קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע

קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי

עוד על הספר

יחיאל גלבוע

יחיאל גלבוע, ד"ר לפילוסופיה של המדע, מתמקד בפילוסופיה של הטכנולוגיה. בעל רקע הנדסי וניהולי באקדמיה ובתעשייה – B.Sc בהנדסה, M.Sc משולב בהנדסה ומדעי המחשב, ו – MBA. היה מרצה מן החוץ בפילוסופיה של הטכנולוגיה במכללות ספיר וסמי שמעון. ספרו, קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע, ראה אור ברסלינג (2022). ספרו פילוסופיה של הטכנולוגיה גם יצא לאור ברסלינג (2023). 

תקציר

שתי התפיסות הפילוסופיות, זו של קרל פופר המייצגת את ”הנאורות החדשה” וזו של פילוסופיית ”דרך האמצע”, מתרחקות מפתרונות הקצה, מהרציונליות הלוגית הקשיחה של התפיסה הדיכוטומית; הן מכתיבות רציונליות גמישה יותר המאפשרת עדכון וקבלת החלטות במרחב רב- ממדי של מרכיבים כמותיים ואיכותיים. וכפי שכבר ניסח זאת אריסטו: ”כל מדע מצליח להביא את פעולתו לידי שלמות כשהוא מביט אל האמצע ומכוון את מעשיו אליו [...] השלמות (כך גם בטבע) מדויקת ונבחרת מכל מלאכה באשר היא, וכך תכוון אף היא אל האמצע”. שתי התפיסות הנבחנות בדקדקנות על ידי יחיאל גלבוע גורסות שה”אמת” אינה בהישג ידינו, ולכן כל שאנו יכולים לעשות אינו אלא לקיים תהליכי חִזְרוּר תמידיים: לשער השערות, לבדוק אותן אל מול המציאות באמצעות מאזני התבונה, לתקן את הדרוש תיקון, לעדכן את ההשערות, לבדוק שוב... וכך לנסות להתקרב ל”אמת”. בפופר והפילוסופיה של דרך האמצע נבחנת נקודת המפגש בין משנתו של קרל פופר לפילוסופיית דרך האמצע על פי תפיסותיהם של קונפוציוס, אריסטו והרמב”ם. כמו כן, הספר מזמן עיון ודיון בדוגמאות מתחומי הטכנולוגיה והעסקים אשר עולות בקנה אחד עם תורתו של פופר ועם הפילוסופיה של דרך האמצע, כמו למשל העיכוב בכניסת תעשיית המחשבים העולמית למחקר ופיתוח בתחום המחשוב הקוונטי; התפתחות התקשורת ו”אפקט הפרפר” במרחב הפעילות האנושית-עולמית אשר עשוי להוביל לנקודות קיצון הרסניות. יחיאל גלבוע, ד”ר לפילוסופיה של המדע, מתמקד בפילוסופיה של הטכנולוגיה. בעל רקע הנדסי וניהולי B.Sc -בהנדסה, M.Sc משולב הנדסה ומדעי המחשב, ו- MBA. שימש כמרצה מן החוץ בפילוסופיה של הטכנולוגיה במכללות ספיר וסמי שמעון.

פרק ראשון

1
בין האמת לתבונה

בדרך כלל הבעיות העומדות לפתחנו, ובעיקר כשמעורב בהן גם ממד אנושי, מטבען הן אינן בעיות חד־ממדיות עם פתרונות מינימום או מקסימום, כפי שקיים בפתרון בעיות מתמטיות חד־ממדיות. בבעיות רב־ממדיות מרכיבי הפתרונות נגזרים מהבעיות ומכילים מרכיבים כמותיים ומרכיבים איכותיים עם תלות הדדית ביניהם, כך שלרוב פתרון מתמטי אינו אפשרי. פתרונות מהסוג הזה נשענים על תפיסה השואפת להרמוניה והמקרבת בין מכלול המרכיבים הכמותיים והאיכותיים, כפי שהציע קרל פופר בתורת ההשערות וההפרכות וכפי שמוצע בפילוסופיית דרך האמצע.

המרחב האנושי, על מגוון התחומים הרב והמורכב שבו, מאופיין בבעיות רב־ממדיות ובפתרונות שאינם דיכוטומיים. בתהליך הדיון הביקורתי,14 במערכות מרובות משתנים (כמותיים ואיכותיים) עם תלות הדדית בניהם, ובכלל זה הגורם האנושי המעורב בתהליך קבלת ההחלטות, נדרש פתרון המשקלל את מגוון המרכיבים והמאפשר קבלת פתרון מיטבי15 לבעיה הנדונה. הדרך להתקרב לפתרון כזה היא באמצעות התבונה, דהיינו מנגנון הביקורת הרציונלית.16

פופר כתב על הרציונליות והסביר:

הרציונאליות היא עמדה של נכונות להקשיב לטיעונים ביקורתיים וללמוד מן הניסיון. ביסודו של דבר, זוהי עמדה המודה כי אולי אני טועה ואתה צודק, ובמאמץ אולי נתקרב אל האמת. זו עמדה שאינה מתייאשת בנקל מן התקווה שבאמצעים כמו טיעון והסתכלות קפדנית יכולים בני אדם להגיע למין הסכמה על הרבה בעיות חשובות; ושלעתים קרובות אפילו כאשר הדרישות והאינטרסים מתנגשים אפשר להתווכח על הדרישות וההצעות השונות ולהגיע - אולי בעזרת בוררות - לפשרה שמהיותה צודקת יוכלו הרוב, אם לא הכול, לקבלה. קיצורו של דבר, הגישה הרציונליסטית - או כפי שאולי יורשה לי לתייגה, "גישת הסבירות" - דומה מאוד לגישה המדעית, לאמונה שזקוקים אנו לשיתוף פעולה בחיפוש האמת, ושבעזרת ויכוח נוכל במשך הזמן להגיע למשהו הדומה לאובייקטיביות.17

