החורף של האריות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החורף של האריות
מכר
מאות
עותקים
החורף של האריות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החורף של האריות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הסיפור הנפלא ושובר הלב שכישף וממשיך לכשף את קוראי 'האריות מסיציליה'". 
Corriere della Sera
בסוף הם ניצחו. חמושים רק בנחישות הצליחו בני משפחת פלוריו, האריות מסיציליה, להיחלץ מחנות התבלינים הקטנה והעלובה שבמרכז פלרמו וכעת יש בבעלותם ארמונות ומפעלים, ספינות ומכמרות, משי ותכשיטים. כעת כל העיר נושאת אליהם עיניים, מכבדת אותם, יראה מפניהם. 

האחריות לגורל המשפחה הונחה על כתפיו של איגנציו מרגע היוולדו, וכובד הנטל דוחף אותו בכל הכוח קדימה, אל מחוץ לגבולות סיציליה, אל רומא ומזימותיה הפוליטיות, אל אירופה וחצרות המלכות שלה ואל רכישת הארכיפלג של האיים האגאדיים כולו. האימפריה שבנה מסחררת בעושרה, אך דבר לא מצליח להמס את הכפור שבלבו, תוצאה של הוויתור שנאלץ לעשות על אהבה אמיתית למען תהילת המשפחה. 

לצדו של איגנציו ניצבים אשתו ג'ובאנה, אישה מלאת תשוקה ורעבה לאהבה, שברירית כקריסטל אך גם עמידה כמוהו, ובנו איגנצידו, שאינו רוצה להשתעבד ולהקריב את עצמו על מזבח השם "פלוריו". הוא יודע שהגם שדמה של משפחת פלוריו זורם בעורקיו זו אינה כלל ערובה להצלחה.

מבעד לנפתולי הגורל של הדמויות הבלתי-נשכחות האלו הולך ונרקם לנגד עינינו הסיפור העילאי והנורא, המרהיב והטרגי של משפחה מיוחדת במינה, שלזמן לא מבוטל דרך כוכבה בשמי העולם. 

החורף של האריות הוא החלק השני באפוס ההיסטורי רחב היריעה העוסק בעלילותיה של משפחת פלוריו, שסחף את הקוראים באיטליה וברחבי העולם וכיכב במשך זמן רב ברשימות רבי-המכר. בקרוב יראה אור החלק האחרון בסאגה. 

פרק ראשון

משפחת פלוריו
1799-1868

בשנת 1799 מגיעים האחים פָּאולוֹ ואיגנַציוֹ פלוֹריוֹ מבּאניירה קָלָבּרה ועוגנים בפלרמו במטרה להתעשר. הם אָרומָטארי - סוחרים בתבלינים - והתחרות קשה, אך ניכר מיד שצמיחתם אינה ניתנת לעצירה, ועד מהרה פעילותם מתרחבת: הם מתחילים לסחור בגופרית, קונים בתים וקרקעות מאצילי פלרמו המרוששים, מקימים חברת ספנות... והדחף הזה, שניזון מהחלטיות עיקשת, לא פוחת גם כשווינצֶ'נצו, בנו של פאולו, אוחז במושכות של קאזה פלוריו: במרתפי היין של המשפחה נהפך המַרסָלָה, יין עניים במקור, לנקטר הראוי לעלות על שולחן מלכים. בפביניאנה שוב נעשה שימוש בשיטה מהפכנית לשימור טונה - בשמן ובקופסאות שימורים... בפלרמו נבחנת הצלחתם של בני פלוריו בתערובת של הערצה, קנאה ובוז: למרות הכול, הגברים האלה נשארים בגדר "זרים", "פועלים" שהדם שלהם "מסריח מזיעה". וכך, התשוקה הבוערת לגאולה חברתית היא שעומדת בבסיס השאיפות של בני פלוריו ומציינת את קיומם הציבורי והפרטי, לטוב ולרע. מכיוון שהגברים במשפחה הם אנשים יוצאי דופן אך שבריריים, הם צריכים לצדם - אף שאינם מוכנים להודות בכך - נשים יוצאות דופן בה במידה: כמו ג'וזפינה, אשתו של פאולו, המקריבה הכול - ובכלל זה את האהבה - למען יציבות המשפחה, או ג'וליה, הצעירה ממילאנו שנכנסת בסערה לחייו של וינצ'נצו ונהפכת עבורו לסלע איתן, לחוף המבטחים שלו.

וינצ'נצו הולך לעולמו ב-1868, בטרם מלאו לו שבעים שנה, ומשאיר את גורלה של קאזה פלוריו בידי בנו היחיד, איגנציו בן השלושים, ששנתיים קודם לכן התחתן עם הברונית ג'ובאנה ד'אונדֶס טריגונָה וסוף כל סוף הביא "דם כחול" למשפחה. איגנציו התחנך על מוסר עבודה גבוה ומודע לכך שמשפחת פלוריו מוכרחה תמיד לראות מעבר לאופק. הוא מתכונן לכתוב פרק חדש בתולדות משפחתו...

 

 

ים

ספטמבר 1868-יוני 1874

״Aceddu 'nta l'aggia 'un canta p'amuri, ma pi' raggia״.

"הציפור בכלובה, שרה מכעס ולא מאהבה".

פתגם סיציליאני

 

שבע שנים עברו מאז הכריז הפרלמנט (ב-7 במרס 1861) על לידת ממלכת איטליה ועל ויטוֹריוֹ אִמָנוּאֵלֶה השני כריבון. הבחירות לפרלמנט המאוחד הראשון נערכו בינואר (מתוך יותר מעשרים ושניים מיליון תושבים, מעט יותר מארבע מאות אלף היו בעלי זכות בחירה), וניצחה בהן מפלגת הימין ההיסטורי, שהיתה מורכבת בעיקר מבעלי קרקעות ותעשיינים ונטתה למדיניות פיסקלית מחמירה. מדיניות שנחשבה הכרחית לשם הסדרת החובות שצברה המדינה בשל תהליך האיחוד. עכשיו, טינה מיוחדת מעורר מה שמכונה "המס על הטחון" (1 בינואר 1869), כלומר על לחם ודגנים, הפוגע ישירות בעניים ומעורר מחאה אלימה ביותר. אף על פי שבעיני פוליטיקאים אחדים הוא נחשב ל"מס מימי הביניים, מתקופת הבורבונים והשלטון הפיאודלי", הוא יישאר בתוקף עד סוף 1884. וב-1870 מציג שר האוצר קווינטינוֹ סֵלָה סדרה נוספת של גזירות קשות, שנועדו לאכוף "חיסכון עד העצם".

