי ורומנטי, שאין לשוחרי אובייקטיביות או הייטרים מה לחפש בו. במובנים רבים, ולאוכלוסייה רחבה, עדיין, זה ה-טקסט של התקופה: אגדת נדל"ן קסומה, על מקום אחר, רווי מים ויין.

שרון קנטור
בתמונה: הבית. הנריק פוסאו, פורטוגל ‭ 1881

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 28/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"בית בפורטוגל" של יגאל סרנה מסתיים בשתי מילים מהיפות ביותר שקראתי לאחרונה אודי בן סעדיה וואלה! 02/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בית בפורטוגל יגאל סרנה

מבוא לבית

מכל המוניות השחורות, המבהיקות כראי, שהמתינו בנמל התעופה של ליסבון, אצה לקראתנו ווקסהול מרופטת וצהובה, כאילו ארבה רק לנו. הנהג, גבר זקן, קיבל את הכתובת ודהר כמטורף בחום העז, בלי מזגן, חלונותיו פתוחים, מקלל את כל הנהגים. "לוקו", צעק על כל מי שעקף אותו, עד שנתקענו בפקק. "טרפיק", צחק. לא היה לו מושג איפה הסמטה שבה חיכה לנו החדר השכור ושעה ארוכה ניסה לברר עם נהגים אחרים. ואחר כך נהג מהר, מרקד בין רכבים, פקקים וכיכרות. "פאק", "שיט", צעק באנגלית רצוצה, טיפס במעלה תלול של הר ובלם בדרך נס, מול הבית ב-Rua de sao gens. כך נחתנו בבירת ארץ שטרם הכרנו, ושבה נתחיל, מהר יותר מכל מה שחלמנו, להקים את ביתנו, 400 קילומטרים צפונית מהלוקו, הטרפיק וליסבון, סמוך למקום שבו נשפך נהר המיניו אל האוקיינוס האטלנטי.

כשנה אחרי מסע ליסבון, אני כבר עומד על רצפת עץ בלב בית פורטוגלי ישן, ערוף גג, ומקלל את הקרפינטיירה. אין תשובה בנייד של הנגר ג'ורג'. אין קול ואין עונה. איפה לעזאזל גג העץ שהבטיח ג'ורג' לפני הגשם? האדריכל ג'ילברטו, שמנהל את העבודה, פורש כפיו ופניו מלאי מצוקה רבה אף ממצוקתנו. כשגשמי הזעף של החורף קרבים וקירות הגרניט העתיקים שעוביים כמטר חשופים, אני חולם בלילות על בית שמעיין נובע מקירותיו. יש בו רצפות עץ ומטבח ישן, ארונות וקירות, דלתות וחלונות. אין גג, ובלי גג בית הוא כלום. הפקר לרוח ולגשמים.

ג'ילברטו אומר: "גם אם ירד קצת גשם על הבית, לא יקרה דבר. הגשם ישטוף אבק של מאה שנים." הוא מדבר על המים שירוו את העץ היבש, כאילו עמדנו בקִצן של מאה שנות בדידות של ג.ג. מארקס. האדריכל שלנו מוצא נחמה גם בצרות. זה חלק מהאופי המקומי: שהלקוח לא יכעס, שיחוש בנוח ואז גם למקומי יהיה נוח. אני מגלה לאט כי העיכוב הנמשך, היעלמות הנגרים והבטחות השווא, הן חלק מאותה נינוחות פורטוגלית והעדר חיפזון, כי ההווה הוא געגוע לעבר ואילו לגבי העתיד, נראה ביום שני, בשבוע הבא.

"הנגרים נדירים כמו אסטרונאוטים", אומר ג'ילברטו. רבים מהם עזבו בשנים הקשות שבהן לא היתה עבודה. חלקם היגרו לצרפת ועתה, כשיש ביקוש, קשה להשיג את אומני העץ שיודעים להכין את הקורות הגדולות, להקים גג מבודד של עץ ורעפים שיחזיק מעמד שנים רבות. "חלקם עובדים חצי חודש בצרפת וטסים הלוך ושוב כל כך הרבה, עד שמחלקת העסקים מלאה בנגרים פורטוגלים משודרגים."