לדעת ברנרד ויליאמס (Williams), האמת איננה ניתנת להשגה, ובשאיפה לָאמת האינטרסים החברתיים והאישיים הם מרכיב דומיננטי. לדבריו, האמת היא דיוק וכנות. דיוק - שיקוף של המציאות בקירוב הטוב ביותר; כנות - מחויבות לחשוף במלואם את היגדי האמת שהאדם מאמין בהם. במהלך חיינו מתברר לנו כי היכרותנו את המציאות מוגבלת והבנתנו את המציאות היא שיקוף של מגבלות התבונה האנושית. כמו כן, התערותנו בחברה מבהירה לנו שהמבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים מושתתים, בין השאר, על אינטרסים אישיים וקבוצתיים, והכנות אינה בהכרח מרכיב דומיננטי; ואף על פי כן, החתירה לאמת, חרף היותה משימה מורכבת, חשובה מאוד להתפתחות המדעית בפרט ולחיינו בכלל.18

חקר האמת המדעית והתבונה שונים בתכלית. בחקר האמת המדעית, בניסוי אמפירי מבוקר, אנו מצפים לחקר האמת המסוימת באותה נקודת זמן ובאותו נושא. אמת מידה זו מצומצמת ביחס לתבונה, מכיוון שעולם התבונה מורכב מתחומים מגוונים ומהשקפת עולם רב־ממדית הכוללת התייחסות להיבטים רבים נוסף על האמת האמפירית.

העידן הנוכחי מתאפיין בחרדת מידע ובשינויים מדעיים וטכנולוגיים ההולכים ומתרבים. מאפיינים אלה מעידים שאין אמת מדעית או טכנולוגית אחת קבועה, להפך; האמת המדעית והטכנולוגית משתנה וקצב השתנותה הולך וגדל.19 אם כן, בהינתן מצב זה של כמויות מידע הולכות וגדלות ואמת מדעית משתנה, כיצד עלינו לנהוג? כדי להשיב על שאלה זו יש לחפש אחר כלי שיאפשר לנו במצב דינמי כזה להמשיך ולהתנהל ולקבל החלטות. כלי זה הוא התבונה, הרציונליות, שאנו יכולים להפעיל בתהליכי קבלת החלטות.

לפני שנים רבות השמיע סר אריק אשבי, פרופסור לבוטניקה מאנגליה, ביטוי נאמן לכמיהה זו: "כשהידע והעובדות משתלטות עלינו, בואו לא נתיר לתבונה ללכת לאיבוד".20 לדברי בנימין מוזס:

הניסיון להטות את המאמץ של החתירה לאמת, לשדה התבונה, הוא הבלם של המגמה המתפשטת לנטוש את חיפוש האמת; לוותר על הניסיון האין־סופי, כמעט סיזיפי, להשיג שיקוף מהימן של המציאות, למרות שהוא זה אשר הביא את האנושות להישגיה הגדולים ביותר.21

אם כן, צידוד ברציונליות ובתבונה משמעו שאין מציאות דיכוטומית. אין אמת מוחלטת במדע ובוודאי שלא בתחומים אחרים המכילים גם היבטים מערכתיים ואנושיים. בפועל קיים ספקטרום רחב של מצבים, ובאמצעות הרציונליות והתבונה אפשר להחליט בכל נקודת זמן ובהתאם לנסיבות הקיימות מה נכון יותר או מה גרוע פחות, עד למצב הבא שבו צריך להחליט החלטות חדשות.

ליבת הפעילות המדעית היא חתירה לחשיפת האמת של הטבע (האמת האוניברסלית), אף על פי שאמת זו אינה בת־השגה. החקירה המדעית היא פעילות אנושית המנסה להגיע לאמת של הטבע (האוניברסלית) באמצעות מדענים שיש להם יתרונות, אך גם חסרונות בשל היותם בני אנוש. הפעילות המדעית מכילה שלושה מרכיבים עיקריים: חידוש - תהליך הגילוי והחשיפה של הבנה שלא הייתה ידועה קודם; אישוש הגילוי או הפרכתו מול המציאות באמצעות ניסויים ותצפיות; פרשנות לחידוש או לגילוי. כך החקירה המדעית מאפשרת להתקרב לאמת, והטכנולוגיה אפילו מרחיבה את יכולתנו להתקרב לאמת באמצעות מערכי מִחשוב ויישומי אנליזה לעיבוד הנתונים, אך לעולם לא נוכל להגיע לאמת המוחלטת. האמת הנחשפת במחקר היא תמיד זמנית ועל תנאי. הטעות במחקר היא חלק מוכל בכל פתרון, והדרך לגילוי האמת לעולם איננה ליניארית, אלא כוללת גם מעקפים וקפיצות ומהפכים ונסיגות.

