תעתוע אפל

פרק 1

איזו קלישאה שהאישה היפה ביותר שראה מעודו היא דוגמנית־על.

אנדי, צלם בתחילת דרכו, בן עשרים וחמש, בדרך־כלל לא התלהב מדי מיופיין של הדוגמניות שניצבו מול עדשת המצלמה שלו. הוא לא תפס את עצמו כבחור בנאלי שהולך בעיניים עצומות (או במקרה הזה, פקוחות לרווחה) אחרי העדר, אבל מבטו התמגנט אליה בעל כורחו.

איך נפלו גיבורים.

היא באמת משהו מיוחד, חשב לעצמו. גופה היה מעוצב כשעון חול ותווי פניה כאילו שורטטו ביד אמן. גילה לא ניכר עליה למעט כמה קמטוטים זעירים שאותם הסגיר חיוכה. עיניה, שהבהיקו בכחול עמוק, יחד עם שערה הכהה, היוו ניגוד מדהים לעורה הבהיר והצח.

הוא נזכר כיצד צלמים אחרים שזכו לעבוד אתה, נהגו להישבע שהיא האישה היפה ביותר עלי אדמות. "גודל האגדה כגודל ההגזמה," היה עונה להם בעוקצנות. אולם כעת, במרחק צעדים ספורים מהאייקון העולמי גלוריה מקינטייר, הבין עד כמה טעה.

מזל שאין לי כובע, חשב לעצמו, אחרת הייתי נאלץ לאכול אותו.

אנדי סווין ניגש אל דוגמנית הצמרת הוותיקה ואולי המצליחה ביותר בעולם.

"וואו. את האישה היפה ביותר שראיתי..."

"תודה," קטעה אותו גלוריה באדישות. היא כבר שמעה את המשפט הזה פעמים רבות.

תחילה לא שמה לב לעלם הצעיר שעמד לפניה, אך כשהביטה בו התקשתה להתיק את מבטה ממנו. הוא היה יפה־תואר. שערו הזהוב השתפל על עיניו, שהיו בצבע זית, וחיוכו היה כובש.

אולי בכל זאת שווה לתת לו לסיים את המשפט, חשבה לעצמה.

היא בחנה אותו שוב. בהחלט היו לו כל הנתונים להיות דוגמן, אבל הוא לא, אחרת הייתה מכירה אותו.

 אז מי הוא? תהתה. גלוריה אהבה לדעת בדיוק מול מה (או מי) היא מתמודדת.

"סליחה, אני חוששת שאני לא מכירה אותך."

"אבל אני מכיר אותך. טוב, בעצם כל העולם מכיר אותך," חייך הצעיר.

"אני גלוריה," הציגה את עצמה, אף־על־פי שידעה שאין בכך צורך.

"אנדי סווין," אמר והושיט את ידו ללחיצה.

ידו נותרה מיותמת באוויר רגעים ארוכים. כשראתה שאין בכוונתו לוותר, נאותה לבסוף להושיט את ידה.

"השם שלך נשמע לי מוכר," אמרה.

"את בטח מתכוונת לאבי, אנדרו סווין, בעל חברת עורכי הדין 'A & A'."

"תמיד תהיתי מה עומד מאחורי השם הזה..."

"אלו ראשי התיבות של אבי ושלי. הוא תמיד קיווה שאמשיך בדרכו, אך אני בחרתי להיות צלם. אני עזבתי, אבל השם נשאר."

"ומה אתה בדיוק מצלם?" שאלה, ספק מקניטה ספק מסוקרנת.

"בדרך־כלל אני עוסק בצילומים אמנותיים," הפתיע אותה. הוא העדיף להשמיט את העובדה שכדי להרשות לעצמו את העיסוק באמנות, עליו לצלם דוגמניות למחייתו.

"אז למה הגעת למסיבת שיווק של אתר אופנה? הרי אין פה שום דבר שקשור לאמנות."

הם עמדו בחלל גדול שבו נערכה מסיבת השיווק של האתר החדש. כל מי שהיה משהו בעולם הדוגמנות והפרסום, נכח. הקיר הימני של האולם היה למעשה חלון זכוכית ענק, שהשקיף על אורותיה של מנהטן עד למפגשהּ עם הים, אולם גם זה לא הציל את האווירה הכושלת של המסיבה. אותו מפגש שגרתי, אותם מאכלי גורמה מאוסים ואותם נושאי שיחה משעממים שאינם משתנים לעולם.

למען האמת, אנדי היה היחידי שעורר בה עניין.

"אני חייב להודות שמשכתי בלא מעט חוטים כדי להגיע לכאן," אמר כצוחק על עצמו.