אני מחייך למחשבה על ג'ורג' שלנו שנח עכשיו במחלקת עסקים, עד שאני נזכר כי גם איש הרעפים והאבן, סניור פרנקלין, מחכה שהנגרים יגמרו, ושבשורת בעלי המקצוע הפורטוגלים שלנו כולם מחוברים זה לעבודתו של זה כגלגלי שיניים: אחד מסיר, אחר מקים, וכולם מתחייבים לכמה בתים באותה עת ומדלגים ביניהם.

זהו נס אקלימי של סתיו מתמשך עם שמי תכלת קיציים. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר קרב. נובמבר מגיע. בכל בוקר אני תולה עיני בשמי קנדמיל ומייחל שיישארו כחולים ויבשים, אבל אני יודע היטב כי בסוף נזדקק לבני מקצועו של יוסף הנגר, מעבר לנס עצירת הגשמים שמתחולל בנו. בסוף נובמבר, מתחיל גשם קל לרדת. השמש הגוועת חולפת דרך גפנים שמאבדות את עליהן. יופיה של השלכת הזהובה עוד נאחז רגע בענפים בטרם ייעלם, והעלים נפלאים כפרחי כיליון. קִצו המתמשך של הסתיו הוא גם זמן של חסד, אך אני נכסף לשמוע המולת בנייה, נקישות פטיש, מנגינה מרנינה של מסור חשמלי; את שירת המקדחה וחריקת המברג המכני.

בכל בוקר נפתח שער הברזל של החצר אל דממה. אני עובד שם לבדי כמו למלא את החסר. אני אדון הבית ופועלו היומי: אני שותל ונוטע בגינה קטנה שיצרתי בפתח מחסן, שיהיה לסטודיו, שהוא לבדו מתמלא חפצים והופך למקום חי. אני נוטע שתיל רך של בוגנוויליה שתטפס בבוא היום על הקיר. אני בא והולך, יום אחרי יום. עד שבוקר אחד, כמתוך כובעו של קוסם, צצה לה משאית הנגרים הלבנה של ג'ורג'.

היא עמוסה בקורת עץ אורן ארוכה כתורן וקורות קטנות ממנה. וג'ורג' מופיע, כאילו תמיד היה בחצר, פורק עם אנשיו את המטען, נושא על כתפו את קורות העץ הכבדות. הנגרים גונחים תחת כובד העץ. הם מניחים במחסן חלק מהן לבל ייפגעו מן הגשם. כאילו הרגע גילו שהחורף קרב והם חרדים מאוד מנזקיו.

"מחר נבוא", אומר ג'ורג' בלכתו.

מאז אותה הופעה, בכל בוקר כשאני נכנס לחצר, נתקלות רגלי בקורת העץ המהוקצעת, העצומה כאורך הבית, שמוטלת באלכסון. אחרות, קצרות ממנה, נחות במחסן. רק בראשית דצמבר, כשאני מגיע אחר הצהריים, חונים שני רכבי אופל קורסה ישנים ליד השער. נושא עיני אל פסגת הבית הערוף, אני רואה כי לכל אורכו מתוחה הקורה הגדולה, שִׁדרת הגג החדש, שמחברת בין שני משולשי הבטון של שוליו. תוך יומיים צומח כובע חדש לבית ופרנקלין שב עם פועליו לסיים את המלאכה. רק אז מגיע המבול ומציף יערות וחצרות, בתים פרוצים ללא גגות ודירי כבשים וכבישים.

והבית יבש.

 

1

חודשים רבים טרם המבול, בלילנו הראשון כתיירים בליסבון, התעוררה אורית מחלום ביעותים. בחלומה היינו נואשים מאוד לחזור לעיר שממנה הגענו, אך לא ידענו מהי העיר. צעדנו בין טיפות של כל מיני התרחשויות מוזרות. היא זכרה שמצאנו בניין וטיפסנו לגג. נשכבנו על שולי הבטון של בריכה ישנה ואנשים באו ונחו סביבנו. נדמה היה לה שחזרנו למקום שלנו, שנחלצנו מן הנסיגה בזמן, אבל כבר לא היינו חלק ממנו. "זה היה דומה לדיבור בשפה שהכרת וששכחת ואתה חורק שיניים בדברך", זכרה את התחושה. העיר הפורטוגלית נגעה ללבה, הציפה אותה, הטילה בה בלבול רב.