דוגמה לחוסר הנכונות להכיר בכך שטעות היא חלק אינהרנטי במחקר המדעי ודוגמה למחיר הכבד הטמון באי־הכרה זו, אפשר לראות בסיפורם של ז'אן בטיסט ז'וזף דלאמבר ופייר פרנסואה אנדרה משאן. בשנים 1792-1799 יצאו דלאמבר ומשאן למדוד את כדור הארץ במטרה לייסד את יחידת המטר, יחידה שהייתה אמורה להיות אחד חלקי מיליון של המרחק בין קו המשווה לקוטב. קן אלדר שעקב אחר מסעם של המדענים סיפר על טעות שהייתה במדידתם. טעות זו הוסתרה, לא דווחה והפכה להיות טעות נגררת ביחידת המטר עד היום. נראה שהמדענים הצרפתים ביקשו להשיג במדידותיהם דיוק בלתי אפשרי ולא הביאו בחשבון את העניין שכלי המדידה אינם אבסולוטיים, שהם נשחקים במהלך השימוש ושבני האדם אינם יכולים לדייק דיוק אבסולוטי בתצפיותיהם. מכיוון שהמדענים האלה פעלו בתקופת המהפכה המדעית שבה הייתה חברה שמרנית מאוד, נושא הטעות המדעית כלל לא היה קיים בשיח המדעי. יותר מכך, בימים ההם טעות הייתה עשויה להיתפס כחטא מוסרי, ובחברה שבה המדענים היו מורמים מעם, הם לא יכלו לטעות. לפיכך "השאלה שהם שאלו זה את זה, לא הייתה מה הם הממצאים שניתן לסמוך עליהם, אלא של מי הממצאים שניתן לסמוך עליהם".22

המקרה של דלאמבר ומשאן מעיד משהו על הקונפליקט בין תפיסת המדע השמרנית, שלפיה המדע הוא תכלית הכול ואין בו טעות, ובין התפיסה הפרגמטית שלפיה צריך להביא בחשבון גם את המציאות ואת רמת היכולת לדייק. דלאמבר, שככל הנראה היה פרגמטיסט, הכיר בטעות הקיימת באופן מובנה בתהליך והודה בה. לעומתו, משאן השמרן, נציג המדע הטהור, הבין שיש טעויות במציאות ושאין אבסולוטיות בשום מערכת מדידה, בוודאי כשבמדידה מעורבים בני אדם, אבל הוא לא היה מוכן להודות בכך והוביל להטעיית המדע ולטרגדיה אישית שלו.

משאן לא שגה כל כך, אבל לא הבין מה פירושה של טעות. דווקא אי ההבנה הזאת היא שתרמה בלי משים להבנתנו מהי טעות, ושינתה לצמיתות את משמעותו של העיסוק במדע. מהי טעות? ומי מחליט מתי היא גדולה מנשוא? המדע המודרני מקבל את הטעות כמנת חלקו. המדע המודרני אינו תובע אמת ממשרתיו, רק הגינות. הוא מניח שהאמת תעלה לבסוף מתוך מאמץ קולקטיבי, כל עוד הכול מקפידים על הגינות. אין ספק שלמדענים חשוב מאוד להשיג את התשובה הנכונה, אבל כשההתאמה בין התיאוריה לניסוי יפה מדי, יש מקום לחשד. [...] בתקופתו של משאן, הטעות נחשבה למחדל מוסרי.23

אליבא דה בנימין מוזס, תפיסת אידיאל האובייקטיביות של פרנסיס בייקון (מי שהניח את התשתית למדע האמפירציסטי24) בשיטות המחקר אינה בת־השגה עקב שני מכשולים עיקריים: מגבלות התפיסה האנושית את המרחב הפיזיקלי ומגבלות יכולת עיבוד הנתונים והכללתם לאמת אוניברסלית.

בייקון מאיר מספר ליקויים בסיסיים בתהליך החשיבה האנושי: הנטייה לאנלוגיה עם הניסיון המוקדם של היחיד ולא עם הניסיון המצטבר בעולם שמחוצה לו; הנטייה הטבעית לדיכוטומיה, לפשט מצבים מורכבים ע"י קיטוב; חוסר יכולת לארגן את החשיבה באמצעות הסתברויות, נוכח אי ודאות אינהרנטית בחשיפת האמת; כישלון השפה לספק מילים לרעיונות חשובים ותופעות; חוסר היכולת לתפוס את מה שלא ניתן לבטא במילים; ודבקות במיתוסים המקבעים תיאוריות ישנות, אמיתות שאבד עליהן הכלח.25

בייקון הצליח לנסח את מגבלות החשיבה האנושית, התבונית הרציונלית, ובשל מגבלות אלה חתר לבסס תפיסה מגשרת בין השיטה המדעית המכנית ובין הפרשנות התבונית. לדידו, בכוחה של התפיסה המגשרת להבנות קשר מפרה והדדי בין המדע לפרשנות.

 

מרחבי הבעיה, הפתרון והדיון הביקורתי

מאחר שמרחב הבעיה לעולם איננו חד־ממדי, קל וחומר כשמדובר במרחב הקיום האנושי־חברתי, כל בעיה היא בעיה רב־ממדית הכוללת מספר רב של מרכיבים ומשתנים. מאחר שאין שום מנגנון שיכול להבטיח אי־תלות בין מרכיבים ומשתנים, תמיד קיימת תלות הדדית כזו במרחב הבעיה, ולכן הפתרון חייב לאפשר שקלול של כלל המרכיבים והמשתנים במרחב הבעיה, דהיינו יצירת מרחב של פשרה המאפשר מציאת פתרון מיטבי למצב נתון. זאת ועוד, מאחר שכל מרחב הוא דינמי ומשתנה תדיר, גם מרחב הבעיה מתאפיין בדינמיות ומשתנה תדיר, והדרך היחידה להתקרב לפתרון המיטבי היא באמצעות התבונה, קרי באמצעות תהליך דינמי אין־סופי הכולל חיפוש, ניסיון, התקרבות לפתרון הוודאי ושאיפה להגיע לפתרון מוחלט.

