המסעדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסעדה
הוספה למועדפים

המסעדה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עידן רבי

עידן רבי הוא עיתונאי בעיתון 'גלובס' וברשת ידיעות אחרונות. נולד בבאר שבע.

נושאים

תקציר

לגיבור הספר יש ג'וב לא שגרתי – הוא מספר סיפורים במסעדה. מה?! אוקי, אני אנסה להסביר. הדבר הכי קרוב לזה שאפשר לחשוב עליו במציאות הוא צלם אירועים. מישהו שעובר מחתונה לבר מצווה ומתעד רגעים קטנים שאמורים להיות רגעי אושר. אבל הגיבור שלי לא מצלם, אלא כותב טקסטים. סיפורים קצרים, לפעמים קצרצרים, על האנשים שהוא פוגש.

ובנוסף הוא לא הולך לשום מקום. הוא עובד במסעדה שנמצאת בעיירה שכוחת אל ואנשים מגיעים אל המסעדה הזו בעיקר כדי שהוא יכתוב עליהם. הבוס של הגיבור, האיש שמנהל את המסעדה, משוכנע שאנשים מגיעים אל המסעדה בעיקר כדי לאכול ושהסיפורים הם לא יותר מאשר קינוח, והחיכוך הזה בין שתי הדמויות הוא אחד מצירי העלילה.

הגיבור מתבונן באנשים לפרנסתו ואחר כך כותב עליהם. הם יודעים שהוא נמצא שם ורובם, באופן מודע בדרך כלל, מעלים בפניו מופע. מעין תוכנית ריאליטי סביב שולחן במסעדה. כולם מנסים להיות מנומסים, נבונים ורגישים. הגיבור לא קונה את הזיוף הזה. הוא חושב שהעולם מנוכר ונבזי וכולם נראים לו דומים באופן מביך. במקביל הוא מתאר את היחסים שלו עם הוריו, נפגש עם דמות נשית שמשנה את חייו לנצח ובהמשך מגלה סוד משפחתי שמטלטל אותו.

נירה רוסו כותבת על "המסעדה" ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות":

"מומלץ בכל לב לקרוא את 'המסעדה', ספר האינטרנט החדש והמרתק של הסופר עידן רבי... יש כאן קול אחר ומובהק. יש שפה פשוטה, שהשימוש בה וירטואוזי".

עידן רבי הוא מחבר הספרים "שישים מיליגרם פרוזאק" (זמורה-ביתן) ו"אלוהים על הכרית" (ידיעות ספרים)

פרק ראשון

1

הבוס עמד במרחק של חצי מטר ממני, אולי פחות. העיניים שלו היו חסרות סבלנות והמבט שלו רע. הוא החזיק ביד סכין שאורך הלהב שלה עשרים סנטימטר. דמעות קטנטנות זלגו מעיניו. אם מישהו היה מתבונן בסיטואציה מהצד, הוא היה יכול לקבל את הרושם שהבוס השמנמן ידקור עוד רגע את הגוף הרזה שלי ואחר כך יבכה. אבל זו היתה שטות גמורה. איש לא ראה אותנו, וחוץ מזה, הבוס אף פעם לא בכה. הוא פשוט חתך ערימה גדולה של בצל.

הוא העביר את המבט שלו מקרש החיתוך לרשימת הקליינטים ובחזרה. יש לנו הערב, הוא מלמל, שלושה שולחנות של ארבעה סועדים, שולחן אחד רומנטי, הוא עיווה את הפרצוף כאילו שנחתכה לו האצבע. אני ישבתי ליד שולחן ושרבטתי על דף לבן עיגולים קטנים וקווים מאונכים חסרי כל פשר. זרעי עגבנייה עסיסיים ודביקים הרטיבו את שולי הדף. משכתי בכתפיים ולא טרחתי לענות. ממילא הוא מעולם לא הקשיב לי. הבוס העיף מבט בשולחנות הערומים, בכיסאות שלצדם ובמחיצות שהפכו את המסעדה שלנו למה שהיא.

הבוס, שהיה אחראי לאוכל, התפריט והאירוח, ניהל את ההצגה עד הרגע האחרון. הסיגריה הנצחית שלו היתה אחוזה ביד ימין, או נעוצה היטב בין השפתיים. הוא יסדר את הסכו"ם, ילחץ ידיים לאורחים, ימליץ להם על יין במחיר מופקע ויעבור בין השולחנות כדי לבדוק אם מישהו זקוק למשהו. קיסם, כוס מים, מגבון לח. שנים של עבודה כמארח פיתחו אצלו, באורח כמעט אבולוציוני, יכולת מיוחדת לזיהוי תקלות. הוא ידע מתי להסביר לגברת המבוגרת איפה נמצאים השירותים, הוא ראה מזלג שנופל מהשולחן עוד לפני שהוא הגיע לרצפה, הוא הזדרז לפתור כל בעיה עוד לפני שהאורחים ידעו שהיא צצה.