אהובתי העצובה לפעמים, השמחה תמיד. אהובתי החכמה שתלתליה כחורש פרוע, שבנתה את עצמה במו ידיה מחורבן ביתה, מתאהבת בעצב בליסבון כמו התנגן באוזניה הפאדו כשיר ערש שהיא זוכרת מילדות שלא היתה לה. "מאז הגענו לפורטוגל, אני מטולטלת. כאילו טיפסתי ושקעתי עם הסמטאות", היא חשה כי העיר הפסואית מטילה עליה את מצבי הרוח הגחמניים שלה. כל המעברים שאנו מגלים מן היופי אל בתי מתים חרבים. הדלתות הנעולות.

"אני מרגישה פה כפי שלא הרגשתי בשום עיר", החללים האפלים, ההיעדרות העמוקה. טלטלות של רגש. מהפכי נפש. עיר צבעונית, מתפוררת. חורבה נשענת על ארמון, עצמותיו הנחשפות של בניין השב לאדמה. עורקי הברזל. חיים לצד רפאים. לונה פארק ובית קברות. כל מה שהיה ואיננו עוד ובכל זאת נוכח מאוד בהעדרו. וילונות אכולי שנים מתעופפים ככנפי עש מחלון פתוח.

היא מחפשת את המילה המדויקת.

אני מקריא לה מאנריקה וילה־מאטאס הספרדי שתיאר את ליסבון ב"המסע האנכי" שלו, כ"עיר מבוכית, עם מצפים המשקיפים על מראות מתישים, והאמת הנצחית הריקה של השמים, עצובים ושובי לב מאינכמוהם. עיר אווירית שנדמית מגיחה כמו נחש מעורו. עיר שאתה מהלך בה גם פעם ראשונה וחש שכל חייך היית שם". אהובתי אומרת: "ליסבון מעלה משקע מקרקעית נפשי. אולי דברים שצריכים להישאר בתחתיתה." היא מחפשת חלונות נטושים. דמות ממתינה במסגרת החלון.

בשכונת גראסה שבה שוכן חדרנו השכור אנו שותים אספרסו חזק נהדר בקפה דה מונטה, שנראה כדירת משפחה: בעלת הבית, ילדיה, אנשי השכונה, הברמן והמלצרית, מי שבא ומי שיוצא, מי שמגיש ומי ששותה. לברמן השחור כעץ הבנה של הקפה קוראים דמיס במבי. אמו ג'מייקאית והשם בא לו מאביו האנגולאי. הוא כמעט עשרים שנים בליסבון, "כי האנשים חמים וקרובים ללב". בנה של בעלת המקום הוא ילד הסנדקאות שלו.

בית הקפה הקטן צבוע, כמו הרבה מקומות פה, באדום כהה כאיבר פנימי של חיה, מלא בצעצועים, כאילו ילדי בעלת הבית חיים איתה פה. כרזת אלמודובר תלויה לצד כרזות טום ווייטס ופרננדו פסואה. הצטברות של חיים אמנותיים וחיים שימושיים בלי הפרדה. ילדים, מטריות, אמפנדוס, עוגת תפוזים רטובה, עוגת שוקולד והקפה מעורר המתים. ישישה שאצבעותיה מעוקמות משיגרון מתעקשת לכלות לבדה עוגה גדולה. גבר מחוספס כיורד ים משחק עם ילד הבית במכונית צעצוע כחולה. גבר כרסתן מסביר בהתלהבות דבר מה לאישה כחושה, כשיחה בין דב לאנפה. האלמנות הזקנות נמוכות, לבושן מיושן, כאילו חיו במאה אחרת מנכדותיהן הפרועות למראה.