במהפכה הקופרניקנית השנייה עברה נקודת הייחוס בפרשנות של הידע המדעי מהעולם הידוע אל תבונת האדם (הסובייקט) המכיר אותו. לא העולם הוא המלמד את האדם דעת, אלא האדם הוא המשליך את הרכב תבונתו על העולם.26 לכן האדם מכיר את התופעות, אבל לא את הדבר כשלעצמו, כפי שהסביר קאנט, לבני האדם אין יכולת להכיר את המציאות כפי שהיא בוודאות:

אי אפשר שתהא לנו הכרה על מושא כלשהו כעל דבר כשהוא לעצמו, אלא במידה שהוא מושא של הסתכלות חושנית, כלומר כתופעה. מזה מתחייב, כמובן, שכל הכרה עיונית אפשרית של התבונה מוגבלת על מושאים של ניסיון בלבד.27

במרחב הפתרון, המאופיין בריבוי פרמטרים כמותיים ואיכותיים עם תלות הדדית ביניהם, כאשר מערכת מאופיינת באמצעות משתנה אחד כמותי, בתחום המתמטי אפשר לחשב כרצוננו ערך אקסטרמום מינימלי או מקסימלי עבור המשתנה ולהביא לפתרון הבעיה. כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים כמותיים ואורתוגונליים (בלתי תלויים הדדית), בתחום המתמטי אפשר לחשב כרצוננו ערכי אקסטרמום מינימליים או מקסימליים עבור כל אחד מהמשתנים ולהביא לפתרון הבעיה. כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים כמותיים, שיש ביניהם תלות הדדית מוגדרת, בתחום המתמטי אפשר לחשב פתרון אופטימלי, בהתאם לאילוצי המערכת ובהתאם ליעד המוגדר במרחב ההשתנות של המשתנים.28

ג'ון פון ניומן (Neumann) ואוסקר מורגנשטרן (Morgenstern) הראו שמבחינה מתמטית, כשיש משתנים שאינם אורתוגונליים (עם תלות הדדית בניהם), אי־אפשר לקבל בו־זמנית אקסטרמום (מינימום/מקסימום), גם כשמדובר רק במשתנים כמותיים,29 ואני מבקש להוסיף, קל וחומר כשמדובר במשתנים איכותיים או בשילוב של משתנים כמותיים ואיכותיים.

כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים איכותיים, הבעיה מורכבת עוד יותר, ובתחום המתמטי אין פתרון חד־ערכי, כפי שנמצא במקרים של משתנים כמותיים.

מחקר כמותי מייצר אפוא תמונה "רזה" אשר אינה משקפת את מורכבות המציאות. עובדה זו הניעה את התפתחות המחקר האיכותני (שלסקי ואלפרט, 2007) [...] המחקר הכמותי יכול להראות לכל היותר שההשערה שפיתח החוקר היא אכן סבירה. ביסוס ההשערה הוא רק ראשיתו של המחקר, מחקר שלא יכול להיעשות אך ורק (וגם לא בעיקר) בשיטה כמותית.30

זאת ועוד, יש להביא בחשבון שחלק מהמרכיבים והמשתנים משקפים שיקולים אישיים או קבוצתיים המשפיעים על תהליכי קבלת ההחלטות, ומכאן שאין פתרון מוחלט, אלא רק שאיפה לפתרון מיטבי בנסיבות הקיימות.31

הנטייה האנושית לדיכוטומיה נגזרת מהנטייה לקבל תשובות ברורות ולסלק ספקות. כמו כן, מידת המובחנות של הניגודים מאפשרת לנו להבין את מציאות חיינו ביתר קלות. אריסטו הציע להבין את המציאות באמצעות דרך האמצע הפרוסה בין שני הקטבים ומשקפת פשרה טובה יותר מכל אחד מהקטבים. כך גם במצבי עימות בין בני אדם ניתן להשיג פשרה.

עימותים וניגודים מאפשרים למדע (ובכלל בכל תחום) להתפתח ולחדד שוב ושוב את הפתרונות המיטביים לבעיות שונות.32 לאורך ההיסטוריה היו ניגודים ועימותים בין חוקרים, בעיקר סביב חיפוש האמת של הטבע (ממד אחד מבין ממדים רבים שבהם מחפש האדם את האמת), והם אלה שהזינו את ההתפתחות המדעית. דוגמה להבנה שאין אפשרות להגיע לאמת הוודאית אלא רק לחיפוש פתרון מיטבי ניתן למצוא בתורת ההשערות וההפרכות של פופר ובפילוסופיית דרך האמצע, שבמערכת היחסים ההדדית ביניהן עוסק הספר הזה. בתפיסת ההשערות וההפרכות של פופר הסכֵמה ההתפתחותית והדיון הביקורתי הם חלק מתהליך מדורג ודינמי של חיפוש אחר פתרון מיטבי. תהליך זה דומה לעיקרון החז"לי איפכא מסתברא ולדיאלקטיקה הסוקרטסית המתרחשת באמצעות שאלות ספקניות ותשובות מעמדות קוטביות, עד שמתגבשת הבנה המקובלת על דעת הצדדים המתדיינים.

גם דרך האמצע היא דרך התבונה בתהליך חיפוש הפתרון המיטבי לבעיה, וגם היא מתרחקת מקיצוניות ומשתמשת בלוגיקה ״גמישה"33 המאפשרת להגיע צעד אחר צעד לפתרון מיטבי. הדיון הביקורתי הוא תהליך חיפוש דינמי של פתרון מיטבי לבעיה מרובת משתנים כמותיים ואיכותיים שיש ביניהם תלות הדדית. לטענתי, הרציונליות של תהליך זה היא הרציונליות העומדת במרכזה של פילוסופיית דרך האמצע, העולה בקנה אחד עם הרציונלית שבסכֵמה ההתפתחותית בתורת ההשערות וההפרכות של פופר, דהיינו העלאת בעיה, פעילות מכוונת ומבוקרת לפתרונה בתהליך חזרור, בהסכמת המעורבים בדיון, כפי שניסח פופר:

הרציונאליות היא עמדה של נכונות להקשיב לטיעונים ביקורתיים וללמוד מן הניסיון. ביסודו של דבר, זוהי עמדה המודה כי אולי אני טועה ואתה צודק, ובמאמץ אולי נתקרב אל האמת. זו עמדה שאינה מתייאשת בנקל מן התקווה שבאמצעים כמו טיעון והסתכלות קפדנית יכולים בני אדם להגיע למין הסכמה על הרבה בעיות חשובות; ושלעתים קרובות אפילו כאשר הדרישות והאינטרסים מתנגשים אפשר להתווכח על הדרישות וההצעות השונות ולהגיע - אולי בעזרת בוררות - לפשרה שמהיותה צודקת יוכלו הרוב, אם לא הכול, לקבלה.34

פופר והפילוסופיה של דרך האמצע מציעים תהליך חיפוש של פתרון מיטבי שבסופו ניצבות ודאות ואמת הנוגעות לכל תחומי הפעילות של האדם. הפתרונות אינם אבסולוטיים. אנחנו לעולם לא נדע את האמת. אולם הרציונליות והתבונה מאפשרות לנו לחפש את הדרך שבה נשאף לאמת, לפתרון הקרוב ביותר לאמת הרגעית בעת קבלת ההחלטות במרחב הנסיבות הקיימות, על פי הבנתם של מקבלי ההחלטות בנסיבות הקיימות, ובתהליך דינמי מתמיד.

 

 

יחיאל גלבוע

יחיאל גלבוע, ד"ר לפילוסופיה של המדע, מתמקד בפילוסופיה של הטכנולוגיה. בעל רקע הנדסי וניהולי באקדמיה ובתעשייה – B.Sc בהנדסה, M.Sc משולב בהנדסה ומדעי המחשב, ו – MBA. היה מרצה מן החוץ בפילוסופיה של הטכנולוגיה במכללות ספיר וסמי שמעון. ספרו, קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע, ראה אור ברסלינג (2022). ספרו פילוסופיה של הטכנולוגיה גם יצא לאור ברסלינג (2023). 

עוד על הספר

קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע יחיאל גלבוע

1
בין האמת לתבונה

בדרך כלל הבעיות העומדות לפתחנו, ובעיקר כשמעורב בהן גם ממד אנושי, מטבען הן אינן בעיות חד־ממדיות עם פתרונות מינימום או מקסימום, כפי שקיים בפתרון בעיות מתמטיות חד־ממדיות. בבעיות רב־ממדיות מרכיבי הפתרונות נגזרים מהבעיות ומכילים מרכיבים כמותיים ומרכיבים איכותיים עם תלות הדדית ביניהם, כך שלרוב פתרון מתמטי אינו אפשרי. פתרונות מהסוג הזה נשענים על תפיסה השואפת להרמוניה והמקרבת בין מכלול המרכיבים הכמותיים והאיכותיים, כפי שהציע קרל פופר בתורת ההשערות וההפרכות וכפי שמוצע בפילוסופיית דרך האמצע.

המרחב האנושי, על מגוון התחומים הרב והמורכב שבו, מאופיין בבעיות רב־ממדיות ובפתרונות שאינם דיכוטומיים. בתהליך הדיון הביקורתי,14 במערכות מרובות משתנים (כמותיים ואיכותיים) עם תלות הדדית בניהם, ובכלל זה הגורם האנושי המעורב בתהליך קבלת ההחלטות, נדרש פתרון המשקלל את מגוון המרכיבים והמאפשר קבלת פתרון מיטבי15 לבעיה הנדונה. הדרך להתקרב לפתרון כזה היא באמצעות התבונה, דהיינו מנגנון הביקורת הרציונלית.16

פופר כתב על הרציונליות והסביר:

הרציונאליות היא עמדה של נכונות להקשיב לטיעונים ביקורתיים וללמוד מן הניסיון. ביסודו של דבר, זוהי עמדה המודה כי אולי אני טועה ואתה צודק, ובמאמץ אולי נתקרב אל האמת. זו עמדה שאינה מתייאשת בנקל מן התקווה שבאמצעים כמו טיעון והסתכלות קפדנית יכולים בני אדם להגיע למין הסכמה על הרבה בעיות חשובות; ושלעתים קרובות אפילו כאשר הדרישות והאינטרסים מתנגשים אפשר להתווכח על הדרישות וההצעות השונות ולהגיע - אולי בעזרת בוררות - לפשרה שמהיותה צודקת יוכלו הרוב, אם לא הכול, לקבלה. קיצורו של דבר, הגישה הרציונליסטית - או כפי שאולי יורשה לי לתייגה, "גישת הסבירות" - דומה מאוד לגישה המדעית, לאמונה שזקוקים אנו לשיתוף פעולה בחיפוש האמת, ושבעזרת ויכוח נוכל במשך הזמן להגיע למשהו הדומה לאובייקטיביות.17

לדעת ברנרד ויליאמס (Williams), האמת איננה ניתנת להשגה, ובשאיפה לָאמת האינטרסים החברתיים והאישיים הם מרכיב דומיננטי. לדבריו, האמת היא דיוק וכנות. דיוק - שיקוף של המציאות בקירוב הטוב ביותר; כנות - מחויבות לחשוף במלואם את היגדי האמת שהאדם מאמין בהם. במהלך חיינו מתברר לנו כי היכרותנו את המציאות מוגבלת והבנתנו את המציאות היא שיקוף של מגבלות התבונה האנושית. כמו כן, התערותנו בחברה מבהירה לנו שהמבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים מושתתים, בין השאר, על אינטרסים אישיים וקבוצתיים, והכנות אינה בהכרח מרכיב דומיננטי; ואף על פי כן, החתירה לאמת, חרף היותה משימה מורכבת, חשובה מאוד להתפתחות המדעית בפרט ולחיינו בכלל.18

חקר האמת המדעית והתבונה שונים בתכלית. בחקר האמת המדעית, בניסוי אמפירי מבוקר, אנו מצפים לחקר האמת המסוימת באותה נקודת זמן ובאותו נושא. אמת מידה זו מצומצמת ביחס לתבונה, מכיוון שעולם התבונה מורכב מתחומים מגוונים ומהשקפת עולם רב־ממדית הכוללת התייחסות להיבטים רבים נוסף על האמת האמפירית.