הבוס התלבט איך לסדר את השולחנות והיכן להציב את המחיצות שנועדו להפריד בין הסועדים שבסך הכול באו לאכול, לבין האורחים שבאו לקבל חוויה קולינרית ורגשית בלתי שגרתית. זה לפחות מה שהיה כתוב בתפריטים שהוגשו להם.

אתה איתי? הוא ספק שאל ספק רטן. השבתי שכן. בשולחן המרכזי יש לנו סבא שהילדים שלו חוגגים לו יום הולדת שבעים. יש לו שני ילדים, הבן הבכור גרוש והוא מגיע עם הילדה שלו, שהיא נערה מתבגרת. הבת נשואה ויש לה שני ילדים, היא זו שהזמינה מקומות. סבא, הבת שלו והבן שלו, הבעל של הבת ושלושה נכדים זה בסך הכול שבעה, אמרתי כשהוא סידר מלפפונים ירוקים על צלחת כמו קרניים של שמש. יש מישהי שלא ספרת, הוא אמר והניח באמצע פרוסות עגבנייה דקות שנראו כמו עיניים, פה מבצל ואף מזית ירוק. אל תגיד לי, אמרתי, לבן הגרוש יש תינוק חדש שעושה רעש. יותר גרוע, הוא השפריץ קצת חרדל וצייר שיער צהוב לדמות שבצלחת, לסבא יש בת זוג צעירה.

שמונה אנשים יבואו אלינו כדי לאכול את הסעודה האחרונה, שרבטתי בצדי הדף. יכול להיות שהאישה החדשה של הסבא נלחמת עם הילדים על הכסף? שאלתי, והבוס חייך. הבת שונאת את החברה של האבא, הוא אמר והתחיל ללעוס. הירקות היו ארוחת הצהרים שלו. הוא חתך במהירות סלט קצוץ דק דק והגיש לי. הוא היה מעדיף להכין לי איזה נחש עם ראש מגמבה או מכונית מחצי אבוקדו עם גלגלים מזיתים שחורים, אבל הוא ידע שאני לא מתרשם מההצגות שלו.

עומד להיות ערב סוער אמרתי, והוא הניד את הראש שלו מעלה ומטה בתנועה בלתי נראית כמעט. ספק הנהון ספק רפלקס. אכלנו בשתיקה בגלל שלא אהבנו לדבר זה עם זה. בעצם הוא אהב לדבר עם כל מי שהיה מוכן להקשיב לו, אבל אני לא שיתפתי פעולה. ברגעים אחרים הייתי מוכן לדבר, אפילו משתוקק, אבל היה לי ברור שאין סיכוי לנהל איתו שיחה על מה שסקרן אותי באמת. הוא חייך, לגם וויסקי מכוס, כנראה שלא הראשונה לאותו היום וודאי שלא האחרונה. הוא בצע חתיכה של חלה ומרח עליה חרדל, ואז התחיל לזלול את הירקות עם הידיים. אני אכלתי את הסלט שלי בכף. עוד מעט נכתוב את התפריט על הלוח, כן ילד? הוא דיבר בטון חגיגי, כאילו שלא ביצענו את הטקס הקטן הזה שלוש פעמים בשבוע לפחות, בימי חמישי, שישי ושבת ובמידת הצורך גם באירועים מיוחדים.

עידן רבי

עידן רבי הוא עיתונאי בעיתון 'גלובס' וברשת ידיעות אחרונות. נולד בבאר שבע.

עוד על הספר

נושאים

המסעדה עידן רבי

1

הבוס עמד במרחק של חצי מטר ממני, אולי פחות. העיניים שלו היו חסרות סבלנות והמבט שלו רע. הוא החזיק ביד סכין שאורך הלהב שלה עשרים סנטימטר. דמעות קטנטנות זלגו מעיניו. אם מישהו היה מתבונן בסיטואציה מהצד, הוא היה יכול לקבל את הרושם שהבוס השמנמן ידקור עוד רגע את הגוף הרזה שלי ואחר כך יבכה. אבל זו היתה שטות גמורה. איש לא ראה אותנו, וחוץ מזה, הבוס אף פעם לא בכה. הוא פשוט חתך ערימה גדולה של בצל.