קץ האימפריה השנייה (1852-1870) ותחילת הרפובליקה הצרפתית השלישית (1870-1940) משפיעים מאוד גם על ההיסטוריה של איטליה: ללא תמיכתה של צרפת, מדינת האפיפיור נופלת ב-20 בספטמבר 1870. לאחר כמה מטחי תותחים, לשמע הזעקה "סָבוֹיָה!" נכנסים הכוחות האיטלקיים לרומא דרך פרצה בפּורטָה פִּיָה. ב-3 בפברואר 1871 רומא נהפכת רשמית לבירת איטליה, אחרי טורינו (1861-1865) ופירנצה (1865-1871). ב-21 באפריל 1871 הממשלה האיטלקית מאשרת את חוק הערבויות, במטרה לערוב לשלומו של האפיפיור ולאפשר לו למלא את תפקידו הרוחני בחופשיות, אבל פיוס התשיעי - הרואה בעצמו "אסיר של המדינה האיטלקית" - דוחה אותו באינציקליקה, באיגרת למאמינים "אוּבִּי נוֹס" (15 במאי 1871). ב-10 בספטמבר 1874 גוזר הכס הקדוש את הגזירה המכונה "non expedit", כלומר האיסור על קתולים לקחת חלק בחיים הפוליטיים באיטליה, איסור שנעקף לעתים קרובות עד לדעיכתו בשנת 1919.

הצמצום ההדרגתי של הגירעון, השלמת העבודות הגדולות באיטליה (ממסילת מוֹנצֵ'ניזיו, שנחנכת ב-15 ביוני 1868, עד למנהרת פרֵיוּס, שנפתחת ב-17 בספטמבר 1871) ובעולם (תעלת סואץ נחנכת ב-17 בנובמבר 1869) וזרם ההון הזר מביאים לכך שהשנים 1871-1873 זוכות לשם "שלוש השנים הקדחתניות" והן תקופה מכרעת בהולדת התעשייה האיטלקית. אבל התנופה נקטעת ב-1873 בעקבות המשבר הפיננסי הפוקד את אירופה ואת ארצות הברית. "השפל הגדול", שנגרם על ידי שורה של ספקולציות והשקעות מסוכנות יימשך, עם עליות ומורדות, עד שנת 1896. משבר זה מן הסתם לא יתרום לצמצום הפער העמוק בין צפון איטליה ודרומה, הנובע בין היתר מהעובדה שההשקעות הניכרות ברשת הרכבות של הצפון אינן באות לידי ביטוי באזור הדרום, שם הממשלה מרכזת את מאמציה דווקא בפיתוח הספנות.

 

U'mari unn'avi ne' chiese ne' taverne, אומרים הדייגים. בים אין כנסיות ואין טברנות. אין בו מקום מפלט, בים, מפני שמכל הבריאה הוא היסוד המלכותי והחמקמק ביותר. לבני האדם אין ברירה אלא לסור למרותו.

הסיציליאנים הבינו מאז ומעולם דבר אחד: הים רוחש כבוד רק למי שמכבד אותו. הוא נדיב: הוא נותן דגים ומלח למזון, רוח למפרשי הסירות, אלמוגים לתכשיטיהם של קדושים ומלכים. אבל הוא גם בלתי־צפוי ובכל רגע הוא יכול לתבוע לעצמו מחדש את המתנות האלו, באלימות. לכן הסיציליאנים מכבדים אותו, לכן הם נותנים לו להגדיר את עצם מהותם: לעצב את אופיים, לצלק את עורם, לתמוך בהם, להאכיל אותם, להגן עליהם.

הים הוא גבול פתוח, בתנועה מתמדת. לכן מי שחי בסיציליה הוא חסר מנוחה ושואף תמיד אל הארצות שמעבר לאופק, לכן הוא רוצה לברוח, לחפש במקום אחר את מה שלעתים קרובות, בסוף חייו, הוא מגלה שהיה תמיד לצדו.

עבור הסיציליאנים הים הוא האב. והם לומדים זאת כשהם רחוקים ממנו, כשאינם יכולים להריח את הריח החזק של אצות ומלח שאופף אותם כשהרוח עולה ונושאת אותו עד לסמטאות הערים.

עבור הסיציליאנים הים הוא האֵם. אהוב וקנאי. חיוני. לפעמים אכזרי.

עבור הסיציליאנים הים הוא הצורה והגבול של נשמתם.

שלשלאות וחופש.


 

בהתחלה זו לחישה, רחש שנישא על פני זמזום של רוח. היא נולדת בלב אוליבוצה, בחסות וילונות סגורים, בחדרים שקועים באפלולית. הרוח אוחזת בקול ומגבירה את עוצמת הלחשוש, והוא נמהל בדמעות וביבבות של אישה זקנה הלוחצת יד קרה.

"מת..." אומר הקול ורועד בחוסר אמון. המילה יוצרת את המציאות, חותמת את מה שקרה, מכריזה על הבלתי־הפיך. הלחישה מגיעה לאוזני המשרתים ומשם עוברת לשפתיהם, יוצאת ומפקידה את עצמה שוב בידי הרוח, שמובילה אותה על פני הגן, לעבר העיר. היא קופצת מפֶּה אל פֶּה, לובשת הפתעה, בכי, פחד, בהלה, שנאה.

"הוא מת!" חוזרים ואומרים אנשי פלרמו, ועיניהם מופנות לאוליבוצה. הם לא מאמינים שגבר כמו וינצ'נצו פלוריו הלך לעולמו. הוא היה זקן, כמובן, וחולה כבר זמן רב, אפילו הִפקיד את ניהול בית המסחר בידי בנו, ובכל זאת... בעיני העיר, וינצ'נצו פלוריו היה טיטאן, אדם חזק כל כך ששום דבר ואף אחד לא הצליחו לעצור. ובכל זאת הוא מצא את מותו בעקבות שבץ מוחי.

יש גם כאלה ששמחים. במשך שנים תפסו הקנאה, צרוּת העין והצמא לנקמה בו את מקומם בלבבות מסוימים. אבל זהו סיפוק שווא. וינצ'נצו פלוריו מת בשלווה, במיטתו, עם הנחמה של אהבת אשתו וילדיו. והוא מת עשיר, מוקף בכל מה שהצליח להשיג בחייו, בזכות רצון או מזל. אדרבה: נראה כי המוות נהג בווינצ'נצו חמלה, שהוא עצמו לא תמיד הרעיף על אחרים.

"הוא מת!"

עכשיו הקול - מלא תדהמה, כאב, כעס - חודר ללבה של פלרמו, מרחף מעל לה קאלה וצולל ללב הרחובות המקיפים את הנמל. הוא מגיע לוויה דֵיי מָטֵרָסאי, נישא בידי משרת מתנשם. הוא רץ לשווא, כי הזעקה הזאת - "הוא מת!" - כבר חדרה דרך הדלתות והחלונות והתגלגלה מעל אריחי המיוליקה של הרצפה, היישר לחדר השינה של איגנציו, שם נמצאת אשתו של הבעלים החדש של קאזה פלוריו.

כשהיא שומעת את הזעקות ואת פרצי הבכי ברחוב, ג'ובאנה ד'אונדס טריגונה מרימה את ראשה בפתאומיות כזאת, שצמתה השחורה הארוכה מתנופפת. היא תופסת את משענות הכורסה ומביטה בשאלה בדונה צ'יצָ'ה, שהיתה מנהלת משק הבית שלה ועכשיו היא בת לווייתה.