העידן הנוכחי מתאפיין בחרדת מידע ובשינויים מדעיים וטכנולוגיים ההולכים ומתרבים. מאפיינים אלה מעידים שאין אמת מדעית או טכנולוגית אחת קבועה, להפך; האמת המדעית והטכנולוגית משתנה וקצב השתנותה הולך וגדל.19 אם כן, בהינתן מצב זה של כמויות מידע הולכות וגדלות ואמת מדעית משתנה, כיצד עלינו לנהוג? כדי להשיב על שאלה זו יש לחפש אחר כלי שיאפשר לנו במצב דינמי כזה להמשיך ולהתנהל ולקבל החלטות. כלי זה הוא התבונה, הרציונליות, שאנו יכולים להפעיל בתהליכי קבלת החלטות.

לפני שנים רבות השמיע סר אריק אשבי, פרופסור לבוטניקה מאנגליה, ביטוי נאמן לכמיהה זו: "כשהידע והעובדות משתלטות עלינו, בואו לא נתיר לתבונה ללכת לאיבוד".20 לדברי בנימין מוזס:

הניסיון להטות את המאמץ של החתירה לאמת, לשדה התבונה, הוא הבלם של המגמה המתפשטת לנטוש את חיפוש האמת; לוותר על הניסיון האין־סופי, כמעט סיזיפי, להשיג שיקוף מהימן של המציאות, למרות שהוא זה אשר הביא את האנושות להישגיה הגדולים ביותר.21

אם כן, צידוד ברציונליות ובתבונה משמעו שאין מציאות דיכוטומית. אין אמת מוחלטת במדע ובוודאי שלא בתחומים אחרים המכילים גם היבטים מערכתיים ואנושיים. בפועל קיים ספקטרום רחב של מצבים, ובאמצעות הרציונליות והתבונה אפשר להחליט בכל נקודת זמן ובהתאם לנסיבות הקיימות מה נכון יותר או מה גרוע פחות, עד למצב הבא שבו צריך להחליט החלטות חדשות.

ליבת הפעילות המדעית היא חתירה לחשיפת האמת של הטבע (האמת האוניברסלית), אף על פי שאמת זו אינה בת־השגה. החקירה המדעית היא פעילות אנושית המנסה להגיע לאמת של הטבע (האוניברסלית) באמצעות מדענים שיש להם יתרונות, אך גם חסרונות בשל היותם בני אנוש. הפעילות המדעית מכילה שלושה מרכיבים עיקריים: חידוש - תהליך הגילוי והחשיפה של הבנה שלא הייתה ידועה קודם; אישוש הגילוי או הפרכתו מול המציאות באמצעות ניסויים ותצפיות; פרשנות לחידוש או לגילוי. כך החקירה המדעית מאפשרת להתקרב לאמת, והטכנולוגיה אפילו מרחיבה את יכולתנו להתקרב לאמת באמצעות מערכי מִחשוב ויישומי אנליזה לעיבוד הנתונים, אך לעולם לא נוכל להגיע לאמת המוחלטת. האמת הנחשפת במחקר היא תמיד זמנית ועל תנאי. הטעות במחקר היא חלק מוכל בכל פתרון, והדרך לגילוי האמת לעולם איננה ליניארית, אלא כוללת גם מעקפים וקפיצות ומהפכים ונסיגות.

דוגמה לחוסר הנכונות להכיר בכך שטעות היא חלק אינהרנטי במחקר המדעי ודוגמה למחיר הכבד הטמון באי־הכרה זו, אפשר לראות בסיפורם של ז'אן בטיסט ז'וזף דלאמבר ופייר פרנסואה אנדרה משאן. בשנים 1792-1799 יצאו דלאמבר ומשאן למדוד את כדור הארץ במטרה לייסד את יחידת המטר, יחידה שהייתה אמורה להיות אחד חלקי מיליון של המרחק בין קו המשווה לקוטב. קן אלדר שעקב אחר מסעם של המדענים סיפר על טעות שהייתה במדידתם. טעות זו הוסתרה, לא דווחה והפכה להיות טעות נגררת ביחידת המטר עד היום. נראה שהמדענים הצרפתים ביקשו להשיג במדידותיהם דיוק בלתי אפשרי ולא הביאו בחשבון את העניין שכלי המדידה אינם אבסולוטיים, שהם נשחקים במהלך השימוש ושבני האדם אינם יכולים לדייק דיוק אבסולוטי בתצפיותיהם. מכיוון שהמדענים האלה פעלו בתקופת המהפכה המדעית שבה הייתה חברה שמרנית מאוד, נושא הטעות המדעית כלל לא היה קיים בשיח המדעי. יותר מכך, בימים ההם טעות הייתה עשויה להיתפס כחטא מוסרי, ובחברה שבה המדענים היו מורמים מעם, הם לא יכלו לטעות. לפיכך "השאלה שהם שאלו זה את זה, לא הייתה מה הם הממצאים שניתן לסמוך עליהם, אלא של מי הממצאים שניתן לסמוך עליהם".22

המקרה של דלאמבר ומשאן מעיד משהו על הקונפליקט בין תפיסת המדע השמרנית, שלפיה המדע הוא תכלית הכול ואין בו טעות, ובין התפיסה הפרגמטית שלפיה צריך להביא בחשבון גם את המציאות ואת רמת היכולת לדייק. דלאמבר, שככל הנראה היה פרגמטיסט, הכיר בטעות הקיימת באופן מובנה בתהליך והודה בה. לעומתו, משאן השמרן, נציג המדע הטהור, הבין שיש טעויות במציאות ושאין אבסולוטיות בשום מערכת מדידה, בוודאי כשבמדידה מעורבים בני אדם, אבל הוא לא היה מוכן להודות בכך והוביל להטעיית המדע ולטרגדיה אישית שלו.

