ארץ ההובנה

פרק 1: זוהי דקאר

זוהי דקאר!

גוש האבנים הלבנות הזה: ארמון המושל הכללי.

לימיננו: גוֹרֶה, האי שספינות העבדים[7] האחרונות פורקות בו את העבדים האחרונים על אונייה בשם המוזר — "המוחזר".

שם מוזר, שכן איש מעולם לא חזר!

נוסעי האונייה שלנו היו כבר חבושים בכובעים ולבושים לבן. מאז הבוקר כולם נטלו כינין. נפרדו לשלום מתענוגות השתייה לרווייה, מהאכילה לשובע, מהיכולת לנשום באופן חופשי, ומעל הכול — מהשׂיער היבש. באשר לי, בחנתי את האפשרות להחליף את מטפחת האף במגבת. אפשר היה לומר שהשמים והים הושמו תחת שכבת מיקה.[8] הטבע היה דחוס. הייתה זו אפריקה האמיתית, המקוללת: אפריקה השחורה.

רציף "המעמיסים המאוחדים" המתין לנו. ה"בֶּל אִיל"[9] הטילה עוגן.

"תישארו איתנו," הפטיר הרב חובל, "זו ארצו של השטן!"

כבר ביקרתי בדקאר. נזכרתי, הייתה זו שעת לילה, בחודש ספטמבר הקשה. החום עלה מן האדמה, בקע מן הקירות, נפל מהשמים. הנוסע חווה את חוויית הלחם הנאפה בתנור. העיר נראתה ספוגת עצבות מדכאת. שוטטתי אז לכל שנשאוני רגלַי ללא חשש שאלך לאיבוד, כיוון שחשתי שהעיר אינה גדולה. דקאר, שער האימפריה השחורה שלנו! מה הסתתר מאחורי שעריה? מהמגע הראשון הזה, הנה שני זיכרונות: מנגינות הפטיפון שהתנגנו בִּרחובות הרובע המינהלי, נעימות אירופיות שנשׂרכו כמו גוֹלים בארץ שבה חשו אבודים. ולמטה, בחדר האוכל של בית מלון המכונה "מֶטרוֹפּוֹל", כמאה לבנים, צעירים ברובם, ללא מקטורן, בלי אפודה, בחולצה פתוחה חושפת חזה, מניפים בכבדות מזלג בו נעוצה פיסת בשר זול שאינו מפתה אותם כלל וכלל. המתיישבים!

בשני מקרים אחרים לא יכולתי להגיע לדקאר. חל איסור. היא הייתה נתונה בהֶסגר. הספינות נמלטו ממנה במלוא הקיטור, חומקות ממַדֵיירה או מהאיים הקנאריים ישירות לפֶּרְנַמְבּוּקוֹ או לריו דה ז'ניירו. היה זה בזמן הקדחת הצהובה.

זמנים יפים! קדחת נאה!

זה לא מנע מצרפת לנום את שנתה. מי ידע? ובכל זאת...

"בוא," קראו לי במכתב שמצאתי בשובי מאחד המסעות, "בוא ותראה קצת מה קורה בדקאר. הגענו כבר למאה ועשרים ושמונה מתים (לבנים). אפשר לפרוץ את ההסגר אם לא מצהירים על זה. אנחנו שומרים לך כּילָה בביתנו... בוא."

חלום הבלהות נמשך חמישה חודשים. מת וחצי ליום! הנשים והילדים עזבו. נותרו רק הגברים, וזה היה הדבר הנכון לעשותו! הכומר שקבר הבוקר, נקבר למחרת היום — בקבורה אזרחית! עם הגופה המאה וחמישים הגיעו רופאים מהוללים מפריז, על כתפם ציוד לקטילת יתושים. יש לדעת שהקדחת הצהובה נגרמת מיַתוש בשם סְטֶגוֹמִיָיה. לא היה אפשר לשאול את היתוש שעקץ אותך אם הוא סטגומייה. הם לא מדברים, בעלי החיים האלה! תביטו בפרצופו של מתיישב בכל פעם שהתגרד, כלומר כל היום וכל הלילה!