מישהו הולם על הדלת בכוח. דונה צ'יצ'ה מגינה מיד על ראשו של הרך הנולד הנח בזרועותיה - איגנָצידוּ, בנה השני של ג'ובאנה - ופונה לפתוח את הדלת. היא עוצרת את המשרת על הסף ושואלת ביובש: "מי מת?"

"הוא מת! דון וינצ'נצו, עכשיו־עכשיו." המשרת נועץ את מבטו בג'ובאנה, הוא עדיין מתנשם. "בעלך, גברתי, שלח אותי לבשר לך ולומר לך להתכונן ולסדר את הבית לקראת הביקורים של קרובי המשפחה."

"הוא מת...?" היא שואלת, בהפתעה יותר מאשר בכאב. היא לא יכולה לחוש צער על מותו של גבר שמעולם לא אהבה ושלאמיתו של דבר עורר בה תמיד מבוכה עזה כל כך, עד שבקושי יכלה לדבר בנוכחותו. כן, מצבו החמיר בימים האחרונים - לכן הם לא חגגו את לידתו של איגנצידו - אבל היא לא ציפתה לסוף כה מהיר. היא קמה ממקומה בקושי. הלידה היתה כואבת. אפילו העמידה מעייפת אותה. "האם בעלי שם?"

המשרת מהנהן. "כן, דונה ג'ובאנה."

דונה צ'יצ'ה מסמיקה, מסדרת תלתל שיער שחור שחמק מתחת למצנפת ופונה להביט בה. ג'ובאנה פותחת את פיה לדבר, אך לא מצליחה. היא מושיטה את זרועותיה, לוקחת את התינוק ולוחצת אותו אל חזהּ.

דונה ג'ובאנה פלוריו. כך יקראו לה מעתה והלאה. לא עוד "גברת ברונית", כפי שמחייב התואר שהיא זכאית לו מלידה, התואר שהיתה לו חשיבות רבה כל כך בקבלתה לבית הסוחרים העשירים הזה. עכשיו כבר לא חשוב שהיא בת למשפחת טריגונה, שהיא שייכת לאחת המשפחות הוותיקות בפלרמו. חשובה רק העובדה שהיא ה"פַּדרונָה".

דונה צ'יצ'ה נעמדת מולה ולוקחת את התינוק מזרועותיה. "את חייבת ללבוש בגדי אבל," היא ממלמלת. "האורחים הראשונים יגיעו בקרוב להביע תנחומים." בקולה נשמעת נימת כבוד חדשה, נימה שג'ובאנה מעולם לא שמעה. סימן לשינוי בלתי־הפיך.

עכשיו יש לה תפקיד מוגדר. והיא תצטרך להוכיח שהיא ראויה לו.

היא מרגישה את הנשימה מסתתרת בכלוב הצלעות, את הדם מתנקז מהפנים. היא אוחזת בשולי החלוק, מהדקת אותם. "אמרי למשרתים לכסות את המראות ולפתוח למחצה את השער," היא אומרת בקול תקיף. "ואחר כך בואי לעזור לי."

ג'ובאנה פונה לחדר ההלבשה, מעבר למיטת האפריון. ידיה רועדות, קר לה. בראשה רק מחשבה אחת.

אני דונה ג'ובאנה פלוריו.

 


 

הבית ריק.

יש רק צללים.

צללים הנמתחים בין רהיטי האגוז והמהגוני, מעבר לדלתות הפתוחות למחצה, בין קפלי הווילונות הכבדים.

דממה. לא שֶקט. היעדר רעשים, חוסר תנועה שחונק, שעוצר את הנשימה, שמגביל את התנועה.

דרי הבית ישנים. כולם חוץ מאחד: איגנציו. בנעלי בית ובחלוק לילה הוא מסתובב בחושך בין החדרים בוויה דיי מטרסאי. נדודי השינה שעינו אותו בצעירותו שבו אליו.

הוא לא ישן שלושה לילות. מרגע שמת אביו.

הוא מרגיש שעיניו מתלחלחות ומשפשף אותן בחוזקה. אבל הוא לא יכול לבכות, אסור לו. דמעות הן עניין של נשים. ועם זאת, הוא מרגיש תחושה עזה של ניכור, של נטישה ושל בדידות, והיא מאיימת למחוץ אותו. הוא מרגיש את הכאב בפה, הוא בולע אותו, הוא שומר אותו בפנים. הוא מתהלך, עובר מחדר לחדר. הוא עוצר מול חלון, מביט החוצה אל ויה דיי מטרסאי. הרחוב טובל בחשיכה, המופרת רק על ידי רסיסי האור המעטים מפנסי הרחוב. חלונות הבתים האחרים הם עיניים ריקות.

לכל נשימה יש משקל, צורה, טעם, והיא מרירה. הו, היא מרירה.

הוא בשנות השלושים לחייו, איגנציו. כבר מזמן הפקיד אביו בידיו את ניהול יקב יין המרסלה וזה לא כבר נתן לו גם ייפוי כוח כללי לעסקים. הוא נשוי כבר שנתיים לג'ובאנה, שהעניקה לו את וינצ'נצו ואת איגנציו, שני בנים זכרים המבטיחים את עתידה של קאזה פלוריו. הוא עשיר, מוערך, חזק.

אבל דבר לא יכול להפיג את בדידות האבל.

את הריק.

קירות, חפצים, רהיטים, עדים אילמים לימים שבהם משפחתו היתה שלמה, ללא פגע. ימים שבהם העולם עמד על כנו והזמן עבר בעבודה כתף אל כתף. האיזון הזה התפוצץ לאלפי רסיסים והשאיר מכתש שבמרכזו עומד הוא, איגנציו. סביבו רק הריסות ושממה.

הוא מתהלך, עובר במסדרונות, חולף על פני חדר העבודה של אביו. לרגע הוא חושב להיכנס, אבל מבין שכוחותיו לא יעמדו לו, לא הלילה, כשהזיכרונות כה מוחשיים עד שנדמה שהם בשר ודם. הוא מתקדם, עולה במדרגות ומגיע לחדר שאביו קיבל בו חברים לפגישות לא רשמיות או התבודד בו והרהר. זהו חדר קטן, שקירותיו מחופים בעץ ובציורים. הוא קופא על הסף בעיניים מושפלות. מהחלונות הפתוחים בוקע זרם של אור לבן המאיר את כורסת העור ואת השולחן שעליו עיתון, העיתון שאביו קרא בלילה שקדם לאירוע המוחי ששיתק אותו. לאיש לא היה האומץ לזרוק אותו, אם כי כבר עברו מאז כמה חודשים. בפינת שולחן הקפה נחים המצבטיים שלו וקופסת טבק ההרחה. הכול נמצא במקומו, ממש כאילו אביו עומד לחזור בכל רגע.

נדמה לו שהוא מריח את הריח שלו, מי קולון בניחוח מרווה, לימון ואוויר ים, אחר כך הוא מרגיש את נשימתו, מעין מלמול לאה, ולבסוף שומע את הצעדים הכבדים. הוא רואה אותו קורא שוב מכתבים ומסמכים בחיוכו המרומז שצבע את פניו באירוניה, ואז מרים את ראשו ונוהם הערה כלשהי, טיעון כלשהו.

