מיהמיה

את דיוויד פגשתי באביב, בשמורת תל דן. סטיתי מהשביל המסומן. חלצתי נעליים, הורדתי גרביים, מכנסיים, חולצה. טיילתי ביובלים הקפואים. השתעשעתי במים. נערה בת שבע–עשרה וחצי בטיול כיתתי. הוא עמד מולי על אבן עגולה בשיווי משקל מפתיע. רזה, רזה, ובכל זאת לא ציפור. תלתליו הכהים נאספו על עורפו הלבן בגומייה אדומה. גרסה בהירה של ג'ימי הנדריקס בימיו האחרונים, משום העיניים השחורות, השקועות, השפתיים האפורות, הבולטות, עמידתו התיאטרלית, אני הקהל, המים זורמים בינינו, בין החלוקים, מחיאות כפיים סוערות. רגע כזה לא זכרתי בהיסטוריית המפגשים שלי עם אנשים. הוא חדר לתודעתי בהפתעה, מסביב השמורה, רק קולות בני–האדם רמזו מרחוק באכזריות שלא באמצע גן–עדן עמדנו. חייכתי. בשני צעדים התקרב אלי, הושיט לעברי את יד ימינו שבחלקה העליון קועקע דרקון כחול שקוף כנפיים. בין אגודל ואצבע ארוכה צבט לי בלחי, בטבעיות, בעדינות, כמו שמותר לעשות לתינוק זר בגן השעשועים. כפות רגלי קפאו במים, לא זזתי. הוא אמר שאלוהים העתיק אותי מתוך ציור האביב של בוטיצ'לי, ושבתערובת האפורה–כחולה של צבע עיני פורחים שדות בר מאוימים בסופת טורנדו מתקרבת. נערת פרחים דובשנית אני, שערי סערת גלים חמים, כך הוא אמר. הייתי מוקסמת. שמעתי את דינה צועקת מיה! רחוק, קרוב, עד שגם היא עמדה מולי. זועפת. "בואי, הולכים," פקדה, "את לא שומעת שמחפשים אותך?" יותר מתמיד היא כעסה עלי, על עמידתי בתחתונים מול העוף המוזר. היא ניקרה בו מבט ושלפה אותי מתוך המים. התלבשתי בחופזה מול צפייתו המשועשעת. דינה הלכה קדימה, פסעתי שני צעדים אחורה ולחשתי לו את מספר הטלפון שלי. חברי לכיתה חיכו בסבלנות בקרחת השמורה. יומיים טיפסנו, דילגנו בשבילים, מבריכה לבריכה, בנחלים, חופשת פסח בגליל, לפני מבחני הבגרות. בלילה ליד המדורה, מתחת לשק השינה, בלטו אותיות שמו באבנים. הגדולה התקועה בין השכמות - ד, הקטנה הצמודה לה - י. וכך שאר האותיות כחותם אבן נטבעו בבשרי. דיוויד, דיוויד, מצד לצד, למעלה כוכבים, למטה אבק, לישון, לישון, מחר אני בבית, צמודה לטלפון, הוא בטח זוכר את המספר, חייב, דיוויד. דינה ערה, אם אני, גם היא. "את משוגעת?" היא לוחשת, "עמדת מולו עירומה, את משוגעת?" עם תחתונים וחזייה, אני מתקנת אותה, אבל דינה צודקת. לא בדיוק צעקתי הצילו כשהוא נגע בי. דיברנו, אולי זה מסביר הכל. דינה לא מרפה, רוצה לדעת פרטים, תמיד היא מתנהגת כמו כלב השמירה שלי. "על מה דיברתם?"