"אין ספק שהמאמץ בהחלט השתלם," עלה חיוך קטן על שפתיה. תופעה מוזרה ביותר, כי מעולם לא הרשתה לעצמה להרגיש נוח בחברת אנשים חדשים.

"בשבילי זה דווקא היה שווה את הטרחה," חייך. להפתעתו, הוא באמת ובתמים התכוון לכך.

היא כבר ידעה לאן השיחה מובילה.

"כי למעשה רציתי לפגוש אותך."

"אותי? למה?" שאלה בתמימות מעושה. אולי הוא מעט להוט מדי, חשבה לעצמה, אך בהחלט מגיעות לו נקודות על התעוזה.

"כפי שציינתי קודם, אני צלם, ויש לי הצעת עבודה בשבילך."

היא הופתעה לגמרי. כנראה טעתה לגביו. אולי אפילו קצת נעלבה מכך שבא לדון אתה בעניין עסקי בלבד. ההערצה לדוגמניות כבר לא מה שהייתה בעבר, התמרמרה בלבה.

"אני בטוח שאת מקבלת עשרות הצעות מדי יום," המשיך, "אבל אני מקווה שתמצאי עניין במה שאני עומד להציע לך."

"תמשיך," אמרה, מתארת לעצמה שבוודאי מדובר בעוד צילום לשער מגזין/ רשת אופנה/ קמפיין איפור, מה שלא נשמע מיוחד כל־כך.

עכשיו הכול תלוי בו, הוא חייב לגרום לה להסכים.

"טוב, תרשי לי לנסות ולהרשים אותך בכך שאתחיל ואומר שמדובר בפרויקט שאמור לעורר תהודה עולמית."

עוד פרסומת לחברה בינלאומית? חשבה. לא מרשים במיוחד. איפה האמנות שדיבר עליה?

"בעצם, המשימה שהוטלה עליי היא ללכוד את מהותו האמיתית של מושג היופי. מדובר בצילום אמנותי ולא בעוד איזה קמפיין או פרסומת, ולכך נדרשת עבודה רבה. החל באיתור המקום האידיאלי, עיצוב רקע חלומי ועד למציאת האישה המושלמת, כי בינינו, אין ספק שאתן המין היפה. לכן אני זקוק לך. אם לא תסכימי, איאלץ לבטל את הצילומים כי לא אתפשר על דבר שאינו מושלם, ועבורי אין מישהי שמתאימה לפרויקט הזה יותר ממך."

בהחלט נאום מרשים. המחמאה לא חמקה מגלוריה. הרעיון מצא חן בעיניה.

"אתה לא חושב שעדיף לך לבחור מישהי צעירה יותר? הרי מוסכם על הכול שהנעורים הם סמל היופי," אמרה ישירות.

אנדי ידע שהיא תשאל אותו את השאלה הזאת, וגם ידע בדיוק מה להשיב לה.

"לדעתי אישה היא כמו יין טוב - רק משתבחת עם השנים. בכל מקרה, עוד לא ראיתי אישה שמגיעה לקרסולייך, צעירה או לא. לכן אני מפציר בך שתסכימי, כי בלעדייך זה לא יקרה והעבודה הזאת חשובה לי מאוד."

החנופה בהחלט הועילה. היה בו משהו שהצליח לכבוש אותה, לעת עתה.

"אתה יודע מה?" אמרה בפרץ של ספונטניות, "אני אשתתף בצילומים שלך. הרי לא אוכל לשאת באחריות להריסת הפרויקט שלך." אותו חיוך נדיר התחמק לו שוב.

האמת היא שגם יצר התחרותיות התעורר בה. היא רצתה להוכיח לכל הדוגמניות הצעירות, שחושבות אולי שהיא נחלת העבר, שלא יהיה להן קל להביס אותה בדרך לתהילה. אמנם היא לא יכולה להכחיש שרובן ככולן יפהפיות, אבל אם היא תוכתר רשמית לאידיאל היופי אף אחת לא תוכל להתעלות עליה.

"מצוין!" קרא אנדי וחיוך גדול על פניו. "אפשר לקבל את כרטיס הביקור שלך?"

* * *

הם ישבו זה מול זה. ארתור, גלוריה ועורך־דינם מצד אחד של השולחן ואנדי ועורך־דינו מהצד השני. הם נפגשו בשביל לדון בפרטי החוזה, החל בשכר ועד לאספקת המזון.

ארתור כהן היה המנהל האישי של גלוריה. לא היה לה סוכן, היא לא אהבה סוכנים. גלוריה לא הייתה מסוג הדוגמניות שמקבלות בעיוורון כל הצעה שמובאת בפניהן, והקפידה לקחת חלק מהותי בקבלת ההחלטות לגבי המסלול המקצועי שלה. אילו לא הייתה דוגמנית, היא ודאי הייתה אשת עסקים מצליחה. היא תמיד הצליחה לקבל את מה שרצתה. חמש דקות בחברתה ניפצו לרסיסים את הסטיגמה הנפוצה של "יפה וטיפשה".