היגון מענה אותו. איך יוכל להמשיך בלעדיו? היו לו חודשים לדאוג לכך, להתכונן, אבל כעת אינו יודע כיצד יעשה זאת. נדמה לו שהוא עומד לטבוע, ממש כמו בפעם ההיא, בילדותו, כשהיה על סף מוות באָרֵנֵלָה. אביו הוא שקפץ למים והציל אותו. הוא זוכר את התחושה של מחסור באוויר, של מי ים הצורבים את קנה הנשימה שלו... כמו שעכשיו צורבות הדמעות שהוא מנסה להחניק. אבל הוא מוכרח להחזיק מעמד. כי כעת הוא ראש המשפחה ועליו לדאוג לקאזה פלוריו. וגם לאמו, שנותרה לבד. וכמובן לג'ובאנה, לווינצ'נצו, לאיגנצידו...

הוא נושם בפה פעור ומנגב את עיניו. הוא מפחד לשכוח אותו, לא להצליח לזכור את ידיו או את ריחו. אבל אסור לאיש לדעת. אסור לאיש לקרוא את הכאב בעיניו. הוא איננו בן שאיבד אב. הוא הבעלים החדש של בית מסחר מצליח, בשיא פריחתו.

אבל ברגע זה של בדידות כואבת, הוא מודה בכך. הוא היה רוצה להושיט יד ולמצוא את ידו של אביו, לבקש ממנו עצה, לעבוד לצדו, בשתיקה, כפי שעשה כל כך הרבה פעמים.

הוא, שעכשיו הוא אב, משתוקק לחזור להיות רק בן.

 

"איגנציו!"

אמו, ג'וליה, קוראת לו בלחש. היא רואה את צִלו עובר בקרן האור בחריץ הדלת של החדר שישנים בו וינצ'נצינו ואיגנצידו. היא יושבת על כורסה ומערסלת בזרועותיה את הרך הנולד, שהגיע לעולם בדיוק בזמן שסבו התכונן לעזוב אותו.

ג'וליה לובשת חלוק קטיפה שחור, ושערה הלבן קלוע לצמה. לאור המנורה מבחין איגנציו בידיה המכווצות משיגרון ובגבה הכפוף. הכאבים בעצמות רודפים אותה כבר שנים, אבל עד עכשיו הצליחה תמיד לעמוד זקוף. כעת היא נראית כמכורבלת בתוך עצמה. היא נראית מבוגרת הרבה יותר מחמישים ותשע שנותיה, כאילו פתאום היא נושאת על כתפיה את כל התשישות שבעולם. גם מפני שעיניה, שבעבר היו כה שלוות ובה בעת מלאות סקרנות, נהפכו אטומות, כבויות.

"אמא... מה את עושה כאן? למה לא קראת לאומנת?"

ג'וליה מביטה בו בשתיקה. היא חוזרת לערסל את התינוק בזרועותיה. על ריסיה מופיעה דמעה. "הוא היה שמח בתינוק הזה, בעובדה שיש לך בנים. כל הכבוד לאשתך: בת עשרים וכבר נתנה לך שני יורשים."

איגנציו מרגיש שלבו נסדק. הוא יושב מול אמו בכורסה ליד העריסה. "אני יודע," הוא לוחץ את ידה. "כואב לי לחשוב שהוא לא יראה אותם גדלים."

ג'וליה בולעת את דמעותיה. "הוא היה יכול לחיות הרבה זמן. אבל הוא מעולם לא חס על עצמו, אף פעם. הוא אף פעם לא לקח יום חופש, אפילו בחגים עבד... כאן," היא אומרת, מרפרפת בידה על מצחה. "הוא עבד ללא הפסקה. בסופו של דבר, זה מה שלקח אותו ממני." היא נאנחת ואוחזת בידו של בנה. "תישבע לי. תישבע לי שלעולם לא תעדיף את העבודה על פני המשפחה שלך."

אחיזתה של ג'וליה נחושה, נחישות נואשת הנובעת מהמודעות לכך שהזמן לוקח ותו לא. הוא לא מחזיר דבר. אדרבה, הוא שורף והופך זיכרונות לאפר. איגנציו מכסה את ידה בידו ומרגיש את העצמות מתחת לעור הדקיק כתחרה. הסדק בלבו מתרחב. "ברור."

ג'וליה מנענעת בראשה, היא לא מקבלת את התגובה השטחית הזאת. איגנצידו מגרגר בזרועותיה. "לא. אתה צריך לחשוב על אשתך ועל הקטנטנים האלה." במחווה סיציליאנית לחלוטין, היא - ילידת מילאנו, שהגיעה לאי כשהיתה בת קצת יותר מעשרים - מרימה את סנטרה לכיוון העריסה בעומק החדר, שבה ישן וינצ'נצינו בן השנה. "אתה לא יודע, אתה לא זוכר, אבל אביך לא ממש ראה את אחיותיך, אנג'לינה ופֵּפּינָה, גדלות. הוא התעניין בך אך בקושי ורק משום שהיית הבן הזכר שהוא רצה." קולה צונח, רוטט מדמעות נסתרות. "אל תעשה את אותה הטעות. בין הדברים שאובדים לנו, תקופת הילדות של ילדינו היא אחד הדברים שכואב ביותר לאבד."

הוא מהנהן ומכסה את פניו בידיו. שנים של מבטים חמורים עולות בזיכרונו. רק כבוגר למד לפענח את הגאווה ואת החיבה בעיניו הכהות של אביו. וינצ'נצו פלוריו לא היה איש של מילים, אלא של מבטים, לטוב ולרע. והוא גם לא היה גבר המסוגל להפגין חיבה. הוא לא זוכר חיבוקים. אולי כמה ליטופים. ובכל זאת איגנציו אהב אותו.

"וג'ובאנה, אשתך... אל תזניח אותה. היא אוהבת אותך, מסכנה שכמותה, ותמיד מחפשת את תשומת לבך." ג'וליה מתבוננת בו בתערובת של תוכחה וחרטה. היא נאנחת. "אם התחתנת איתה, אתה חייב להרגיש כלפיה משהו."

הוא מזיז את ידו, כאילו כדי לגרש מחשבה מטרידה. "כן," הוא ממלמל. אבל הוא לא מוסיף דבר ומשפיל את עיניו בניסיון להימלט ממבטה של אמו. היא תמיד העמיקה לקרוא בנבכי נשמתו.

הכאב הזה שייך רק לו.

ג'וליה קמה ובצעדים אטיים מחזירה את איגנצידו לעריסה. התינוק מסובב את ראשו הקטן באנחה של שביעות רצון ונרדם.

איגנציו, על סף הדלת, מחכה לה. הוא מניח יד על כתפה ומלווה אותה לחדרה. "אני שמח שהחלטת לבוא לכאן, לפחות בימים הראשונים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאת לבד."

היא מהנהנת. "הבית באוליבוצה גדול מדי בלעדיו." ריק. לנֶצח.