היא חוקרת. "...משהו על האביב... לא זוכרת..." אני עונה לה לצאת ידי חובה. שיהיה כבר מחר, שקט והביתה. "היפי מלוכלך,"
היא מסכמת אותו בזעף, "הוא זקן עלייך בכמה שנים, ינצל אותך ויזרוק, אחר–כך אל תבואי לבכות לי," היא מאיימת. דינה, דינה, חברתי היקרה, שנים, מאז היינו בנות עשר והיא גרה בבלוק מולי. בשבת נסענו לים בטנדר של שלמוניקו הירקן, והלכתי יחפה למכולת, הייתי הבדווית של השכונה, היא היתה הנסיכה הגולה מארגנטינה. "אצלנו באררררגנטינה," התחיל כמעט כל משפט שלה אז. בריש מסולסלת, במבט מעורפל, היתה נזכרת בכל הטוב שהשאירה בארגנטינה. דינה, החברה הכי טובה שלי. שערה היה פעם משי גולש שהשמש הישראלית הפכה לערימת קש יבשה על ראשה, עורה הדקיק והמנוקד, הליכתה הקרשית, ילדה גבוהה. הבנים, שלא התרשמו מהוד נסיכותה הגולה, כינו אותה ג'ירפה. דינה, דינה, בארגנטינה של דינה היה נפלא. ספגתי בדמיוני את הסיפורים שלה, על בית שהיה לה, על שלוש קומותיו, והמשרתים הפזורים בכל פינה, שמוחאים להם כף והם מיד מביאים כוס מים. לא פעם חשבתי שהסיפור על סינדרלה התחיל בביתה של דינה, ואולי היתה זאת אחת מהמשרתות שלה, שבדרך נס ניצלה מהצורך התמידי של בני הבית בשתיית מים. גם בגדים רבים מאוד היו לה שם, מותאמים לאירועים שבהם השתתפה. חצאיות וחולצות, חליפות עם עניבות, שמלות פרחוניות, שמשיות תואמות, מלתחה בכל הצבעים, סוגי הבדים והגזרות. וזוגות נעליים, שצוחצחו וסודרו שורות שורות בחדר מיוחד. ידעתי שהיא ממציאה הכל. אני הייתי ילדה רגילה, עם צרכים בסיסיים לגידול בובות. ככל ששקעה משפחתה בקשיים כלכליים, כאן בארץ, הלכו ותפחו זיכרונותיה מארגנטינה לממדים של בתי מלוכה. ומאחר שרבו מאוד המשרתים, הגננים, מסרקי הכלבים ושאר נושאי תפקידים בביתה הארגנטינאי של דינה, לא איחרו לבוא גם סיפורים על קנוניות, בגידות ושאר מעשים פליליים חשאיים. בשלב הזה היא שיתפה אותי במשחקי בילוש, בניסיון לגבש סיבה מוצדקת אך מסתורית לעובדה שמשפחתה נאלצה לעזוב בית שופע, והגיעה לארץ מחוסרת כל. עזרתי לה להכין שיעורים, נתתי לה מדמי הכיס שלי, שנוכל ללכת ביחד לסרט. לא פעם חלקתי איתה את ארוחת הצהריים שלי. עלינו ביחד מכיתה לכיתה. בימי שישי התלבשנו בהתרגשות, לקראת המסיבות הכיתתיות. חברת הבנים קסמה לי מאוד. דינה נשארה ג'ירפה שהתביישו לרקוד איתה. ולמרות שכולם אמרו אחרת, בעיני היתה נאה. סצינות הקנאה של דינה הפילו אותה ממרומי כס הוד רוממותה, וכאחת מפשוטות העם השתמשה בתחבולות קטנות, לעתים מרושעות, להחזיק בבלעדיות על חברתי. הבנים שאהבתי היו בעיניה מכוערים, טיפשים, פושטקים, נצלנים. אסף מכיתה ח' 2 היה חמוד בעיני. הוא פרט על גיטרה, ילד רציני, עיניים יפות, קצת יותר נמוך ממני. בהפסקות היו בינינו יחסים טובים. בשיעורים עפו פתקים עם השערות שאנחנו חברים. פעם נשארנו אחרי הלימודים והוא הסביר לי חומר שלא הבנתי, משהו על מעגלים חשמליים. כל הזמן הסתכלתי על השפתיים שלו. הוא דיבר דיבר, הדגים, לא שמעתי כלום, רק ראיתי את השפתיים המתוקות שלו. עמדתי קרוב קרוב לידו, הזרת שלי נגעה בזרת שלו, הוא הפנה אלי מבט מופתע, לא יכולתי להפסיק להסתכל על השפתיים שלו, הוא הסמיק. אמרתי לו, בוא נתנשק, צחקתי, עצמתי עיניים, הפנים שלי שרפו. השפתיים שלו נגעו בשלי, נסגר המעגל החשמלי, בגופי זרמו כיווצים קטנים בגלים