האמת היא שלא ממש נזקקה לארתור לצדה, אבל הוא היה האדם היחידי בעולם שכלפיו חשה הערכה אמיתית וכנה, ולכן זכה לכבוד שכזה גם מאנשים אחרים בתעשייה. ארתור תמיד היה שם עבורה, תמך והאמין בה עוד לפני שנעשתה דוגמנית צמרת או בכלל דוגמנית.

מעולם לא שכחה את אותו יום גורלי. היא הייתה בת שבע־עשרה, זה היה יום העבודה השלישי שלה בבית־הקפה, והוא היה גרוע כמו היום השני וזה שלפניו. לו יכלה, הייתה עוזבת כבר ביום הראשון, אבל היא הייתה צריכה את הכסף כדי לפרנס את עצמה ואת אמה החולה, שהפסיקה לעבוד. ארתור נכנס לגמרי במקרה לאותו בית־קפה, משום שהמקום הקבוע שאליו נהג ללכת, נסגר לשיפוצים. עד היום גלוריה אסירת תודה שארתור בחר לשבת דווקא בבית־הקפה שבו עבדה ולא אצל המתחרים ממול. לטענת ארתור, באותו יום הוא פשוט רצה ליהנות ממזג האוויר הנאה, ולכן העדיף את בית־הקפה שבו עבדה, בגלל השולחנות שהיו בחוץ. ארתור בחן ארוכות את המלצרית הצעירה ששירתה אותו, והחליט לקחת אותה תחת חסותו. לא היה לו ספק שהיא נועדה לגדולות. מאותו יום קיבלו חייה תפנית של מאה ושמונים מעלות.

למזלו ולמזלה, היו לו קצת קשרים בתחום. שניים מבכירי התעשייה היו חבריו עוד מימי האוניברסיטה, בימים שחלמו לשנות את העולם ולזכות בפרס נובל, שניות ספורות לפני שהפקטור הכלכלי השתלט על מוחם. הוא הפציר בהם לפגוש אותה ולא הסכים לקבל "לא" כתשובה. בסופו של דבר, סקרנותם (או עקשנותו של ארתור) גברה, והם הסכימו להכיר את אותה בחורה צעירה, שהקסימה את חברם הטוב. הם לא התחרטו.

באותה תקופה הייתה צעירה אחרת שחבריו של ארתור טיפחו כהבטחה הבאה של עולם הדוגמנות, אולם לאחר מבט אחד בגלוריה הם בחרו בה ומעולם לא הצטערו על כך. זה הסיפור שלה. כאן החיים שלה החלו ולא דקה לפני. היא פרצה לעולם הדוגמנות והפכה בן לילה לדוגמנית העסוקה ביותר בענף. לגבי הצעירה האחרת, אותה "הבטחה גדולה", היא לא זכרה את שמה והייתה בטוחה שגם אף אחד אחר לא.

אנשים תמיד אמרו לגלוריה שיבוא יום והיא תהפוך לדוגמנית. היא קיוותה שזה יקרה מוקדם מאשר מאוחר, כי הבינה מהר מאוד שגם בתחום הזה, ואולי בו במיוחד, לתזמון הנכון יש תפקיד מפתח. היא ידעה שלו החלה לאחר הפריצה הגדולה של הדוגמנית השנייה, לעולם לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה. זה היה הסוד הכמוס שלה. התעשייה היא זו שמושכת בחוטים, מחליטה מי תזכה להפוך לחביבת הקהל, ולא הציבור, גם אם הוא רוצה להאמין אחרת.

לאחר שכל העניינים העסקיים למיניהם נסגרו, הם עברו לדון בפרטי עבודת הצילומים.

המקום שנבחר היה יער מרהיב בחצי האי הדרומי של ניו־זילנד, שאנדי התוודע אליו באחד ממסעותיו. לדבריו, הניגוד בין הנוף הפראי לבין גלוריה, אשר נראתה כבובת חרסינה מעוצבת, הוא זה שייצור מראה אותנטי וכובש שאינו מלוטש מדי. בקיצור - מושלם.

בניגוד למה שהייתה רגילה, הצוות היה מצומצם למדי. פרט לאנדי, גלוריה וארתור, הוא כלל מאפרת, שתִפקדה גם על תקן מעצבת שיער, עוזר צלם ואסיסטנט כללי, שתפקידו היה לדאוג לכל דבר שרק ירצו.

כל שנותר הוא להתחיל במשימה.