הוא העביר את המבט שלו מקרש החיתוך לרשימת הקליינטים ובחזרה. יש לנו הערב, הוא מלמל, שלושה שולחנות של ארבעה סועדים, שולחן אחד רומנטי, הוא עיווה את הפרצוף כאילו שנחתכה לו האצבע. אני ישבתי ליד שולחן ושרבטתי על דף לבן עיגולים קטנים וקווים מאונכים חסרי כל פשר. זרעי עגבנייה עסיסיים ודביקים הרטיבו את שולי הדף. משכתי בכתפיים ולא טרחתי לענות. ממילא הוא מעולם לא הקשיב לי. הבוס העיף מבט בשולחנות הערומים, בכיסאות שלצדם ובמחיצות שהפכו את המסעדה שלנו למה שהיא.

הבוס, שהיה אחראי לאוכל, התפריט והאירוח, ניהל את ההצגה עד הרגע האחרון. הסיגריה הנצחית שלו היתה אחוזה ביד ימין, או נעוצה היטב בין השפתיים. הוא יסדר את הסכו"ם, ילחץ ידיים לאורחים, ימליץ להם על יין במחיר מופקע ויעבור בין השולחנות כדי לבדוק אם מישהו זקוק למשהו. קיסם, כוס מים, מגבון לח. שנים של עבודה כמארח פיתחו אצלו, באורח כמעט אבולוציוני, יכולת מיוחדת לזיהוי תקלות. הוא ידע מתי להסביר לגברת המבוגרת איפה נמצאים השירותים, הוא ראה מזלג שנופל מהשולחן עוד לפני שהוא הגיע לרצפה, הוא הזדרז לפתור כל בעיה עוד לפני שהאורחים ידעו שהיא צצה.

הבוס התלבט איך לסדר את השולחנות והיכן להציב את המחיצות שנועדו להפריד בין הסועדים שבסך הכול באו לאכול, לבין האורחים שבאו לקבל חוויה קולינרית ורגשית בלתי שגרתית. זה לפחות מה שהיה כתוב בתפריטים שהוגשו להם.

אתה איתי? הוא ספק שאל ספק רטן. השבתי שכן. בשולחן המרכזי יש לנו סבא שהילדים שלו חוגגים לו יום הולדת שבעים. יש לו שני ילדים, הבן הבכור גרוש והוא מגיע עם הילדה שלו, שהיא נערה מתבגרת. הבת נשואה ויש לה שני ילדים, היא זו שהזמינה מקומות. סבא, הבת שלו והבן שלו, הבעל של הבת ושלושה נכדים זה בסך הכול שבעה, אמרתי כשהוא סידר מלפפונים ירוקים על צלחת כמו קרניים של שמש. יש מישהי שלא ספרת, הוא אמר והניח באמצע פרוסות עגבנייה דקות שנראו כמו עיניים, פה מבצל ואף מזית ירוק. אל תגיד לי, אמרתי, לבן הגרוש יש תינוק חדש שעושה רעש. יותר גרוע, הוא השפריץ קצת חרדל וצייר שיער צהוב לדמות שבצלחת, לסבא יש בת זוג צעירה.

שמונה אנשים יבואו אלינו כדי לאכול את הסעודה האחרונה, שרבטתי בצדי הדף. יכול להיות שהאישה החדשה של הסבא נלחמת עם הילדים על הכסף? שאלתי, והבוס חייך. הבת שונאת את החברה של האבא, הוא אמר והתחיל ללעוס. הירקות היו ארוחת הצהרים שלו. הוא חתך במהירות סלט קצוץ דק דק והגיש לי. הוא היה מעדיף להכין לי איזה נחש עם ראש מגמבה או מכונית מחצי אבוקדו עם גלגלים מזיתים שחורים, אבל הוא ידע שאני לא מתרשם מההצגות שלו.

עומד להיות ערב סוער אמרתי, והוא הניד את הראש שלו מעלה ומטה בתנועה בלתי נראית כמעט. ספק הנהון ספק רפלקס. אכלנו בשתיקה בגלל שלא אהבנו לדבר זה עם זה. בעצם הוא אהב לדבר עם כל מי שהיה מוכן להקשיב לו, אבל אני לא שיתפתי פעולה. ברגעים אחרים הייתי מוכן לדבר, אפילו משתוקק, אבל היה לי ברור שאין סיכוי לנהל איתו שיחה על מה שסקרן אותי באמת. הוא חייך, לגם וויסקי מכוס, כנראה שלא הראשונה לאותו היום וודאי שלא האחרונה. הוא בצע חתיכה של חלה ומרח עליה חרדל, ואז התחיל לזלול את הירקות עם הידיים. אני אכלתי את הסלט שלי בכף. עוד מעט נכתוב את התפריט על הלוח, כן ילד? הוא דיבר בטון חגיגי, כאילו שלא ביצענו את הטקס הקטן הזה שלוש פעמים בשבוע לפחות, בימי חמישי, שישי ושבת ובמידת הצורך גם באירועים מיוחדים.