מדגדגים משורשי השערות ועד לבהונות. כשסיפרתי לדינה בהתרגשות על חוויית הנשיקה הראשונה, היא כינתה אותי זונה, ויעצה לי בתקיפות להתרחק לעולמים מהפושע ששיתף איתי פעולה במעשה. דינה, דינה. משנגמלה דינה מהצורך לדבר על עברה המפואר, מצאנו עצמנו שקועות בתכנון מפורט של העתיד. היא תכננה חמישה ילדים עם מטפלת צמודה, אני רציתי בן ובת. לשתינו יהיו מכוניות אדומות עם גג נפתח. מחשבה רבה הקדשנו לעיצוב הבית. בתחום זה הפגינה דינה את מיטב דמיונה, נזכרת שוב בבית הגדול מוצף המשרתים. במחשבה פרקטית, החלטתי על בית צנוע יחסית, שיהיה קל לנקות. ריהטנו חדרים, שתלנו ג'ונגלים בגינה, ובימי שישי אירחנו בנשפים נוצצים שחקני קולנוע מפורסמים. גם בתיכון למדנו באותה כיתה. הייתי חברה של כולם, התנשקתי עם הבנים. דינה היתה לצדי בכל מקום, מדריכה, מייעצת, מזהירה, יודעת הכל. באותו הלילה הציקה לי דינה במשנה מרץ. בלי סוף רצתה להמשיך לנזוף בי על עמידתי החשופה מול דיוויד. ואני שוב הרגעתי אותה, שתחתונים וחזייה זה בדיוק כמו בגד–ים ביקיני. דינה, דינה, תמיד היא דואגת, הכל היא מסבכת. עצמתי עיניים, אולי נרדמתי. סביב למדורה הדועכת חיזיון. ברחשים, יתושים, יצורים ליליים מכונפים התכנסו. יד אל יד, כנף אל פרק, או השד יודע איך, הם חגו במעגל, כמו ילדים קטנים סביב עוגת אש חגיגית. דרקון כחול התעופף מעל כולם, הצל בכנפיו השקופות, חושך, אור, אחד אחד נעלמו המחוללים מאחורי פרגוד עשן. הדרקון הכחול נחת עלי ברכות, כנף על יד, בטן אל בטן, עין בעין, הוא נספג בי כמו כתם מים בבד יבש. אחרי הטיול, דינה לא רצתה לדבר יותר על דיוויד. לא רצתה לשמוע שהוא זכר את מספר הטלפון שלי, שהלכתי איתו לים, שהוא גר אצל דודה שלו בפתח תקווה. פַּסל, בן עשרים וחמש, תושב חוזר מאמריקה, ההורים שלו נשארו בבוסטון. גם אמא שלי הזדעזעה מהחבר החדש שלי, "מיה'לה עוד פעם אספת מישהו מהרחוב?
מאיפה את מוצאת את כל המשוגעים האלה? אין לך מספיק חברים נחמדים בני גילך?" תמיד היא המומה כשבאים אלי בחורים לא מהכיתה. אל שלמה למשל היא כבר התרגלה, אז הוא הפסיק ללמוד, והוא מעשן, אבל הוא בחור עם מחשבות טובות, חבר שלי. והיא מתרצה, "את יודעת מה שאת עושה, אני סומכת עלייך, יש לך מספיק שכל לדעת." גם דיוויד יהיה לה קצת מוזר בהתחלה. היא עוד תתרגל אליו, וכמו עם כולם תגלה מה הוא אוהב לאכול, ותפנק אותו בביקוריו. רק את אבא היא צריכה להרגיע. דיוויד מראש פטר עצמו מהצורך להתחנחן, להיות סימפטי, הוא חף מכל הגינונים. זה הרתיח את דינה. "הוא מוזר," הזהירה אותי, "תבררי עליו... לכי תדעי... ולמה לא היה בצבא? את שומעת מיה? שלא ידביק אותך באיזו מחלה, לכי תדעי איזה חולירע הוא הביא מאמריקה." דיוויד סיפר לי על אמריקה, על הופעות רוק באיצטדיונים, על הטירוף, השחיתות והסגידה, לכסף, לאלוהים, לסמים, לאהבה, הכל בקינג סייז. אמר שישראל קטנה ובתולית, ושהוא כבר לא נוגע בסמים. לא אוותר על דיוויד בגלל דינה. אני נוסעת אל דיוויד בשלושה אוטובוסים. בסופי שבוע נשארת ללון אצלו. הוא תמיד שמח לקראתי כאילו חיכה לי כל היום. חף מכל משחקי היבוא לא יבוא, יצלצל לא יצלצל, כמו אורנה שמתענה עם החבר שנעלם לה כל יומיים. אני ממהרת לדיוויד. הוא רוצה אותי, מבקש גלוי, פוטר אותי מנדודי שינה. אני לא מתענה בציפייה ולא בניחושים, הוא רוצה אותי לידו.