איגנציו מרגיש את נשימתו מתמצקת.

ג'וליה נכנסת לחדר ששמרו לה בנה וכלתה, אותו חדר שגרה בו שנים קודם לכן חמותה, ג'וזפינה סָאפיוטי פלוריו. ג'וזפינה היתה אישה קשה, שאיבדה את בעלה עוד בצעירותה וגידלה את וינצ'נצו כשלצדה איגנציו, גיסה. במשך זמן רב התנגדה לכניסתה של ג'וליה למשפחה וראתה בה נוכלת ואופורטוניסטית. עכשיו אף היא אלמנה. היא עומדת במרכז החדר גם לאחר שבנה סוגר את הדלת מאחוריו ואז משהה את מבטה על המיטה הזוגית.

איגנציו לא שומע את דבריה. הוא כלל לא מסוגל להבין את הכאב של ג'וליה, השונה מכאבו: עמוק יותר, צורב יותר, חסר תקווה.

מכיוון שהיא וּוינצ'נצו בחרו זה בזה, רצו ואהבו זה את זה, למרות הכול ולמרות כולם.

"איך אוכל לחיות בלעדיך, אהובי?"

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

החורף של האריות סטפניה אאוצ'י

משפחת פלוריו
1799-1868

בשנת 1799 מגיעים האחים פָּאולוֹ ואיגנַציוֹ פלוֹריוֹ מבּאניירה קָלָבּרה ועוגנים בפלרמו במטרה להתעשר. הם אָרומָטארי - סוחרים בתבלינים - והתחרות קשה, אך ניכר מיד שצמיחתם אינה ניתנת לעצירה, ועד מהרה פעילותם מתרחבת: הם מתחילים לסחור בגופרית, קונים בתים וקרקעות מאצילי פלרמו המרוששים, מקימים חברת ספנות... והדחף הזה, שניזון מהחלטיות עיקשת, לא פוחת גם כשווינצֶ'נצו, בנו של פאולו, אוחז במושכות של קאזה פלוריו: במרתפי היין של המשפחה נהפך המַרסָלָה, יין עניים במקור, לנקטר הראוי לעלות על שולחן מלכים. בפביניאנה שוב נעשה שימוש בשיטה מהפכנית לשימור טונה - בשמן ובקופסאות שימורים... בפלרמו נבחנת הצלחתם של בני פלוריו בתערובת של הערצה, קנאה ובוז: למרות הכול, הגברים האלה נשארים בגדר "זרים", "פועלים" שהדם שלהם "מסריח מזיעה". וכך, התשוקה הבוערת לגאולה חברתית היא שעומדת בבסיס השאיפות של בני פלוריו ומציינת את קיומם הציבורי והפרטי, לטוב ולרע. מכיוון שהגברים במשפחה הם אנשים יוצאי דופן אך שבריריים, הם צריכים לצדם - אף שאינם מוכנים להודות בכך - נשים יוצאות דופן בה במידה: כמו ג'וזפינה, אשתו של פאולו, המקריבה הכול - ובכלל זה את האהבה - למען יציבות המשפחה, או ג'וליה, הצעירה ממילאנו שנכנסת בסערה לחייו של וינצ'נצו ונהפכת עבורו לסלע איתן, לחוף המבטחים שלו.

וינצ'נצו הולך לעולמו ב-1868, בטרם מלאו לו שבעים שנה, ומשאיר את גורלה של קאזה פלוריו בידי בנו היחיד, איגנציו בן השלושים, ששנתיים קודם לכן התחתן עם הברונית ג'ובאנה ד'אונדֶס טריגונָה וסוף כל סוף הביא "דם כחול" למשפחה. איגנציו התחנך על מוסר עבודה גבוה ומודע לכך שמשפחת פלוריו מוכרחה תמיד לראות מעבר לאופק. הוא מתכונן לכתוב פרק חדש בתולדות משפחתו...

 

 

ים

ספטמבר 1868-יוני 1874

״Aceddu 'nta l'aggia 'un canta p'amuri, ma pi' raggia״.

"הציפור בכלובה, שרה מכעס ולא מאהבה".

פתגם סיציליאני

 

שבע שנים עברו מאז הכריז הפרלמנט (ב-7 במרס 1861) על לידת ממלכת איטליה ועל ויטוֹריוֹ אִמָנוּאֵלֶה השני כריבון. הבחירות לפרלמנט המאוחד הראשון נערכו בינואר (מתוך יותר מעשרים ושניים מיליון תושבים, מעט יותר מארבע מאות אלף היו בעלי זכות בחירה), וניצחה בהן מפלגת הימין ההיסטורי, שהיתה מורכבת בעיקר מבעלי קרקעות ותעשיינים ונטתה למדיניות פיסקלית מחמירה. מדיניות שנחשבה הכרחית לשם הסדרת החובות שצברה המדינה בשל תהליך האיחוד. עכשיו, טינה מיוחדת מעורר מה שמכונה "המס על הטחון" (1 בינואר 1869), כלומר על לחם ודגנים, הפוגע ישירות בעניים ומעורר מחאה אלימה ביותר. אף על פי שבעיני פוליטיקאים אחדים הוא נחשב ל"מס מימי הביניים, מתקופת הבורבונים והשלטון הפיאודלי", הוא יישאר בתוקף עד סוף 1884. וב-1870 מציג שר האוצר קווינטינוֹ סֵלָה סדרה נוספת של גזירות קשות, שנועדו לאכוף "חיסכון עד העצם".

קץ האימפריה השנייה (1852-1870) ותחילת הרפובליקה הצרפתית השלישית (1870-1940) משפיעים מאוד גם על ההיסטוריה של איטליה: ללא תמיכתה של צרפת, מדינת האפיפיור נופלת ב-20 בספטמבר 1870. לאחר כמה מטחי תותחים, לשמע הזעקה "סָבוֹיָה!" נכנסים הכוחות האיטלקיים לרומא דרך פרצה בפּורטָה פִּיָה. ב-3 בפברואר 1871 רומא נהפכת רשמית לבירת איטליה, אחרי טורינו (1861-1865) ופירנצה (1865-1871). ב-21 באפריל 1871 הממשלה האיטלקית מאשרת את חוק הערבויות, במטרה לערוב לשלומו של האפיפיור ולאפשר לו למלא את תפקידו הרוחני בחופשיות, אבל פיוס התשיעי - הרואה בעצמו "אסיר של המדינה האיטלקית" - דוחה אותו באינציקליקה, באיגרת למאמינים "אוּבִּי נוֹס" (15 במאי 1871). ב-10 בספטמבר 1874 גוזר הכס הקדוש את הגזירה המכונה "non expedit", כלומר האיסור על קתולים לקחת חלק בחיים הפוליטיים באיטליה, איסור שנעקף לעתים קרובות עד לדעיכתו בשנת 1919.