פִּרסמו צווים ונקטו אמצעים. על הדלתות והחלונות להיות מרושתים. אין לאכול או לישון אלא מתחת לכּילָה. החל מהשעה שש אין לצאת מהבית בלי לנעול נעליים גבוהות, ללבוש שרוולים ארוכים וכפפות ולחבוש ברדס.

ככה חיים.

דקאר הייתה רדופת רוחות רפאים עוטות כפפות וחובשות ברדסים.

אם לא תשכחו שמיד עם רדת הלילה יהיה חם קצת יותר מאשר במשך היום, תקבלו מושג לגבי הסיפוק שחשו המטיילים הלבושים כך, בטעמם את צינת הערב.

מאה ותשעים ושבעה מתים, אומרים השלטונות.

יותר משלוש מאות, אומרים המתיישבים.

האמת קבורה באדמה.

השעה שש! מחברים את הכֶּבֶשׁ לאונייה.

הפקידים הקולוניאלים חשים במתח שצובט להם את הלב. הם לא יודעים בעצם לאן הם הולכים, האנשים האלה. האם ימשיכו לדהומיי, לגינֵאָה, לסודן,[10] לחוף השנהב, לטוגו, לווֹלטה עילית, לניזֶ'ר? האם מסעם הגיע לקיצו? האם יש לפניהם עוד עשרה, עשרים או שלושים יום במכונית, על דוברָה, בטיפּוּאָה?[11] מישהו יבוא ויתלה במסדרון הודעה על גורלם.

מישהו אכן תלה. הנה הם מתגודדים סביב דף הנייר החתום בַּשם: "קַארְד,[12] מושל כללי". צעקות! מחאות! מילות גנאי! התרסות! נשמעות מילים גסות. אישה נשבעת שהיא לא תתלווה לבעלה לזינְדֶר. הסגן הזה, שביקש להיות מוצב בטימְבּוּקְטוּ והראה לנו את הציוד הצבאי המדברי שלו, שולחים אותו לחוף השנהב! וזה שקיווה להישאר בחוף נשלח למדבר סהרה. בני הזוג הזה, שבילו עשר שנים באזורים לחים סביב הלָגוּנוֹת של אַבּידג'אן — משוגרים לארץ יבֵשה — וַואגַאדוּגוּ!

"אני אמות מזה," מכריז הבעל, "וגם אַת, אשתי. קַארד רוצה לפשוט לנו את העור, אז שיעשה את זה מיד! הנה," הוא אומר לנציגו של הפְּרוֹ־קונסול,[13] "תביא לו אותו כבר הערב. הוא יעשה מזה נעליים לאשתו."

אבל האישה לא רוצה לתת את העור שלה כדי שיעשו ממנו נעליים למאדאם קארד.

"קח! קח את זה כבר!" ממשיך לצעוק האיש שלא אוהב את ארצות היובש, "אחר כך הוא ייקח לנו את העצמות בשביל הכלב שלו!"

הכול בגלל "הדלת המסתובבת".

הדלת המסתובבת הומצאה על ידי האדון קארד.

בעבר היו הפקידים הקולוניאליים משרתים באותה מושבה במשך כל תקופת שליחותם. כיום האדון מרקיד אותם ממקום למקום. הם לא אוהבים את הריקוד הזה. להיות פקיד קולוניאלי אין פירושו להיות בעל אופי הרפתקני. הקריירה הזאת התברגנה באופן מסוכן. לא עוד ההתלהבות הראשונית, הקולוניזציה הרומנטית, הסיכונים המבוקשים, הבִּקתה בערבה, כיבוש הנפש השחורה, המוּסוֹ[14] הקטנה! עכשיו מגיעים לכאן עם האישה, הילדים והחותנת. זו המושבה ברוֹלִים![15]

יורדים לחוף.