משאן לא שגה כל כך, אבל לא הבין מה פירושה של טעות. דווקא אי ההבנה הזאת היא שתרמה בלי משים להבנתנו מהי טעות, ושינתה לצמיתות את משמעותו של העיסוק במדע. מהי טעות? ומי מחליט מתי היא גדולה מנשוא? המדע המודרני מקבל את הטעות כמנת חלקו. המדע המודרני אינו תובע אמת ממשרתיו, רק הגינות. הוא מניח שהאמת תעלה לבסוף מתוך מאמץ קולקטיבי, כל עוד הכול מקפידים על הגינות. אין ספק שלמדענים חשוב מאוד להשיג את התשובה הנכונה, אבל כשההתאמה בין התיאוריה לניסוי יפה מדי, יש מקום לחשד. [...] בתקופתו של משאן, הטעות נחשבה למחדל מוסרי.23

אליבא דה בנימין מוזס, תפיסת אידיאל האובייקטיביות של פרנסיס בייקון (מי שהניח את התשתית למדע האמפירציסטי24) בשיטות המחקר אינה בת־השגה עקב שני מכשולים עיקריים: מגבלות התפיסה האנושית את המרחב הפיזיקלי ומגבלות יכולת עיבוד הנתונים והכללתם לאמת אוניברסלית.

בייקון מאיר מספר ליקויים בסיסיים בתהליך החשיבה האנושי: הנטייה לאנלוגיה עם הניסיון המוקדם של היחיד ולא עם הניסיון המצטבר בעולם שמחוצה לו; הנטייה הטבעית לדיכוטומיה, לפשט מצבים מורכבים ע"י קיטוב; חוסר יכולת לארגן את החשיבה באמצעות הסתברויות, נוכח אי ודאות אינהרנטית בחשיפת האמת; כישלון השפה לספק מילים לרעיונות חשובים ותופעות; חוסר היכולת לתפוס את מה שלא ניתן לבטא במילים; ודבקות במיתוסים המקבעים תיאוריות ישנות, אמיתות שאבד עליהן הכלח.25

בייקון הצליח לנסח את מגבלות החשיבה האנושית, התבונית הרציונלית, ובשל מגבלות אלה חתר לבסס תפיסה מגשרת בין השיטה המדעית המכנית ובין הפרשנות התבונית. לדידו, בכוחה של התפיסה המגשרת להבנות קשר מפרה והדדי בין המדע לפרשנות.

 

מרחבי הבעיה, הפתרון והדיון הביקורתי

מאחר שמרחב הבעיה לעולם איננו חד־ממדי, קל וחומר כשמדובר במרחב הקיום האנושי־חברתי, כל בעיה היא בעיה רב־ממדית הכוללת מספר רב של מרכיבים ומשתנים. מאחר שאין שום מנגנון שיכול להבטיח אי־תלות בין מרכיבים ומשתנים, תמיד קיימת תלות הדדית כזו במרחב הבעיה, ולכן הפתרון חייב לאפשר שקלול של כלל המרכיבים והמשתנים במרחב הבעיה, דהיינו יצירת מרחב של פשרה המאפשר מציאת פתרון מיטבי למצב נתון. זאת ועוד, מאחר שכל מרחב הוא דינמי ומשתנה תדיר, גם מרחב הבעיה מתאפיין בדינמיות ומשתנה תדיר, והדרך היחידה להתקרב לפתרון המיטבי היא באמצעות התבונה, קרי באמצעות תהליך דינמי אין־סופי הכולל חיפוש, ניסיון, התקרבות לפתרון הוודאי ושאיפה להגיע לפתרון מוחלט.

במהפכה הקופרניקנית השנייה עברה נקודת הייחוס בפרשנות של הידע המדעי מהעולם הידוע אל תבונת האדם (הסובייקט) המכיר אותו. לא העולם הוא המלמד את האדם דעת, אלא האדם הוא המשליך את הרכב תבונתו על העולם.26 לכן האדם מכיר את התופעות, אבל לא את הדבר כשלעצמו, כפי שהסביר קאנט, לבני האדם אין יכולת להכיר את המציאות כפי שהיא בוודאות:

אי אפשר שתהא לנו הכרה על מושא כלשהו כעל דבר כשהוא לעצמו, אלא במידה שהוא מושא של הסתכלות חושנית, כלומר כתופעה. מזה מתחייב, כמובן, שכל הכרה עיונית אפשרית של התבונה מוגבלת על מושאים של ניסיון בלבד.27

במרחב הפתרון, המאופיין בריבוי פרמטרים כמותיים ואיכותיים עם תלות הדדית ביניהם, כאשר מערכת מאופיינת באמצעות משתנה אחד כמותי, בתחום המתמטי אפשר לחשב כרצוננו ערך אקסטרמום מינימלי או מקסימלי עבור המשתנה ולהביא לפתרון הבעיה. כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים כמותיים ואורתוגונליים (בלתי תלויים הדדית), בתחום המתמטי אפשר לחשב כרצוננו ערכי אקסטרמום מינימליים או מקסימליים עבור כל אחד מהמשתנים ולהביא לפתרון הבעיה. כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים כמותיים, שיש ביניהם תלות הדדית מוגדרת, בתחום המתמטי אפשר לחשב פתרון אופטימלי, בהתאם לאילוצי המערכת ובהתאם ליעד המוגדר במרחב ההשתנות של המשתנים.28

ג'ון פון ניומן (Neumann) ואוסקר מורגנשטרן (Morgenstern) הראו שמבחינה מתמטית, כשיש משתנים שאינם אורתוגונליים (עם תלות הדדית בניהם), אי־אפשר לקבל בו־זמנית אקסטרמום (מינימום/מקסימום), גם כשמדובר רק במשתנים כמותיים,29 ואני מבקש להוסיף, קל וחומר כשמדובר במשתנים איכותיים או בשילוב של משתנים כמותיים ואיכותיים.