הצמצום ההדרגתי של הגירעון, השלמת העבודות הגדולות באיטליה (ממסילת מוֹנצֵ'ניזיו, שנחנכת ב-15 ביוני 1868, עד למנהרת פרֵיוּס, שנפתחת ב-17 בספטמבר 1871) ובעולם (תעלת סואץ נחנכת ב-17 בנובמבר 1869) וזרם ההון הזר מביאים לכך שהשנים 1871-1873 זוכות לשם "שלוש השנים הקדחתניות" והן תקופה מכרעת בהולדת התעשייה האיטלקית. אבל התנופה נקטעת ב-1873 בעקבות המשבר הפיננסי הפוקד את אירופה ואת ארצות הברית. "השפל הגדול", שנגרם על ידי שורה של ספקולציות והשקעות מסוכנות יימשך, עם עליות ומורדות, עד שנת 1896. משבר זה מן הסתם לא יתרום לצמצום הפער העמוק בין צפון איטליה ודרומה, הנובע בין היתר מהעובדה שההשקעות הניכרות ברשת הרכבות של הצפון אינן באות לידי ביטוי באזור הדרום, שם הממשלה מרכזת את מאמציה דווקא בפיתוח הספנות.

 

U'mari unn'avi ne' chiese ne' taverne, אומרים הדייגים. בים אין כנסיות ואין טברנות. אין בו מקום מפלט, בים, מפני שמכל הבריאה הוא היסוד המלכותי והחמקמק ביותר. לבני האדם אין ברירה אלא לסור למרותו.

הסיציליאנים הבינו מאז ומעולם דבר אחד: הים רוחש כבוד רק למי שמכבד אותו. הוא נדיב: הוא נותן דגים ומלח למזון, רוח למפרשי הסירות, אלמוגים לתכשיטיהם של קדושים ומלכים. אבל הוא גם בלתי־צפוי ובכל רגע הוא יכול לתבוע לעצמו מחדש את המתנות האלו, באלימות. לכן הסיציליאנים מכבדים אותו, לכן הם נותנים לו להגדיר את עצם מהותם: לעצב את אופיים, לצלק את עורם, לתמוך בהם, להאכיל אותם, להגן עליהם.

הים הוא גבול פתוח, בתנועה מתמדת. לכן מי שחי בסיציליה הוא חסר מנוחה ושואף תמיד אל הארצות שמעבר לאופק, לכן הוא רוצה לברוח, לחפש במקום אחר את מה שלעתים קרובות, בסוף חייו, הוא מגלה שהיה תמיד לצדו.

עבור הסיציליאנים הים הוא האב. והם לומדים זאת כשהם רחוקים ממנו, כשאינם יכולים להריח את הריח החזק של אצות ומלח שאופף אותם כשהרוח עולה ונושאת אותו עד לסמטאות הערים.

עבור הסיציליאנים הים הוא האֵם. אהוב וקנאי. חיוני. לפעמים אכזרי.

עבור הסיציליאנים הים הוא הצורה והגבול של נשמתם.

שלשלאות וחופש.


 

בהתחלה זו לחישה, רחש שנישא על פני זמזום של רוח. היא נולדת בלב אוליבוצה, בחסות וילונות סגורים, בחדרים שקועים באפלולית. הרוח אוחזת בקול ומגבירה את עוצמת הלחשוש, והוא נמהל בדמעות וביבבות של אישה זקנה הלוחצת יד קרה.

"מת..." אומר הקול ורועד בחוסר אמון. המילה יוצרת את המציאות, חותמת את מה שקרה, מכריזה על הבלתי־הפיך. הלחישה מגיעה לאוזני המשרתים ומשם עוברת לשפתיהם, יוצאת ומפקידה את עצמה שוב בידי הרוח, שמובילה אותה על פני הגן, לעבר העיר. היא קופצת מפֶּה אל פֶּה, לובשת הפתעה, בכי, פחד, בהלה, שנאה.

"הוא מת!" חוזרים ואומרים אנשי פלרמו, ועיניהם מופנות לאוליבוצה. הם לא מאמינים שגבר כמו וינצ'נצו פלוריו הלך לעולמו. הוא היה זקן, כמובן, וחולה כבר זמן רב, אפילו הִפקיד את ניהול בית המסחר בידי בנו, ובכל זאת... בעיני העיר, וינצ'נצו פלוריו היה טיטאן, אדם חזק כל כך ששום דבר ואף אחד לא הצליחו לעצור. ובכל זאת הוא מצא את מותו בעקבות שבץ מוחי.

יש גם כאלה ששמחים. במשך שנים תפסו הקנאה, צרוּת העין והצמא לנקמה בו את מקומם בלבבות מסוימים. אבל זהו סיפוק שווא. וינצ'נצו פלוריו מת בשלווה, במיטתו, עם הנחמה של אהבת אשתו וילדיו. והוא מת עשיר, מוקף בכל מה שהצליח להשיג בחייו, בזכות רצון או מזל. אדרבה: נראה כי המוות נהג בווינצ'נצו חמלה, שהוא עצמו לא תמיד הרעיף על אחרים.

"הוא מת!"

עכשיו הקול - מלא תדהמה, כאב, כעס - חודר ללבה של פלרמו, מרחף מעל לה קאלה וצולל ללב הרחובות המקיפים את הנמל. הוא מגיע לוויה דֵיי מָטֵרָסאי, נישא בידי משרת מתנשם. הוא רץ לשווא, כי הזעקה הזאת - "הוא מת!" - כבר חדרה דרך הדלתות והחלונות והתגלגלה מעל אריחי המיוליקה של הרצפה, היישר לחדר השינה של איגנציו, שם נמצאת אשתו של הבעלים החדש של קאזה פלוריו.

כשהיא שומעת את הזעקות ואת פרצי הבכי ברחוב, ג'ובאנה ד'אונדס טריגונה מרימה את ראשה בפתאומיות כזאת, שצמתה השחורה הארוכה מתנופפת. היא תופסת את משענות הכורסה ומביטה בשאלה בדונה צ'יצָ'ה, שהיתה מנהלת משק הבית שלה ועכשיו היא בת לווייתה.

מישהו הולם על הדלת בכוח. דונה צ'יצ'ה מגינה מיד על ראשו של הרך הנולד הנח בזרועותיה - איגנָצידוּ, בנה השני של ג'ובאנה - ופונה לפתוח את הדלת. היא עוצרת את המשרת על הסף ושואלת ביובש: "מי מת?"

"הוא מת! דון וינצ'נצו, עכשיו־עכשיו." המשרת נועץ את מבטו בג'ובאנה, הוא עדיין מתנשם. "בעלך, גברתי, שלח אותי לבשר לך ולומר לך להתכונן ולסדר את הבית לקראת הביקורים של קרובי המשפחה."

"הוא מת...?" היא שואלת, בהפתעה יותר מאשר בכאב. היא לא יכולה לחוש צער על מותו של גבר שמעולם לא אהבה ושלאמיתו של דבר עורר בה תמיד מבוכה עזה כל כך, עד שבקושי יכלה לדבר בנוכחותו. כן, מצבו החמיר בימים האחרונים - לכן הם לא חגגו את לידתו של איגנצידו - אבל היא לא ציפתה לסוף כה מהיר. היא קמה ממקומה בקושי. הלידה היתה כואבת. אפילו העמידה מעייפת אותה. "האם בעלי שם?"