"הלו, הלו! סבל!"

"סבל?" משיב לי חבר לדרך, "אתה נגוע בשיגעון האריסטוקרטיה. בסנגל הכושים לא מְסַבּלים, אדוני, הם מצביעים."

וביורדו בכבש האונייה הוא ממלמל: "הם מצביעים! הם מצביעים! ובקרוב הם ירקדו גַאבוֹט!"[16]

היי שלום, "בֶּל־אִיל!" הפליגי לבואנוס איירס להעמיס את הבשר הקפוא. היֵה שלום, רב חובל רוּסְלֶה, זאב ים ותיק ויקר, עוד נראה אם אכן כאן היא ארצו של השטן! והנה אני כבר קרוב לכבשׁ. אני נעצר. אי אפשר לעבור. איש לבן ואיש שחור מתקוטטים שם, חובטים זה בזה בידיים וברגליים.[17]

"'תה מרביץ?" אומר השחור, "אה! 'תה מרביץ? כאן לא צרפת, זה סנגל, 'תה להבין? סנגל, מולדת שלי, כאן, בית שלי, 'תה להבין?"

הכושי הופתע בעודו בודק מבפנים ומקרוב מדי את אחד התאים. נער הסיפון גירש אותו משם בעודו משתמש יותר ברגליו מאשר בידיו.

"כאן," הוא השיב, "כאן זה צרפת, ואם תעלה לפה עוד פעם..." והצביע על נעלו.

"אתה, אם 'תה יורד מהאונייה, אני להביא אתה למשטרה, 'תה להבין? פה סנגל, הה? פה לא צרפת!"

והוא יורק כאילו כדי להטביע באותה רקיקה את נער הסיפון, את האונייה ואת כל הלבנים וכל הפֶּקלאוֹת שלהם בבוז ענק.

עדיין לילה שחור משחור כשאני יורד לְחוף הארץ הכושית הזאת. וגם הפעם לילה.

וּוֹלוֹפִית[18] קשישה נשענת על שער הברזל של הנמל, מעשנת מקטרת.

"ערב טוב," אני אומר לה.

"הִים! הִים!" היא משיבה.

זאת הייתה ברכת השלום היחידה של ארץ סחר העבדים.

הלכתי העירה.

הנה! הדואר החדש כבר גמור. זה ממש לא חבל! הבניין הקודם היה כל כך מגעיל שאי אפשר היה ללקק את הבולים שמכרו שם. אבל הכול כל כך עצוב! מה? כבר אין מרפסות של בתי קפה על המדרכות, המרפסות הישנות והטובות האלה, חזותה של המולדת, שצרפת מקפידה לייצא לכל המושבות שלה? מה קורה כאן? קורה שהאמצעים שננקטו נגד הקדחת הצהובה עדיין לא בוטלו. הסְטֶגוֹמִיָיה עדיין בכושר? איפה המרסס שלי? עלי לאחוז בו ולפזר לפנַי ענן מגן. המרסס נשאר אצל החנווני. אילו ידעה זאת אִמי! מה שנכון זה שהשרצים האלה הכי אוהבים דם טהור וטרי. אבל...

דקאר איננה עוד אלא כילה אחת גדולה. המסעדות מרושתות. האנשים בחלונות, המְדַמים לעצמם שהם שואפים אוויר, נמצאים גם הם מאחורי רשתות מתכת. שני המתיישבים האלה, הלוגמים את האפריטיף שלהם, מתמוגגים מנחת במרכזו של מְזווה נטוע באיזה גן. ככל הנראה, עקרת בית זהירה וחסכנית הֵגֵנָה על המצרכים מפני החתולים והזבובים כדי לבשל אותם בבוקר שלמחרת! נדהם ונבוך אני מביט בהם, והם:

"נו, נָחַתָּ?"

אני ממשיך בדרכי.

על האדמה אני שומע את נקישת צעדַי... המקישים על דלתה של אפריקה.