כאשר מערכת מאופיינת באמצעות כמה משתנים איכותיים, הבעיה מורכבת עוד יותר, ובתחום המתמטי אין פתרון חד־ערכי, כפי שנמצא במקרים של משתנים כמותיים.

מחקר כמותי מייצר אפוא תמונה "רזה" אשר אינה משקפת את מורכבות המציאות. עובדה זו הניעה את התפתחות המחקר האיכותני (שלסקי ואלפרט, 2007) [...] המחקר הכמותי יכול להראות לכל היותר שההשערה שפיתח החוקר היא אכן סבירה. ביסוס ההשערה הוא רק ראשיתו של המחקר, מחקר שלא יכול להיעשות אך ורק (וגם לא בעיקר) בשיטה כמותית.30

זאת ועוד, יש להביא בחשבון שחלק מהמרכיבים והמשתנים משקפים שיקולים אישיים או קבוצתיים המשפיעים על תהליכי קבלת ההחלטות, ומכאן שאין פתרון מוחלט, אלא רק שאיפה לפתרון מיטבי בנסיבות הקיימות.31

הנטייה האנושית לדיכוטומיה נגזרת מהנטייה לקבל תשובות ברורות ולסלק ספקות. כמו כן, מידת המובחנות של הניגודים מאפשרת לנו להבין את מציאות חיינו ביתר קלות. אריסטו הציע להבין את המציאות באמצעות דרך האמצע הפרוסה בין שני הקטבים ומשקפת פשרה טובה יותר מכל אחד מהקטבים. כך גם במצבי עימות בין בני אדם ניתן להשיג פשרה.

עימותים וניגודים מאפשרים למדע (ובכלל בכל תחום) להתפתח ולחדד שוב ושוב את הפתרונות המיטביים לבעיות שונות.32 לאורך ההיסטוריה היו ניגודים ועימותים בין חוקרים, בעיקר סביב חיפוש האמת של הטבע (ממד אחד מבין ממדים רבים שבהם מחפש האדם את האמת), והם אלה שהזינו את ההתפתחות המדעית. דוגמה להבנה שאין אפשרות להגיע לאמת הוודאית אלא רק לחיפוש פתרון מיטבי ניתן למצוא בתורת ההשערות וההפרכות של פופר ובפילוסופיית דרך האמצע, שבמערכת היחסים ההדדית ביניהן עוסק הספר הזה. בתפיסת ההשערות וההפרכות של פופר הסכֵמה ההתפתחותית והדיון הביקורתי הם חלק מתהליך מדורג ודינמי של חיפוש אחר פתרון מיטבי. תהליך זה דומה לעיקרון החז"לי איפכא מסתברא ולדיאלקטיקה הסוקרטסית המתרחשת באמצעות שאלות ספקניות ותשובות מעמדות קוטביות, עד שמתגבשת הבנה המקובלת על דעת הצדדים המתדיינים.

גם דרך האמצע היא דרך התבונה בתהליך חיפוש הפתרון המיטבי לבעיה, וגם היא מתרחקת מקיצוניות ומשתמשת בלוגיקה ״גמישה"33 המאפשרת להגיע צעד אחר צעד לפתרון מיטבי. הדיון הביקורתי הוא תהליך חיפוש דינמי של פתרון מיטבי לבעיה מרובת משתנים כמותיים ואיכותיים שיש ביניהם תלות הדדית. לטענתי, הרציונליות של תהליך זה היא הרציונליות העומדת במרכזה של פילוסופיית דרך האמצע, העולה בקנה אחד עם הרציונלית שבסכֵמה ההתפתחותית בתורת ההשערות וההפרכות של פופר, דהיינו העלאת בעיה, פעילות מכוונת ומבוקרת לפתרונה בתהליך חזרור, בהסכמת המעורבים בדיון, כפי שניסח פופר:

הרציונאליות היא עמדה של נכונות להקשיב לטיעונים ביקורתיים וללמוד מן הניסיון. ביסודו של דבר, זוהי עמדה המודה כי אולי אני טועה ואתה צודק, ובמאמץ אולי נתקרב אל האמת. זו עמדה שאינה מתייאשת בנקל מן התקווה שבאמצעים כמו טיעון והסתכלות קפדנית יכולים בני אדם להגיע למין הסכמה על הרבה בעיות חשובות; ושלעתים קרובות אפילו כאשר הדרישות והאינטרסים מתנגשים אפשר להתווכח על הדרישות וההצעות השונות ולהגיע - אולי בעזרת בוררות - לפשרה שמהיותה צודקת יוכלו הרוב, אם לא הכול, לקבלה.34

פופר והפילוסופיה של דרך האמצע מציעים תהליך חיפוש של פתרון מיטבי שבסופו ניצבות ודאות ואמת הנוגעות לכל תחומי הפעילות של האדם. הפתרונות אינם אבסולוטיים. אנחנו לעולם לא נדע את האמת. אולם הרציונליות והתבונה מאפשרות לנו לחפש את הדרך שבה נשאף לאמת, לפתרון הקרוב ביותר לאמת הרגעית בעת קבלת ההחלטות במרחב הנסיבות הקיימות, על פי הבנתם של מקבלי ההחלטות בנסיבות הקיימות, ובתהליך דינמי מתמיד.