המשרת מהנהן. "כן, דונה ג'ובאנה."

דונה צ'יצ'ה מסמיקה, מסדרת תלתל שיער שחור שחמק מתחת למצנפת ופונה להביט בה. ג'ובאנה פותחת את פיה לדבר, אך לא מצליחה. היא מושיטה את זרועותיה, לוקחת את התינוק ולוחצת אותו אל חזהּ.

דונה ג'ובאנה פלוריו. כך יקראו לה מעתה והלאה. לא עוד "גברת ברונית", כפי שמחייב התואר שהיא זכאית לו מלידה, התואר שהיתה לו חשיבות רבה כל כך בקבלתה לבית הסוחרים העשירים הזה. עכשיו כבר לא חשוב שהיא בת למשפחת טריגונה, שהיא שייכת לאחת המשפחות הוותיקות בפלרמו. חשובה רק העובדה שהיא ה"פַּדרונָה".

דונה צ'יצ'ה נעמדת מולה ולוקחת את התינוק מזרועותיה. "את חייבת ללבוש בגדי אבל," היא ממלמלת. "האורחים הראשונים יגיעו בקרוב להביע תנחומים." בקולה נשמעת נימת כבוד חדשה, נימה שג'ובאנה מעולם לא שמעה. סימן לשינוי בלתי־הפיך.

עכשיו יש לה תפקיד מוגדר. והיא תצטרך להוכיח שהיא ראויה לו.

היא מרגישה את הנשימה מסתתרת בכלוב הצלעות, את הדם מתנקז מהפנים. היא אוחזת בשולי החלוק, מהדקת אותם. "אמרי למשרתים לכסות את המראות ולפתוח למחצה את השער," היא אומרת בקול תקיף. "ואחר כך בואי לעזור לי."

ג'ובאנה פונה לחדר ההלבשה, מעבר למיטת האפריון. ידיה רועדות, קר לה. בראשה רק מחשבה אחת.

אני דונה ג'ובאנה פלוריו.

 


 

הבית ריק.

יש רק צללים.

צללים הנמתחים בין רהיטי האגוז והמהגוני, מעבר לדלתות הפתוחות למחצה, בין קפלי הווילונות הכבדים.

דממה. לא שֶקט. היעדר רעשים, חוסר תנועה שחונק, שעוצר את הנשימה, שמגביל את התנועה.

דרי הבית ישנים. כולם חוץ מאחד: איגנציו. בנעלי בית ובחלוק לילה הוא מסתובב בחושך בין החדרים בוויה דיי מטרסאי. נדודי השינה שעינו אותו בצעירותו שבו אליו.

הוא לא ישן שלושה לילות. מרגע שמת אביו.

הוא מרגיש שעיניו מתלחלחות ומשפשף אותן בחוזקה. אבל הוא לא יכול לבכות, אסור לו. דמעות הן עניין של נשים. ועם זאת, הוא מרגיש תחושה עזה של ניכור, של נטישה ושל בדידות, והיא מאיימת למחוץ אותו. הוא מרגיש את הכאב בפה, הוא בולע אותו, הוא שומר אותו בפנים. הוא מתהלך, עובר מחדר לחדר. הוא עוצר מול חלון, מביט החוצה אל ויה דיי מטרסאי. הרחוב טובל בחשיכה, המופרת רק על ידי רסיסי האור המעטים מפנסי הרחוב. חלונות הבתים האחרים הם עיניים ריקות.

לכל נשימה יש משקל, צורה, טעם, והיא מרירה. הו, היא מרירה.

הוא בשנות השלושים לחייו, איגנציו. כבר מזמן הפקיד אביו בידיו את ניהול יקב יין המרסלה וזה לא כבר נתן לו גם ייפוי כוח כללי לעסקים. הוא נשוי כבר שנתיים לג'ובאנה, שהעניקה לו את וינצ'נצו ואת איגנציו, שני בנים זכרים המבטיחים את עתידה של קאזה פלוריו. הוא עשיר, מוערך, חזק.

אבל דבר לא יכול להפיג את בדידות האבל.

את הריק.

קירות, חפצים, רהיטים, עדים אילמים לימים שבהם משפחתו היתה שלמה, ללא פגע. ימים שבהם העולם עמד על כנו והזמן עבר בעבודה כתף אל כתף. האיזון הזה התפוצץ לאלפי רסיסים והשאיר מכתש שבמרכזו עומד הוא, איגנציו. סביבו רק הריסות ושממה.

הוא מתהלך, עובר במסדרונות, חולף על פני חדר העבודה של אביו. לרגע הוא חושב להיכנס, אבל מבין שכוחותיו לא יעמדו לו, לא הלילה, כשהזיכרונות כה מוחשיים עד שנדמה שהם בשר ודם. הוא מתקדם, עולה במדרגות ומגיע לחדר שאביו קיבל בו חברים לפגישות לא רשמיות או התבודד בו והרהר. זהו חדר קטן, שקירותיו מחופים בעץ ובציורים. הוא קופא על הסף בעיניים מושפלות. מהחלונות הפתוחים בוקע זרם של אור לבן המאיר את כורסת העור ואת השולחן שעליו עיתון, העיתון שאביו קרא בלילה שקדם לאירוע המוחי ששיתק אותו. לאיש לא היה האומץ לזרוק אותו, אם כי כבר עברו מאז כמה חודשים. בפינת שולחן הקפה נחים המצבטיים שלו וקופסת טבק ההרחה. הכול נמצא במקומו, ממש כאילו אביו עומד לחזור בכל רגע.

נדמה לו שהוא מריח את הריח שלו, מי קולון בניחוח מרווה, לימון ואוויר ים, אחר כך הוא מרגיש את נשימתו, מעין מלמול לאה, ולבסוף שומע את הצעדים הכבדים. הוא רואה אותו קורא שוב מכתבים ומסמכים בחיוכו המרומז שצבע את פניו באירוניה, ואז מרים את ראשו ונוהם הערה כלשהי, טיעון כלשהו.

היגון מענה אותו. איך יוכל להמשיך בלעדיו? היו לו חודשים לדאוג לכך, להתכונן, אבל כעת אינו יודע כיצד יעשה זאת. נדמה לו שהוא עומד לטבוע, ממש כמו בפעם ההיא, בילדותו, כשהיה על סף מוות באָרֵנֵלָה. אביו הוא שקפץ למים והציל אותו. הוא זוכר את התחושה של מחסור באוויר, של מי ים הצורבים את קנה הנשימה שלו... כמו שעכשיו צורבות הדמעות שהוא מנסה להחניק. אבל הוא מוכרח להחזיק מעמד. כי כעת הוא ראש המשפחה ועליו לדאוג לקאזה פלוריו. וגם לאמו, שנותרה לבד. וכמובן לג'ובאנה, לווינצ'נצו, לאיגנצידו...

הוא נושם בפה פעור ומנגב את עיניו. הוא מפחד לשכוח אותו, לא להצליח לזכור את ידיו או את ריחו. אבל אסור לאיש לדעת. אסור לאיש לקרוא את הכאב בעיניו. הוא איננו בן שאיבד אב. הוא הבעלים החדש של בית מסחר מצליח, בשיא פריחתו.

אבל ברגע זה של בדידות כואבת, הוא מודה בכך. הוא היה רוצה להושיט יד ולמצוא את ידו של אביו, לבקש ממנו עצה, לעבוד לצדו, בשתיקה, כפי שעשה כל כך הרבה פעמים.

הוא, שעכשיו הוא אב, משתוקק לחזור להיות רק בן.

 

"איגנציו!"

אמו, ג'וליה, קוראת לו בלחש. היא רואה את צִלו עובר בקרן האור בחריץ הדלת של החדר שישנים בו וינצ'נצינו ואיגנצידו. היא יושבת על כורסה ומערסלת בזרועותיה את הרך הנולד, שהגיע לעולם בדיוק בזמן שסבו התכונן לעזוב אותו.

ג'וליה לובשת חלוק קטיפה שחור, ושערה הלבן קלוע לצמה. לאור המנורה מבחין איגנציו בידיה המכווצות משיגרון ובגבה הכפוף. הכאבים בעצמות רודפים אותה כבר שנים, אבל עד עכשיו הצליחה תמיד לעמוד זקוף. כעת היא נראית כמכורבלת בתוך עצמה. היא נראית מבוגרת הרבה יותר מחמישים ותשע שנותיה, כאילו פתאום היא נושאת על כתפיה את כל התשישות שבעולם. גם מפני שעיניה, שבעבר היו כה שלוות ובה בעת מלאות סקרנות, נהפכו אטומות, כבויות.

"אמא... מה את עושה כאן? למה לא קראת לאומנת?"

ג'וליה מביטה בו בשתיקה. היא חוזרת לערסל את התינוק בזרועותיה. על ריסיה מופיעה דמעה. "הוא היה שמח בתינוק הזה, בעובדה שיש לך בנים. כל הכבוד לאשתך: בת עשרים וכבר נתנה לך שני יורשים."

איגנציו מרגיש שלבו נסדק. הוא יושב מול אמו בכורסה ליד העריסה. "אני יודע," הוא לוחץ את ידה. "כואב לי לחשוב שהוא לא יראה אותם גדלים."

ג'וליה בולעת את דמעותיה. "הוא היה יכול לחיות הרבה זמן. אבל הוא מעולם לא חס על עצמו, אף פעם. הוא אף פעם לא לקח יום חופש, אפילו בחגים עבד... כאן," היא אומרת, מרפרפת בידה על מצחה. "הוא עבד ללא הפסקה. בסופו של דבר, זה מה שלקח אותו ממני." היא נאנחת ואוחזת בידו של בנה. "תישבע לי. תישבע לי שלעולם לא תעדיף את העבודה על פני המשפחה שלך."

אחיזתה של ג'וליה נחושה, נחישות נואשת הנובעת מהמודעות לכך שהזמן לוקח ותו לא. הוא לא מחזיר דבר. אדרבה, הוא שורף והופך זיכרונות לאפר. איגנציו מכסה את ידה בידו ומרגיש את העצמות מתחת לעור הדקיק כתחרה. הסדק בלבו מתרחב. "ברור."

ג'וליה מנענעת בראשה, היא לא מקבלת את התגובה השטחית הזאת. איגנצידו מגרגר בזרועותיה. "לא. אתה צריך לחשוב על אשתך ועל הקטנטנים האלה." במחווה סיציליאנית לחלוטין, היא - ילידת מילאנו, שהגיעה לאי כשהיתה בת קצת יותר מעשרים - מרימה את סנטרה לכיוון העריסה בעומק החדר, שבה ישן וינצ'נצינו בן השנה. "אתה לא יודע, אתה לא זוכר, אבל אביך לא ממש ראה את אחיותיך, אנג'לינה ופֵּפּינָה, גדלות. הוא התעניין בך אך בקושי ורק משום שהיית הבן הזכר שהוא רצה." קולה צונח, רוטט מדמעות נסתרות. "אל תעשה את אותה הטעות. בין הדברים שאובדים לנו, תקופת הילדות של ילדינו היא אחד הדברים שכואב ביותר לאבד."

הוא מהנהן ומכסה את פניו בידיו. שנים של מבטים חמורים עולות בזיכרונו. רק כבוגר למד לפענח את הגאווה ואת החיבה בעיניו הכהות של אביו. וינצ'נצו פלוריו לא היה איש של מילים, אלא של מבטים, לטוב ולרע. והוא גם לא היה גבר המסוגל להפגין חיבה. הוא לא זוכר חיבוקים. אולי כמה ליטופים. ובכל זאת איגנציו אהב אותו.

"וג'ובאנה, אשתך... אל תזניח אותה. היא אוהבת אותך, מסכנה שכמותה, ותמיד מחפשת את תשומת לבך." ג'וליה מתבוננת בו בתערובת של תוכחה וחרטה. היא נאנחת. "אם התחתנת איתה, אתה חייב להרגיש כלפיה משהו."

הוא מזיז את ידו, כאילו כדי לגרש מחשבה מטרידה. "כן," הוא ממלמל. אבל הוא לא מוסיף דבר ומשפיל את עיניו בניסיון להימלט ממבטה של אמו. היא תמיד העמיקה לקרוא בנבכי נשמתו.

הכאב הזה שייך רק לו.

ג'וליה קמה ובצעדים אטיים מחזירה את איגנצידו לעריסה. התינוק מסובב את ראשו הקטן באנחה של שביעות רצון ונרדם.

איגנציו, על סף הדלת, מחכה לה. הוא מניח יד על כתפה ומלווה אותה לחדרה. "אני שמח שהחלטת לבוא לכאן, לפחות בימים הראשונים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאת לבד."

היא מהנהנת. "הבית באוליבוצה גדול מדי בלעדיו." ריק. לנֶצח.

איגנציו מרגיש את נשימתו מתמצקת.

ג'וליה נכנסת לחדר ששמרו לה בנה וכלתה, אותו חדר שגרה בו שנים קודם לכן חמותה, ג'וזפינה סָאפיוטי פלוריו. ג'וזפינה היתה אישה קשה, שאיבדה את בעלה עוד בצעירותה וגידלה את וינצ'נצו כשלצדה איגנציו, גיסה. במשך זמן רב התנגדה לכניסתה של ג'וליה למשפחה וראתה בה נוכלת ואופורטוניסטית. עכשיו אף היא אלמנה. היא עומדת במרכז החדר גם לאחר שבנה סוגר את הדלת מאחוריו ואז משהה את מבטה על המיטה הזוגית.

איגנציו לא שומע את דבריה. הוא כלל לא מסוגל להבין את הכאב של ג'וליה, השונה מכאבו: עמוק יותר, צורב יותר, חסר תקווה.

מכיוון שהיא וּוינצ'נצו בחרו זה בזה, רצו ואהבו זה את זה, למרות הכול ולמרות כולם.

"איך אוכל לחיות בלעדיך, אהובי?"

*המשך הפרק בספר המלא*